בבל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף התקופה הנאו-בבלית)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בבל
שער אישתר המשוחזר שהיה השער הראשי של בבל
שער אישתר המשוחזר שהיה השער הראשי של בבל
היסטוריה
סוג תל
אתר ארכאולוגי
מצב הרוס
גישה לציבור כן
מיקום
מדינה עיראק
קואורדינטות
הריסות העיר בבל כפי שנשקפו מארמונו של סדאם חוסיין
מפת מסופוטמיה באלף השני לפנה"ס
פרט מתוך שער עשתר אשר נבנה מחדש במוזיאון פרגמון בברלין
פרט מתוך מצבת חמורבי, המציג את חמורבי, מלך בבל, ניצב לפני האליל שמש
חיילי נחתים אמריקאים עומדים לפני חורבות בבל המשוחזרות, 2003

בָּבֶל הוא שמה המקראי של ממלכה ועיר מדינה עתיקה במסופוטמיה. שרידי העיר נמצאים בעיראק, כ־110 קילומטר מדרום לבגדאד. מהעיר בבל צמחה האימפריה הבבלית ששלטה בשיאה בכל מסופוטמיה ובאזורים רחבים בסהר הפורה. העיר עצמה נבנתה על הפרת, שחילק אותה לשני חלקים שווים.

שמה של העיר ושפתה

משמעות השם בעברית הוא בלבול השפה, ככתוב בסיפור מגדל בבל: ”עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ בָּבֶל כִּי שָׁם בָּלַל ה' שְׂפַת כָּל הָאָרֶץ.”[1].

שפת העיר הייתה ניב של אכדית, (שפה שמית), ובה נקראה העיר בַּאבִּילִי. הפירוש שנתנו תושבי העיר לשמה של העיר הוא "בַּאב־אִלִי", "שער הקל". החוקרים אינם בטוחים שזהו אמנם המקור לשם העיר, וייתכן שמדובר באטימולוגיה עממית שמטרתה הייתה לפאר את העיר. ידועה גרסה של השם בשפה השומרית (שאינה שפה שמית) - "קַאדִינְגִירה", שגם משמעותה "שער הקל".

בתקופה הכשית בין המאות ה־12-16 לפנה"ס, נקראה הממלכה כַּרדוּניַאש.

בבל הקדומה

התקופה הבבלית הקדומה

האזכור המוקדם ביותר של בבל הוא בלוח חימר המתוארך לתקופת מלכותו של סרגון מאכד (2300 לפנה"ס), שקבע אותה כבירת האימפריה שלו. לאחר זמן, ירד כוחה של העיר ואוכלוסייתה התמעטה, ובמשך מאות שנים היא הייתה רק עיר פרובינציאלית נוספת. במשך כמה דורות יוּשב אזור בבל בידי שבטים אמורים, שהלכו והתבוללו באוכלוסייה המקומית ובכלכלת הארץ. באמצע המאה ה־19 לפנה"ס השתלטו האמורים על כל החבל הצפוני. בתחילת האלף השני לפנה"ס, נשלטה העיר על ידי כאזאלו עיר המדינה השכנה. בשנת 1894 לפנה"ס עלה לשלטון המלך האמורי שוּמוּ־אַבּוּ . הוא ייסד את השושלת הראשונה של בבל, שהייתה שושלת אמורית. הוא שחרר את בבל משלטונה של כאזאלו. בנו שוּמוּ־לַ־אִל, היה הראשון שקבע את בבל כעיר בירה ובכך נוצרה ה"שושלת הבבלית הראשונה". המלחמות באזור נמשכו כ־130 שנה, על השליטה על הקרקעות הפוריות של האזור. התרבות הבבלית צברה בולטות מסוימת בקרב מעמדות המשכילים על פני תרבויות אחרות באזור. ומלכי השושלת הראשונה החלו לבסס את שלטון מרכזי באזור תחת הגמוניה בבלית. הם כבשו את ערי המדינה בורסיפה כיש ו־סיפר והכניסו אותן תחת הגמוניה בבלית. חמורבי הרחיב את הממלכה הבבלית ובמחצית המאה ה־18 לפנה"ס, כבש את ערי המדינה איסין ולרסה, וגרש את העילמים, ואחד את הארץ תחת שלטון העיר בבל.

