חיל המדע
 | |
| סמל חמ"ד | |
| פרטים | |
|---|---|
| מדינה |
 ישראל |
| שיוך |
 ההגנה צה"ל |
| סוג |
יחידץ טכנולוגיה, מחקר ופיתוח, פיתוח וייצור אמצעי לחימה |
| אירועים ותאריכים | |
| תקופת הפעילות | 1948–1952 (כ־4 שנים) |
| מקים היחידה | אהרון קציר |
| מלחמות |
 מלחמת העצמאות |
חיל מדע (חמ"ד) היה יחידה בארגון "ההגנה" ומאוחר יותר בצה"ל שהורכבה מאנשי מדע ועסקה במגוון נושאים צבאיים המצריכים ידע בתחומי מדע שונים. היחידה הוקמה בתמיכתו הפעילה של דוד בן-גוריון, שתמך ברעיון שמלחמות ישראל יוכרעו בזכות "הגניוס היהודי". חיל המדע נחשב לראשית פיתוחה הנרחב של הטכנולוגיה הצבאית בישראל, שהביאה להקמתם של מפעלים הכוללים את רפא"ל ואת התעשייה הצבאית (תע"ש). יוצאי היחידה הפכו לדמויות מובילות בהתפתחות המדע בישראל.
היסטוריה
בשנת 1946, בהוראתו של מפקד "ההגנה", יצחק שדה, הקים המהנדס מאיר רבינוביץ ("בץ") מחלקה למחקר מדעי בראשותו, כאשר אהרן וקס ("דונגי") שימש כסגנו. ליחידה הוקצה תקציב בסך 150 לירות ארץ ישראליות לחודש. בחול המועד פסח תש"ו נערך כינוס ראשון של נציגים מענפי מדע שונים ובעקבותיו הוקמו שלושה תאים באוניברסיטה העברית בירושלים, בטכניון בחיפה ובמכון זיו (לימים מכון ויצמן למדע) ברחובות. לאחר מספר חודשים אזלו המקורות הכספיים למימון פעילות המחלקה, וזו נפסקה.
בעקבות השתדלותם של יוחנן רטנר ואהרן קציר השתכנע דוד בן-גוריון להקים מחדש מחלקת מדע במסגרת "ההגנה", והחלטה על כך התקבלה ב-10 באוקטובר 1947 על ידי "ועד הביטחון". ליחידה הוקצה תקציב של 10,000 לירות ארץ ישראליות לשנה, ואת פעילותה ריכזו אהרון וקס, ז'נקה רטנר ושלמה גור. דוד בן-גוריון היה מעורב רבות בתמיכה ביחידה, והמדענים אהרן קציר וארנסט דוד ברגמן (מנהל מכון זיו) היו פעילים בהקמתה.
בסוף שנת 1947 נדהמו ראשי היישוב מהכמות הדלה של אמצעי לחימה שהייתה ברשות ההגנה. לכן החליטו ראשי היישוב ובראשם בן-גוריון לנצל את כל כוח האדם שברשותם כדי להגדיל את מאגרי הנשק, לשכללו, ולייצר כלי נשק חדשים. משימות אלו הוטלו על מחלקת המדע, שתפקידיה היו ביצוע מחקר מדעי בשטח צבאי, טיפול במבחני שדה של תוצאות המחקר הישראלי, הדרכה של יחידות ההגנה בסוגי הנשק, החימוש והציוד החדשים שפותחו והשתתפות בפעולות קרביות המצריכות ידע במערכות נשק שאינן מוכרות לחברי "ההגנה".
בשנת 1948, עם הקמתו של צה"ל, הועברה היחידה לידי אגף המבצעים במטכ"ל וזכתה לשם חמ"ד — "חיל המדע". ביוני 1948 מונה המדען אפרים קציר (לימים הנשיא הרביעי של מדינת ישראל) למפקדה הראשון של היחידה.
