הקרב על פתח תקווה
| מערכה: פרעות תרפ"א | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 5 במאי 1921 | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | פתח תקווה | |||||||||||||||||
| עילה | ניסיון ערביי ארץ ישראל לכבוש את פתח תקווה | |||||||||||||||||
| תוצאה | כישלון התוקפים | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
|
(למפת גוש דן רגילה)   הקרב על פתח תקווה | ||||||||||||||||||
הקרב על פתח תקווה (מכונה גם: ההתקפה הגדולה על פתח תקווה) היה קרב בין כוחות היישוב העברי בפתח תקווה לערביי האזור שהתרחש ב-5 במאי 1921, במהלך פרעות תרפ"א. במסגרת הקרב הסתערו ערביי הסביבה על המושבה בניסיון לכבוש אותה, בשתי ניסיונות שבוצעו מצפון ומדרום. ההתקפות נהדפו בסיוע כוחות המנדט הבריטי, ופתח תקווה נשארה חלק מהיישוב.
העמידה של המגינים מול התוקפים נחשבה לנקודת מפנה בתולדות היישוב ואחת ההצלחות הראשונות של ארגון "ההגנה". רבים מהפורעים הערבים נתפסו והועמדו למשפט כעבור מספר שבועות.[1] מגיני המושבה שנפלו בקרב הונצחו באנדרטאות ונקראו על שמם רחובות בעיר. בשלושים השנים שלאחר האירועים צוינה גבורת הנופלים ביום השנה לקרב, כ"ז בניסן.[2]
רקע
בראשית העשור השני של המאה ה-20 הייתה פתח תקווה מוקפת בכפרים ערביים, ביניהם יהודייה ואבו כישכ, שהתנגדו להקמת המושבה העברית בין כפריהם וביצעו כלפיה פשיעה, ניסיונות התקפה וגניבות,[3] וב-1886 אף תקפו אותה באופן מאורגן, ועל פי עדות זרח ברנט, ממייסדי פתח תקווה, כמעט והחריבו אותה.[4] בשנת 1920 הוקם ארגון "ההגנה", שלקח חסות על ארגון השמירה המקומי שהתפרק לתוך שורותיו. ברם, מערכות ההגנה העבריות העצמאיות עדיין לא היו מאורגנות או חמושות היטב.
בחודשים שלפני הקרב, התקוממו ערביי המזרח התיכון נגד תוצאות מלחמת העולם הראשונה – שכללו השתלטות הבריטית־צרפתית על האזור, ורגש הלאומיות הערבית זקף ראשו ודרש ריבונות. במרץ 1921 חודשה ביפו פעילותו של העיתון "פלסטין" שהסית נגד היהודים. במהלך חודש אפריל הגיעו ידיעות מודיעיניות אודות התקפה ערבית מתוכננת על פתח תקווה,[5] ומושבות נוספות בין מושבות יהודה קיבלו התרעות מודיעיניות על הכנות של ערביי אזורן להתנפל עליהן.
ב-1 במאי 1921 פרצו ביפו מאורעות תרפ"א במעשי טבח, ביזה והרס ערביים כלפי יהודים ביפו, בהן נרצח בין היתר הסופר יוסף חיים ברנר.[6][7] המהומות התפשטו לאזורים נוספים, כולל שכונות יהודיות סמוכות ויישובים חקלאיים, וזרם פליטים יהודים החל לצאת מיפו אל תל אביב ולמושבות האזור. האלימות כבר לא הייתה נקודתית אלא קיבלה אופי אזורי, עם התקפות מצד כפרים ערביים על יישובים יהודיים. עם התגברות המהומות, החלו התארגנויות של קבוצות ערביות באזורים כפריים סביב מושבות יהודיות, במטרה לתקוף אותן.[8]
הכנות
יומיים לאחר פרוץ פרעות תרפ"א ביפו (ב־4 במאי) החלו לזהות בפתח תקווה התארגנות של ערביי הסביבה להתקפה.[8] כשהגיעו לפתח תקווה הידיעות על המאורעות ביפו, התכנסו ראשי המושבה ובחרו בוועד הגנה מקומי בראשותו של אברהם שפירא, זקן שומרי המושבה. סגנו היה אבשלום גיסין, ובוועד הביטחון היה גם עקיבא ליברכט. צעירי פתח תקווה, מחנה יהודה ועין גנים נקראו להצטרף להגנה על האזור.