לאחר חמורבי עלה לשלטון בנו שמשו־אילונה. החל משנה ה־9 לתקופת מלכותו החלו ברחבי הממלכה מרידות של ערים בדרום ובצפון שניסו להשתחרר מעולה של בבל. תקופת מלכותו רצופה מסעות מלחמה וזכה פעמים רבות לניצחונות, אבל הוא לא הצליח לעצור את תהליך ההתנתקות של הערים השונות מתחום שלטונה של בבל. בסופו של התהליך, נשאר שמשו־אילונה עם ממלכה שהייתה קצת יותר גדולה מהממלכה איתה החל אביו את שלטונו על בבל. בשליטת בבל נשאר גם אזור מעלה הפרת צפונה עד הריסות העיר מארי, שנהרסה על ידי חמורבי. הוא הצליח לשמור את גרעין הממלכה בשלטונה של בבל ללא פגע, ובכך שמר על מקומה החשוב בהיסטוריה. בתקופתו החלה גם החדירה של שבטי הכשים לבבל, הוא נאבק בהם אבל הם הצליחו לבסס אחיזה מסוימת באזור. לאחר שמשו אילונה מלכו 4 מלכים נוספים שלא שינו את מצבה של בבל במרחב. המלך האחרון מהשושלת הראשונה היה שמשו־דיתנה.

התקופה הכשית

ערך מורחב – כשים

התקופה הבבלית הקדומה הסתיימה בתחילת המאה ה־16 לפנה"ס בעקבות כיבוש העיר על ידי המלך החתי מורשיליש הראשון שבזז את העיר והחריבה הגלה את שמשו־דיתנה, המלך האחרון בשושלת, ולקח את הפסל של מרדוך. אין מידע מה גרם לחתים להגיע למקום כה מרוחק מממלכתם. יש הסוברים שהכיבוש נעשה על פי בקשת הכשים שישבו על הדרך בין חת לבבל.[2] העיר בבל נהרסה, לאחר שלפני כן הרס מורשילש את חלב עיר הבירה של ממלכת ימחד, בת בריתה של בבל.

תקופה קצרה שלטה בבבל שושלת אמורית שנקראה שושלת ארץ־הים. זאת הייתה תקופת חושך ואין מידע רב לגבי השליטים שלה.

חורבן העיר אפשר את כיבושה על ידי הכשים, שבטי הרים שחדרו לאזור מהרי הזגרוס, ואלו שלטו בבבל ובאזור במשך כ־400 שנה, עד מחצית המאה ה־12 לפנה"ס. הכשים החזירו עם עלייתם לשלטון את הפסל של מרדוך לבבל. אחד ממלכי השושלת כוריגלזו הראשון בנה עיר חדשה בשם דור־כוריגלזו והעביר את עיר הבירה של הממלכה לעיר החדשה. אבל הבירה חזרה כנראה בהמשך לעיר בבל. במחצית המאה ה־12 לפנה"ס, כבשו העילמים את הממלכה הכשית. מלכם האחרון "אנליל־נדין־אחי" נלקח לשושן נכלא ומת שם. חלק משלל המלחמה של העילמים הייתה גם אסטלת חוקי חמורבי שהוצבה בפקודת מלך עילם שֻתְּרְךְּ־נַחֻנְתֶּ בעיר הבירה שושן.

תקופת שלטון מלכי איסין, מלכים מקומיים ושלטון אשורי

העילמים, האשורים והחורים לחצו על האזור מצפון ושבטים נוספים ממערב, ואלו הביאו למרידת המדינות שהיו כפופות לה. בצפון קמה מחדש לתחייה ממלכת אשור. תקופה זו נקראת התקופה האשורית התיכונה. הוקמה גם ממלכת מיתני. בבל עצמה שקעה לתקופת ביניים של כ־500 שנים שבה נשלטה על ידי שליטים מקומיים וזרים.

