המכלול:מיזמים/פרקי הש"ס/נערה שנתפתתה

פרק נערה שנתפתתה הוא הפרק הרביעי במסכת כתובות, העוסק בזכויות ממוניות שיש לאב בבתו בימי נערותה, בזכויות ממוניות שיש לבעל מול אשתו אחרי הנישואין, בדיני פרשת מוציא שם רע ובחיובי הכתובה המוטלים על הבעל, בפרק 12 משניות, בגמרא הוא כולל כ-13 דפים, מדף מ"א עמוד ב', עד דף נ"ד.

נושאי הפרק

ממון או קנס

ערך מורחב – קנס (הלכה)

הגמרה דנה בחיוב קנס של אונס ומפתה האם ובאיזה שלב ניתן להגדירו כממון האב, ולגבי אילו הלכות דינו כחיוב תיאורטי בלבד, בבסיס הדיון מבארת הגמרא שיש להבחין בין חיוב קנס שעדיין לא נידון בבית הדין לבין חיוב קנס שכבר נגמר דינו בבית דין, משום שבמקרה השני שכבר נפסק שעל הנתבע לשלם, אפשר להתייחס אל הקנס כאל חוב ממוני רגיל, בהקשר לכך מביאה הגמרא מחלוקת תנאים בין חכמים לרבי שמעון, דיון זה מתפתח בגמרא גם במה שנוגע לקנסות אחרים הכתובים בתורה, ומשליך על כמה הלכות:

• ירושה - בניגוד לכל חוב ממוני שאם מת התובע בניו יורשים את החוב, בחיוב קנס ההלכה היא ש"אין אדם מוריש קנס לבניו", ואם מת התובע לפני שעמד בדין, אין הנתבע חייב לשלם את הקנס, ובאונס ומפתה אם מת האב, צריך הנתבע לשלם לבתו ולא לאחים, רבי שמעון סובר שגם אחרי שעמד בדין, אם מת התובע אין הבנים יורשים את החוב, וחכמים חולקים עליו ולדעתם אחרי שעמד בדין ויצא חייב נחשב הקנס לחוב ממוני רגיל.
• מודה בקנס פטור - בדיני ממונות הודאת בעל דין כמאה עדים, אבל בדיני קנס ההלכה היא שמודה בקנס פטור. דין זה נכון רק אם לא עמד בדין, אולם אם כבר חויב הנתבע בבית דין, גם אם יודה בבית דין אחר יוכלו לחייבו בקנס.
• קרבן שבועה - מי שכפר בחיוב ממוני ונשבע בבית דין שאינו חייב, ואחר כך באו עדים והעידו שנשבע לשקר, אם הנתבע הודה בשקר חייב לשלם קרן וחומש, ולהביא קרבן אשם גזילות. דין זה נכון בכל חיוב ממוני שכפר בו, אולם אם כפר בחיוב קנס שעדיין לא הושת עליו בבית דין אינו מביא קרבן שבועה, מפני שעדיין לא חייב קנס ויכול להודות ולהיפטר, ואין זה נחשב כפירת ממון. ואם עמד בדין וחויב לשלם את הקנס ואז כפר בבית דין אחר לדעת חכמים חייב קרבן שבועה, ואילו רבי שמעון סובר שעדיין הוא פטור מקרבן שבועה, משום שדין קרבן שבועה לא נאמר אלא בחיובים שביסודם הם ממוניים ולא קנס.

אין אדם מוריש זכות בתו לבנו

על פי התורה יש לכל אב כמה זכויות ממוניות בבתו עד שתגיע לבגרות, כך למשל מעשה ידיה שייכים לאביה, כך גם מציאתה, דמי בושת ופגם וקנס, אולם אם מת האב, מן התורה אין הבנים יורשים את הזכויות הללו, דין זה נלמד מהפסוק שנאמר בדין עבד כנעני, ”וְהִתְנַחֲלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה” (ספר ויקרא, פרק כ"ה, פסוק מ"ו), והגמרא דורשת את הפסוק: "אותם לבניכם, ולא בנותיכם לבניכם".

מעשה ידיה של בת לאחים

על פי תורה האב זכאי במעשי ידיה של בתו, כך שאם עבדה כשכירה אצל אדם אחר, האב זכאי ליטול את המשכורת לעצמו, ואמנם בתמורה לכך חכמים תקנו שהאב מתחייב בכתובה לשלם את מזונותיה וצרכיה אם ימות, בהקשר לכך דנה הגמרא במקרה שמת האב והיתומים חייבים לשלם את מזונותיה מכספי הירושה, האם גם הם זכאים במעשה ידיה של אחותם.