התעורר ויכוח בין צעירי המושבה ובראשם שפירא ובין גורמים אחרים, בראשם גיסין, שהיה קצין בצבא הטורקי. האחרונים טענו כי הפרשים יהיו מטרה לכדורי הערבים שיתחפרו בשטח, ולכן יש להתבסס על הגנה נייחת סביב למושבה. תוכניתו של אברהם שפירא, שהיה מוותיקי השומרים והמפקד הדומיננטי בשטח, היא זו שהתקבלה.
המושבה נערכה לקראת הבאות בשלושה קווי הגנה: קו הגבול של המושבה, עליו הגנה פלוגת רוכבים חמושים שהייתה אמורה לבלום את התוקפים בשדות פתח תקווה; קו הגנה הקיף את כל המושבה וממנו אסור היה למגינים לסגת; קו הגנה פנימי במרכז המושבה, שנועד להגן בעיקר על הנשים הילדים והזקנים, שהתבקשו להתרכז במבנים מבוצרים, כיקב פרידמן, בו מצאו מקלט רבים מבני המושבה. אולם ספריית המושבה הוסב לבית חולים כדי לקלוט את נפגעי ההתקפה הצפויה. בני נוער גויסו כקשרים להעברת ידיעות באמצעות סימני דגלים, וברחבי המושבה הוצבו מתנדבים להגנה ושמירה על הסדר.[9]
הסימנים להתקפה המתקרבת הפכו מוחשיים כשבבוקר יום שני, 2 במאי, נצטוו כל הפועלים הערביים בכפר סבא לחזור לכפריהם, מהם נודע כי מתוכנן טבח המוני. המושבה כפר סבא הותקפה בשעות הלילה; מגיניה הצליחו להדוף את התוקפים, אך החליטו לפנות באופן מיידי את המושבה ולעבור לעין חי (כיום כפר מל"ל) הסמוכה.[10] בעקבות האירועים פנו מתיישבי כפר סבא ועין חי לוועד ההגנה בפתח תקווה וביקשו את עזרתם בהגנה. מאחר שלא היה בכוחם של מגיני פתח תקווה להחיש עזרה מחוץ למושבה הציעו למתיישבי כפר סבא ועין חי למצוא מקלט בפתח תקווה. לאחר דיונים קיבלו המתיישבים את ההצעה. ביום שלישי בבוקר, 3 במאי, יצאה מפתח תקווה שיירת עגלות ריקות מלווה במשמר של רוכבים כדי לחלץ את תושבי כפר סבא ועין חי ולפנות את רכושם.[11] בערב שבה השיירה לפתח תקווה ובדרכה הותקפה ביריות ונשדדו ממנה 20 פרות, אך איש לא נפגע. עין חי וכפר סבא נבזזו, חרבו והועלו באש.[12]
ב-3 במאי פנו איכרי המושבה לצבא הבריטי בבקשת עזרה שהייתה נחוצה לאור ההכנות הערביות להתקפה, והשלטונות הבטיחו כי למחרת בבוקר יובאו רכבים משוריינים לשמור על פתח תקווה. הרכבים הגיעו רק לאחר הקרב, באותו היום.[8]
הקרב
עם שחר של יום 5 במאי 1921 הוקפה המושבה על ידי מאות כפריים ערבים חמושים, כאשר חלקם בזז את עדר הפרות שרעה בחלקה הצפוני של המושבה. תצפיתנים עבריים גילו כוח של כ-200 ערבים חמושים, שחלקם רכובים על סוסים, ואחריהם עוד מאות ערבים לא חמושים, מערביי שבט אבו כישכ, מתקרבים למושבה מצפון.[8] אברהם שפירא יצא בראש פלוגה של 30 פרשים חמושים כדי לקבל את פניהם בשדות צפונית למושבה כאשר מגיני המושבה שבפיקודו של סגן המפקד אבשלום גיסין התבצרו בפרדסים שבמבואות העיר, והערבים התארגנו בסמוך.