לאחר נפילת השושלת הכשית על ידי עילם, עלתה למלוכה בבבל באמצע המאה ה־11 לפנה"ס שושלת שמקורה בעיר איסין בדרום מסופוטמיה. שושלת זאת מלכה כ־130 שנים. בתקופת השושלת, חלק מהמלכים נלחמו במלכי אשור, וחלקם היו ביחסים טובים איתם. השושלת הסתיימה לאחר שהארמים כבשו את בבל. לאחר נפילת שושלת זאת מלכו בבבל עוד מספר שושלות קצרות ימים.

במחצית המאה ה־9 לפנה"ס כבש מלך אשור שלמנאסר השלישי את בבל והפך אותה למדינה וסלית. בבל נשלטה באמצעות שליטים מקומיים. המלך מוכין זרי שמלך במחצית השנייה של המאה ה־8 לפנה"ס מרד באשור, בעקבות כך המלך האשורי תגלת־פלאסר השלישי כבש את בבל הדיח את אותו מתפקידו ומינה את עצמו למלך בבל. במשך תקופה של כ־100 שנים עד לכיבושה של בבל על ידי נבופלאסר, שלטו בבבל מלכי אשור, ישירות או שמינו מלכים מטעמם. שלטון זה נקטע מדי פעם במרידות של אצילים מקומיים. בתחילת המאה ה־7 לפנה"ס כבשה עילם את בבל והרגה את אשור־נדין־שומי שהיה בנו של המלך האשורי סנחריב שמלך בה. עילם המליכה על בבל את נרגל־אושזיב שהיה אציל בבלי, ולאחר שהוא נהרג, עלה לשלטון מושזיב־מרדוך שהיה נסיך כשדי. רק לאחר חמש שנות מרד, הצליח סנחריב להשתלט שוב על בבל.

בזמן מלוכתו של סנחריב, בבל הייתה במצב מתמיד של מרד, שדוכא בסופו של דבר רק על ידי ההריסה המוחלטת של העיר ב־689 לפנה"ס, חומותיה, מקדשיה וארמונותיה הושמדו לגמרי, וההריסות הושלכו לאראכטו, תעלה שגבלה בבבל המוקדמת מדרום. מעשה זה הכה בהלם את התודעה הדתית של מסופוטמיה כולה; יורשו אסרחדון מיהר לבנות מחדש את העיר העתיקה, לקבל שם את כתרו ולעשות אותה למקום מושבו לחלק מהשנה. עם מותו, בבל הועברה לבנו הבכור שמש־שום־אוכין, שמאוחר יותר התמרד כנגד אחיו, אשורבניפל האשורי. בתקופה זאת שטח השליטה של ממלכת בבל כלל את העיר בבל, והערים בורסיפה, כותה וסיפר. המרד הביא למצור של האשורים על העיר שהורעבה עד לכניעתה. אשורבניפל טיהר את העיר וחגג "טקס פיוס", אך הוא לא ניסה "לקחת את ידיו" של בל, אליל העיר העיקרי. הבבלים ראו את נפילתה של האימפריה האשורית כדוגמה נוספת לנקמה אלוקית.

התקופה הנאו־בבלית

עם מות אשורבניפל מלך אשור בשנת 463 לפנה"ס החלו באשור מאבקים על השלטון, מאבקים אלה החלישו את אשור, ונתנו הזדמנות לשליטים הווסלים של אשור למרוד. הבבלים והכשדים מרדו באשור. נבופלאסר הכשדי שלא היה ממוצא של מלכים, עלה בשנת 457 לפנה"ס למלוכה בבבל. הוא קרא לעצמו "אדם שהוא אחד מהעם". בהמשך המשיך להיאבק יחד עם מלך מדי ומלכים נוספים באשור, הוא עלה צפונה בשנת 450 לפנה"ס כבש את נינוה בירתה של אשור והרס אותה עד היסוד. בשנת 446 לפנה"ס כבש את חרן בירתה האחרונה של אשור. האימפריה האשורית חדלה להתקיים ובבל הפכה לכוח החזק במסופוטמיה.