במהלך הסוגיא הובאו שתי שיטות אמוראים בנושא, הגמרא מעלה אפשרות להשוות את הנידון הזה לאלמנה שניזונית מכספי הירושה ובמקביל מעשה ידיה שייכים ליתומים.

זכות האב בדמי הכתובה

לפי ההלכה אשה שמת בעלה או שהתגרשה מקבלת מאתיים זוז, ובנישואין שניים מנה, דין זה נכון בכל אשה שהתקדשה גם אם עדיין לא נישאה, על פי המשנה אב שקידש את בתו הנערה, והתאלמנה או התגרשה מן האירוסין, דמי הכתובה משולמים לאבי הנערה, הנידון בסוגיה הוא האם זכות זו של האב בכתובת בתו נשארת גם אחרי נישואי בתו, בדין זה נחלקו במשנה, לפי תנא קמא זכות זו של האב, כמו כל שאר הזכויות שיש לאב בבתו, פוקעת כשהבת נישאת, ולדעת רבי יהודה אם נכתבה הכתובה לפני הנישואין כבר זכה האב בדמי הכתובה ואף אם תינשא אחר כך הם כבר שלו, אלא אם כן בגרה לפני כתיבת הכתובה שאז זכתה בהם הבת.

תאריך הגבייה מלקוחות בכתובה

מי שקידש אשה מיד חל עליו חיוב לשלם דמי כתובה אם יגרש את אשתו או אם ימות, גם אם ימות או יגרש לפני הנישואין, במקרה זה גובה האשה את דמי הכתובה גם מנכסים משועבדים, כלומר מנכסים שמכר הבעל אחרי הקידושין, ואפילו אם לא כתב לה עדיין שטר כתובה.

בהקשר לכך מביאה הגמרא מחלוקת אמוראים על אשה שכתבו לה שטר כתובה בסמוך לנישואין, ומת בעלה לאחר הנישואין, כך שהתאריך הנקוב בשטר הוא מאוחר מהזמן שבו חל השעבוד באירוסין, והנידון הוא אם יכולה לגבות מנכסים משועבדים שנמכרו לפני התאריך הנקוב בשטר, לדעת רב הונא יכולה לגבות מזמן האירוסין, ולדעת רב אסי התאריך של כתיבת השטר הוא הקובע, משום שבכך שכתבו לה שטר מאוחר מבלי לציין את תאריך האירוסין, מחלה האשה על השיעבוד מזמן האירוסין, לדעת רב יהודה בשם שמואל הנידון הוא במחלוקת תנאים, שיטת רב אסי כרבנן, ורב הונא כרבי אלעזר ברבי שמעון, והלכה כרב אסי.

לדעת כולם אם הוסיף לה בשטר עוד סכום כסף לתוספת כתובה, אינה גובה את סכום התוספת אלא מזמן כתיבת השטר.

התאריך הקובע בשני כתובות

הגמרא דנה בנוגע לאשה שהתגרשה והוציאה שתי שטרות כתובה המוקדם מביניהם של מאתיים זוז, והשני מאוחר יותר של שלש מאות זוז, האם תוכל האשה לגבות מאתיים זוז מהזמן הראשון, והאם יכולה לגבות את שתי הכתובות, ומכריעה הגמרא על פי דברי רב הונא, שאם כתוב בשטר השני שהבעל הוסיף שלש מאו זוז לכתובת האשה, תוכל היא לגבות את שני השטרות כל אחד על פי התאריך הנקוב עליו, ואם כתב לה שמוסיף לה עוד מאה בנוסף על המאתיים תוכל לגבות מאתיים מזמן הראשון ומאה מהזמן השני, ואם לא כתב בלשון תוספת כלל, תוכל לבחור אחת משתי אפשרויות, או לגבות רק מאתיים, ואז תוכל לגבות מהזמן הראשון, או למחול על השטר הראשון לגבות מהתאריך המאוחר בלבד ובמקרה זה תוכל לגבות שלש מאות זוז.

התאריך הקובע בשני שטרות מכר

הגמרא מביאה הלכה שפסק רב נחמן בנוגע לשני שטרות מכר או מתנה מתאריכים שונים, שנתנו בעד עסקה אחת, שהשטר השני הוא הקובע לעניין אחריות נכסים, שיוכל הקונה לגבות מנכסים משועבדים רק מהתאריך השני, ונחלקו האמוראים בטעמו של רב נחמן, לדעת רפרם בכך שהוציא שטר אחר הודה שהשטר הראשון פסול, ואילו לדעת רב אחא בקבלת השטר השני מחל על השיעבוד של השטר השני.

