ליטאים (זרם)
ליטאים (ביידיש: ליטוואקעס) הם יהודים חרדים אשכנזים שאינם משתייכים לתנועת החסידות.
מקור השם "ליטאים" הוא כהמשך לישיבות והקהילות בליטא, שלא היו חלק מהמהפיכה שחוללה תנועת החסידות, וחלקם היה מהמתנגדים לחסידות בהובלת הגאון מווילנה ותומכיו בסוף שנות ה-ת"ק[1].
לצד מוסד הישיבה המודרני, הוקמה במרחב הליטאי גם תנועת המוסר, שנעשתה גם היא מזוהה עם המתנגדים.
במאה העשרים, בייחוד לאחר מלחמת העולם השנייה והחורבן של השואה, כל החרדים הלא-חסידיים התגבשו סביב עולם הישיבות. בכללם יוצאי מדינת ליטא וכן אורתודוקסים מהונגריה וכן נאו-אורתודוקסים מגרמניה. כך התקבע המונח "ליטאים" במשמעותו הנוכחית.
הפולמוס בין החסידים למתנגדים בעבר והמצב כיום.
ערך מורחב – ההתנגדות לחסידות
מאמצע המאה ה-13 ועד סוף המאה ה-18 שלטה הדוכסות הגדולה של ליטא, שהייתה שותפה באיחוד הפולני-ליטאי מ-1569, בנחלות רחבות ידיים: היא כללה את שטחי רוסיה הלבנה (בלארוס), לטביה ואזורים נוספים במזרח פולין דהיום. לאחר חלוקת פולין השלישית ב-1795 הוסיפה יהדות ליטא, תחת שלטונה של האימפריה הרוסית, לשמור על מאפיינים כמו ניב משותף של היידיש והגייה זהה של לשון הקודש. כאשר הוקמה מדינת ליטא העצמאית לאחר מלחמת העולם הראשונה, התגוררו רק חלק מן היהודים הליטאים באזור שלטונהּ, ורובם חיו בשטחי הרפובליקה הפולנית השנייה, לטביה או ברית המועצות.
למרחב הגדול של ליטא ההיסטורית הצליחה החסידות לחדור רק באופן מוגבל, תוך היתקלות בהתנגדות עזה בהנהגת הגר"א, על רקע השינויים שהנהיגה בנוסח התפילה, מנהגיה החדשים והשקפה שנתפשה ככפרנית על ידי מתנגדיה. עם זאת, מספר חצרות כמו חסידויות חב"ד קרלין וסלונים צמחו במרחב הליטאי.
המתנגדים הליטאים התנגדו מכמה סיבות לתנועת החסידות, בין היתר חלק מהמתנגדים סברו שהחסידים סוברים שאפשר להקל בכמה הלכות בשו"ע כמו זמני התפילות וק"ש.
כמו כן המתנגדים סברו שהחסידים מורידים את ענין לימוד התורה מול ההתעסקות בתפילה, מה שאין כן דעת המתנגדים שהדגישו יותר את ענין לימוד התורה וזאת על פי דברי חז"ל בכמה מקומות, כגון:
אפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד של תורה
— ירושלמי פאה א' א'
השקפה זו מודגשת במיוחד בספר "מעלות התורה" שכתב רבי אברהם אחי הגר"א וכן בספר "נפש החיים" שכתב רבי חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א, שהקים ב-ה'תקס"ב את הישיבה שנחשבת לישיבה הליטאית הראשונה, ישיבת וולוז'ין. מאוחר יותר הדפיס רבי אברהם וינברג (הראשון) מסלונים את ספרו "יסוד העבודה" בו הוא חולק על רבי חיים בענין תורה לשמה וסובר, כי המושג תורה לשמה מתייחס רק לסיבת הלימוד - שיהיה כדי לעשות נחת רוח לה' וכדי להידבק בו על ידה, ולעומתו רבי חיים סובר שהמושג תורה לשמה כולל מלבד זאת גם את צורת הלימוד שיהיה במגמה להגיע לידיעת התורה והבנתה על מנת לעשות, וכלשונו של רבו הגר"א ”והעניין של לשמה הוא שלומד על מנת לקיים מצוותיה של תורה” (ביאור הגר"א לתיקוני זהר ב:)[2]. בהמשך הוקמו ישיבות נוספות ובהן ישיבות קלם, סלובודקה, טלז, ופוניבז'. חלקן הוקמו בקרב קהילות גדולות דוגמת גרודנו, בריסק, ברנוביץ', סלוצק ומינסק; אחרות הוקמו בעיירות קטנות דוגמת מיר, קלצק, טלז וקלם.
