בואינג C-17 גלובמאסטר III

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בואינג C-17 גלובמאסטר III
Boeing C-17 Globemaster III
אב טיפוס של בואינג C-17 גלובמאסטר III, הידוע בשם T-1, בטיסת ניסוי בשנת 2007
אב טיפוס של בואינג C-17 גלובמאסטר III, הידוע בשם T-1, בטיסת ניסוי בשנת 2007
מאפיינים כלליים
סוג מטוס תובלה צבאי אסטרטגי וטקטי
מדינת מקור ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
יצרן מקדונל דאגלס / בואינג
שנות ייצור:
1991–2015[1]
טיסת בכורה 15 בספטמבר 1991
תקופת שירות 17 בינואר 1995 – הווה (30 שנה)
צוות 3 (2 טייסים ופקח העמסה)
יחידות שיוצרו 279
משתמש ראשי חיל האוויר של ארצות הברית
משתמשים משניים משתמשים
מחיר 218 מיליון דולר אמריקני (עלות ליחידה בשנת 2007)[2]
ממדים 
אורך 53.1 מטרים (174 רגל)
גובה 16.79 מטר
מוטת כנפיים 51.7 מטרים (170 רגל)
שטח כנפיים 353 מ"ר
משקל ריק 128 טון
משקל מטען מרבי 77.5 טונות (171,000 ליברות)
משקל המראה מרבי 265 טון
ביצועים 
מהירות שיוט 833 קמ"ש (450 קשר, 0.76 מאך)
מהירות מרבית 1,080 קמ"ש
טווח טיסה מרבי טווח שיוט: 11,540 ק"מ
4,480 ק"מ עם מטען במשקל 71.214 טון
סייג רום 14,000 מטר
עומס כנף 730 ק"ג למטר רבוע
דחף 4 מנועים שלכל מנוע דחף של 40,440 ליברות (180 קילו-ניוטון)
אורך מסלול מינימלי 1,064 מטר
הנעה 
4 מנועי פראט אנד ויטני PW2000
תרשים

בואינג C-17 גלובמאסטר III (באנגלית: Boeing C-17 Globemaster III) הוא מטוס תובלה צבאי כבד שפותח עבור חיל האוויר של ארצות הברית בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 על ידי חברת מקדונל דאגלס. שמו של המטוס ממשיך את קו השמות של מטוסי תובלה הקודמים בעלי מנועי בוכנה, מטוסי דאגלס C-74 גלובמאסטר ודאגלס C-124 גלובמאסטר II.

ה-C-17 מבוסס על המטוס הניסיוני מקדונל דאגלס YC-15, שפותח בשנות ה-70 כמטוס תובלה טקטי. הוא תוכנן להחליף את מטוסי לוקהיד C-141 סטארליפטר, ולשמש גם במידה חלקית כמחליף של מטוסי לוקהיד C-5 גלקסי. בהשוואה ל-YC-15, ה-C-17 גדול יותר, בעל כנפיים משוכות לאחור ומונע במנועים חזקים יותר. תהליך הפיתוח של המטוס היה מלווה בקשיים הנדסיים ועיכובים, וגרם לחברה להפסדים של כמעט 1.5 מיליארד דולר. טיסת הבכורה התקיימה ב-15 בספטמבר 1991 – באיחור של כשנה מהתכנון המקורי. ה-C-17 נכנס לשירות רשמי בחיל האוויר האמריקני ב-17 בינואר 1995. לאחר שמקדונל דאגלס התמזגה עם חברת בואינג בשנת 1997, המשיכה בואינג בייצור המטוס במשך כמעט שני עשורים. המטוס האחרון בייצורו הורכב ויצא לטיסתו האחרונה ממפעל החברה בלונג ביץ', קליפורניה, ב-29 בנובמבר 2015.[3]

מטוס בואינג C-17 גלובמאסטר III מבצע משימות תובלה אווירית טקטיות ואסטרטגיות, ומסוגל לשנע חיילים ומשא ברחבי העולם. בנוסף, הוא משמש גם לפינוי רפואי, להטסות רפואיות ולביצועי הצנחות אוויריות. המטוס נמצא בשירות חיל האוויר האמריקני וכן בשירותם של חיל האוויר ההודי, חיל האוויר המלכותי, חיל האוויר המלכותי האוסטרלי, חיל האוויר המלכותי הקנדי, חיל האוויר הקטרי, חיל האוויר של איחוד האמירויות הערביות, חיל האוויר של כווית, וכן בארגון הרב-לאומי Heavy Airlift Wing שבסיסו באירופה.

מטוסי C-17 מילאו תפקיד לוגיסטי מרכזי במהלך מבצע חופש מתמשך (אנ') ומלחמת עיראק, וכן במשלוחי סיוע הומניטרי בעקבות אסונות טבע שונים, בהם רעידת האדמה בהאיטי בשנת 2010, שיטפונות סינד בפקיסטן (2011), ורעידת האדמה בטורקיה ובסוריה בשנת 2023.

פיתוח

Top view of cargo aircraft in-flight, trailed by a fighter chase aircraft. Under each un-swept wing are two engines suspended forward ahead the leading edge.
העיצוב של מקדונל דאגלס YC-15 שימש בסיס לפיתוח C-17

רקע ושלב התכנון

בשנות ה-70 החל חיל האוויר של ארצות הברית לחפש מחליף למטוסי התובלה הטקטיים מסוג לוקהיד C-130 הרקולס.[4] במסגרת התוכנית "Advanced Medium STOL Transport" (בראשי תיבות: AMST), הוצגו שני דגמי ניסוי: בואינג עם ה-YC-14, ומקדונל דאגלס עם ה-YC-15.[5] אף על פי ששני הדגמים עמדו בדרישות הביצועים, התוכנית בוטלה לפני שנבחר דגם מנצח. בנובמבר 1979 החל חיל האוויר את תוכנית ה־C-X, שמטרתה הייתה פיתוח מטוס תובלה טקטי גדול יותר, לטווחים ארוכים יותר, כתגבור לכושר התובלה האסטרטגי.[6]

עד 1980, היה לחיל האוויר האמריקאי צי גדול של מטוסי מטען C-141 סטארליפטר ישנים, והיה צורך לבצע מודרניזציה בצי מטוסי התובלה הכבדים ולענות על דרישת פריסה אווירית כבדה. באוקטובר 1980 פורסמו הדרישות והוזמנה הצעות ל־C-X. מקדונל דאגלס הציעה מטוס חדש שהתבסס על ה-YC-15, בואינג הציעה גרסה מוגדלת בת שלושה מנועים למטוס YC-14, ולוקהיד מרטין הציעה גרסאות חדשות ל־C-5 ול-C-141. ב־28 באוגוסט 1981 נבחרה הצעתה של מקדונל דאגלס והמטוס קיבל את הסימון "C-17". העיצוב החדש כלל כנפיים משוכות לאחור, גודל מוגדל ומנועים חזקים יותר,[7] מה שאפשר לו למלא את משימות ה־C-141 ואף חלק מתפקידי לוקהיד C-5 גלקסי, ובכך לפנות את צי ה־C-5 למשימות מטען בגודל חריג.[7]

לאחר ביטול תחרות C-X, נבחנו חלופות אחרות לצורך שיפור כושר התובלה, בהן הארכת מטוסי C-141A לדגם C-141B, הזמנת מטוסי C-5 נוספים, רכישת מטוסי מקדונל דאגלס KC-10 אקסטנדר והרחבת צי התובלה האזרחי שבמילואים. תקציב מוגבל גרם לעיכוב של כארבע שנים בתוכנית. עם זאת, הוענקו חוזים להשלמת שלבי תכנון מקדימים והסמכת מנועים.[8] בדצמבר 1985 נחתם חוזה לפיתוח מלא של המטוס, תחת ניהולו של בוב קלפר.[9] באותה עת תוכננה טיסת בכורה לשנת 1990.[8] חיל האוויר קבע דרישה לייצור 210 מטוסים.[10]

בסוף שנות ה-80 סבל הפרויקט מעיכובים עקב בעיות פיתוח ומחסור בתקציבים.[11] עלו ביקורות על ביצועי המטוס ונדונו חלופות זולות יותר.[12][13] באפריל 1990 קיצץ מזכיר ההגנה דיק צ'ייני את ההזמנה ל־120 מטוסים בלבד.[14] טיסת הבכורה של ה־C-17 התקיימה ב־15 בספטמבר 1991, במתקן של מקדונל דאגלס בלונג ביץ', כשנה לאחר המועד המקורי.[15][16] המטוס הראשון (T-1) וחמישה דגמי ייצור נוספים (P1-P5) השתתפו בניסויי טיסה והערכה נרחבים בבסיס חיל האוויר אדוארדס.[17]

