כשדים
כַּשְׂדִּים או כלדיים (ביוונית: Χαλδαία; באכדית: Kaldu; בעברית: כשֹדים; בארמית: ܟܐܠܕܘ,Kaldo) הם עם ממוצא שמי שחי באזור ביצתי בדרום מסופוטמיה (בימינו בדרום עיראק). שבטי מתנחלים שהגיעו לאזור במאה ה-10 לפנה"ס נודעו בשם "כשדים" או "כשדיים". המונח התנ"כי כשֹדים מתורגם בתרגום השבעים כ-Chaldaeans.
גבולות ארץ הכשדים
מידע רב על הכשדים מגיע מתעודות אשוריות. על פי האנאלים של שלמנאסר השלישי שחי במאה ה-9 לפנה"ס, שבטי הכשדים היו מחולקים ביניהם במתכונת של מדינות, הגבול הצפוני שלהם הגיע עד הערים בבל בורסיפה וסיפר. שטח ארץ הכשדים ירד דרומה לאורך שתי גדות נהר הפרת והמשיך לכוון המדבר והגיע לאזור הנקרא בעת העתיקה "ארץ הים" (tamitim) הנמצאת ממערב ובקרבת המפרץ הפרסי. משם המשיך דרומה לאורך המפרץ הפרסי לתוך המדבר הערבי עד דילמון (האי בחריין של היום).
מהצד הדרום מזרחי כללה ארץ הכשדים את אזור הביצות של שפך הנהרות הפרת והחידקל למפרץ הפרסי, וכן את אזור הים הפנימי הלאגונה שנקראה "הנהר המר".
באזור הצפוני ביותר ליד בורסיפה ובבל ישב שבט בִית דַכּוּרִי. דרומית לו ישבו בית שִילַנִי ובית שַאַלִי. דרומית להם על הגדה המערבית של הפרת שכנה מדינת בית אַמוּכַּנִי (נקראה גם אוכני). המדינה הדרומית ביותר שתפסה את רוב שטח "ארץ הים" ואת הנהר המר הייתה מדינת "בית יַכִּין".
היסטוריה
הכשדים מוזכרים לראשונה בתעודות אשוריות באנאלים של אשורנצירפל השני שמלך בין השנים 883-859 לפנה"ס. על פי תעודות אלה הייתה לכשדים טריטוריה בה ישבו. מתקופתו זו ועד שנת 740 לפנה"ס לערך, עסקו המדינות הכשדיות בהתבססות בארץ הכשדים שנים אלה היו תחילת המאבק שלהם באימפריה האשורית. בתקופה זו שלטה בבבל השושלת התשיעית שכללה בין מלכיה שלושה מלכים שהיו כשדים: מרדוך-אפלה-אושור (אנ') שמלך בין השנים 780–769 לפנה"ס, אריבה-מרדוך (אנ') שמלך בין השנים 769–761 לפנה"ס ונבו-שומה-אישכון (אנ') שמלך בין השנים 761–748 לפנה"ס והיה משבט בִית דַכּוּרִי.
תגלת-פלאסר השלישי החל לשלוט ישירות בבבל בשנת 729 לפנה"ס. הוא החל את תקופת השושלת העשירית האשורית בבבל שסימנה שלטון ישיר של מלכי אשור על בבל. ניצחונו על הכשדים הביא לגל הראשון של הגליות כשדים לאשור. בתקופתו החלו הכשדים לנהל מדיניות כשדית עצמאית. בשנת 722 לפנה"ס, עלה לשלטון בבבל מרדוך-אפלה-אידינה השני שהיה נסיך כשדי מבית יכין ששכנה בארץ הים. הוא איחד את השבטים הכשדיים, כרת ברית עם עילם ומרד בסרגון השני מלך אשור. הוא מלך על בבל 12 שנים, עד שגורש על ידי סרגון השני. הוא חזר למלוך בבל בשנת 703 לפנה"ס בתקופת עלייתו לשלטון של סנחריב בנו של סרגון השני. בסבב השני הוא מלך על בבל 9 חודשים. בשנת 694 לפנה"ס, מרדו הבבלים שוב כנגד אשור. הכשדים היו שותפים למרד שנמשך 5 שנים. בשנת 693 לפנה"ס, בתקופת המרד עלה לשלטון בבל נסיך כשדי בשם מושזיב-מרדוך הוא הנהיג את ממלכת בבל במרד כנגד אשור יחד עם שבטי הכשדים הכשדים ובעלי בריתם העילמים, וגם שבטים ארמיים, ושבטים מהרי הזגרוס כמו פרסומש (אנ'), אליפי (אנ'), אנשאן ונוספים. בשנת 691 לפנה"ס, על גדות החידקל, התנהל קרב ח'לולה (אנ') בין שני הצדדים.[1] תוצאות הקרב לא היו חד משמעיות ושני הצדדים טענו לניצחון. הקרב לא שינה את הסטטוס של המלכים הלוחמים משני הצדדים, אבל אשור נסוגה מהאזור.[2]
בשנה הרביעית למלכותו בחודש ניסן, איבד מושזיב-מרדוך את בן בריתו העילמי, שסבל משבץ ואיבד את יכולת הדיבור. סנחריב ניצל את המצב וצר על העיר בבל. לאחר תשעה חודשי מצור הוא כבש את העיר. בנקמה על מותו של בנו של סנחריב אשור-נדין-שומי, שנלכד על ידי הבבלים בשנת 694 לפנה"ס, הוסגר לעילם ומת, החליט סנחריב להחריב את העיר, שרף אותה והרס את חומותיה. מושזיב-מרדוך נשבה ונשלח לאשור.[2] לאחר ניצחונו, סנחריב ביצע גל נוסף של הגליות של הכשדים, הוא היגלה אותם מהערים סיפר, כותה, בורסיפה, ניפור ובבל. הוא הושיב את חלקם בנינוה ואת חלקם כנראה בארץ ישראל. חלקם ברחו מזרחה לאזור הר עילם והקימו שם יישובים כשדיים[3]
בימי אסרחדון ואשורבניפל שמלכו במאה ה-7 לפנה"ס על אשור, היו מספר מרידות של הכשדים במלכי אשור. הם השתתפו במרידה של שמש-שום-אוכין שהיה אחיו של אשורבניפל. לאחר דיכוי המרד, מעמדם התחזק בערי בבל.