תוכניתו של שפירא התבררה עד מהרה כמוטעית. באזור תל מלאבס החלו הערבים לצלוף על הרוכבים אשר היוו מטרה נוחה לכדוריהם. בין הכוח העברי לכוח הערבי התפתח במקום קרב יריות, והכוח ששהה בפרדסים יצא ממנו לתקוף את הערבים,[8] והחלה נסיגה בלתי מסודרת לקו ההגנה השני. לאחר שעתיים אזלה תחמושתם של המגינים והם ספגו אבדות רבות, כאשר בין ההרוגים היה אבשלום גיסין. בהמשך היום נהרגו עוד שלושה מתושבי פתח־תקווה: זאב אורלוב, צבי גרנשטיין ונתן רפפורט; הפורעים הצליחו גם להצית את בית האריזה של פרדס בחריה. הערבים התעודדו והגיעו לקרבת העמדות הקדמיות והיה חשש שהם יעקפו אותן ממערב ויפרצו למושבה. מאה מגינים מתוך המשובה נלחמו נגד הכוחות הערביים, במטרה לעכב את התקדמותם, ובו בעת יצאו שליחים מהמושבה והצליחו להגיע דרך הפרדסים לתחנת הרכבת "ראס אל-עין" (כיום תחנת הרכבת ראש העין – דרום). השליחים קראו להתערבות הצבא הבריטי, שהתערב בקרב, וגרם לתפנית בו,[13] כשכוח צבא הודו הבריטית עם שריוניות פתחו באש מכונת ירייה על התוקפים ואלו החלו לסגת.[8][14]
סיום הקרב בצפון המושבה היווה אות פתיחה למערכה בדרומה. בעקבות השקט ששרר לאחר הקרב בצפון המושבה העריכו מפקדי התוקפים כי המושבה נכבשה. כשעה לאחר תום הקרב החלו כ-400 פורעים, ובראשם ערביי יהודייה, לנוע צפונה, מצוידים בעגלות משא לאיסוף שלל, ופחי נפט להצתת בתי המושבה, כשמולם עמדו חמישה לוחמים ונער חמושים בשלושה רובים.[13] מטוס בריטי זיהה את הכוח התוקף, ובאותו זמן הגיעה למקום מכונית משוריינת מיפו ופלוגת חיילים הודים והמטוס כיוון אותם לערבים והטיל פצצות על התוקפים. הצבא פתח עליהם באש, שבעה מהערבים נהרגו והשאר ברחו לכיוון יהודיה.[15][8] את פתח תקווה תקפו באותו היום בין 2,000 ל-3,000 תוקפים, כפריים ובדואים, שרובם לא נשאו נשק חם.[16] בהתקפה נהרגו 28 ערבים וארבעה יהודים,[16] ונפצעו 12 מגינים ו-15 מהתוקפים. כל הנפגעים העבריים נפגעו בקרב הצפוני.