קשיי פיתוח

במבחן עומס סטטי שבוצע באוקטובר 1992 לכנף של מטוס ה־C-17, הכנף כשלה בעומס של 128% מהמעמס המרבי המחושב – פחות מ־150% הנדרש על פי התקן. בשתי הכנפיים נרשמה קריסה מהחלק האחורי לחזית, ונרשמו כשלים בקורות אורך, קורות רוחב וצלעות.[18] לצורך תכנון מחדש של מבנה הכנפיים הוקצבו כ־100 מיליון דולר. במבחן חוזר בספטמבר 1993 נכשלה הכנף בעומס של 145%.[19] עם זאת, לאחר ניתוח מחודש של תוצאות המבחן התברר כי העומס לא הופעל כראוי והכנף עמדה למעשה בדרישות.[20]

השם "גלובמאסטר III" הוענק למטוס בתחילת שנת 1993.[7] בסוף 1993, מחלקת ההגנה של ארצות הברית הציבה אולטימטום לחברת מקדונל דאגלס: לתקן בעיות ייצור וחריגות תקציב בתוך שנתיים או שהחוזה יופסק לאחר מסירת המטוס ה־40.[21] כתוצאה מהסכמה לתנאים אלו, החברה ספגה הפסד של כ־1.5 מיליארד דולר בשלב הפיתוח של התוכנית.[17]

במרץ 1994 הוקם מיזם בשם Non-Developmental Airlift Aircraft (בראשי תיבות: NDAA) שמטרתו הייתה לרכוש מטוס תובלה אזרחי, כחלופה או תוספת אפשרית למטוס C-17. בתחילה נבחנו מספר פתרונות: רכישת גרסה מוסבת של בואינג 400–747, חידוש פס הייצור של לוקהיד C-5 גלקסי, הארכת חיי השירות של לוקהיד C-141 סטארליפטר, או המשך ייצור C-17.[22][23] בהמשך צומצמו האפשרויות לשלושה דגמים עיקריים: בואינג 400–747 (C-33), לוקהיד מרטין C-5D, ומקדונל דאגלס C-17.[23] המיזם הוקם לאחר שבדצמבר 1993 הוגבלה זמנית רכישת מטוסי C-17 ל-40 מטוסים בלבד, עד להשלמת בדיקות ביצועים ועלויות והשוואה מול פתרונות אזרחיים.[23]

באפריל 1994 נמצא שהמיזם חורג מהתקציב, ואינו עומד בדרישות בנוגע למשקל, צריכת דלק, מטען וטווח. המטוס כשל במספר מבחנים קריטיים בהערכת כשירות טיסה.[24][25][26] נמצאו תקלות בתוכנת המשימה, כן הנסע, ואזורים נוספים.[27] במאי 1994 הוצע לקצץ את ההזמנה ל-32 מטוסים בלבד, אך הצעה זו בוטלה בהמשך.[28] דו"ח של משרד החשבונות הכללי של ארצות הברית מיולי 1994 חשף כי מחקרים מ-1986 ו-1991 טענו שה-C-17 יכול להשתמש ב-6,400 מסלולים נוספים ברחבי העולם בהשוואה ללוקהיד C-5, אך חישובים אלה התבססו רק על ממדי המסלול ולא על חוזק הקרקע או דירוגי עומס (LCN). בפועל, הפער בין המטוסים הצטמצם ל-911 שדות תעופה בלבד. בנוסף צוין כי הדוקטרינה הצבאית באותה תקופה לא כללה שימוש במסלולים קטנים ומוגבלים, ולכן לא נלקחה בחשבון יכולת ההמראה/נחיתה הקצרה של בואינג C-17 גלובמאסטר.[29]

בדוח שפורסם בינואר 1995 על ידי משרד החשבונות הכללי של ארצות הברית נמסר כי חיל האוויר האמריקני תכנן תחילה לרכוש 210 מטוסי C-17 בעלות כוללת של 41.8 מיליארד דולר, וכי 120 המטוסים שכבר הוזמנו עתידים היו לעלות 39.5 מיליארד דולר, לפי הערכה משנת 1992.[30] במרץ 1994 החליט צבא ארצות הברית כי אינו זקוק עוד ליכולת השילוח האווירי בגובה נמוך של 60,000 ליברות (27,000 קילוגרם) שתוכננה עבור מטוסי ה-C-17, וכי די ביכולת הקיימת של מטוסי C-130 הרקולס, שעמדה על 42,000 ליברות (19,000 קילוגרם) בלבד.[30] הבדיקות למטוס C-17 הוגבלו למשקל נמוך זה בשל בעיות באווירודינמיקה, שמנעו ממנו לעמוד בדרישות ההטלה מהאוויר. דוח נוסף של GAO שפורסם בפברואר 1997 גילה כי מטוס C-17 עמוס במטען מלא לא הצליח לנחות במסלולים רטובים באורך 3,000 רגל (910 מטרים), והסימולציות הראו כי נדרש אורך של לפחות 5,000 רגל (1,500 מטרים) לנחיתה בטוחה.[31] בחודש מרץ 1997 הועבר אב-הטיפוס YC-15 לאחסון בקבוצת השימור האווירית AMARC על מנת להכשירו מחדש לטיסות ניסוי נוספות כחלק מתוכנית הפיתוח של ה-C-17.[32]

עד ספטמבר 1995 דווח כי מרבית הבעיות הקודמות נפתרו וכי מטוס ה-C-17 עמד בכל יעדי הביצועים והאמינות שהוגדרו לו.[33][34] הטייסת הראשונה של חיל האוויר האמריקני שהפעילה את מטוסי ה-C-17 הוכרזה כמבצעית בינואר 1995.[35]

ייצור ואספקות

Two paratroopers dropping from a C-17 during an exercise
צנחנים קופצים מתוך מטוס C-17 גלובמאסטר בתרגיל צבאי בשנת 2010

בשנת 1996 הזמין משרד ההגנה של ארצות הברית 80 מטוסי C-17 נוספים, ובכך עלה מספר ההזמנות ל-120.[36] בשנת 1997 התמזגה חברת מקדונל דאגלס עם המתחרה האמריקאית בואינג. באפריל 1999 הציעה בואינג להוזיל את מחיר היחידה של המטוס בתמורה לרכישה של 60 מטוסים נוספים.[37] באוגוסט 2002 עלה מספר המטוסים שהוזמנו ל-180.[38] בשנת 2007 היו 190 מטוסי C-17 בהזמנה עבור חיל האוויר של ארצות הברית.[39] ב-6 בפברואר 2009 נחתם חוזה בסך 2.95 מיליארד דולר לרכישת 15 מטוסים נוספים, שהעלו את המספר הכולל ל-205, והאריכו את הייצור מאוגוסט 2009 ועד אוגוסט 2010.[40] ב-6 באפריל 2009 הודיע מזכיר ההגנה רוברט גייטס כי לא יוזמנו מטוסי C-17 נוספים מעבר ל-205 שכבר הוזמנו.[41] עם זאת, ב-12 ביוני 2009 הוסיפה תת-הוועדה לענייני אוויר ויבשה של בית הנבחרים עוד 17 מטוסים.[42]

התעוררה מחלוקת סביב המשך הזמנת המטוסים. חיל האוויר ביקש להפסיק את קו הייצור, בעוד הקונגרס דרש להמשיך בייצור. בשנת 2007 ביקש חיל האוויר תקציב נוסף של 1.6 מיליארד דולר בעקבות "שימוש מבצעי אינטנסיבי" בצי המטוסים הקיים.[43] בשנת 2008 העיד הגנרל ארתור ליכטה, מפקד פיקוד התובלה של חיל האוויר של ארצות הברית, בפני תת-ועדה של בית הנבחרים, כי יש להאריך את הייצור ב-15 מטוסים נוספים (לסך של 205), וציין כי ייתכן שהייצור ימשיך כדי לענות על צורכי התובלה האווירית.[44] חיל האוויר קבע לבסוף את מספר המטוסים המרבי בצי על 223. המטוס האחרון נמסר ב-12 בספטמבר 2013.[45]