רב פפא מסייג את ההלכה, ואומר שאם בשטר השני ישנה תוספת כל שהיא בעסקה, אין השטר השני מבטל את הראשון, אלא בא רק להוסיף עליו.

בנוסף אומרת הגמרא שככל שיש בשטר השני שינוי לטובת הקונה, הדבר מורה על כך שהשטר הראשון עדיין בתוקף, ולא בא השטר השני אלא להוסיף עליו ולשפר את תנאיו, ולכן אם השטר הראשון הוא של מכר והשני הוא שטר מתנה או להיפך, לא נפסל השטר הראשון.

סוגיות בדיני מוציא שם רע

ערך מורחב – מוציא שם רע

פרשת מוציא שם רע בתורה דנה בנוגע לבעל שאחרי בעילה ראשונה טען שאשתו זינתה אחרי האירוסין, שעל בית הדין לברר את טענתו, ואם אכן זינתה בעודה ארוסה סוקלים אותה על פתח בית אביה, ואם התברר שהבעל שיקר לוקה ומשלם קנס כסף מאה שקלים.

הגמרא דנה בנוגע לדינים המחודשים בפרשה זו:

• בשונה מבוגרת שזינתה, או מאשה נשואה שזינתה שמיתתן בחנק, נערה מאורסת שזינתה מיתתה בסקילה.
• אם התברר שהבעל שיקר והנערה לא זינתה משלם הבעל קנס מאה סלעים לאבי הנערה
• בנוסף נענש הבעל בעונש מלקות

גיורת ובת גרים

מלשון הפסוק בפרשה "כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל" מסיקה הגמרא שכל הדינים המחודשים בפרשה לא נאמרו בגיורת אלא רק במי שהיא ישראל מלידה. לעומת זאת בת גרים נחשבת ישראל לעניין כל ההלכות שבתורה, ונערה שהורתה היתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה, על אף שאינה נחשבת ישראל לעניין קנס ומלקות, אם זינתה מיתתה בסקילה ולא בחנק.

יתומה

הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים לעניין המוציא שם רע על נערה יתומה מאב, רבי יוסי בר חנינא פוטר מקנס מהפסוק "ונתנו לאבי הנערה" ומשמע שאם אין לה אב אינו משלם כלל, ולדעת רבא חייב קנס, ומשלם אותו לנערה עצמה.

קטנה

הוציא שם רע על קטנה פטור, הגמרא מבארת שלשם כך כתבה התורה נערה בכתיב מלא, בשונה מרוב הפעמים במקרא שם נכתב נער בכתיב חסר, ללמדנו שכל מקום שנכתב בכתיב מלא הכוונה היא דווקא לנערה ולא לקטנה, אבל במקום שנכתב בכתיב חסר הכוונה היא גם לקטנה.

לדעת רבי יהודה בכל מקום שכתוב נערה אפילו בכתיב חסר הכוונה רק לנערה ולא לקטנה

בגרה

זינתה בעודה נערה דינה בסקילה, זינתה בהיותה בוגרת דינה בחנק, הגמרא דנה במקרה שזינתה כנערה ובגרה, האם שינוי הגוף גורם לשינוי המיתה, רבא סובר שמיתתה בחנק אלא אם כן בעלה הוא שהוציא עליה טענת זנות שאז נשאר דינה בסקילה, ולדעת רבי יוחנן ורבי אילעא דינה בסקילה.

פתח בית אביה ושער העיר

על פי הפסוקים בספר דברים נערה שנישאה ובאו עדים שזינתה מן האירוסין סוקלים אותה בפתח בית אביה, כדי לומר להוריה 'ראו גידולים שגידלתם', אבל אם באו עדים לפני הנישואין סוקלים אותה בשער העיר, הגמרא דורשת מפסוקים שבעיר שרובה עכו"ם סוקלים על פתח בית הדין.

כמו כן עובד עבודה זרה סוקלים אותו בשער העיר, ובעיר שרובה עכו"ם סוקלים אותו בפתח בית הדין.

לא בעל

דין קנס ומלקות למוציא שם רע נכתב בתורה על מי שבעל בעילה ראשונה וטען שלא מצא בתולים, ונחלקו התנאים מה הדין במקרה שעדיין לא בעל והביא עדים שזינתה, רבנן סוברים שדינו בקנס ומלקות, ורבי אליעזר בן יעקב סובר שאינו משלם קנס ואינו לוקה, ולדעת רבי יהודה לוקה ואינו משלם, הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים בשיטת רבי יהודה, לדעת רב נחמן המלקות הם מדין מכת מרדות מדרבנן, ולדעת רב פפא המלקות הם מדאורייתא.

