המכלול:תעתיק שמות זרים לעברית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
סגנון כתיבה ועיצוב
סגנון כתיבה
סגנון עיצוב דפים

אחת הבעיות הקשות ביותר הניצבות בפני המתרגמים היא יצירת תעתיק עברי נכון, קריא ומדויק לשמות שמקורם בשפות זרות. מדריך קצר זה ינסה לסייע לכם בביצוע מלאכה זו.

למה יש צורך בתעתיק?

תעתיק עברי נדרש בעיקר לצורך שמות אנשים ושמות מקומות. בכל המקרים האחרים, יש להעדיף תרגום ולא תעתיק, אלא אם כן מדובר בתעתיק שהשתרש (כמו קג"ב או אונסק"ו). כאשר מתרגמים, יש לציין את השם המלא באזכור הראשון בערך (לדוגמה: "ארגון האומות המאוחדות, האו"ם"). בשום מקרה אין להותיר שם או מונח בצורתו המקורית - יש לתרגמו או לתעתקו תמיד.

חוק מספר אחת: אין לתעתק ב"שיטת הטוטו"

אם אינכם יודעים כיצד יש לתעתק לעברית שם לועזי, עומדות בפניכם מספר אפשרויות פעולה; האפשרות הגרועה מכולן, ללא ספק, היא לנחש באופן סתמי מהו התעתיק הנכון ולרשום אותו בערך - זו דרך בטוחה להכניס טעויות למכלול, טעויות שעלולות להישאר בערך מבלי שירגישו בהן במשך חודשים רבים.

איננו מצפים כי כל אחד מהמכלולאים יידעו לתעתק שמות מלטינית, הונגרית, הינדית וליטאית. אבל אם אינכם יודעים בבטחון מהו התעתיק הנכון, אין להכניס את השם לערך עד שתוודאו. כיום אין בינינו מכלולאים רבים היודעים שפות שונות ובקיאים בענייני תעתיק, לעת עתה יש לשאול בדלפק הייעוץ הלשוני ונקווה שבקרוב תגדל קהלתנו. כמו כן ניתן לשאול בדלפק הייעוץ הלשוני בוויקיפדיה העברית, שם ישנם מומחים במרבית השפות הנפוצות.