בשנת 2010, חברת בואינג צמצמה את קצב הייצור של מטוסי C-17 גלובמאסטר לעשרה מטוסים בשנה, לאחר שיא של 16 מטוסים בשנה, וזאת עקב ירידה בהזמנות וניסיון להאריך את חיי קו הייצור עד לקבלת הזמנות נוספות. מספר העובדים פחת בכ-1,100 עד לשנת 2012, והמשמרת השנייה במפעל בלונג ביץ' בוטלה.[46] נכון לאפריל 2011, נמסרו 230 מטוסי C-17, מתוכם 210 לחיל האוויר של ארצות הברית.[47] אב-הטיפוס הראשון של המטוס, המכונה "T-1", יצא משירות בשנת 2012 לאחר ששימש כבסיס לניסויים.[48] בינואר 2010 הודיע חיל האוויר האמריקני על סיום חוזי התחזוקה מבוססי הביצועים עם בואינג למטוס זה.[49] ב-19 ביוני 2012 הזמין חיל האוויר האמריקני את מטוס ה-C-17 ה-224 והאחרון, לצורך החלפת מטוס שהתרסק באלסקה ביולי 2010.[50]

בספטמבר 2013 הודיעה בואינג על תחילת סגירת קו הייצור. באוקטובר 2014 הושלם הקורה המרכזית בכנף המטוס ה-279 והאחרון. מטוס זה נמסר בשנת 2015, ולאחר מכן נסגר המפעל בלונג ביץ'.[51][52] הייצור של חלקי חילוף נמשך לפחות עד שנת 2017. המטוס צפוי להישאר בשירות במשך עשרות שנים.[53][54] בפברואר 2014 ניהלה בואינג מגעים עם "חמש או שש" מדינות למכירת 15 המטוסים האחרונים שנותרו ללא קונים,[55] ובמסגרת זו החליטה לייצר עשרה מטוסים נוספים גם ללא רוכש מיידי, בתקווה שיימצאו לקוחות בעתיד.[56]

במאי 2015 וול סטריט ג'ורנל דיווח כי בואינג צפויה לרשום הפסד של פחות מ-100 מיליון דולר ולפטר כ-3,000 עובדים הקשורים לתוכנית ה-C-17. כמו כן צוין כי המטוס האירופי הזול יותר איירבוס A400M אטלס גרם לפגיעה במכירות הבינלאומיות של בואינג C-17 גלובמאסטר.[57]

מסירות שנתיות של מטוסי בואינג C-17 גלובמאסטר III[58][59]
1991 1992 1993 1994 1995 1996 1997 1998 1999 2000 2001 2002 2003 2004 2005
1 4 5 8 6 6 7 10 11 13 14 16 16 16 16
2006 2007 2008 2009 2010 2011 2012 2013 2014 2015 2016 2017 2018 2019
16 16 16 16 14 12 10 10 7 5 4 0 0 1

עיצוב

תא הטייס של בואינג C-17 גלובמאסטר III

מטוס בואינג C-17 גלובמאסטר III הוא מטוס תובלה אסטרטגי, שמסוגל להטיס מטענים בסמוך לאזורי לחימה. גודלם ומשקלם של אמצעי הלחימה והציוד המכניים של צבא ארצות הברית עלו בעשורים האחרונים, בעיקר בעקבות דרישות גוברות לניידות אווירית – במיוחד עבור מטענים חריגים שאינם על גבי משטחים. אורך המטוס הוא 53 מטרים ומוטת כנפיו היא 51.77 מטרים.[60] כ־8% מהמבנה שלו עשוי מחומרים מרוכבים, בעיקר ברכיבי מבנה משניים ומשטחי היגוי.[61] למטוס תצורת כנפיים בזווית שלילית (אנ'), התורמת ליציבות גלגול וכיוון. לייצוב נוסף תורמת גם תצורת ה־T בזנב המטוס, הממקמת את מרכז הלחץ גבוה מעל מרכז המסה. תצורה זו גם מפחיתה את הגרר, מכיוון שהמייצב האופקי רחוק מהמערבולות שנוצרות בקצות הכנפיים.

המטוס מונע על ידי ארבעה מנועי טורבופן מדגם פראט אנד ויטני F117-PW-100, שמבוססים על המנוע האזרחי PW2040 המותקן במטוסי בואינג 757. כל מנוע מפיק דחף של 40,400 lbf (180 kN). במנועים מותקנים מנגנון היפוך דחף שמנתב את זרם הגזים למעלה ולכיוון קדימה – פעולה שמפחיתה את הסיכון לנזקי גוף זר ומאפשרת תנועה לאחור בנסיעה על הקרקע. ניתן להפעיל את היפוכי הדחף גם באוויר במצב "סרק-הפוך" כדי להגביר את הגרר בעת ירידה תלולה. בניסויי "גלישת מערבולות" שבוצעו עם שני מטוסי C-17, דווח על חיסכון בדלק של עד 10%.[62]

מטוס בואינג C-17 גלובמאסטר III של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי נוחת בנמל התעופה הבין-לאומי קרקוב יוחנן פאולוס השני, ניתן להבחין במערכת כן נסע.

לתפעול משימות תובלה, המטוס דורש צוות של שלושה: טייס, טייס משנה ואחראי מטען. תא המטען באורך 88 רגל (27 מטרים), ברוחב 18 רגל (5.5 מטרים) ובגובה 12 רגל 4 אינץ' (3.76 מטרים). לרצפת המטען יש גלילים שמיועדים לטעינת מטען על גבי משטחים, אך ניתן להפוך אותה לרצפה שטוחה עבור כלי רכב. המטען נטען דרך רמפה אחורית גדולה שמאפשרת הכנסת כלי רכב כבדים כמו טנק M1 אברמס במשקל של 69 טון, כלי רכב משוריינים, משאיות, נגררים, וכן מטען על גבי משטחי 463L.

יכולת נשיאת המטען המרבית היא 170,900 ליברות (77,500 קילוגרם; 85.5 טון קצר), ומשקל ההמראה המרבי הוא 585,000 ליברות (265,000 קילוגרם). בטיסה עם מטען של 160,000 ליברות (73,000 קילוגרם) ובגובה שיוט התחלתי של 28,000 רגל (8,500 מטרים), טווח הטיסה ללא תדלוק הוא כ־2,400 מיל ימי (4,400 קילומטרים) בדגמים הראשונים, ו־2,800 מיל ימי (5,200 קילומטרים) בדגמים המאוחרים יותר ("C-17 ER") שבהם מותקן מכל דלק נוסף במרכז הכנפיים.[63]

מהירות השיוט של המטוס היא כ־450 קשר (830 קמ"ש) (0.74 מאך). המטוס מיועד להצנחת כוחות בגודל של עד 102 צנחנים עם ציודם.[60] לפי נתוני בואינג, טווח הטיסה המרבי ללא מטען הוא 6,230 מיל ימי (11,540 קילומטרים).[64]

בואינג C-17 גלובמאסטר III מסוגל לפעול במסלולי טיסה קצרים באורך של 3,500 ft (1,067 m) בלבד וברוחב של 90 ft (27 m). הוא יכול גם לנחות ולהמריא ממסלולים לא סלולים, אם כי יש בכך סיכון מוגבר לנזק למטוס.[60] היפוכי הדחף מאפשרים לו גם תנועה לאחור ופנייה עצמית על מסלולים צרים באמצעות תמרוני סיבוב בשלוש (או יותר) נקודות. המטוס תוכנן כך שידרוש תחזוקה של 20 שעות אדם לכל שעת טיסה, עם זמינות מבצעית של כ־74%.[60]

היסטוריה מבצעית

חיל האוויר של ארצות הברית

מטוסי בואינג C-17 גלובמאסטר III של חיל האוויר האמריקני טסים מעל הרי בלו רידג' במזרח ארצות הברית, דצמבר 2005

המטוס הראשון מדגם C-17 נמסר לבסיס חיל האוויר בצ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, ב־14 ביולי 1993. הטייסת הראשונה שהפעילה את המטוס, טייסת ההובלה ה-17, הפכה למבצעית ב־17 בינואר 1995.[65] המטוס קבע 22 שיאים בתחום ההובלה של מטענים כבדים במיוחד.[66] בשנת 1994 זכה ה־C-17 בפרס התעופה היוקרתי ביותר בארצות הברית – גביע קולייר.[67] בדו"ח של הקונגרס בנוגע למבצעי נאט"ו בקוסובו ובמבצע כוח מאוחד נכתב כי "אחת ההצלחות הגדולות ביותר... הייתה הביצועים של מטוס ה־C-17A".[68] המטוס ביצע מחצית ממשימות ההובלה האסטרטגיות במהלך המבצע, ויכולתו לנחות בשדות תעופה קטנים סייעה לגמישות המבצעית. זמני ההכנה הקצרים איפשרו שימוש יעיל במטוס.[69]