שכירת עדים

התורה קנסה את מי שהוציא שם רע על אשתו והביא עידי שקר שזינתה, על הבאת העדים נחלקו תנאים, לשיטת תנא קמא גם אם פיתה אותם בדברים להעיד שקר חייב קנס ומלקות, ולדעת רבי יהודה רק אם שכר אותם בכסף לוקה ומשלם, ונלמד בגזירה שוה מהפסוק ”וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים” (ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק י"ז), ולשון שימה הוא בממון מהפסוק ”לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ” (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק כ"ד) שנאמר לענין איסור ריבית, הגמרא דנה לשיטת רבי יהודה מה הדין אם לא שכר אותם בממון אלא בקרקע או בפחות משווי פרוטה.

זכויות האב בבתו הנערה

המשנה מלמדת על כמה זכויות שיש לאב בבתו כשהיא נערה והגמרא מבארת אותם, ומנמקת או מוצאת להם מקור בתורה:

קידושין - האב יכול לקדש את בתו למי שירצה, ונלמד מהפסוק ”אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה” (ספר דברים, פרק כ"ב, פסוק ט"ז), וזכאי ליטול את כסף הקידושין לעצמו, והילפותא היא מהפסוק ”וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף” (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק י"א) שנאמר לגבי אמה עברייה, ודרשו חכמים שאין כסף ביציאה מהאדון, אבל יש כסף לאב כשיוצאת מרשותו.

במציאתה - אם מצאה הנערה אבידה יכול אביה ליטול אותה לעצמו, וזו היא תקנת חכמים משום איבה, כלומר כדי שלא ימנע מלזון את בתו.

מעשה ידיה - האב רשאי ליטול את המשכורת שלה אם נותר ממנה אחרי ניכוי מזונותיה, דין זה נלמד בהיקש מהפסוק”וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה” (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ז'), שהשווה הכתוב את בתו לאמה, כמו שאמה מעשה ידיה לאדון כך בתו מעשה ידיה לאביה.

הפרת נדרים - האב יכול להפר את הנדרים שנדרה בתו בעודה נערה כמאמר הפסוק”בִּנְעֻרֶיהָ בֵּית אָבִיהָ” (ספר במדבר, פרק ל', פסוק י"ז).

קבלת גיטה - נערה מאורסה מתגרשת על ידי נתינת הגט לידי אביה, דבר זה נלמד מהיקש בפסוק”וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר” (ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק ב') שהשווה הפסוק בין דיני קידושין לדיני גירושין.

אכילת פירות בחייה - נערה שקיבלה בירושה נכסים, נחלקו תנאים בדין הרווחים שהניבו אותם נכסים, לדעת רבי יוסי ברבי יהודה חכמים תקנו שהאב זוכה בהם בדומה לבעל, ובתמורה לכך מחויב האב לפדות אותה אם תילקח בשבי, ואילו רבנן סוברים שהאב אינו זוכה בהם, ולא תקנו חכמים אלא בבעל, אבל האב בלאו הכי יפדה אותה מרצונו.

זכויות הבעל והאשה בכתובה טרם הנישואין

מן התורה רוב הזכויות והחובות של הבעל והאשה אינם חלים אלא מן הנישואין ואילך, אולם חיוב דמי כתובה חל כבר מהקידושין, כך שאם התאלמנה או התגרשה נוטלת האשה מאתיים זוז. הגמרא דנה בשני חיובים שמוזכרים בכתובה מה דינם משעת האירוסין:

נדוניא - אב שכתב בשעת האירוסין שייתן לבתו מטלטלים שתקח אותם לבית בעלה כנדוניה, אם מתה הבת לפני שנישאה, נחלקו התנאים אם זכה בהם הבעל, לדעת תנא קמא לא זכה בהם שהרי לא רצה לתת אותם לבעל אלא אם תינשא בתו אליו, ולדעת רבי נתן כל מה שמוזכר בכתובה כבר חל בשעת האירוסין, ולכן זכה בהם הבעל.

תוספת כתובה - אם התחייב הבעל בכתובה לתת תוספת על דמי הכתובה, ומת לפני הנישואין, לדעת תנא קמא האשה גובה את הכל, משום שכל מה שכתוב בכתובה חל מיד עם כתיבתה, ואילו לדעת רבי אלעזר בן עזריה, אינה גובה אלא את דמי הכתובה שמחויב הבעל לתת מעיקר הדין ולא את התוספת, משום שבוודאי לא כתב אותם הבעל אלא למקרה שתינשא לו.