פעילות היחידה
במלחמת העצמאות חמ"ד ייצר כ-125 אלף פצצות, מוקשים ומרגמות. מספר זה מדבר בעד עצמו וניתן להבין ממנו את גודל ההשפעה שהייתה לחמ"ד על מלחמת העצמאות. הרמה הטכנולוגית של פיתוחיו הייתה גבוהה מתמיד, חמ"ד נשענו יותר על פיתוח עצמי, ידע מתקדם וניסויים ופחות על חיקויים.
מפקד בסיס חמ"ד באוניברסיטה העברית בירושלים היה פרופסור יואל (יוליו) רקח, פיזיקאי מחלוצי פיתוח הפיזיקה הגרעינית. במסגרת היחידה פעלו קבוצות של כימאים ופיזיקאים שעסקו בניסיונות לפיתוח פצצות תרמיות, גז מדמיע ומטעני נפץ שונים הכוללים פיתוח של מטען חלול. בין היתר נעשה שימוש במטען חלול שפותח ביחידה (מטען 'קונוס') ביום הלחימה האחרון לפני ההפוגה השנייה של מלחמת העצמאות, מטען שמטרתו הייתה לבקע את חומת העיר העתיקה ולאפשר את כיבושה, אולם הפעולה לא הצליחה.
בראשותו של קציר הוקמה בירושלים יחידה משולבת של חמ"ד ושל התעשייה הצבאית שמטרתה הייתה פיתוח וייצור אמצעי לחימה למען העיר הנצורה. היחידה קיבלה את הכינוי "און" שנגזר משמו של קציר, ועסקה בהכנת מוקשים ופצצות. בהיעדר חומרי נפץ נאותים השתמשה היחידה בחומר נפץ בשם שדיט שהתבסס על אשלגן כלורטי. לצורך כך הוקם בסמוך למפעלי חברת אשלג ארץ-ישראלית (לימים מפעלי ים המלח) בצפון ים המלח מתקן להפיכת אשלגן כלורי לאשלגן כלורטי, וכן הוקמו מחסנים ומפעלים נוספים לייצור השדיט בשל החשש שהדרך לים המלח תנותק.
בבסיס היחידה ברחובות, נוסף על מחקר בסוגים שונים של חומרי נפץ, נעשה מחקר בפיתוח טילים ורקטות. כך לדוגמה פותח ה"כלב" — עגלה עמוסה חומרי נפץ שנווטה באמצעות רדיו, על ידי הפיזיקאי אפרים פריי. כמו כן פותחו אמצעים תת-אדומים ששימשו את אנשי הקומנדו הימי במסגרת מבצע טיבוע הספינה המצרית "האמיר פארוק". קבוצות של כימאים עבדו על חומרי נפץ שכללו פיתוח של פצצות תאורה ופצצות תבערה.
קבוצת סטודנטים לפיזיקה של פרופ' רקח, הכוללת את עמוס דה שליט, יגאל תלמי, גדעון יקותיאלי, גבירול גולדרינג, אורי הברשיים וישראל פלח, הועברה בשנת 1948 מירושלים לרחובות ועסקה בפיתוח מטענים חלולים וכן תותח ללא רתע שזכה לכינוי "לורטה". לאחר מלחמת השחרור נשלחו חברי הקבוצה למעבדות מובילות בעולם בתחום הפיזיקה הגרעינית ופיזיקת חלקיקים, ולימים היוו את הגרעין המייסד של המחלקה לפיזיקה גרעינית של מכון ויצמן למדע.
בבסיס ברחובות פעלה גם קבוצה של סטודנטים מהטכניון בהנהגתו של משה (מויה) אפשטיין. לימים השתלב אפשטיין ברפא"ל וזכה פעמים אחדות בפרס ביטחון ישראל על הובלת פרויקטים שונים.