מטוסי C-17 השתתפו בהובלת ציוד צבאי במבצע חירות מתמשכת באפגניסטן, במלחמת עיראק ובהובלת סיוע הומניטרי בעקבות רעידת האדמה בהאיטי בשנת 2010 והצפות בסינד בפקיסטן ב־2011, תוך הובלת אלפי מנות מזון, ציוד רפואי וציוד חירום. ב־26 במרץ 2003 השתתפו 15 מטוסי C-17 של חיל האוויר האמריקני בצניחה הקרבית הגדולה ביותר מאז הפלישה האמריקאית לפנמה ב־1989 — צניחה לילית של 1,000 לוחמים מחטיבת הצנחנים ה-173 בבשור, עיראק. לאחר הצניחה הוטסו לשטח רכבים משוריינים מדגם M1 אברמס, M2 בראדלי, נגמ"שים M113 ותותחים.[70][71] מטוסי C-17 של חיל האוויר האמריקני סייעו גם לבעלות ברית בהובלה אווירית: בשנת 2003 הועברו כלי רכב קנדיים לאפגניסטן, וב־2006 הוטסו כוחות אוסטרליים למזרח טימור במסגרת מבצע אסטוט (אנ'). באותה שנה הטיסו מטוסי C-17 אמריקניים 15 טנקים מדגם לאופרד C2 מקירגיזסטן לקנדהר במסגרת המשימה של נאט"ו. בשנת 2013 סייעו חמישה מטוסים אמריקניים לפעולה הצרפתית במאלי, לצד מטוסים של בריטניה, קנדה ונאט"ו.

למטוס הוענק הכינוי "האייל" (באנגלית: The Moose), בשל הצליל שמפיקים שסתומי הלחץ בעת תדלוק קרקעי – צליל הדומה לקריאת נקבת אייל מוס במהלך עונת הייחום.[72][73]

הפעלה באנטארקטיקה ובמשימות נשיאותיות

מאז שנת 1999, מטוסי C-17 מבצעים טיסות שנתיות לאנטארקטיקה במסגרת מבצע דיפ פריז, לצורך תמיכה בתוכנית המחקר האנטארקטית של ארצות הברית, כמחליף למטוסי C-141 ששימשו קודם לכן. הטיסה הראשונה במסגרת זו בוצעה על ידי כנף ההובלה ה-62 של חיל האוויר האמריקני.[74] הטיסות יוצאות מנמל התעופה כרייסטצ'רץ' שבניו זילנד לעבר תחנת מקמרדו, ונמשכות כחמש שעות לכל כיוון. הטיסות נערכות לרוב בחודש אוקטובר מדי שנה.[75] בשנת 2006 בוצעה לראשונה צניחה אווירית של אספקה לאנטארקטיקה על ידי מטוס בואינג C-17 גלובמאסטר, אשר כללה 31 טון של ציוד ואספקה.[76] הצנחות דומות בוצעו בשנים הבאות גם כן.[77]

הלימוזינה הנשיאותית של ארצות הברית מועמסת למטוס בואינג C-17 גלובמאסטר III כחלק מהכנה לטיסה.

מטוסי בואינג C-17 גלובמאסטר III משמשים גם את נשיא ארצות הברית בעת ביקורים רשמיים מקומיים וברחבי העולם. הם נושאים ציוד לוגיסטי, כולל את הלימוזינה הנשיאותית, מסוק מארין 1, וכוחות ביטחון מיחידות מיוחדות.[78][79] במספר מקרים, מטוס C-17 אף שימש את הנשיא עצמו, תוך שימוש בסימון קריאה אייר פורס 1 בעת שהנשיא שהה בו.[80]

ניסויי מערכת השיגור Rapid Dragon

בשנת 2015, במסגרת ניסוי בהגנה מפני טילים באי וייק, שוגרו טילים בליסטיים מדומים לטווח בינוני ממטוסי בואינג C-17 גלובמאסטר III לעבר מערכות ההגנה מטילים THAAD והמשחתת האמריקאית ג'ון פול ג'ונס (DDG-53) (אנ').[81] בתחילת 2020 נבחנו אמצעי חימוש מוטענים על גבי משטחים, המכונים "פלטפורמות לחימה חד-פעמיות", ממטוסי C-17 ו-C-130J, תוך תוצאות שהוגדרו על ידי חיל האוויר האמריקני כחיוביות.[82]

בשנת 2021, המשיכה מעבדת המחקר של חיל האוויר האמריקני (AFRL) לפתח את הרעיון וביצעה ניסויים במערכת Rapid Dragon, שהופכת את ה-C-17 ל"ספינת ארסנל" קטלנית לשיגור המוני של 45 טילי שיוט מדגם JASSM-ER בעלי ראש קרבי במשקל 500 ק"ג עם טווח של 925 ק"מ. השיפורים הצפויים כללו גם התאמה ל-JDAM-ER, פיזור מוקשים, הפצת כטב"מים, והגדלת טווח השיגור כאשר הייצור המלא של גרסת JASSM-XR לטווח של 1,900 ק"מ צפוי היה להתחיל בשנת 2024.[83][84]

פינוי מאפגניסטן

ב-15 באוגוסט 2021, המטוס האמריקאי בואינג C-17 גלובמאסטר III, מספר זנב 02–1109 מכנף 62 ומכנף 446 מבסיס לואיס-מקקורד (אנ') המריא מנמל התעופה הבין-לאומי קאבול, אפגניסטן, כאשר המוני אזרחים ניסו להימלט מהשתלטות הטליבאן מחדש על אפגניסטן. אנשים רצו לצד המטוס ואף נאחזו בחלקו החיצוני במהלך ההמראה. לפחות שני אנשים נהרגו לאחר שנפלו ממנו, וחלקי גופות נמצאו בתא כן הנסע – ייתכן שמספר לא ידוע של אנשים נמחץ שם בעת קיפול הגלגלים.[85][86][87] באותו היום, מטוס C-17 נוסף, מספר זנב 01–0186 מטייסת 816 מבסיס חיל האוויר אל-עודייד בקטר, הטיס 823 אזרחים אפגנים בטיסה אחת – שיא עולמי לסוג מטוס זה,[88] כששיא קודם עמד על יותר מ-670 נוסעים במהלך הפינוי מטייפון ב-2013 מטקלובן, הפיליפינים.[89]

חיל האוויר המלכותי הבריטי

מטוס C-17 של חיל האוויר המלכותי ממריא מבסיס חיל האוויר המלכותי ברייז נורטון

ב־13 בינואר 2013 שלח חיל האוויר המלכותי שני מטוסי C-17 מבסיס חיל האוויר המלכותי ברייז נורטון לבסיס אווירי אוורו בצרפת, לצורך הובלת רכבים משוריינים צרפתיים לעיר הבירה של מאלי, בבמקו, כחלק מההתערבות הצרפתית במאלי.[90] ביוני 2015 נעשה שימוש במטוס C-17 לפינוי רפואי של ארבעה פצועים מהפיגוע בסוסה שבתוניסיה.[91] ב־13 בספטמבר 2022 המטוס C-17 מספר זנב ZZ177 נשא את ארונה של אליזבת השנייה, מלכת הממלכה המאוחדת מנמל התעופה אדינבורו לבסיס חיל האוויר המלכותי נורתהולט בלונדון, לאחר שגופתה הייתה בתצוגה בקתדרלת סנט ג'יילס באדינבורו.[92]

חיל האוויר המלכותי הקנדי

מטוס C-17 של חיל האוויר הקנדי המלכותי (מספר זנב 177703) ממריא במפגן אווירי באנגליה, 2017

לכוחות המזוינים הקנדיים הייתה מזה זמן רב דרישה ליכולת תובלה אסטרטגית למשימות צבאיות והומניטריות ברחבי העולם. בדומה ללופטוואפה, נעשה שימוש בהשכרת מטוסי אנטונוב ואיליושין, כולל שליחת צוותי סיוע בעקבות הצונאמי בסרי לנקה ב־2005. למשל, במבצע של צבא קנדה בהאיטי ב־2003 נעשה שימוש בלעדי במטוסי אנטונוב An-124 רוסלן מושכרים.[93]