זכויות וחובות הבעל באשתו הנשואה

ערך מורחב – שאר כסות ועונה

חכמים תקנו כמה זכויות וחובות של הבעל כלפי אשתו, הגמרא מבארת שכל חובה שחייבו את הבעל נתקן כנגד זכות שיש לו באשתו:

• מזונות תחת מעשה ידיה - כלומר שהבעל זוכה במעשה ידיה של אשתו ובתמורה תקנו שצריך לזון אותה.
• קבורתה תחת כתובתה - אם מתה הבעל יורש את הנדוניה שהביאה מבית אביה ובתמורה תקנו שאם מתה צריך הבעל לשלם את צרכי קבורתה.
• פרקונה תחת פירות - הבעל זוכה בכל הרווחים שהניבו הנכסים שבבעלותה, ובתמורה חייב לפדות אותה אם תלקח בשבי.

רבא מצטט ברייתא בה מובא שיטות תנאים שהחיוב של הבעל לזון את אשתו הוא מן התורה מהפסוק”שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע” (ספר שמות, פרק כ"א, פסוק י'), לתנא קמא, "שארה" אלו מזונות, לדעת רבי אלעזר "עונתה" אלו מזונות.

חיוב הבעל לשלם צרכי קבורתה של אשתו

הגמרא מבארת שהבעל חייב לשלם את צרכי הקבורה של אשתו לפי כבודה, אפילו בדברים שהם למעלה מכבודו של הבעל, ונחלקו תנאים אם חייב לשלם לפי כבודו בדברים שהם למעלה מכבודה, לדעת תנא קמא אינו חייב לכבדה כגופו אלא בחייה ולא במותו, ולדעת רבי יהודה אפילו לאחר מותה צריך לכבדה בכבוד שראוי לו, הגמרא פוסקת הלכה כרבי יהודה.

אם מת הבעל לפני אשתו אין היתומים צריכים לשלם כלל את צרכי קבורתה, אולם את צרכי קבורתו של אביהם צריכים לשלם, אפילו אם ציווה עליהם לא לשלם.

נשתטה הבעל או שהלך למדינת הים

אם הבעל הלך למדינת הים או השתטה בית הדין יורדים לנכסיו וגובים מהם את צרכי מזונותיה של אשתו שהוא מחויב בהם, אולם עבור דמי מזונות בניו ובנותיו, אינם גובים אלא אם נשתטה, שכנראה היה רוצה שיזונו אותם, אבל אם הלך למדינת הים מרצונו אסור לגבות מנכסיו, מפני שאם היה רוצה שיזונו היה מבקש זאת בטרם עזיבתו.

הגמרא דנה בנוגע לתכשיטי האשה וצדקה אם גובים מנכסיו או לא.

מסירת בתו הנערה לרשות הבעל

משעת כניסתה לחופה יוצאת הנערה מרשות אביה ונכנסת לרשות הבעל לעניין כל ההלכות הכתובות בתורה, המשנה מחדשת שגם אם נמסרה לשלוחי הבעל נחשב הדבר ככניסה לרשות הבעל, הגמרא מביאה מחלוקת אמוראים לעניין אילו הלכות נאמר חידוש זה:

• שיטת רב אסי רבי יוחנן ורבי חנינא שדין מסירה לשלוחי הבעל שווה לכניסה לחופה.
• שיטת רב שמסירה לשלוחי הבעל שווה לכניסה לחופה חוץ מאיסור אכילת תרומה שאסרו חכמים עד שתינשא לכהן בפועל.
• שיטת שמואל שבמסירתה לשלוחי הבעל יצאה מרשות האב רק לעניין ירושה (אם מתה בעלה יורש את הנדוניה) ולעניין זנות שמיתתה בחנק ולא בסקילה, ולעניין הפרת נדרים שאין אביה יכול להפר נדריה, אבל לא נכנסה לרשות הבעל.
• שיטת ריש לקיש שמסירת לרשות הבעל גורמת לכך שאם ימות בעלה או שתתגרש, בנישואין שניים תהיה כתובתה מנה ולא מאתיים, וכמו נשואה שהתגרשה.

הגמרא מביאה תנא דבי רבי ישמעאל, שלאחר שנמסרה לשלוחי הבעל, גם אם חזרה לבית אביה לפני נישואין, הרי היא ברשות בעלה לעניין ההלכות הנזכרות.

חיוב האב לזון את בניו ובנותיו

על פי המשנה אין האב חייב לזון את בנותיו אלא רק לאחר מותו, שאז גובים מנכסיו לצורך מזונות אשתו ובנותיו, הגמרא מבארת שכך הדין גם בבניו שאינו חייב לזון אותם, ואפילו לאחר מותו, אלא שנחלקו תנאים אם למרות זאת ישנה מצווה על האב לזון אותם, לדעת רבי מאיר ורבי יהודה יש מצווה לזון אותם, ולדעת רבי יוחנן בן ברוקא אין מצווה לזון אותם.