עקרונות כלליים

  • מה מטרת התעתיק? מטרת התעתיק היא בראש ובראשונה להציג את שמו של האדם או המקום בפני הקוראים בצורה קרובה ככל האפשר לאופן המשמש את תושבי המקום או בני עמו של האדם המוזכר. חריגים מעטים יהיו שמות שהשתרשו בשפה העברית בצורה השונה מזו המקובלת. לדוגמה, נאמר ונכתוב "ספרד", "צרפת", "גרמניה" ו"הולנד" ולא "אספניה", "פראנס", "דויטשלנד" או "נדרלנד".
  • שיבוש שהשתרש: אף שראוי לתעתק שמות כצורתם המקובלת על דוברי השפה, לעתים ישנם שמות שהשתרשו בצורה מסוימת בעברית, דבר המחייב להתעלם מהצורה "הנכונה" לטובת השיבוש המקובל. לדוגמה, האמריקנים יהגו את שם נשיאם לינקולן כ"לִינְקְן", הצרפתים יטענו כי שם מדינתם הוא "פראנס" ושם בירתם אינו פריז כי אם פָּרִי, הגרמנים ידבקו בטענה כי בוואריה היא באיירן וה"בווארי" הוא "ביירישה", האיטלקים יגחכו כאשר ישמעו "טיציאן" במקום "טיציאנו", "רפאל" במקום "רפאלו", הספרדים יחושו באי נעימות כאשר המלך קרלוס הראשון, יכונה בעברית קרל החמישי (כנוהג הגרמנים), ואילו ההולנדים יטענו כי בירתם "האג" היא למעשה "דן האך" וכי הצייר הידוע בשם "ואן גוך" הוא "פאן חוך". ישנם שיבושים מקובלים אחרים בשמות בשפות "מתות" כמו הגיית "אוידיפוס" כ"אדיפוס" או הגיית "קאיסר" ו"אאוגוסטוס" כ"קיסר" ו"אוגוסטוס". בכל המקרים הללו, יש לדחות את התעתיק לטובת השם המקובל בעברית.
  • שמות משתנים: העברית משתנה במהירות ולעתים קרובות נוכל למצוא כי התעתיקים לשמות לועזיים משתנים במהלך השנים. לדוגמה, הצייר ששמו מאוית בעברית פיטר בְּרוֹיְגֶל, פיטר בְּרוֹיְחֶל, פיטר בְּרוֹיְכֶל ופיטר בְּרֶחֶל. במקרה זה יש לבחור את האיות שישמש בערך הראשי, על פי האופן שבו היה השם נהגה על ידי האיש או בני ארצו, ולהפנות אליו מכל שאר האיותים.
  • נורמות משתנות: לעתים משתנה התרגום המקובל לשמות, משתנים שמות מקומות או משתנה תקן ההגייה של שם. לדוגמה, במשך שנים רבות הייתה בירת סין קרויה בישראל "פקין" או "פקינג"[1], אך בשנים האחרונות נפסק השימוש בשם זה, שהוא הצורה שבה בני אירופה קראו לעיר (בעקבות הגיית שמה בניב סיני מסוים), ונוצרה נורמה שלפיה שם העיר הוא בייג'ינג, כפי שמבוטא שמה של העיר במנדרינית תקנית. מובן שהמכלול ייצמד לנורמה החדשה, שמתיישבת עם העיקרון הראשי לתעתיק. במקרים אחרים, הגיית השם משתנה בגלל שינוי בנורמות התעתיק. לדוגמה, השם קיקרו עבר מספר גלגולים (ציצרו, ציצרון, קיקרון), וכמוהו גם אוגוסטוס (אבגוסטוס, אאוגוסטוס), כפי שאוטובוס נקרא בעבר בארץ אבטובוס (כברוסית) או אאוטובוס (כבגרמנית) עד להשתרשות השם הנוכחי. דוגמה "מודרנית" היא גרוזיה, שבשנים האחרונות החלה להיקרא גאורגיה, וכך גם שמה במכלול.
  • שמות זרים שמקורם בעברית: לעתים קרובות, שמות לועזיים ובמיוחד שמות פרטיים שאולים מעברית ועברו תעתיק לשפה הזרה תוך שיבוש אופן ההגייה במקור העברי, ועולה השאלה האם יש להשתמש בנוסח העברי המקורי או בשיבוש המקובל בשפה הזרה. לשאלה זו אין תשובה חד-משמעית. ברור כי אם ייכתב יוחנן לנון או שאול מקרטני הדבר יעורר גיחוך, אך לא בכל המקרים הדרך הנכונה כה חד-משמעית. לדוגמה, עד שנות החמישים דיברה העברית נכבדות במדען "יצחק ניוטון", שם הנשמע היום מוזר לאוזן שהורגלה באייזק ניוטון. כאשר נשוא ערך מסוים הוא יהודי, לעומת זאת, מקובל פעמים רבות להשתמש בנוסח העברי של שם, אם אכן מדובר בנוסח שם המזכיר עדיין את השם העברי, כמו במקרה חנה ארנדט, ישעיהו ברלין, עמנואל לוינס, לוי שטראוס, משה הס או ברוך שפינוזה. גם כאן, יש לנקוט זהירות ושיקול דעת, בהתאם למראה התעתיק. לדוגמה, נוח יהיה לקרוא "אהרן קופלנד" במקום "ארון קופלנד", אך לא "מיכאל דל" במקום "מייקל דל".
  • כאשר מתרגמים קטע ובו ציטוט מהתנ״כ, כמובן שיש לצטט מהמקור העברי, ולא לנסות לתרגם את התרגום הלועזי. כך גם עם טקסטים אחרים שמקורם בעברית ומובאים בתרגום בלשון זרה.

ראו גם שיחה:פלסטינים.