ב־14 באפריל 2010 נחת מטוס C-17 קנדי לראשונה בתחנת הכוחות הקנדיים אלרט – שדה התעופה הצפוני ביותר בעולם.[94] מטוסי C-17 קנדיים שירתו במשימות רבות, ביניהן מבצע הסיוע לאחר רעידת האדמה בהאיטי ב־2010, סיוע במבצע "מובייל", ותמיכה בפעילות הקנדית באפגניסטן.[95] לאחר סופת טייפון האיאן בפיליפינים ב־2013, הפעילה קנדה רכבת אווירית באמצעות מטוסי C-17 להובלת ציוד וכוח אדם ממשימת הסיוע DART. בשנת 2014 נטלו המטוסים חלק במבצעים Reassurance ו־Impact.[96]

תוכנית יכולת התובלה האווירית האסטרטגית (SAC)

אחד ממטוסי ה־C-17 של תוכנית יכולת התובלה האווירית האסטרטגית

בסלון האווירי בפארנבורו בשנת 2006, חתמו מספר מדינות חברות בנאט"ו על מכתב כוונות לרכישה והפעלה משותפת של מספר מטוסי C-17 במסגרת תוכנית היכולת האסטרטגית להובלה אווירית (SAC).[97] הרכישה כללה שני מטוסי C-17, כאשר מטוס שלישי נתרם על ידי ארצות הברית. ב־14 ביולי 2009 נמסר המטוס הראשון במסגרת התוכנית, והשניים הנותרים נמסרו בחודשים ספטמבר ואוקטובר אותה שנה.[98][99]

נכון לשנת 2024, מדינות החברות ב־SAC הן: בולגריה, אסטוניה, פינלנד, הונגריה, ליטא, הולנד, נורווגיה, פולין, רומניה, סלובניה, שוודיה וארצות הברית נכון לשנת 2024.[100]

מטוסי ה־C-17 של התוכנית שוכנים בבסיס האוויר פאפה שבהונגריה. הונגריה מארחת את טייסת התובלה הכבדה (Heavy Airlift Wing) ומשמשת כמדינה הדגל.[101] אופן הפעלת המטוסים דומה למבנה התפעול של מטוסי בואינג E-3 סנטרי של נאט"ו, כאשר צוותי הטיסה הם רב־לאומיים, אך כל גיחה מוקצת למדינה חברה בהתאם להסכם חלוקת שעות הטיסה השנתיות של התוכנית.[102] המשרד לניהול התובלה האווירית של נאט"ו (NAMPO) אחראי על ניהול ותמיכה בטייסת, כחלק מסוכנות התמיכה והרכש של נאט"ו (NSPA).[103] בספטמבר 2014 דיווחה בואינג כי שלושת מטוסי ה־C-17 של התוכנית הגיעו לרמת זמינות מבצעית של כ־94% לאורך חמש שנים, וביצעו למעלה מ־1,000 משימות.[104]

חיל האוויר ההודי

בואינג C-17A גלובמאסטר עם מספר זנב CB-8010

חיל האוויר ההודי עושה שימוש במטוסי ה-C-17 גלובמאסטר III למשימות תובלה אסטרטגית, להצנחת כוחות מיוחדים[105] ולמבצעים בשטחים מגוונים – מבסיסים בהרי ההימלאיה בצפון הודו בגובה של כ-13,000 רגל ועד לבסיסים באוקיינוס ההודי בדרום המדינה.[106] מטוסי ה-C-17 מבוססים בתחנת חיל האוויר הינדון ומופעלים על ידי טייסת 81 של חיל האוויר ההודי, הידועה בכינויה "סקיילורדס" (Skylords).[107] המטוס הראשון נמסר להודו בינואר 2013 לצורכי ניסוי והכשרה,[108] והתקבל באופן רשמי ב־11 ביוני 2013.[109] המטוס השני נמסר ב־23 ביולי 2013 ונכנס מיד לשירות מבצעי. מפקד חיל האוויר ההודי, נורמן א.ק. בראון, תיאר את ההצטיידות ב־C-17 כ"רכיב מרכזי במאמץ המודרניזציה של החיל", בעת קבלת המטוס במפעל בואינג בלונג ביץ'.[110] ב־2 בספטמבר 2013, נכנסה רשמית לשירות טייסת ה"סקיילורדס" כשברשותה שלושה מטוסי C-17.[111]

טייסת ה"סקיילורדס" מבצעת טיסות סדירות בתוך הודו, כולל לבסיסים בגובה רב כמו לאה ות'ויס. שימוש ראשון במטוס לתובלת ציוד של גדוד חיל רגלים בוצע ב־1 ביולי 2013, כאשר מטוס C-17 טס ישירות לאיי אנדמן וניקובר ופרק ציוד בבסיס פורט בלייר.[112][113] המטוס שימש גם לפריסות מעבר לים, בהן טיסות לטג'יקיסטן באוגוסט 2013 ולרואנדה לצורך סיוע לכוחות שמירת שלום הודים של האו"ם.[114] במהלך סופת הציקלון פיילין באוקטובר 2013, נעשה לראשונה שימוש מבצעי במטוס להובלת ציוד סיוע והצלה.[115]

המטוס השישי התקבל בחיל האוויר ההודי ביולי 2014.[116] ביוני 2017 אישר מחלקת המדינה של ארצות הברית מכירה פוטנציאלית של מטוס C-17 נוסף להודו במסגרת תוכנית מכירות צבאיות לרחבי העולם (FMS), בסכום של 366 מיליון דולר אמריקני (שווה ערך ל-448 מיליון דולר, נכון לשנת 2023).[117] מטוס זה, שהיה האחרון שייוצר מדגם זה, הגדיל את צי מטוסי ה-C-17 של חיל האוויר ההודי ל-11 יחידות.[118] ב-26 באוגוסט 2019 מסרה חברת בואינג את מטוס ה-C-17 האחד עשר לחיל האוויר ההודי.[119]

ב-7 בפברואר 2023, מטוס C-17 של חיל האוויר ההודי העביר משלוחי סיוע הומניטרי לנפגעי רעידות האדמה בטורקיה ובסוריה ב-2023. הטיסה בוצעה תוך עקיפת המרחב האווירי של פקיסטן, בעקבות שינויי מדיניות האזור לאחר עליית הטליבאן לשלטון באפגניסטן ב-2021.[120]

ב-16 במרץ 2024 ביצע מטוס C-17 של חיל האוויר ההודי הצנחה מדויקת של שתי סירות גומי תקיפה ולצדן צוות של שמונה לוחמי יחידת מרקוס במסגרת מבצע לחילוץ האונייה ex-MV Ruen שהונפה תחת דגל מלטה ונחטפה על ידי פיראטים סומלים בדצמבר 2023. המשימה בוצעה ב-16 במרץ 2024 במשימה של הלוך ושוב של 10 שעות במרחק של 2,600 ק"מ מהחוף ההודי.[121] האונייה שימשה בתור ספינת אם לפעילות פיראטית. המבצע בוצע בשיתוף פעולה עם חיל הים ההודי, והשתתפו בו אמצעים כגון מטוסי סיור ימי מסוג בואינג P-8 פוסידון, כטב"מים מדגם SeaGuardian, המשחתת INS Kolkata והספינה INS Subhadra. מטוס ה-C-17 הצניח את לוחמי MARCOS, שעלו על הספינה, חילצו 17 אנשי צוות והכניעו 35 פיראטים.[122][123][124]

קטר

מטוס C-17 של חיל האוויר הקטרי

חברת בואינג סיפקה את מטוס C-17 הראשון של קטר ב־11 באוגוסט 2009, ואת המטוס השני ב־10 בספטמבר אותה שנה, עבור חיל האוויר הקטרי.[125] המטוס השלישי התקבל בשנת 2012, והרביעי ב־10 בדצמבר 2012.[126] ביוני 2013 דיווח הניו יורק טיימס כי קטר השתמשה לכאורה במטוסי ה־C-17 שלה להעברת נשק מלוב אל האופוזיציה הסורית במהלך מלחמת האזרחים בסוריה, דרך שטח טורקיה.[127] ב־15 ביוני 2015, במסגרת תערוכת האוויר בפריז, הוכרז כי קטר הזמינה ארבעה מטוסי C-17 נוספים מתוך חמשת המטוסים האחרונים שנותרו ("זנבות לבנים"), ובכך הכפילה את צי מטוסי ה־C-17 שברשותה.[128] אחד ממטוסי ה־C-17 של קטר נושא סימונים אזרחיים של חברת התעופה הממשלתית קטר איירווייז, אף שהמטוס נמצא בבעלות חיל האוויר האמירי של קטר ומופעל על ידו.[129][130] ראש ועדת הרכש האווירי הקטרית, אחמד אל־מאלכי, מסר כי העיצוב נבחר "כדי להעלות את המודעות להשתתפותה של קטר במבצעים ברחבי העולם".[130]