לאחר הקרב
העמידה של המגינים מול ההמון הערבי, וההצלחה בהדיפתם בשטח שמחוץ למושבה, נחשבה לנקודת מפנה בתולדות היישוב ואחת ההצלחות הראשונות של ארגון "ההגנה", שאברהם שפירא היה בין פעיליו הראשונים. רבים מהפורעים הערבים נתפסו והעמדו למשפט כעבור מספר שבועות.[1] השייח' שקיר אכו־כישכ נידון ל-15 שנות מאסר עם עבודת פרך, כמארגן ההתקפה על פתח-תקוה.[17] בנוסף הוטל על תושבי אבו כישכ גם לשלם קנס כספי גדול של 700 לירות מצריות.[18] גם אברהם שפירא נעצר אך שוחרר לאחר זמן קצר, לאחר שהתברר שהצתת בית באבו כישכ למחרת המתקפה בוצע על ידי חיילים בריטים בעת מעצר הפורעים, ולא על ידי מגיני פתח-תקוה.[19]
השייח' אכו־כישכ שוחרר לאחר שנתיים בעקבות משא ומתן ולחץ של גורמים מהצד הערבי ומממשלת המנדט לביצוע סולחה, ובהסכמת ועד המושבה, שביקש לחזור ליחסי השכנות הטובים שהיו קודם עם שבט אבו־כישכ.[20] ב-1 ביוני 1923 נערך טקס סולחה בפתח תקווה בהשתתפות התושבים, אנשי אכו־כישכ, פלאחים ובדואים מהסביבה.[21] עוד קודם, ב-21 במאי, נחתם הסכם סולחה במשרדו של ראש עיריית יפו עאסם ביי סעיד, בנוכחות המושל הבריטי ונכבדים נוספים, בו התחייבו לשלם פיצויים בסך 2,000 לירות מצריות.[21] ב-12 ביוני נערך ביקור גומלין של הנהגת פתח-תקוה באבו כישכ.[22] שייח אבו כישכ הסכים באותה עת גם למכור קרקעות בשטח של 4,000 דונם לחברת "הכשרת היישוב", עליהם הוקמו המושבות מגדיאל ורמתיים, והורחבו שטחי הפרדסים של פתח-תקוה.[23]
הנצחה
לאחר הקרב, כינה הסופר יעקב בן-אמיתי את מגיני המושבה "מכבים גיבורים"[24] לימים כתב העיתונאי זלמן יואלי תיאור מפורט של יום הקרב (אם כי בתיאורו המעיט בחלקם של החיילים ההודים של הצבא בריטי בהדיפת התוקפים).[25] לזכר הניצחון בקרב הוקם האתר "יד לגיבורים" בפתח תקווה.
ארבעת בני המושבה שנפלו בקרב – אבשלום גיסין, חיים צבי גרינשטיין, נתן רפפורט וזאב אורלוב – הונצחו בשתי אנדרטאות. האחת הממוקמת כיום מול בנין העירייה נושאת את הנוסח "שהקריבו את חייהם על מזבח מולדתם ביום כ"ז ניסן תרפ"א (05/05/1921)", ובשנייה המוצבת במתחם "יד לבנים" מצוטט הפסוק "הצבי ישראל על במותיך חלל" (ספר שמואל ב', פרק א', פסוק י"ט).[26] האנדרטה שבמתחם "יד לבנים" נחנכה לראשונה ב-1946 בצומת הרחובות פינסקר ואבשלום גיסין. על שמם של גיסין ואורלוב נקראו שמות רחובות מרכזיים בפתח־תקווה. קבוצת הספורט מכבי פתח תקווה נקראה "מכבי אבשלום", על שמו של גיסין.
כ"ז בניסן, יום הקרב, שימש כשלושים שנה כיום בו ציינה העיר פתח תקווה את גבורת מגיניה והדיפת המתקפה על המושבה, כשמיתוס תל חי תר"פ 'מאפיל על מאורעות פ"ת תרפ"א.[2] עד לקביעת כ"ז בניסן כיום הזיכרון לשואה ולגבורה לאחר קום מדינת ישראל, נערכה בתאריך זה בכל שנה עצרת זיכרון לחללי הקרב,[27] התקיימו תהלוכות ובתי הספר הושבתו מלימודים. קביעתו של יום זה כיום הזיכרון לשואה ולגבורה הובילה במרוצת השנים לביטולו של יום הזיכרון החגיגי, ואת מקומו תפס יום האבל הלאומי.