בשנת 625 לפנה"ס, עלה לשלטון בבבל המלך נבופלאסר שהיה ממוצא כשדי. הוא הכניע את האשורים הרס את נינוה והביא למיגור סופי של האימפריה האשורית. נבופלאסר היה מייסדה של השושלת ה-11 של מלכי בבל שנקראה בפי ההיסטוריונים "השושלת הכשדית", למרות שרק ארבעת השליטים הראשונים בשושלת זו היו ממוצא כשדי. בנו נבוכדנצר השני שמלך אחריו הרחיב את גבולות ממלכה והפך אותה לאימפריה. הוא כבש את צור, את ארץ ישראל, והחריב את בית המקדש הראשון, אדום ושטחים נוספים. השליט האחרון בשושלת זו נבונאיד ובנו בלשצר היו ממוצא אשורי. שושלת זאת חדלה להתקיים לאחר כבוש בבל בשנת 538 לפנה"ס על ידי כורש.
הכשדים בתנ"ך
האזכור הראשון של השם "כשדים" במקרא מופיע בספר בראשית, יא, כח שבו מצוין שתרח אבי אברהם מוצאו מאור כשדים.
כתב הרד"ק[4], שמוצאם של הכשדים הוא מכשד בן נחור אחי אברהם. בספר בראשית, כב, כ-כב נכתב ” וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֻּגַּד לְאַבְרָהָם לֵאמֹר הִנֵּה יָלְדָה מִלְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ. כא אֶת-עוּץ בְּכֹרוֹ וְאֶת בּוּז אָחִיו וְאֶת-קְמוּאֵל אֲבִי אֲרָם. כב וְאֶת-כֶּשֶׂד וְאֶת חֲזוֹ וְאֶת פִּלְדָּשׁ וְאֶת יִדְלָף וְאֵת בְּתוּאֵל”. האזכור הוא עם הארמים ושבטי מדבר נודדים אחרים שחיו במסופוטמיה[5]. אולם הרמב"ן כתב[6] שהכשדים הם צאצאי חם בן נח.
בספר מלכים ב פרק כד, מוזכרים הכשדים כחלק מהגדודים של נבוכדנצר השני שנשלחו להילחם במלך יהודה יהויקים. הם מוזכרים שוב כחלק מהכוחות שהחריבו את ירושלים ורדפו אחרי צדקיהו כשברח מהעיר.
בספר ישעיהו, יג' מתוארת העיר בבל כ"תִּפְאֶרֶת גְּאוֹן כַּשְׂדִּים" ובפרק כג' הוא מתייחס למקום מושבם כארץ כשדים. אזכורים דומים מופיעים גם בספר ירמיהו ובספר יחזקאל שם יש התייחסות לבבל כארץ הכשדים.
בספר דניאל, א יש התייחסות ללשון כשדים, ובפרק ט התייחסות לכך שדריוש מזרע מדי הומלך על מלכות כשדים.
בספר איוב א, מופיעים הכשדים כשבט שודדי מדבר.
על פי אתב"ש, מכונים הכשדים בתנ"ך "לב קמי", שהיא המילה "כשדים".[7]
לקריאה נוספת
- הערך "כשדים", "כשדיים", אנציקלופדיה מקראית כרך ד', עמ' 371-365.
קישורים חיצוניים
- CHALDEANS ב- Encyclopeadia Iranica
הערות שוליים
- ^ CHALDEANS ב- Encyclopeadia Iranica
- ^ 2.0 2.1 Mesopotamian Chronicles ערך על ידי Jean-Jacques Glassner,Benjamin Benjamin, עמ' 199
- ^ הערך "כשדים" האנציקלופדיה המקראית, כרך ד, עמ' 366–367
- ^ על בראשית כב, כב
- ^ גם בקדמוניות היהודים א,ו כתב, שהכשדים הם צאצאי ארפכשד בן שם, שיטה שיכולה להתאים עם דברי הרד"ק.
- ^ בפירושו על התורה, בראשית יא,כח, ושם כד,ז
- ^ רש"י ירמיהו נ"א א, ובמצודות דוד; ”ואחז בלשון זה על כי קם ליבם על ה' והחריבו נווהו”
22395439כשדים