גרסאות

  • C-17A: גרסת מטוס תובלה צבאית ראשונית.
  • C-17A "ER": שם לא רשמי למטוסי C-17A בעלי טווח מורחב עקב תוספת מכל דלק.[131][63] שדרוג זה שולב בייצור החל משנת 2001 עם מטוסי בלוק 13.[131]
    • בלוק 16: שדרוג תוכנה/חומרה זה היווה שיפור משמעותי של מערכת OBIGGS II, מכ"ם מזג אוויר חדש, מערכת מייצב משופרת ומערכות אוויוניקה נוספות.[132]
    • בלוק 21: הוספת מערכת ADS-B, ערכון מערכת זיהוי עמית-טורף, שדרוגי תקשורת וניווט וניהול טיסה משופר.[133]
  • C-17B: גרסת מטוס טקטית מוצעת עם גרסה טקטית מוצעת עם מדפים כפולי-חריץ, כן נסע נוסף בגחון, מנועים חזקים יותר ומערכות נוספות לטובת קיצור מרחק ההמראה והנחיתה. [134] בואינג הציעה את ה-C-17B לצבא ארצות הברית בשנת 2007 לנשיאת רכבי מערכות הלחימה העתידיות (FCS) של הצבא וציוד אחר.[135]
  • KC-17: גרסת תדלוק אווירי של C-17.
  • MD-17: גרסה מוצעת לחברות תעופה אמריקאיות המשתתפות בצי האוויר האזרחי של המילואים,[136] שסומנה מאוחר יותר מחדש בשם BC-17X לאחר המיזוג של בואינג ומקדונל דאגלס ב-1997.[137][138]

משתמשים

מפת המדינות המפעילות את מטוס ה-C-17 גלובמאסטר III (בכחול)
מטוס C-17 של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי, 2010
מטוס C-17 של חיל האוויר האמריקני מוביל תותח Panzerhaubitze 2000 הולנדי לאפגניסטן, 2006
מסוק צ'ינוק של חיל האוויר המלכותי הבריטי נטען לתוך מטוס C-17
מטוס C-17 בתצורת פינוי רפואי
לוחמי הצנחנים של צבא ארצות הברית בתוך מטוס C-17 בדרך לאימון צניחה
מטוס C-17 של חיל האוויר הכוויתי, 2015
מטוס C-17 מבצע הצנחת ג'יפים מסוג האמר וצנחנים של רגימנט 509 האמריקני
צוות מטוס C-17 מבצע תרגיל הצנחת סירות במסגרת יחידת SBT 20
ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
אוסטרליהאוסטרליה אוסטרליה
קנדהקנדה קנדה
הודוהודו הודו
כוויתכווית כווית
האיחוד האירופיהאיחוד האירופי האיחוד האירופי
  • יחידת התובלה האווירית האסטרטגית של נאט"ו – 3 מטוסי C-17 בשירות נכון לינואר 2018,[139][144] כולל מטוס אחד שנתרם על ידי חיל האוויר האמריקני;[145] נמצאת בבסיס פאפה, הונגריה.
קטר (מדינה)קטר (מדינה) קטר
איחוד האמירויות הערביותאיחוד האמירויות הערביות איחוד האמירויות הערביות
הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת הממלכה המאוחדת

תאונות ואירועים בולטים

מטוס C-17 לאחר נחיתת גחון ללא כן נסע בשדה התעופה בגראם, אפגניסטן, 30 בינואר 2009
  • ב־10 בספטמבר 1998, מטוס C-17 של חיל האוויר האמריקני (מספר זנב 0006–96) העביר את הקטלן קייקו אל נמל התעופה וסמנהאייר באיסלנד, שמסלול ההמראה בו באורך של 3,800 רגל (1,200 מטרים) בלבד. במהלך הנחיתה אירעה תקלה במערכת כן הנסע. לא היו נפגעים, אך כן הנסע ניזוק בצורה חמורה.[150][151]
  • ב־10 בדצמבר 2003, מטוס C-17 של חיל האוויר האמריקני (מספר זנב 0057–98) נפגע מטיל קרקע-אוויר זמן קצר לאחר ההמראה מנמל התעופה הבין-לאומי בבגדאד, עיראק. אחד ממנועיו הושבת, אך המטוס הצליח לנחות בבטחה.[152] המטוס תוקן והוחזר לשירות.[153]
  • ב־6 באוגוסט 2005, מטוס C-17 של חיל האוויר האמריקני (מספר זנב 01–0196) חרג מהמסלול בעת ניסיון נחיתה בשדה התעופה בגראם שבאפגניסטן. כן הנסע הקדמי וכן הנסע הראשי נהרסו כליל.[154][155] באוקטובר 2006, הוא חזר לשירות לאחר תיקונים.
  • ב-30 בינואר 2009 ביצע מטוס C-17 של חיל האוויר האמריקני (מספר זנב 0002–96 – "Spirit of the Air Force") נחיתת גחון בשדה התעופה בגראם.[156] המטוס הוטס מבגרם למפעל של בואינג בלונג ביץ' לצורך תיקונים נרחבים, תוך עצירות ביניים. ועדת החקירה של חיל האוויר קבעה כי הסיבה הייתה כשל של הצוות לעקוב אחר רשימת הבדיקה לפני הנחיתה ולהוריד את כן נסע.[157]
  • ב-28 ביולי 2010 התרסק מטוס C-17 של חיל האוויר האמריקני (מספר זנב 00–0173 – "Spirit of the Aleutians") בבסיס אלמנדורף באלסקה, בעת אימונים לקראת תערוכת האוויר Arctic Thunder לשנת 2010, והרג את כל ארבעת הנוסעים על המטוס.[158][159] המטוס התרסק סמוך למסילה, ושיבש את תנועת הרכבות.[160] חקירה צבאית קבעה כי שגיאת טייס הייתה הגורם, שגרמה להזדקרות.[161] זו הייתה תאונת התרסקות היחידה והקטלנית ביותר של מטוס C-17, והיחידה שבה נפגע נהרס שלד המטוס.[160]
  • ב-23 בינואר 2012 נחת מטוס C-17 של חיל האוויר האמריקני (מספר זנב 07–7189), ששויך לכנף ההובלה ה-437 בבסיס המשותף צ'ארלסטון שבקרוליינה הדרומית, על מסלול 34R בבסיס המבצעי השנק באפגניסטן. הצוות לא הבין שמרחק העצירה הדרוש גדול מאורך המסלול ולכן לא הצליח לעצור בזמן. המטוס עצר כ־700 רגל מקצה המסלול, על שפת עפר, וגרם לנזק מבני כבד אך ללא פצועים. לאחר תשעה חודשים של תיקונים שהחזירו אותו לכשירות טיסה, המטוס טס שוב ללונג ביץ'. העלות המדווחת לתיקון הייתה 69.4 מיליון דולר.[162][163]
  • ב-20 ביולי 2012, מטוס C-17 של כנף התנועה האווירית ה-305, שטס מבסיס מקגוויר שבניו ג'רזי אל בסיס חיל האוויר מקדיל בטמפה שבפלורידה, נחת בטעות בנמל התעופה פיטר או. נייט, שדה תעופה עירוני קטן ללא מגדל פיקוח, עם הגנרל ג'ים מאטיס, אז מפקד פיקוד מרכז של ארצות הברית, על המטוס. לאחר מספר שעות המריא המטוס מהמסלול שאורכו 1,090 מטרים ללא תקלות, וטס אל בסיס מקדיל. הנחיתה השגויה התרחשה לאחר טיסה ממושכת מאירופה לאזור דרום-מערב אסיה להעמסת נוסעים צבאיים, וחזרה לארצות הברית. חקירת חיל האוויר קבעה כי עייפות הטייסים וטעויותיהם הן הסיבה, מאחר ששני המסלולים הראשיים של שני השדות בעלי אותו כיוון מגנטי, ומרחקם ביניהם הוא כארבעה מייל בלבד לאורך חוף מפרץ טמפה.[164][165]
  • ב-9 באפריל 2021, מטוס C-17 מספר 10–0223 סבל משריפה בגלגלי הנחיתה לאחר נחיתה בבסיס צ'ארלסטון, בעקבות טיסה מבסיס חיל האוויר המלכותי מילדנהול בבריטניה. האש התפשטה לדופן המטוס לפני שנכבתה.[166]