במסגרת פעילות היחידה יוצרו כ-1,800 מטולי פיאט, כ-13,000 פצצות אוויריות, כחמישים מרגמות כבדות וכ-100,000 בקבוקי מולוטוב. פעילות היחידה התאפיינה בגיוס אנשים ורעיונות רבים מקרב העולים לישראל, וכן היא התפרסמה בזכות יכולת האלתור של חבריה. כך לדוגמה, קצב האש של מקלעים נמדד באמצעות הצמדת פס נייר למכשיר פטיפון (אשר התקליטים בו מסתובבים בקצב של 40 סיבובים לדקה) ומדידת המרחקים בין החורים הנוצרים בפס זה מירי דרכו. בספרו "סיפור חיים" מתאר אפרים קציר רעיון שהגה עמוס חורב להפעלת מטען באמצעות חומצה גופרתית, המונחת בתוך קונדום ומאכלת אותו אט-אט.
חיפוש מחצבים בנגב
ישראל דוסטרובסקי עמד בראשותה של יחידה בשם "חמ"ד ג'", שעסקה בחיפוש אחר מחצבים בנגב. במסגרת היחידה נשלחו החוקרים יעקב בן-תור ועקיבא פרומן לאסוף נתונים גאולוגיים ומטאולוגיים, שהתפרסמו כסקר גאולוגי של הנגב. הממצאים שנאספו מהשטח הובאו למעבדה ברחובות לבדיקות. נמצאו כמויות מזעריות של אורניום, וכמות משמעותיות יותר של פוספטים. הסקרים של פרומן ובן תור הפכו לבסיס של המחקרים הגאולוגיים שבאו לאחריהם, הועברו למפעל "מחצבים לישראל" כשזה הוקם, וזיכו את השניים בפרס ישראל בשנת 1955. פעילות היחידה נחשבת לתחילתו של מיזם הגרעין הישראלי.
המחלקה לנשק קל ונשק אווירי
בשנת 1950 בחן צה"ל שתי חלופות לתת-מקלע שפותחו בישראל. החלופה הראשונה הייתה מקלע ה-K-12 שפותח בחמ"ד על ידי צוות בראשותו של רס"ן חיים קארה, והחלופה השנייה הייתה מקלע שפותח על ידי סגן עוזיאל גל. ועדה בראשות מפקד בה"ד 3, אל"ם יצחק רבין, בחנה את שתי החלופות וקבעה ש"אין אפשרות לקבוע מבחינה טקטית כלי אחד כעולה על משנהו באופן בולט", ואולם החלופה השנייה, כנראה משום שעלות הייצור שלה הייתה נמוכה ב-3 לירות, נבחרה. תת-המקלע שפותח, "עוזי", הפך לאחד מתתי-המקלע הנמכרים ביותר בישראל ובעולם ולסמל תרבות ותקופה.
סוף פעילות היחידה
בקיץ 1951 מונה ארנסט דוד ברגמן ליועץ מדעי לשר הביטחון, דוד בן-גוריון. במכתב מבן-גוריון לברגמן מיולי 1951 נכתב: "בקשתי מראש המטה הכללי למנות אותך למפקד של חמ"ד בדרגה צבאית שתקבע על ידו. כמו כן אני ממנה מה אותך בזאת ליועץ מדעי לשר הביטחון ומאחל לך בהצלחה בשדה העבודה שאינו חדש לך. המינוי מקבל תוקף היום י"א תמוז תשי"א - 15 ביולי 1951." ברגמן סירב לקבל תפקיד זה, משום שחשב ששיתוף פעולה עם מדינות העולם ראוי להיות מחוץ לתחומי זירת המלחמה וראוי שיהיה בין מדענים ולא בין צבאות וכשישלח לחו"ל, כדאי שיופיע בבגדים אזרחיים ולא במדי צבא. ברגמן הוסיף וטען שכדאי להפוך את המחלקה המדעית לאגף מדע במשרד הביטחון. אולם בן-גוריון לא שמע לעצתו אז. ב-1952 גם שלמה גור המליץ לבן-גוריון להפוך את חמ"ד לגוף אזרחי, הפעם בן-גוריון שמע לעצה וחיל המדע הפך לגוף אזרחי במשרד הביטחון שנקרא 'אגף מחקר ותכנון' (אמ"ת). בראש האגף עמד מאיר (מוניה) מרדור ובשנת 1958 עבר האגף התרחבות וארגון מחדש תחת השם רפא"ל.