שינוי נוסף בציבור שאינו חסידי היתה תנועת המוסר שהקים רבי ישראל מסלנט, תוך דגש על עבודת המידות[דרושה הבהרה]. שיטת המוסר ובמיוחד הלמדנות נותרו מזוהות עם הליטאים עד ימינו, ומהוות נדבך מרכזי ב"השקפת העולם" הליטאית.
בגליציה ניצחו החסידים במהירות, ובהונגריה היתה השפעתם חלשה ולא הביאה להתנגדות קיצונית. הלא-חסידים שם, בעיקר בהונגריה, נודעו כ"אשכנזים" כיוון שהתפללו בנוסח אשכנז, לעומת החסידים שהתפללו בנוסח ספרד.
העימות בין החסידים והמתנגדים במזרח אירופה הלך ושכך במהלך המאה השישית לאלף השישי, כשעלה הצורך להתייצב מול תנועות חילוניות כגון ההשכלה, הסוציאליזם, הציונות ותנועות אחרות שאיימו על היהדות. ב-ה'תרע"ב נטלו נציגים משני המחנות חלק בייסוד אגודת ישראל, ובין מלחמות העולם היה החפץ חיים למנהיג מקובל על החרדים המזרח-אירופאים כולם[3], שנזקקו יותר ויותר להתבצרות תרבותית.
לאחר השואה, עם התבססות עולם הישיבות הליטאי והחברה סביבו בישראל, בארצות הברית ובמערב אירופה, מכונים כל החרדים שאינם חסידים ושאינם מעדות המזרח כ"ליטאים".
כמו כן בימינו חלק מן ההבדלים בין החסידים לשאינם חסידים הצטמצמו, כגון: הדגשת הענין של השמחה והשירה בעבודת ה' גם אצל הליטאים, כמו כן גם החסידים התקרבו בהרבה דברים להוויה הליטאית כגון הדגשת לימוד התורה בישיבות ובכוללים (בחלקם) או לאחר העבודה, כמו כן שמירה אצל רובם על כללי ההלכה וזמני התפילות וק"ש כמו שכתוב בפוסקי ההלכה בשו"ע, דבר שהיה בנידון אצל חלקם בתקומת תנועת החסידות. עם זאת גם כיום קיימים הבדלים מסויימים בין חסידים לשאינם חסידים בעניינים אלו.
בישראל
- ערכים מורחבים – דגל התורה, מועצת גדולי התורה של דגל התורה, הפלג הירושלמי
בתקופת קום המדינה המנהיגים הבולטים של ציבור זה היו החזון איש ואחריו הרב יצחק זאב הלוי סולובייצ'יק, ולאחר פטירתם הרב שך והרב יעקב ישראל קניבסקי (הידוע בכינויו "הסטייפלר"). במדינת ישראל מייצגת מפלגת דגל התורה את הליטאים. מפלגה זו, שהוקמה בשנת ה'תשמ"ט, מתמודדת בבחירות בעשורים האחרונים יחד עם המפלגה החסידית אגודת ישראל, ברשימת "יהדות התורה".
חלק מהספרדים שלמדו בישיבות ליטאיות בישראל התקרבו במידה רבה ל"השקפה" ולאורחות החיים הליטאיים. רבים מהם מאוגדים בארגון "מרביצי תורה ספרדים", בהנהגת רבנים בולטים ספרדים. זרם זה מציית לגדולי הדור הליטאים וחלקם שינו את ההלכות, המנהגים והתפילות שלהם למנהג אשכנז. יש המכנים אותם "משתכנזים".