בעיות תעתיק ממקור אנגלי

  • יש גם שפות אחרות: אנגלית היא השפה הזרה הנלמדת ביותר בישראל, דבר שגורם לרבים להניח מתוך טעות כי כל שם הכתוב באותיות לטיניות צריך להיקרא כאילו נכתב באנגלית. זו טעות. למרות שרוב השפות האירופאיות משתמשות באלפבית הלטיני, כל שפה משתמשת בו באופן מעט שונה. לכן כללי ההגייה של הצרפתית, האיטלקית או הגרמנית שונים באופן מהותי מאלו של האנגלית, וניסיון לתעתק שמות צרפתיים, למשל, כאילו נכתבו באנגלית מביא לתוצאות צורמות-עין ואוזן. לדוגמה, השם האנגלי הנפוץ ג'ורג' (George) ייהגה בשפות שונות כגאורג, ז'ורז', חורחה, גאורגי, גיורגיו, ג'ורג'ו, יורגי, יורגה וצורות נוספות. כדי שלא ליצור תעתיק המגחך את כותבו, יש להיצמד לאופן ההגייה בשפת המקור וכך, כאשר מדובר בשם אנגלי ייכתב ג'ורג' אורוול, בשם צרפתי ז'ורז' ביזה, ובשם גרמני גאורג פרידריך הנדל. האות G, הנהגית כחי"ת, גימ"ל, ג', ז' או יו"ד ממקום למקום היא דוגמה טיפוסית. אותיות כמו W מציבות בעיה דומה. באנגלית היא נהגית כמו וו כפולה, רפה; ואילו בגרמנית, היא נהגית כוו רגילה.
  • מקור מיותר: לעתים קרובות מוצגת לאחר השם העברי גם צורת השם בשפת המקור. במקרה כזה, חשוב להקפיד שהמקור יהיה אכן בשפת המקור, ולא בשפה אחרת. במיוחד יש להקפיד להימנע מהבאת שם באותיות לטיניות כאשר השם כתוב במקורו בשפה שאינה עושה שימוש בתווים אלו, כגון ערבית או יוונית. אין כל יתרון לאותיות לטיניות בכתיבת שם ערבי. אם יש צורך בכך, ניתן לנקד את הכתיב העברי.
  • שיבושי אנגלית: כאשר מתעתקים שם מוויקיפדיה האנגלית חשוב להיות ערים לנטייה הקיימת באנגלית לשבש שמות. שיבושים אלו לובשים מספר צורות אופייניות:
    • אינגלוז שמות: באנגלית נהוג להעניק צורה אנגלית לשמות מסוימים, במיוחד כאשר יש להם מקבילה אנגלית. כך ניתן לעתים למצוא מלכים גרמנים עם השם ג'ון במקום יוהאן, וצ'ארלס במקום קרל. השיבושים הנפוצים ביותר הם בשמות כמו ג'ון (כשיבוש של יוחנן, חואן, יוהאן, ז'אן, ג'יובני), צ'ארלס (קארל, קרלוס, קרלו), ג'ורג' (גאורג, ז'ורז'), ג'יימס (יעקב, ז'ק, חיימה), הנרי (אנרי, אנריקו, היינריך), וג'רום (הירונימוס, ז'רום).
    • נוהג שהשתרש באנגלית: לעתים ישנו נוהג שהשתרש באנגלית עם הזמן. לדוגמה, העיר קלן בגרמניה מכונה באנגלית בשמה הצרפתי, "קולון", ואילו נהר הוויסלה (בפולנית, Wisła) הופך לוויסטולה, כשמו הלטיני והעתיק לא פחות (בעיה זו קיימת גם בשפות אחרות, כגון גרמנית, שבה הנהר ויסלה קרוי Weichsel, אבל להם יש לפחות תירוץ: הם שלטו שם כמה מאות שנים).
    • תוספת סיומת, קטימת סיומת: לעתים תכופות נהוג באנגלית להוסיף לשם מסוים סיומת מרככת (לדוגמה Acre במקום עכו) או לקטום סיומת (לדוגמה, הומר והוראס במקום הומרוס והורטיוס). יש היגיון בשיגעון, כמובן. בשמות יווניים ורומיים נוטה האנגלית לשנות סיומות אוֹן לאוֹ, על דרך הלטינית (כמו פלטו במקום (א)פלטון), להשמיט כליל סיומות אוּס ואיאוּס (וכך אובידיוס הופך לאוביד והומרוס להומר) ובשפות לטיניות שונות להשמיט סיומות פתוחות כמו אוֹ, אֶה, אָה ו-אוּ (וכך רומא, ונציה, מילנו וטורינו הופכות לרום, וניס, מילן וטורין). הסיבה לכך היא שבמשך מאות שנים שאלה האנגלית שמות זרים דרך הפילטר של השפה הצרפתית - גם השם Charles אינו אלא הגרסה הצרפתית ("שארל") לשם הלטיני קרולוס.
  • זוועה לדוגמה: מכתב למערכת "העיר" (4.11.04), מאת עודד פרייליך, ממחיש את גורלו של מי שאינו פועל לפי כללי התעתיק:
בכתבתו של מר זאב אברמי, "להאניש את היטלר" נפלו לא מעט שגיאות תעתיק מגרמנית. ברשותכם, דוגמאות הראויות לתיקון חוזר.
יש לומר "די צייט" ולא "דה צייט", וכמו כן יש לומר "דר שפיגל" ולא "דר ספיגל". אלה שני עיתונים מוכרים בכל העולם ומביך לשגות בהגייתם.
גם בשמות האנשים נפלו טעויות. יש לומר אלברט שפאר ולא אלברט ספיר והשם המדויק הוא יואכים פסט ולא ג'ואקים פסק.