קשה לאמוד את השפעת היחידה ואת תרומתה לביטחון ישראל. היחידה הוקמה מתוך גישה נאיבית, שמדענים יכולים תוך זמן קצר ללמוד ולפתח אמצעי לחימה, למרות הקשיים הטכניים והטכנולוגיים הכרוכים בנושא. אמנם היו ליחידה הצלחות רבות בפיתוח אמצעי לחימה שנעשה בהם שימוש במהלך מלחמת העצמאות אך הצלחה לא פחותה הושגה גם על ידי פיתוחים שנעשו מחוץ ליחידה. כך לדוגמה, דוד ליבוביץ, מורה מבית הספר החקלאי "מקווה ישראל", פיתח את מרגמת הדוידקה, ששיחקה תפקיד מרכזי בקרב על ירושלים. מנגד, חזונו של דוד בן-גוריון באשר לכך שמלחמות ישראל יוכרעו בזכות ה"גניוס היהודי", הוכיח את עצמו בטווח הרחוק. התעשייה הביטחונית עתירת הידע של ישראל, הכוללת את רפא"ל ומפעלים נוספים נחשבת לאחת הגורמים החשובים לחוסנה הביטחוני והכלכלי של מדינת ישראל.
לקריאה נוספת
- גדעון יקותיאלי, ימי חמ"ד
- אפרים קציר, סיפור חיים
- אוריאל בכרך, בכוח הידע: פרקים בתולדות חיל המדע, הוצאת מודן, 2015.[1]
- אלעד נאמני, בין מחקר אקדמי לביטחון לאומי: יחסי הגומלין בין המדענים למערכת הביטחונית בתקופת טרום העצמאות ובשנים הראשונות להקמת המדינה 1930 - 1952. עבודה לקראת התואר מוסמך באוניברסיטת תל אביב, 2006.
- משה ליסק ואורי כהן, האסטרטגים המדעיים בתקופת הממלכתיות – יחסי הגומלין בין הקהילה האקדמית למוקדי כוח פוליטיים, בתוך אבי בראלי עורך, עיונים בתקומת ישראל, כך 20, עמ' 1 – 27.
קישורים חיצוניים
- אלעד נאמני, בין מחקר אקדמי לביטחון לאומי: יחסי הגומלין בין המדענים למערכת הביטחונית בתקופת טרום העצמאות ובשנים הראשונות להקמת המדינה 1930 - 1952. עבודה לקראת התואר מוסמך באוניברסיטת תל אביב, 2006.
- אורי מילשטיין, אמונה מיסטית במדע, דבר, 26 באוקטובר 1979
- רן לוי, בכוח הידע: סיפורו המופלא של חיל המדע הישראלי, "הידען", 14 ביוני 2009
- אורי דרומי, "בכוח הידע: פרקים בתולדות חיל המדע" מאת אוריאל בכרך, הראש היהודי ממציא לנו פטנטים, באתר הארץ, 14 באפריל 2010
- חיפוש מחצבים בנגב, מתוך אתר מדרשת שדה בוקר
- "מדע המדינה: בעקבות חיל המדע בארץ ישראל" - תמונות של פעילות חיל המדע בחיפוש אחר מחצבים בנגב, מתוך פריוקט 'טיול לעבר' של ויינט.
- פליקס פריש, עוזי עוזי, דפקו אותי, באתר nrg, 9 ביולי 2005
- חיל מדע, באתר תנועת העבודה הישראלית
- ארי בראל, המנהיג, המדענים והמלחמה: דוד בן-גוריון והקמת חיל המדע, ישראל אביב 2009, עמ' 92-67
הערות שוליים
- ^
יחיעם ויץ, "בכוח הידע": סיפורו של חיל המדע הישראלי, באתר הארץ, 5 במאי 2016
| |||||||||||
| |||||||||||
| |||||||||||