מפרט (C-17A)

3-view line drawing of the McDonnell Douglas C-17A Globemaster III
שרטוט קו תלת-ממדי של מקדונל דאגלס C-17A גלובמאסטר III

מקורות: ברסי'ס וורלד איירקראפט אנד סיסטמס דיירקשיונרי,[167] חיל האוויר של ארצות הברית,[61] בואינג:[168][169]

מאפיינים כלליים:

  • צוות: 3 (2 טייסים, 1 מנהל מטען)
  • קיבולת מטען: 77,500 ק"ג (170,900 פאונד), מפוזר על 18 משטחי 463L או תערובת של מטען ומשאיות או:
    • 102 צנחנים
    • 134 חיילים עם מושבים צדדיים ומשטחי מטען
    • 54 חיילים עם מושבים צדדיים בלבד (מאפשר 13 משטחי מטען)
    • 36 פצועים על אלונקות ו-54 פצועים ניידים עם מטפלים רפואיים
    • מטען, כגון טנק M1 אברמס אחד, שני נגמ"שים בראדלי, או שלושה נגמ"שים סטרייקר

מידות:

  • אורך: 53.1 מטר (174 רגל)
  • מוטת כנפיים: 51.7 מטר (169 רגל 9.6 אינץ')
  • גובה: 16.8 מטר (55 רגל 1 אינץ')
  • שטח כנפיים: 353 מ"ר (3,800 רגל רבוע)
  • מנת־ממדים: 7.165
  • פרופיל אווירודינמי: שורש DLBA 142; קצה DLBA 147[170]

משקל:

  • משקל ריק: 128 טון (282,500 פאונד)
  • משקל המראה מרבי: 265 טון (585,000 פאונד)

דלק:

  • קיבולת דלק: 134,560 ליטר (35,546 גלונים אמריקאיים)

הנעה:

  • מנועים: 4 מנועי פראט אנד ויטני PW2000
  • דחף לכל מנוע: 40,440 ליברות (180 קילו-ניוטון)

ביצועים:

  • מהירות שיוט: 830 קמ"ש
  • טווח: 4,480 ק"מ עם מטען במשקל 71.214 טון
  • טווח שיוט: 11,540 ק"מ[171]
  • סייג רום: 14,000 מטר
  • עומס כנף: 730 ק"ג למטר רבוע (150 פאונד לרגל רבוע)
  • יחס דחף-משקל: 0.277 (מינימום)
  • מרחק המראה בהמראה במשקל מרבי: 8,200 רגל (2,500 מטר)
  • מרחק המראה בהמראה במשקל של 179,169 ק"ג: 915 מטר[172]
  • מרחק נחיתה: 1,067 מטר[61]

אוויוניקה:

  • מכ"ם מזג אוויר ומיפוי מדגם AlliedSignal AN/APS-133(V)

השוואת גדלים

השוואת גדלים בין מטוסי תובלה צבאיים (מלמעלה למטה): טרנסאל C-160, לוקהיד מרטין C-130J סופר הרקולס, C-130J-30, אמבראר C-390 מילניום, איירבוס A400M ובואינג C-17 גלובמאסטר III