א לציון a: מתי ומתי לא

בעבר נהגו להוסיף א' בכל מקום שבו יש תנועת a. כיום ממעיטים בכך.

האקדמיה ללשון העברית קבעה את ההחלטה הבאה ([1]):

a אפשר לציינה באל"ף במקום שהיעדרה עלול לגרום שיבוש בקריאה, וראוי לכתבה בשמות קצרים בני שתיים-שלוש אותיות (בלי האל"ף). בשמות הקצרים היא נכתבת גם בכתיב מנוקד (...) שמות שכבר נשתרש בהם הכתיב בלי אל"ף ייכתבו בלי אל"ף, כגון יפן.

בלשנים אחדים לא הסכימו עם האקדמיה, והתעקשו להוסיף אל"פים. יצחק אבינרי בספרו "יד הלשון" (משנות השישים) אף מתפאר שהצליח לגרום לאנשים רבים לכתוב יאפאן במקום יפן. אבל יצחק אבינרי ותומכיו "הפסידו" והאקדמיה ניצחה, וכיום כותבים רוב האנשים גז ולא גאז, יפן ולא יאפאן (הכתיב יאפאן נפוץ באנציקלופדיה העברית). במילונים מודרניים של כתיב מלא, ובראשם "מילון ההווה" (שנכתב על-ידי בעלי תפקידים באקדמיה) מופיעה המילה גז ללא אל"ף.

יש טיעון, שהועלה על נס על ידי יצחק אבינרי אך נדחה בדרך כלל על ידי האקדמיה, והוא שיש להוסיף אמות-קריאה להפחתת הדו-משמעות בקריאה. למילה "גז" יש כבר משמעות (תספורת של כבשים ודומיהם), ולכן למילה חדשה יש להוסיף אותיות ולכתוב "גאז". העיתונים כנראה נוקטים גישה זו גם הם, ומוסיפים אמות קריאה במקומות שונים ומשונים. אין הצדקה לגישה זו. בעברית יש דו-משמעות בקריאתן של מילים רבות, ומי מחליט איזו חשובה דייה כדי להוסיף אמות קריאה? האם נכתוב "מינהל" (ארגון שאחראי על משהו) כי קיים "מנהל" (איש שמנהל)' אבל "משפט" כי אין דבר כזה מְשָפֵּט? האם בכלל אפשר לזכור או להסכים על כללים כאלו? נראה שלא, וזה מה שגורם לחוסר העקביות בעיתונים - תקני ותיקני באותו עמוד (באותה משמעות של "סטנדרטי") וכדומה.

לדעת האקדמיה, דווקא יש מקרה אחד שבו כדאי לכתוב אל"ף, וזאת בתעתיק מילים ערביות שבהן מופיעה במקור האות הערבית אליף. לדוגמה, יש לכתוב "אסלאם" (לא איסלם, ולא אסלם - שמשמעותו: הפך אדם למוסלמי) ו"עיראק".

כאמור, האקדמיה ללשון העברית בדעה שאין להוסיף אל"פים כלל. אבל מילון רב-מילים, למשל, כן מוסיף אל"פים, וכדאי לנסות להבין למה ומתי. קל לראות שהוא אינו הולך לפי הכלל הפשטני, שצריך לכתוב אל"ף בכל מקום שבו יש a. קחו לדוגמה את המילה פרגמטי, pragmatic. זהו, ללא אל"ף, הכתיב התקני של האקדמיה. מילון רב-מילים (ובעקבותיו בודק האיות של תוכנת וורד, הגורר אחריו את רוב המשתמשים) מעדיף "פרגמאטי". אבל למה לא פראגמאטי, למשל - הרי זה מה שהיה קורה אילו היינו מכניסים אל"ף בכל מקום שבו הייתה a במילה המקורית? מילון רב-מילים מושפע כאן מאד מהשפה הערבית, כנראה. בערבית, אליף מציינת לא סתם תנועת a אלא תנועת a ארוכה. המשמעות העיקרית של אורך התנועה היא קביעה האם המילה תהיה מלעילית או מלרעית. כך ב"פרגמאטי" יבוא הטעם על ההברה השנייה, ואילו היינו כותבים "פראגמטי" היה בא הטעם על ההברה הראשונה.