הליטאים בולטים במסירותם ללימוד התורה. על אף שהדימוי של הציבור החרדי הישראלי כולו הוא של ציבור שהגברים בו לומדים תורה ואינם עובדים לפרנסתם, דימוי זה תקף בעיקר לגבי הליטאים, שבקרבם מצוי השיעור הגבוה ביותר של גברים המקדישים את רוב זמנם ללימוד בכולל אברכים.
בתוך כלל הציבור הליטאי ישנ שלושה תת-חוגים השומרים על דרך מיוחדת: חוג חזון איש (בעגה המדוברת: חזון-אישניקים), השואף ללכת בכל עניין בעקבות הדרכתו של החזון איש, ו"חוג בריסק" (בעגה המדוברת: בריסקערס'), המשמר את דרכו של רבי יצחק זאב סולובייצ'יק, "הרב מבריסק", ו"קהילת זילברמן" (בעגה המדוברת: זילברמנים) תלמידיו של הרב יצחק שלמה זילברמן[4] עם זאת כלל שלושת חוגים אלו מהווה מיעוט מכלל הציבור הליטאי.
המנהיג הרוחני הבולט ביותר בעשורים האחרונים של המאה העשרים היה הרב אלעזר מנחם מן שך[5][6]. לאחר פטירתו ב-ה'תשס"ב, ירש את מקומו הרב יוסף שלום אלישיב שהנהיג את הציבור הליטאי עד פטירתו בשנת 2012[7].
הפילוג בזרם הליטאי
- ערך מורחב – המחלוקת בציבור הליטאי
לאחר פטירתו של הרב אלישיב ב-ה'תשע"ב, חל פיצול במחנה הליטאי. את רוב הציבור הליטאי הנהיג רבי אהרן יהודה ליב שטינמן. הרב שמואל אוירבך עמד בראש החלק המועט המזוהה עם עמדה נוקשה יותר, בעיקר בתחום ההתנגדות לגיוס חרדים לצבא. הפיצול בא לידי ביטוי בבחירות המקומיות שהתקיימו בשנת 2013, ובשנת 2018 שבהן התמודדו בירושלים, בבני ברק, במודיעין עילית, באלעד, בביתר עילית ובבית שמש ברשימות נפרדות מטעם שני הפלגים. רוב הציבור הליטאי הצביע ל"דגל התורה" המזוהה עם הרב שטיינמן, וכ-22 אלף מצביעים הצביעו ל"בני תורה" המזוהה עם הרב שמואל אוירבך.
מאז פטירתו של הרב שטיינמן בחודש כסלו ה'תשע"ח, הנהיגו את רוב הציבור הליטאי הרב חיים קנייבסקי והרב גרשון אדלשטיין, ולאחר פטירתם הרב דב לנדו וחברי מועצת גדולי התורה של דגל התורה: הרב מאיר צבי ברגמן, הרב ברוך דב פוברסקי, הרב יצחק זילברשטיין, הרב ברוך מרדכי אזרחי, הרב משה יהודה שלזינגר, הרב משה הלל הירש והרב דוד כהן. בחודש כסלו תשפ"א התווספו למועצת גדולי התורה: הרב צבי דרבקין, הרב יצחק הקר, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב אריה לוי, הרב ברוך ויסבקר, הרב אביעזר פילץ, הרב שרגא נח שטינמן, והרב אליעזר יהודה פינקל.
בחודש אדר ה'תשע"ח נפטר רבי שמואל אוירבך. מיד לאחר פטירתו הוקמה "מועצת גדולי עולם התורה", אשר הנהיגה את הפלג הירושלמי המזוהה עם הרב אוירבך. במועצה היו חברים הרב ברוך שמואל דויטש, הרב צבי פרידמן, הרב שמואל מרקוביץ, הרב עזריאל אוירבך, הרב יהושע ארנברג, רבי צבי שינקר, הרב בן ציון בורודיאנסקי, הרב אשר דויטש, הרב זבולון שוב והרב משה שמידע. אך לאחר שהתכנסה פעמיים[8], הפסיקה לתפקד וחדלה מלהתכנס עקב חילוקי דעות בתוך הפלג הירושלמי. בחודש ניסן ה'תשע"ט פוצל המחנה לשניים, כשאת הרוב המתון יותר הנהיג הרב אשר דויטש ולאחר פטירתו הרב עזריאל אויערבך, ואת החלק המועט והיותר נוקשה ומיליטנטי מנהיג הרב צבי פרידמן.
