שטירל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף זאב מים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןשטירל
שטירל
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
מחלקה: מקריני סנפיר
סדרה: חדקנאים
משפחה: חדקניים
סוג: חדקן
מין: שטירל
שם מדעי
Acipenser ruthenus

שטירל (שם מדעי: Acipenser ruthenus; נקרא גם: אשטוריאן, האספן, זאב מים) הוא מין של דג ממשפחת החדקניים, מסוג החדקן.

תפוצה ותיאור

השטירל רווח במימי הוולגה והדנובה ובנהרות אחרים הזורמים אל הים השחור והים הכספי. בנוסף הוא נמצא לעיתים בים הבלטי ובאגמים גדולים של שוודיה ופומרניה. כשאר בני סוגו הוא נוהג לעלות במעלה הנהרות בחודשים מאי ויוני להטיל ביצים[1].

השטירל עשוי להגיע למשקל של עד 16 ק"ג ולאורך של 100 עד 125 ס"מ. הזכרים מגיעים לבגרות בגיל 3 עד 7 שנים, והנקבות בגיל 5 עד 12 שנים. השטירל חי לרוב 22 עד 25 שנה.

הכלאות

בשנת 1952 הצליחו חוקרים לייצר הכלאה בין הבלוגה והשטירל שהצליח להעמיד צאצאים משלו. הכלאה של 50% בלוגה ו 50% שטירל, הנקראת בורטסבסקיה או בסטר נמצאה יחסית גדולה, בעלת רמת פריון גבוהה, ואיכות מעולה של ביצי דגים. הכלאת האקסיסקאיה בעל 75% גנים של שטירל ו-25% גנים של בלוגה נמצא מתאים במיוחד לייצור קוויאר והכלאת ונירובסקאיה בעלת 25% גנים של שטירל ו-75% גנים של בלוגה נמצאה בעלת קצב גידול גבוה וגודל בוגר גדול במיוחד[2].

כמאכל

ביצי השטירל משמשים להכנת קוויאר.

השטירל נחשב בעיני רבים ברוסיה למעדן. מרק שטירל היה נחשב לסמל של המטבח הרוסי ומחירו היה גבוה. על פי הנוהג, הדג היה מוצג חי בתוך אקווריום לפני האורחים קודם להכנת המרק והגשתו. יוג'ין שולייר, שהיה קונסול של ארצות הברית ברוסיה באמצע המאה ה-19 העריך מאד את מנהגי רוסיה וכתב על השטירל שהוא "מלך לא רק של דגי רוסיה אלא של הדגים בכלל". לעומת זאת, אלכסנדר דיומא האב לא ראה כל ייחוד במרק השטירל, למעט מחירו המוגזם לטעמו. בימים עברו החזיקו אצילי סנקט פטרבורג בעגלות מיוחדות עם בריכות דגים ואמצעי חימום מתאימים שאפשרו את הובלת דגי השטירל מהוולגה ונהר האוקה אל עירם, מבלי שהמים בבריכה יקפאו בדרך ויגרמו למותם של הדגים[3].

השטירל שימש למאכל כבר בתקופה המזוליתית ושרידים ממנו נמצאו במספר אתרים מתקופה זאת ברומניה[4].