עם השבתה של העצמאות הבבלית תחת נבופולסר הוחלה תקופה חדשה של פעילות אדריכלית, ובנו נבוכדנצר השני עשה את בבל לאחת מנפלאות העולם העתיק. בבל של תקופה זו היא, על פי רוב, בבל של התנ"ך ושל הנביאים (בעיקר ישעיה, ירמיה ויחזקאל), ונבוכדנצר הוא שהחריב את יהודה ואת בית המקדש הראשון והגלה רבים מתושבי יהודה לבבל ולערים סביב לה (397 לפנה"ס).

בבל תחת נבוכדנצר

תחת מלכותו של נבוכדנצר (מ-442 לפנה"ס ועד 397 לפנה"ס), בבל נעשתה לאחת מהערים המרהיבות ביותר בעולם העתיק. נבוכדנצר ציווה על בנייה מחדש של השטחים האימפריאליים, כולל בנייה מחדש של זיגוראת אתמנאנקי, ומקדש אסגילה המקדש לאליל מרדוך. ובניה של שער עשתר, אחד משמונה שהקיפו את בבל. שער עשתר שרד עד היום במוזיאון הפרגמון בברלין. לנבוכדנצר גם מיוחסת הבניה של הגנים התלויים בבבל, שנחשבו לאחד משבעת פלאי העולם העתיק, ומסופר כי הוא בנה עבור אשתו אמיטיס, שהתגעגעה להרי פרס, מולדתה. אם אכן גינות אלה היו קיימות הוא נושא למחלוקת: אף שייתכן שחפירות של הארכאולוג הגרמני רוברט קולדוויי גילו את יסודותיהן, היסטוריונים רבים חולקים על המיקום של הגנים, ויש שחושבים כי היה בלבול עם הגנים של נינוה.

נבוכדנצר ניצח בקרב כרכמיש ב-442 לפנה"ס. ובשנת 397 לפנה"ס (ג'של"ח) החריב את בית המקדש הראשון.

מלכים נוספים

לאחר מותו של נבוכדנצר השני עלה לשלטון בנו אויל־מרדך, הוא שלט 23 שנה ואחריו מלך בלשאצר 3 שנים שבסופם על פי המסופר בספר דניאל אירע משתה בלשאצר ובבל נכבשה על ידי הפרסים.

מלכי בבל בתקופה הנאו־בבלית על פי סדר עולם רבה

בבל תחת הפרסים

לאחר שעברה תלאות שונות, נכבשה העיר בשנת 372 לפנה"ס על ידי דריווש המדי וכורש מלך פרס. תחת כורש ויורשיו נעשתה בבל למרכז של לימוד והתקדמות מדעית. מלומדים בבלים שרטטו מפות כוכבים והניחו את היסודות לאסטרונומיה ולמתמטיקה המודרניות. אחשוורוש בעקבות רצונו לבנות את כסאו כדוגמת כסא שלמה העביר את בירתו לשושן, שם ישבו האומנים הראויים לעשות מלאכה זו[3].

כיבוש על ידי אלכסנדר הגדול

ב־331 לפנה"ס, במהלך כיבוש האימפריה הפרסית על ידי אלכסנדר הגדול נוצח המלך הפרסי, דריווש השלישי, על ידי כוחותיו של אלכסנדר הגדול בקרב גאוגמלה. בבל נכנעה ללא קרב זמן קצר לאחר מכן.

תחת אלכסנדר, בבל שוב פרחה כמרכז למידה וסחר, אך לאחר מותו המסתורי של אלכסנדר בשנת 323 לפנה"ס בארמון נבוכדנצר, האימפריה שלו חולקה שוב בין הגנרלים שלו ועשורים של לחימה החלו, כשבבל שוב במרכזם.

המהומה התמידית רוקנה את בבל מתושביה. טבלת חימר המתוארכת לשנת 275 לפנה"ס קובעת, כי תושבי בבל הוגלו לסלאוקיה שעל החידקל (אנ'), שם נבנו ארמון ומקדש להם ניתן השם העתיק אסגילה. עם האירוע הזה, בבל למעשה הגיעה לסוף דרכה, אם כי גם לאחר כמאה שנים, קרבנות עדיין הוקרבו במקדש העתיק שלה. עד 141 לפנה"ס, כאשר האימפריה הפרתית כבשה את האזור, בבל הייתה כבר אלמונית לחלוטין.