הגמרא מציינת שדין זה נקבע על ידי רבי אלעזר בן עזריה ביבנה, אולם ריש לקיש קיבל בשם רבי יוסי בר חנינא שעל פי תקנת החכמים באושא צריך חייב אדם לזון את בניו, הגמרא מסיקה שאין זה חיוב גמור ולכן אי אפשר לכפות כל אדם לזון את בניו אלא רק אדם אמיד, אמנם בית הדין מבייש וגוער במי שלא זן את בניו.

תקנת אושא בגביית מזונות לאלמנה

ערך מורחב – תקנות אושא

אלמנה זכאית ליטול מכספי הירושה דמי מזונות, אך בשונה מחוב רגיל שהוא קצוב אותו יכול המלוה לגבות גם מלקוחות, דמי המזונות שהם אינם קצובים האלמנה אינה יכולה לגבות אותם מלקוחות, מפני תיקון העולם, אלא רק מקרקעות שבידי היורשים עצמם, אמנם אם הנכסים ניתנו ללא תמורה יכולה לגבות מהם, ולכן אם הנכסים נפלו בירושה לבתה, והיא מתה והורישה אותם לבעלה, יכולה האלמנה לגבות מהם, למרות שבעל בנכסי אשתו נחשב ללוקח.

רבי אילעא קיבל מרבותיו תקנת אושא שאם נתן האב את כל נכסיו לבניו במתנה, יכולים הבעל והאשה לגבות מהם דמי מזונות גם בחיי הבעל.

תקנת אושא לא לבזבז לצדקה יותר מחומש

רבי אילעא מספר על תקנת אושא שאסור לאדם לתת יותר מחמישית מנכסיו לצדקה לעניים, שמא יעשה עני בעצמו ויצטרך לבריות, הגמרא מוצאת סימוכין לדברים מלשון הפסוק בנדר שנדר יעקב אבינו בדרך לחרן: ”וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ” (ספר בראשית, פרק כ"ח, פסוק כ"ב), כלומר שיתן שתי עשריות מכל נכסיו, שהם חמישית.

תקנת אושא בחינוך הבנים ללימוד תורה

רבי יצחק מביא תקנת אושא בנוגע לחיוב האב לחנך את הבנים ללימוד תורה, התקנה קובעת שעד גיל 12 על האב לגלגל עימו, כלומר לשכנע אותו ללמוד בדברים רכים ובנחת, ולאחר מכן יורד עימו לחייו ברצועה ובמניעת מזון, הגמרא מסיקה שכבר מגיל 6 על האב להכריח את בניו ללמוד תורה, אבל אינו מעניש אותו בעונשים קשים עד גיל 12, חילוק נוסף מחלקת הגמרא בין לימוד מקרא שצריך לכפות מגיל 6, ללימוד משנה שניתן לכפות רק מגיל 12.

תקנת אושא באשה שמכרה נכסי מלוג

ערך מורחב – נכסי מלוג

נכסי מלוג הינם נכסים שבבעלות האשה שהבעל נוטל מהם פירות בחייה, ואחרי מותה הוא יורש אותם, תקנת אושא קובעת שלמרות שגוף הנכסים הם של האשה, אם מכרה אותם בחייה, אחרי מותה יוכל הבעל להוציאם מיד הלקוחות, הסיבה לכך היא שחכמים התייחסו לבעל כלקוח ולא כיורש רגיל, כלומר שבשעה שעשה קנין באשה קנה גם את הנכסים לכשתמות, ולכן נחשב הוא ללקוח ראשון.

גביית מזונות ונדוניא עבור הבת

על פי המשנה דרש רבי אלעזר בן עזריא לפני החכמים בכרם ביבנה, שתקנת מזונות לבת נתקנה כתנאי כתובה במקביל לתקנת כתובת בנין דכרין, ואת שניהם אי אפשר לגבות אלא לאחר מיתה, בגמרא כתוב שרב המנונא השווה אותם גם לגבי גבייה מקרקעות בלבד ולא ממטלטלין, בשונה מנדוניא שיש הסוברים שגובים עבורה על פי אומדן רצונו של האב ולכן גובים גם ממטלטלין.

הגמרא מביאה ברייתא בה נחלקו תנאים בדין זה, לשיטת רבי גובים עבור מזונות הבת גם ממטלטלים ולדעת רבי שמעון בן אלעזר רק מקרקעות, בשונה מרוב המקרים כאן אין הלכה כרבי מחבירו אלא כרבי שמעון בן אלעזר.