קישורים חיצוניים
- חיים מייטליס, פרעות תרפ"א, באתר עיריית פתח תקווה
- מאורעות תרפ"א (1921 ) : ההתקפה הגדולה על פתח תקווה, באתר רגעים היסטוריים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 ידיעות מיפו, הארץ, 17 ביוני 1921
- ^ 2.0 2.1 שמיר אילנה, הנצחה וזכרון, ת"א: עם עובד, 1977, עמ' 24
- ↑ יהודה ראב, התלם הראשון, הספריה הציונית, תשמ"ח, עמ' 65
- ↑ זכרונות ר' זרח ברנט / זרח ברנט - פרויקט בן־יהודה, באתר benyehuda.org
- ↑ ההתנפלות על פתח תקוה, הפועל הצעיר, 13 במאי 1921, עמ' 9
- ↑ נועה קושרק, עדות אישית מפרעות תרפ"א: "כשני מאות שודדים התפרצו להחנות", באתר הארץ, 3 בספטמבר 2010
- ↑ בני מוריס, קורבנות, עמ' 102.
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 8.6 ההתנפלות על פתח־תקוה, הארץ, 9 במאי 1921
- ↑ יעקב יערי (פולסקין) ומרדכי חריזמן (ע), ספר היובל למלאת חמישים שנה ליסוד פתח תקווה, תל אביב: ועדת היובל שעל יד המועצה המקומית, תרפ"ט, עמ' תקפ"ו
- ↑ ההתנפלות על כפר־סבא ועין חי, הפועל הצעיר, 13 במאי 1921, עמ' 9
- ↑ ספר היובל, עמ' תקפ"ז
- ↑ בכפר סבא, הארץ, 12 במאי 1921
- ^ 13.0 13.1 ברוך אורן (ע), שנותיהם היפות, כרך ג', ועד ארגון ההגנה בפתח תקווה והסביבה, תשמ"ג, עמ' 68
- ↑ יהודה ואלך ופרחיה כהן (ע), לא על מגש של כסף, ירושלים: כרטא ומשרד הביטחון ההוצאה לאור, 2000, עמ' 33
- ↑ כובשים ובונים, עמ' 89
- ^ 16.0 16.1 בני מוריס, קורבנות, עמ' 103.
- ↑ הודעה רשמית - בית הדין הצבאי ששפט את שייך שקיר אכו־קישק פסק עתה אח דינו. הנאשם יצא חייב באשמה שערך התקפה מזוינת נגד פתח תקוה ובעוד דברים אחרים; וישפטוהו לעבודת פרך לתקופה של 15 שנה, דואר היום, 7 באוגוסט 1921
- ↑ הטלת הענש על הכפרים, דואר היום, 28 בנובמבר 1921
- ↑ מחאת המושבה פתח תקוה על מאסר אברהם שפירא, הארץ, 22 במאי 1921
- ↑ ברשת נרגנים, העולם, 4 במאי 1923
- ^ 21.0 21.1 פרץ פסקל, יום גדול, דואר היום, 3 ביוני 1923
- ↑ בקור פ"ת לאבו קישק, דואר היום, 12 ביוני 1923
עובד בן עמי, השלום מעבר לירקון, דואר היום, 13 ביוני 1923 - ↑ גמר קנית אדמת אבו קישק, דבר, 19 בדצמבר 1927
- ↑ יעקב בן-אמתי, לשמוא או לבכות...? על המאורעות האחרונים בארץ ישראל, הצפירה, 1 ביוני 1921
- ↑ זלמן יואלי, קרב שהציל. כבוד הישוב, דבר, 7 במאי 1971
- ↑ שמיר אילנה (ע), גלעד אנדרטאות לנופלים במערכות ישראל, משרד הבטחון ההוצאה לאור, 1989, עמ' 322
- ↑ חגיגות יובל ה־25 להגנת הגבורה בפ"ת, המשקיף, 29 באפריל 1946
הקרב על פתח תקווה43210035Q139594672