השטירל בהלכה

השטירל היה מוחזק אצל היהודים האשכנזים כדג טמא האסור באכילה, אך בטורקיה הוא נחשב כשר לאכילה[5]. בקהילת יהודי טימישוארה, עיר קרובה לארד שברומניה, נהגו היהודים הספרדים, לאכול את דג השטירל, והיהודים האשכנזים במקום בקשו גם הם לאכלו. בתחילה פנו אל רבם הרב יוחנן ב"ר יצחק שאמר להם חס ושלום להתיר המוחזק לדגים טמאים[6]. לאחר זמן התחלף הרב ורב הקהילה החדש, הרב צבי בן ישראל הלוי, שלח לרבו הרב יחזקאל לנדא ("הנודע ביהודה") בשנת תקמ"ב שאלה האם הדג כשר, בליווי חתיכת דג, דג או שני דגים כדי שהרב לנדא יוכל להתרשם אם יש לדג סנפיר וקשקשים הנבדלים מהגוף. הנודע ביהודה השיב שהדג כשר באכילה[7]. הדיון של הרב לנדא פותח בדברי הרמב"ן בפירושו לתורה[8], הטוען שסימן ההיתר המוזכר בתורה כקובע את כשרות הדג - הקשקשת - עוסק דווקא בקשקשים הנקלפים מן הדג, אבל קשקשים שהם קבועים ודבוקים בעור הדג - אינם קשקשת, ודג שלו קשקשים כאלה - אסור באכילה. דברי הרמב"ן התקבלו להלכה על ידי הפוסקים, כגון הרמ"א[9]. הרב לנדא מעיר שלדברי הרמב"ן אין מקור בדברי חז"ל, ולכן יש מקום להסתייג מהם; אך כיון שדבריו הובאו על ידי פוסקים נוספים הוא מבטל את דעתו בפניהם, וכלשונו "צריכים אנו לכוף אזנינו ולשמוע דבריהם באימה". הרב לנדא השרה את הדג במים ובחומרים נוספים במשך שלוש שעות, ולאחר מכן ניתן היה לקלף את הקשקשים. לדעתו, גם אם ניתן לקלף את הקשקשים רק לאחר שרייה כזו - די בכך כדי שהדג יחשב כשר.

בני טימישוארה נהגו בהתאם להיתר, אולם ההיתר של הנודע ביהודה לא נקבע בדפוס ולא התפרסם ברחבי הקהילות היהודיות באירופה. היתר אכילת הדג גרם למחלוקת בין אהרן חורין, רבה של אראד, לבין הרב יצחק גריסהאבר, רבה של פאקש. בשנת 1798 פרסם חורין (שהוכר לאחר מכן כאחד מחלוצי הרפורמים) את ספרו "אמרי נעם", בו הביא את טענותיו כנגד הרב גריסהאבר וקבע שהדג שטירל כשר[10][11]. בספר קינא חורין לנודע ביהודה וטען כנגד אלו המעיזים לחלוק עליו.

בתגובה לספרו של חורין, פרסם הרב יצחק גריסהאבר ב-1799 ספר בשם "מקל נעם", האוסר את הדג. בראש הספר הסכמה של הרב מרדכי בנט[12] המציין שלא ניתן להוריד את הקשקשים מהדג בלי לקרוע ממנו את העור, ולכן הדג אסור באכילה וכי אין להתיר את מה שנהוג לאסור ואפילו גדול הדור אינו יכול להתיר בניגוד למנהג[13]. בספר כתב הרב גריסהאבר שתיאור הדג בתשובתו של הנודע ביהודה כבעל שתי שורות קשקשים אחת מימין ואחת משמאל אינו תואם את השטירל, שיש לו חמש שורות קשקשים (שורה אחת על חוד גבו ועוד שתי שורות למטה על כרסו הלבן, שורה אחת בימין ואחת בשמאל), ועל כן דברי הנודע ביהודה אינם נוגעים לשטירל[14]. בנוסף, כתב הרב גריסהאבר שהוא שלח מכתב לנודע ביהודה והעמיד אותו על טעותו ובעקבות זאת הנודע ביהודה שלח לו מכתב בו הוא חוזר בו מהיתרו הראשון ובו הוא מבקש ממנו להודיע על כך לרב סגל. בספר כותב הרב גריסהאבר שהוא אכן שלח את המכתב המקורי לרב סגל אך הוא הלך לאיבוד. דברים אלו הביאו להתלהטות המחלוקת כאשר הרבנים שמואל לנדוי (בנו של הנודע ביהודה), אלעזר פלקלס ומיכל בכרך, טענו שהטענה שהנודע ביהודה חזר בו היא שקר שכן אין סיבה שהנודע ביהודה לא יודיע בעצמו לרב סגל שחזר בו וגם אין סיבה שיכניס עותק מהתשובה בספרו, אם הוא חזר בו[15]. הרב אליעזר ולדנברג כתב שהוא אינו יודע להכריע האם הנודע ביהודה אכן שלח את המכתב אם לאו[16].

בתגובה לספר "מקל נעם" פרסם חורין ספר נוסף בשם "שריון קשקשים", בו דחה את הוכחותיו של גריסהאבן. על ספר זה הכין הרב גריסהאבן ספר בשם "קלע בשריון" אך לא פרסמו.