עיתון מגזרי
- ערך מורחב – יתד נאמן
כלי התקשורת המרכזי שבו באים לידי ביטוי ההשקפות והדעות המייצגות את גדולי הדור הליטאים הוא העיתון "יתד נאמן". עיתון זה הוקם ב-ה'תשמ"ה על ידי הרב שך, בגלל שסבר שביטאון אגודת ישראל, "המודיע", נשלט בידי חסידי גור והליטאים מקופחים בו. לאחר פטירת הרב שך הוביל העיתון את הקו של הרב אלישיב. אנשי הרב שטינמן סברו כי העיתון מתעלם מעמדותיו ועמדות הרבנים המזוהים עמו[9]. בשנת ה'תשע"ב, לאחר משא ומתן וניסיונות לפשרה שלא צלחו[10], הם חוללו מהפך בשליטה בעיתון בתמיכתו של הרב שטיינמן, ומאז הוא ייצג את הקו של הרב שטיינמן. כמה מבכירי העיתון פוטרו והם הקימו בחסותו של הרב שמואל אוירבך את העיתון "הפלס", הרואה עצמו כמייצג הקו ההשקפתי של הרב שך והרב אלישיב. לאחר פטירת הרב שטיינמן העיתון יתד נאמן ייצג את עמדתם של גדולי הדור שאחריו רבי חיים קניבסקי ורבי גרשון אדלשטיין, וכיום הוא מייצג את עמדתו של הרב דב לנדו.
לקריאה נוספת
- חיים זיכרמן, שחור כחול-לבן - מסע אל תוך החברה החרדית בישראל, ידיעות ספרים, 2014, עמ' 54–79.
- בנימין בראון, מדריך לחברה החרדית, עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה, תשע"ז, באתר Academia.edu
קישורים חיצוניים
- Misnagdim באנציקלופדיה ייווא
- הדס חנני, זרמים וקבוצות משנה במגזר החרדי, בארכיון האינטרנט של אתר "אנשים ישראל"
- יאיר שפירא, דמוקרטיה ליטאית, באתר ערוץ 7, 3 בנובמבר 2013
- אשר אטדגי, בין בני ברק לירושלים, מקור ראשון, מוסף "שבת", 10 באוגוסט 2012, 10 באוגוסט 2012
- יוסף יצחק ליפשיץ, תמורות במעמד ההלכה ובפסיקתה בעולם החרדי, אקדמות גיליון כ"ז
הערות שוליים
- ↑ עמנואל אטקס, הגר"א וראשית ההתנגדות לחסידות, תמורות בהיסטוריה היהודית החדשה, (תשמח), עמ' 439-458.
- ↑ ראה בקונטרס אבן בחן עמוד קכ"ב.
- ↑ בנימין בראון כותב: "הוא היה 'ליטאי' אך קשה להגדירו כ'מתנגד' במובן הנוקשה של המילה": בנימין בראון, דוקטרינת 'דעת תורה': שלושה שלבים, עמ' 14.
- ↑ חרדים חוגגים עצמאות (2) • וידאו לצפיה, באתר בחדרי חרדים
- ↑ אבישי בן חיים, הרב שך: האם באמת גדול הדור?, באתר ynet
- ↑ מנחם רהט, גדול בתורה, גדול בפוליטיקה, באתר nrg
- ↑ מילון עברי-עברי, באתר www.snopi.com
- ↑ מועצת גדולי עולם התורה של 'הפלג' הירושלמי התכנסה ופירסמה הנחיות, באתר בחדרי חרדים, 23 במרץ 2018
- ↑ אהרן זילבר, מי שומר על השומר, באתר בחדרי חרדים
- ↑ שרי רוט, שופר חדש להגראי"ל שטיינמן? • חשיפה בלעדית, באתר בחדרי חרדים
ליטאים (זרם)36488299Q1421205