הבנה זו מראה גם מתי רב-מילים לא יוסיף אל"ף. לדוגמה, בשם העיר פריז אין להוסיף אל"ף, מכיוון שהכתיב "פריז" גורר הגייה מלרעית, ואילו "פאריז" גורר הגייה מלעילית, לא נכונה. לסיכום, גם אם מוסיפים אל"ף בניגוד לדעת האקדמיה, כדאי לעשות קצת "סדר בשיגעון", ולהסביר מתי ולמה מוסיפים אותה, ומתי ולמה לא מוסיפים אותה. הכלל הפשטני "בכל מקום שיש a" בוודאי אינו מתאים למציאות במכלול.

דוגמה נוספת: המילה "פרדוקס". רב-מילים שכל-כך אוהב להוסיף אל"פים בניגוד לדעת האקדמיה לא מוסיף פה אף אלף - לא ב-a הראשון, ולא ב-a השני. גם הטענה שאלו הברות פתוחות לא עוזרת פה. ייתכן שהדבר נובע מכך שההגייה שמדגישה את ההברה עם אם הקריאה וי"ו (כלומר, קריאת "פרדוקס" במלרע) היא כבר נכונה, ואין צורך להוסיף אמות קריאה שאמורות (כמו בערבית) לשנות את ההטעמה. אבל במילה "פרדוקסלי" רב-מילים כן מוסיף אל"ף אחת: פרדוקסאלי. למה? כנראה כדי להבהיר שההטעמה עוברת קדימה אל הברה הנוספת למילה ולא נשארת במקומה המקורי במילה "פרדוקס". שיטה זו של רב-מילים, אף על פי שיש בה איזשהו היגיון פנימי, זרה למדי לדרכה של העברית, ומנוגדת להחלטות האקדמיה.

בפרסום האקדמיה "כללי התעתיק מלועזית לעברית" משנת 1977, האקדמיה דווקא תמכה בהוספת אל"פים בכל מקום בשמות (מדובר שם בשמות בלבד, לא במילים כמו "פרדוקס" וכדומה, שהוזכרו לעיל). ציטוט מפרסום זה: "א היא סימן לתנועת a בתחילת התיבה ובאמצעיתה. בסוף התיבה יהיה הסימן ל-a ה, כגון: אראגון, אנאטוליה, אלבאניה, גראנאדה". לא ברור איך זה מסתדר עם הכללים המודרניים - אולי יתבהרו הדברים כאשר תצא לאור גרסה עדכנית של פרסום זה.

ז' או ס'

מוזיקה או מוסיקה, פיזיקה או פיסיקה

בהתאם להגיה הנהוגה, כמו גם להחלטה של האקדמיה ללשון העברית בנושא, יש לכתוב 'מוזיקה', 'פיזיקה' – באות ז'.

כדי לשמור על אחידות, ובהתחשב בכך שלא כולם מכירים את הכלל (ואולי כותבים מסוימים אף מסתמכים על כללים קודמים של המכלול או של האקדמיה, שהשתנו בינתיים), הוחלט לבצע תיקונים אוטומטיים של הכתיב באמצעות בוט שמתקן את הצורות השגויות 'פיסיקה' ו'מוסיקה' ל-פיזיקה ול-מוזיקה.