החת"ם סופר אסר את השטירל על בני קהילתו[17], והוא מצוטט כאומר: ״ישראל אם הם אינם נביאים בני נביאים הם ומכיוון שנהגו באותו הדג איסור, אי אפשר להתירו. חלילה לעבור אפילו על מנהג בורים״[18].

בארצות הברית העניק רב חרדי הכשר לדג השטירל בכותבו שהוא דג השיבוטא ״הנזכר בתלמוד ושהנודע ביהודה וכל חכמי דורו התירו אותו״. לטענה כלפיו שהחת"ם סופר לא התיר את הדג אמר שכוח דהיתרא עדיף ושיש לו אישור של מדען מוושינגטון, מנהל מחלקה לחקירת דגים, שלשטירל יש את כל סימני הטהרה שבתורה[19]. פרופסור ישראל מרדכי רבינוביץ מקנדה כתב על הדג שהוא בדק אותו ומצא שהוא אסור כי אין לו קשקשת אלא שלטים שאינם נושרים מהגוף.

לגבי הזיהוי של השטירל כדג השיבוטא כותב פרופ' רבינוביץ שהזיהוי הזה נבע ככל הנראה מכך שראשו של השטירל דומה במידת מה לראש החזיר, דבר שמזכיר את דברי הגמרא שטעם השיבוטא דומה לטעם החזיר. לגבי עצם הזיהוי הוא טוען שהוא בלתי אפשרי מכיוון שהשטירל אינו גדל בטבע במזרח התיכון[20].

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שטירל בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ John Stephenson, Medical zoology, and mineralogy, 1832, page 133
  2. ^ Ramon Carmona, Alberto Domezain, Manuel García-Gallego, José Antonio Hernando, Biology, Conservation and Sustainable Development of Sturgeons, Springer, 2008, page 327
  3. ^ Elena Molokhovet, Classic Russian cooking: Elena Molokhovets' A gift to young housewives, Indiana University Press, 1998, pages 59-60
  4. ^ G. N. Bailey, Penny Spikins, Mesolithic Europe, Cambridge University Press, 2008, page 260
  5. ^ הרב שמשון מורפורגו שו"ת שמש צדקה, חלק א', יורה דעה, סימן י"ד, באתר היברובוקס.
  6. ^ ישראל נתן השל, מסמכים נוספים לפולמוס דג השטידל בשנת תקנ״ח, בתוך קובץ בית אהרן וישראל, סיון תמוז, תשנ"ה, הערה 7, באתר היברובוקס.
  7. ^ נודע ביהודה, מהדורה תנינא, יורה דעה, סימן כ"ח
  8. ^ ספר ויקרא יא, ט.
  9. ^ שולחן ערוך יורה דעה פג, א.
  10. ^ "תולדות היהודים בהונגריה", יצחק פרי (פרידמן), כרך שלישי, עמודים 42-43
  11. ^ jewishencyclopedia.com
  12. ^ יצחק גריסהאבער, "מקל נעם", וינה, תקנ"ט, באתר היברובוקס.
  13. ^ יצחק גריסהאבער, "מקל נעם", וינה, תקנ"ט, עמוד 3
  14. ^ יצחק גריסהאבער, "מקל נעם", וינה, תקנ"ט, עמוד 9
  15. ^ פרופ' דניאל סינקלר, מתודולוגיה משפטית ושימוש בטענות שקריות בפסיקת הלכה, באביעד הכהן, מיכאל ויגודה (עורכים), המחלקה למשפט עברי, משרד המשפטים, גליונות פרשת שבוע, פרשת שמיני תשס"ו, גיליון 247
  16. ^ הרב אליעזר וולדנברג, ציץ אליעזר, חלק י"א, סימן נ"ד
  17. ^ הרב אליעזר וולדנברג, ציץ אליעזר, חלק י"א, סימן נ"ד
  18. ^ הרב חיים בלאך, הערות בעניין האשטוריאן, בתוך המאור, שבט, תשי"ד, עמוד 9
  19. ^ הרב חיים בלאך, הערות בעניין האשטוריאן, בתוך המאור, שבט, תשי"ד, עמוד 10. שמו של הרב אינו מצוין במאמר.
  20. ^ פרופ' ישראל רבינוביץ, חקירה במהות דג האשטוריאן, בתוך המאור, כסלו תשי"ד, עמוד 5
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0