רב יצחק בר יוסף לימד על תקנה מאוחרת יותר על פיה גובים עבור מזונות הבת גם ממטלטלים, אולם הגמרא קובעת שחכמים נמנעו מלנהוג כך הלכה למעשה.

לגבי נדוניה נחלקו אמוראים, לדעת שמואל גובים גם ממטלטלים, ולדעת רבא רק מקרקעות.

חיובי כתובה הם תנאי בית דין

על פי המשנה גם אם לא כתב כתובה חייב לתת לאשתו מאתיים זוז אם גירש אותה, ולפדות אותה אם נפלה בשבי, בנוסף גם אם לא שיעבד לה בשטר קרקע על כל הסכום יכולה לגבות מנכסיו את  הסכום המלא, כל זה בגלל שחיובי הכתובה נקבעו על ידי חכמים, ואינם תלויים בכתיבה של הבעל.

בנוגע להלכות הללו הובאה בגמרא מחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה בשתי פרטים:

• האם ניתן לפחות מהכתובה ולהתחייב רק חלק מהסכום, לדעת רבי מאיר לא ניתן להפחית את הסכום על ידי תנאי או מחילה, ובכל אופן אם מפחית לה מהסכום גזרו חכמים שבעילתו בעילת זנות, ולדעת רבי יהודה אם כתבה לו האישה שובר על חלק מהסכום, יהיה החיוב מופחת אפילו שבפועל לא שילם לה, ומותר לעשות כך לכתחילה.
• אם לא כתוב בשטר אחריות של שיעבוד קרקע, לדעת רבי מאיר אין הקרקע משועבדת וניתן לגבות ממנה רק אם היא אצלו בפועל, ולא מן הלקוחות שקנו אותה ממנו, ולדעת רבי יהודה אחריות טעות סופר, כלומר כל שטר בחזקת שהיה על מנת לשעבד את כל הנכסים לחוב, וגם אם לא נכתב במפורש נחשב הדבר לטעות של הסופר וגובים גם מנכסים משועבדים, שבידי הלקוחות.

תחילתה באונס וסופה ברצון

אשת איש ישראל שנאנסה מותרת לבעלה , ואם נבעלה ברצונה אסורה על בעלה דין זה נלמד מהפסוק שנאמר בפרשת סוטה, ”וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה” (ספר במדבר, פרק ה', פסוק י"ג) משמע שאם נתפשה באונס מותרת לבעלה, מלבד אשת כהן שאסורה על בעלה גם אם נבעלה באונס.

ונחלקו האמוראים בנוגע לאישה שתחילת הבעילה היתה באונס וסופה היתה ברצונה, לדעת שמואל היא נאסרת על בעלה, ולכן סובר שמואל שכל אישה שנאנסה יש לחשוש שבסוף הביאה היה לרצונה, והיא אסורה על בעלה עד שתביא עדים שצעקה עד סוף הביאה, ולדעת רבא גם אם ידוע שבסוף היה לרצונה היא מותרת, משום שהאונס הלביש עליה את היצר בכח ושלא לרצונה, דין זה מדוייק מלשון הפסוק ”וְהִוא” לא נתפשה, כלומר שרק באונס רגיל נאסרת אם היה ברצון, אבל במקרה שבתחילה היה באונס היא מותרת.

הגמרא מבארת שגם לדעת שמואל שבויה מותרת לבעלה ישראל מפני שאין זה אלא חשש שנבעלה ולכן אין להחמיר שמא נתרצתה לבסוף.

נחטפה לשם אישות

הגמרא דנה בכמה נשים שנחטפו לשם אישות:

• מלך שחטף אשה לשם זנות מותרת לבעלה מפני שהיא יודעת שלא יקחנה להיות אשתו ולכן בוודאי לא נבעלה ברצון.
• לסטים שחטפו אשה לשם אישות מותרת לבעלה מפני שבוודאי לא תרצה האישה להיות אשתו של לסטים, גם במקרה שהגישה לפניו מאכלים ההנחה היא שעשתה זאת מתוך פחד.
• 'בן נצר' שחטף אישה לשם אישות אסורה לבעלה, מפני שבעברו היה בן נצר לסטים וכבש עיירות ומלך עליהם, וסביר להניח שירצה אותה לאישה ושמא נתרצתה להיבעל ולהיות אשת המלך.