תורכיה או טורקיה? ת' או ט' וצרות דומות

(ראו הסבר בערך טורקיה)
ישנם מקרים, כמו טורקיה, שבהם ניתן לבחור בעברית בין ט' לת' ובין ק' לכ'. במקרה כזה, יש להעדיף בדרך כלל את הכללים הפשוטים הבאים:

  • K יש לתעתק כמעט בכל מקרה כ-ק'. לדוגמה, קרל, קרמטוריום.
  • C יתועתק לפי המקרה והשפה. היום, הולך ונעלם הנוהג להשתמש ב-כ' דגושה לטובת ק' החד–משמעית יותר.
  • Th, ברוב המילים בשפות האירופיות יש לתעתק כ-ת'. לדוגמה, אתֶר, אנתולוגיה, תימה.[2]
  • T יש לתעתק ברוב המקרים כ-ט', אלא אם כן ישנו נוהג אחר. לדוגמה, מטר, רנטבילי, מטום, מוטבילי.[2]
  • בשילובי th ו-t יש להיזהר במיוחד משיבוש הסדר. לדוגמה, מתמטיקה ואסתטיקה ולא מטמתיקה ואסטטיקה/אסטתיקה, קתטר ולא קטטר, פתטי ולא פטטי/פטתי.
  • Ch, לפחות בנוהג הקיים היום, יתועתק לרוב כ-כ' ולא כ-ח'. לדוגמה, כרום, כארון, כימיה ולא חרום, חארון, או חימיה.
  • טש או צ', טס או צ: הטש והטס הולכים ונעלמים לטובת אחיהם החד–משמעיים יותר. יש לשמרם בעיקר כאשר הם מקובלים בשל סיבות היסטוריות, או כאשר התעתיק הוא לצירופים גרמניים של tsch.
  • X = קס או כס: האות X נכתבת בעברית באותיות "קס", למשל פרדוקס, יהדות אורתודוקסית, מקסימום. רק במקרים יוצאי דופן, שכבר השתרשו בשפה, תכתב האות X באותיות "כס", למשל אלכסנדר מוקדון.
  • בתעתיק איטלקית לא תיכתב ולא תיהגה י' בצירופים CI/GI/SCI + תנועה, פרט למקרים מסוימים בודדים. Luciano = לוצ'אנו. Giorgio = ג'ורג'ו. Boccaccio = בוקאצ'ו. Lancia = לנצ'ה. Brescia = בְּרֶשׁה.

פלשתינאים או פלסטינים

הצורה המקובלת במכלול היא פלסטינים - בתעתיק מערבית, שם פלסטין נכתבת فلسطين, אם כי פעם השתמשו בעיקר בפלשתינאים, הנובעת ממקור השם - פלשת. כמו כן, בעקבות החלטות בלתי שלמות של בוט ההחלפות, נוצרו גם צורות כגון "פלסטינאים".

כמעט כל הערכים משתמשים בצורה המקובלת, בעיקר בשמות הערכים והקטגוריות.

וי"ו בראש מילה

לפי כללי האקדמיה ללשון העברית יש לכתוב וי"ו אחת בראש מילה ושתי וי"ו באמצעה, ואין הבדל לעניין כלל זה בין וי"ו המבוטאת V ובין וי"ו המבוטאת W, כלומר וינסטון צ'רצ'יל ולא "ווינסטון צ'רצ'יל", על אף שהגייתה של W באנגלית שונה משל ו בעברית. ודאי שכאשר מדובר בשפה כמו גרמנית, שבה הגייתה של האות W זהה לזו של האות ו בעברית, יש לכתוב רק ו אחת בראש מילה, ולכן Max Weber ייכתב מקס ובר ולא "מקס וובר". שם ייכתב בעברית בשתי וי"ו בתחילתו רק כאשר הראשונה היא וי"ו עיצורית והשנייה היא חולם או שורוק, למשל השם Wolf ייכתב וולף.

איך נדע, אם כך, מתי יש לבטא וי"ו כמו V אנגלית ומתי כמו W אנגלית? בעניין זה עלינו להשלים עם כך שהאלפבית (של השפה העברית ושל שפות אחרות) אינו פונטי, ולכן אינו מעביר לנו מידע מלא על האופן שבו יש לקרוא מילה כתובה. המילון "רב מילים" מנסה להתמודד עם בעיה זו בציינו, בתחילת ערכים כגון "ויסקונסין" או "ויסקי": "הווי"ו נהגית כ-W האנגלית". מילונים אחרים אינם טורחים לעשות זאת.

כללים לתעתיק משפות שונות

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בעבר, בתחיית השפה העברית, נהגו לכתוב לפי הכתיב ברוסית, גרמנית או אנגלית, כיום כותבים לפי המקור של המילה
  2. ^ 2.0 2.1 ט' ות' במילים לועזיות, באתר האקדמיה ללשון העברית
אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=המכלול:תעתיק_שמות_זרים_לעברית&oldid=1794832"