הארכאולוגיה בבבל

לוחות חימר בגודל כ־5 ס"מ מהשנים 2200 לפנה"ס ו־2325 לפנה"ס

הידע ההיסטורי על הטופוגרפיה של בבל לקוח מהמחברים הקלאסיים, מהכתובות של נבוכדנצר ומחפירות שהחלו ב־1899. הטופוגרפיה היא ללא ספק זו של נבוכדנצר, שכן בבל העתיקה יותר הושמדה על ידי סנחריב ונותרו ממנה רק שרידים מעטים.

רוב השרידים הקיימים נמצאים על הגדה המזרחית של החידקל, כשהעיקריים הם בשלושה תלים עצומים: בביל בצפון, הקסר או "הארמון" (הידוע גם כמוג'ליבה) במרכז ו"אמרן איבן אל" בדרום. מערבית מהחידקל נמצאים שרידים נוספים. אנו לומדים מהרודוטוס וקיטיאס כי העיר נבנתה על שני צדי החידקל בצורה של ריבוע, והייתה מוקפת בשתי חומות גבוהות שלהם קיטיאס מוסיף חומה שלישית. קיטיאס אומר כי החומה החיצונית הייתה באורך של 68 קילומטר, ואילו לפי הרודוטוס היא הייתה באורך 90 קילומטר, ולפי זה השטח הכלול בה היה כ־520 קילומטר רבוע. אפילו לפי הערכתו של קיטיאס, שטח העיר יגיע ל־260 קילומטר רבועים. לפי הרודוטוס, עובי החומות היה 24 מטר.

סדאם חוסיין הציב ציור עצום של עצמו ושל נבוכדנצר בכניסה להריסות העיר. הוא גם בנה מחדש חלק מהשרידים, לחרדתם של הארכאולוגים, והטביע את שמו על רבות מהלבנים, בדומה לנבוכדנצר. כתובת מצויה אומרת, "דבר זה נבנה בידי סדאם חוסיין, בנו של נבוכדנצר, לתפארת עיראק".[4] רעיון זה דומה לזיגוראת באור, שם כל לבנה מוחתמת בכתובת, "אור־נאמו, מלך אור, שבנה את המקדש לנאנה".[5] הלבנים נעשו לפריט אספנות מבוקש לאחר נפילתו של סדאם, וכעת מחזירים את השרידים למצבם המקורי.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • עודד ליפשיץ, "צמיחתה של ממלכת בבל החדשה", ירושלים בין חורבן להתחדשות: יהודה תחת שלטון בבל. ירושלים: הוצאת יד בן־צבי, תשס"ד 2004, פרק חמישי

קישורים חיצוניים

  • על פי יוסף בן מתתיהו בספרו קדמוניות היהודים סדר מלכי האימפריה הנאו בבלית הוא כך:
    • נבופלאסר - מלך בין השנים 625 ועד 605 לפנה"ס
    • נבוכדנצר השני - מלך בין השנים 605 ועד 562 לפנה"ס, בנו של נבופלאסר
    • אמל־מרדוך - מלך בין השנים 562 ועד 560 לפנה"ס, בנו של נבוכדנצר השני
    • נרגל שראצר - מלך בין השנים 560 ועד 556 לפנה"ס, גיסו של אמל־מרדוך
    • לבאשי־מרדוך - מלך בשנת 556 לפנה"ס, בנו של נרגל שראצר
    • נבונאיד - מלך בין השנים 556 ועד 539 לפנה"ס, התמנה לתפקידו על ידי חצרני הארמון

הערות שוליים

  1. ^ ספר בראשית, פרק י"א, פסוק ט'
  2. ^ אנציקלופדיה מקראית, כרך ה', עמוד 82
  3. ^ תרגום שני למגילת אסתר פרק א' פסוק א'
  4. ^ smith, Islam - the cloack of antichrist, 2011, p.225 [1]
  5. ^ ching, A global history ofarchitecture,J. Wiley & Sons, 2007, p. 35 [2]. walker, Reading the past - cuneinform, p.30 [3]


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25582659בבל