חיוב הכהן לפדות את אשתו מהשבי

ערך מורחב – איסור שבויה

על פי המשנה גם כהן חייב לפדות את אשתו מן השבי, למרות שלא יוכל להחזירה אליו, שהרי שבויה אסורה לכהן שמא נאנסה, אביי מסיק מכך שחיוב הכהן לפדות את אשתו חמור מזה של ישראל וכלול בו גם פדיון אישה שאסורה עליו כגון אלמנה לכהן גדול, או גרושה נתינה וממזרת, לעומתו רבא סובר שרק באיסור מחמת השבי עצמו חייבו חכמים לפדות ולא במקרה שאסורה עליו מחמת דבר אחר.

מודרת הנאה - החיוב לפדותה

בגמרא מובאת ברייתא בה נחלקו תנאים בדין אישה שמודרת הנאה מבעלה אם חייב הבעל לפדות אותה, הגמרא מסיקה שאם אחרי שנפלה בשבי הדיר אותה מהנאה בוודאי חייב לפדות, ואם היא נדרה הנאה ממנו בוודאי שהוא פטור, משום שאינו יכול לחיות איתה באשמתה ולכן מפסידה את כתובתה, והמחלוקת היא רק בהדיר הנאה לפני שנפלה בשבי, לדעת רבי יהושע פטור מלפדות אותה שאינה חוזרת אליו ותנאי הכתובה הוא על מנת להחזירה אליו, ולדעת רבי אליעזר חייב לפדותה משום בתחילת התנאי היה ראוי להתקיים בה התנאי, לכן אין החיוב מתבטל.

חיוב היתומים לפדות את האלמנה

לוי רצה לחייב יתומים לפדות את אימם שנשבתה בחיי האב על פי ברייתא שנוקטת שאם ידע האב שאשתו נפלה בשבי גם אם מת חייבים היתומים לפדות אותה, אלא שרב אמר בשם דודו רבי חייא שאין הלכה כאותה ברייתא, אלא כברייתא אחרת שסוברת שאין חיוב לפדות את האשה אלא על מנת שתחזור לבעלה, וזו הרי בעלה מת.

בכמה כסף מחוייב לפדות אותה

הגמרא מביאה מחלוקת תנאים בשתי ברייתות, על הסכום המקסימלי אותו חייב הבעל לשלם כדי לפדות את אשתו, לדעת תנא קמא חייב לפדות את אשתו בכל מחיר, אלא שהחיוב מוגבל לפעם אחת בלבד, ולדעת רבן שמעון בן גמליאל גם כאן נכון הכלל שאין פודין את השבויים יותר מכדי דמיהן, הגמרא מוכיחה שלדעת רבן שמעון בן גמליאל, כאן ישנה קולא נוספת שאינו חייב לפדות את אשתו בסכום העולה על דמי הכתובה עצמה.

החיוב לרפאות את אשתו

על פי המשנה בעל חייב לממן את הוצאות הרפואה של אשתו, הגמרא קובעת שחיוב זה נובע מהחיוב לזון את אשתו, ורפואה הרי היא כמזון, ומביאה את שיטת רבן שמעון בן גמליאל לעניין אלמנה שהיתומים אינם חייבים לשלם את רפואתה אלא אם הם דומים למזונות בכך שהיא זקוקה להם באופן תמידי, אבל רפואה של חולי חד פעמי אינו חייב לממן לה, ורבי יוחנן התיר ליתומים לסכם עם רופא על סכום קצוב לרפואת האלמנה, ובכך נחשב הדבר להוצאה חד פעמית

גדרי החיוב בכתובת בנין דכרין

ערך מורחב – כתובת בנין דכרין

רבי יוחנן מבאר בשמו של רבי שמעון בר יוחאי שהסיבה שתקנו את תקנת כתובת בנין דכרין היא כדי שיכתוב אדם לבתו נדוניה גדולה ובכך ירצו יגבר הביקוש להינשא לה, וכדי שלא יחשוש שמא תמות בתו ובעלה יירש אותה תקנו שגם במקרה כזה אחרי מות הבעל ירשו בניו של בתו את הנדוניה.

הגמרא מבארת שכדי לגרום לו לתת נדוניה גדולה החילו את דין כתובת בנין דכרין גם על דמי הכתובה עצמה.

הגמרא מגדירה את כתובת בנין דכרין כחיוב כתובה בכך שאינה חלה על מטלטלין, וכירושה בכך שאינה חלה על בנות אלא על הבנים בלבד, למרות שהתקנה מוגדרת כירושה אינה באה לעקור את דיני הירושה הכתובים בתורה, ולכן אינה תקפה במקרה שלא יישאר אחרי הגבייה דינר לחלוקה בין כל האחים.

ערכים מרכזיים בפרק

• קנס (הלכה)
• מעשה ידים
• כתובה
• נערה (הלכה)
• מוציא שם רע
• נערה המאורסה
• תקנות אושא
• חיוב מזונות
• כתובת בנין דכרין