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: בואינג C-17 גלובמאסטר III

הערות שוליים

  1. ↑ "Workers at Boeing Say Goodbye to C-17 with Last Major Join Thursday" (אורכב 06.05.2015 בארכיון Wayback Machine). Press-Telegram, 26 February 2015.
  2. ↑ "FY 2009 Budget Estimates", p. 2-1. (אורכב 03.10.2008 בארכיון Wayback Machine) US Air Force, February 2008.
  3. ↑ "Final Boeing C-17 Globemaster III Departs Long Beach Assembly Facility" (Press release). Boeing. 29 בנובמבר 2015. אורכב מ-המקור ב-7 באפריל 2016. נבדק ב-1 ביוני 2016. {{cite press release}}: (עזרה)
  4. ↑ "Air Force Lets Advanced STOL Prototype Work." (אורכב 07.11.2012 בארכיון Wayback Machine) The Wall Street Journal, 13 November 1972.
  5. ↑ Miles, Marvin. "McDonnell, Boeing to Compete for Lockheed C-130 Successor." (אורכב 07.11.2012 בארכיון Wayback Machine) Los Angeles Times, 11 November 1972.
  6. ↑ Kennedy 2004, pp. 3–20, 24.
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 Norton 2001, pp. 12–13.
  8. ^ 8.0 8.1 Norton 2001, pp. 13, 15.
  9. ↑ "Douglas Wins $3.4B Pact to Build C-17." (אורכב 07.11.2012 בארכיון Wayback Machine) Los Angeles Times, 3 January 1986.
  10. ↑ Kennedy 2004, pp. 70, 81–83.
  11. ↑ Kennedy, Betty Raab. "Historical Realities of C-17 Program Pose Challenge for Future Acquisitions." (אורכב 29.12.2006 בארכיון Wayback Machine) Institute for Defense Analyses, December 1999.
  12. ↑ Fuller, Richard L. "More load for the buck with C-17." (אורכב 07.11.2012 בארכיון Wayback Machine) Chicago Tribune, 9 September 1989.
  13. ↑ Sanford, Robert. "McDonnell Plugs Away on C-17." (אורכב 09.06.2011 בארכיון Wayback Machine) St. Louis Post-Dispatch, 3 April 1989.
  14. ↑ Brenner, Eliot. "Cheney cuts back on Air Force programs." (אורכב 20.03.2017 בארכיון Wayback Machine) Bryan Times, 26 April 1990.
  15. ↑ "C-17's First Flight Smoother Than Debate." (אורכב 24.02.2017 בארכיון Wayback Machine) The New York Times, 17 September 1991.
  16. ↑ Norton 2001, pp. 25–26, 28.
  17. ^ 17.0 17.1 "RL30685, Military Airlift: C-17 Aircraft Program." (אורכב 10.02.2009 בארכיון Wayback Machine) Congressional Research Service, 5 June 2007.
  18. ↑ "Technical Assessment Report; C-17 Wing Structural Integrity." (אורכב 28.03.2012 בארכיון Wayback Machine) Department of Defense, 24 August 1993. Retrieved: 23 August 2011.
  19. ↑ C-17 Wing Fails Again; Probe Is Sought | The Seattle Times, archive.seattletimes.com
  20. ↑ "Findings, Conclusions and Recommendations of the Executive Independent Review Team." (אורכב 10.03.2012 בארכיון Wayback Machine) דו"ח של צוות ביקורת עצמאי מטעם ממשלת ארצות הברית, 12 בדצמבר 1993.
  21. ↑ Evans, David. "Pentagon to Air Force: C-17 flunks." (אורכב 07.11.2012 בארכיון Wayback Machine) Chicago Tribune, 29 March 1993.
  22. ↑ "NSIAD-94-209 Airlift Requirements: Commercial Freighters Can Help Meet Requirements at Greatly Reduced Costs". United States General Accounting Office.
  23. ^ 23.0 23.1 23.2 "NSIAD-97-38 Military Airlift: Options Exist for Meeting Requirements While Acquiring Fewer C-17s" (PDF). United States General Accounting Office.
  24. ↑ "Air Force Letter To Douglas Spells Out 75 Defects For C-17." Los Angeles Times, 28 May 1991.
  25. ↑ "C-17 fails engine start test." (אורכב 09.06.2011 בארכיון Wayback Machine) Press-Telegram, 12 April 1994.
  26. ↑ "Parts Orders for C-17 far too high, GAO says." (אורכב 09.06.2011 בארכיון Wayback Machine) Charlotte Observer, 16 March 1994.
  27. ↑ "The C-17 Proposed Settlement and Program Update." (אורכב 06.09.2009 בארכיון Wayback Machine) United States General Accounting Office, 28 April 1994.
  28. ↑ Kreisher, Otto. "House rescinds cuts in C-17 program."(הקישור אינו פעיל, July 2024) San Diego Union, 25 May 1994.
  29. ↑ "Comparison of C-5 and C-17 Airfield Availability." (אורכב 27.09.2007 בארכיון Wayback Machine) United States General Accounting Office, July 1994.
  30. ^ 30.0 30.1 "C-17 Aircraft – Cost and Performance Issues." (אורכב 30.09.2007 בארכיון Wayback Machine) United States General Accounting Office, January 1995.
  31. ↑ "C-17 Globemaster – Support of Operation Joint Endeavor." (אורכב 30.09.2007 בארכיון Wayback Machine) United States General Accounting Office, February 1997.
  32. ↑ Bonny et al. 2006, עמ' 65.
  33. ↑ "Air Force Secretary Says Modernization, C-17 on Track." (אורכב 14.09.2007 בארכיון Wayback Machine) Air Force magazine, 19 September 1995.
  34. ↑ "Future Brightens for C-17 Program." (אורכב 09.06.2011 בארכיון Wayback Machine) Press-Telegram, 31 March 1995.
  35. ↑ "Air Force fills Squadron of C-17s ." (אורכב 09.06.2011 בארכיון Wayback Machine) Associated Press, 18 January 1995.
  36. ↑ Kilian, Michael. "In Record Procurement U.S. Orders 80 C17s – Plane Good Deal for 2,000 jobs in California." (אורכב 07.11.2012 בארכיון Wayback Machine) Chicago Tribune, 1 July 1996.
  37. ↑ "Boeing Company Funds Extension." (אורכב 07.09.2008 בארכיון Wayback Machine) Boeing, 9 July 2008.
  38. ↑ "$9.7 Billion U.S. Deal for Boeing C-17's." (אורכב 24.02.2017 בארכיון Wayback Machine) The New York Times, 16 August 2002.
  39. ↑ "Boeing Company Funds Extension." (אורכב 07.09.2008 בארכיון Wayback Machine) Boeing, 9 ביולי 2008.
  40. ↑ Trimble, Stephen. "Boeing in $3bn air force contract." (אורכב 21.02.2009 בארכיון Wayback Machine) Flight International, 10 February 2009.
  41. ↑ Cole, August and Yochi J. Dreazen. "Pentagon Pushes Weapon Cuts." The Wall Street Journal, 7 April 2009, p. 1.
  42. ↑ Kreisher, Otto. "House panel reverses cuts in aircraft programs." (אורכב 06.06.2011 בארכיון Wayback Machine) Congress Daily, 12 June 2009.
  43. ↑ Fulghum, D., A. Butler and D. Barrie. "Boeing's C-17 wins against EADS' A400." (הקישור אינו פעיל, July 2019) Aviation Week & Space Technology, 13 March 2006, p. 43.
  44. ↑ Trimble, Stephen. "USAF reveals C-17 cracks and dispute on production future." (אורכב 06.04.2008 בארכיון Wayback Machine) Flightglobal.com, 4 April 2008.
  45. ↑ Mai, Pat. "Air Force to receive its last C-17 today" (אורכב 14.09.2013 בארכיון Wayback Machine) "OrangeCountRegister.com",12 September 2013.
  46. ↑ Vivanco, Fernando and Jerry Drelling. "Boeing C-17 Program Enters 2nd Phase of Production Rate and Work Force Reductions." (אורכב 01.04.2011 בארכיון Wayback Machine) Boeing Press Release, 20 January 2011.
  47. ↑ Hoyle, Craig. "Australia to get fifth C-17 in August." Flightglobal, 19 April 2011.
  48. ↑ Sanchez, Senior Airman Stacy. "Edwards T-1 reaches 1,000 flight milestone." 95th Air Base Wing Public Affairs, 20 March 2008.
  49. ↑ "Why is USAF bringing maintenance in-house?" (אורכב 24.05.2010 בארכיון Wayback Machine) flightglobal.com, 18 May 2005.
  50. ↑ Miller, Seth and Michael C. Sirak. תבנית:Usurped Air Force Magazine, 20 June 2012.
  51. ↑ The World, Aviation Week and Space Technology, 4 August 2014, p. 10.
  52. ↑ Meeks, Karen Robes (24 בפברואר 2015), "Long Beach's Boeing workers assemble final C-17, plan for an uncertain future", Long Beach Press-Telegram, ארכיון מ-1 במרץ 2015 {{citation}}: (עזרה)
  53. ↑ "Boeing to shut C-17 plant in Long Beach" (אורכב 06.10.2014 בארכיון Wayback Machine) Chicago Tribune, 18 September 2013.
  54. ↑ "Boeing to end C-17 production in 2015" (אורכב 18.11.2018 בארכיון Wayback Machine). Militarytimes.com, 18 September 2013.
  55. ↑ "Boeing confident of placing unsold C-17s" (אורכב 22.02.2014 בארכיון Wayback Machine). Flightglobal.com, 22 February 2014.
  56. ↑ Waldron, Greg (10 באפריל 2015), "Australia confirms order for two additional C-17s", Flightglobal, Reed Business Information, ארכיון מ-13 באפריל 2015, נבדק ב-10 באפריל 2015 {{citation}}: (עזרה)
  57. ↑ Shukla, Tarun. "A forlorn end to California's aviation glory". The Wall Street Journal, 6 במאי 2015, עמ' B1-2.
  58. ↑ "C-17 Globemaster III Pocket Guide", The Boeing Company, Long Beach, CA, June 2010.
  59. ↑ "BDS Major Deliveries (current year)." (אורכב 11.03.2010 בארכיון Wayback Machine) Boeing, March 2014. Retrieved: 5 April 2014.
  60. ^ 60.0 60.1 60.2 60.3 60.4 "An Assessment of the State-of-the-Art in the Design and Manufacturing of Large Composite Structures for Aerospace Vehicles" (PDF). 9 באוגוסט 2021. ארכיון (PDF) מ-2021-08-09. {{cite web}}: (עזרה)
  61. ^ 61.0 61.1 61.2 "An Assessment of the State-of-the-Art in the Design and Manufacturing of Large Composite Structures for Aerospace Vehicles" (PDF). 9 באוגוסט 2021. ארכיון (PDF) מ-2021-08-09. {{cite web}}: (עזרה)
  62. ↑ Drinnon, Roger. "'Vortex surfing' could be revolutionary." United States Air Force, 11 October 2012. Retrieved: 23 November 2012.
  63. ^ 63.0 63.1 "C-17/C-17 ER Flammable Material Locations." (אורכב 25.10.2007 בארכיון Wayback Machine) Boeing, 1 May 2005.
  64. ↑ "Boeing: C-17 Globemaster III". boeing.com. נבדק ב-2022-02-17.
  65. ↑ Norton 2001, pp. 94–95.
  66. ↑ "Boeing C-17 Globemaster III Claims 13 World Records." (אורכב 15.04.2012 בארכיון Wayback Machine) Boeing, 28 November 2001.
  67. ↑ "Collier Trophy, 1990–1999 winners."(אורכב 28.05.2008 בארכיון Wayback Machine) National Aeronautic Association. Retrieved: 1 April 2010.
  68. ↑ Department of Defense 2000, p. 39.
  69. ↑ Department of Defense 2000, p. 40.
  70. ↑ Anderson, Jon R. "1st ID task force's tanks deployed to northern Iraq." (אורכב 02.10.2012 בארכיון Wayback Machine) Stars and Stripes, 10 April 2003. Retrieved: 8 June 2011.
  71. ↑ Faulisi, Stephen. "Massive air lift". U.S. Air Force Photos. United States Air Force. ארכיון מ-31 באוגוסט 2017. נבדק ב-31 באוגוסט 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  72. ↑ Barrie Barber (11 בינואר 2015). "Wright-Patt crew plays crucial Afghanistan role: As combat operations end, Ohio airmen make frequent, risky flights". Dayton Daily News. ISSN 0897-0920. תבנית:ProQuest. After a seven-hour flight that began from Ramstein Air Base in Germany, the "Moose" as the C-17 is nicknamed, is thirsty. The plane makes the sound of a moose call as fuel pushes out air inside the tanks. {{cite news}}: (עזרה)
  73. ↑ David Roza (6 באוגוסט 2021), "Here's why the Air Force's workhorse C-17 is called 'the Moose'", Task & Purpose {{citation}}: (עזרה)
  74. ↑ "Where it's cold we go". Team McChord. US Air Force. 3 ביולי 2019. נבדק ב-6 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  75. ↑ Maj. Brooke Davis (22 בפברואר 2019). "Stars align for Deep Freeze's last regular season mission". נבדק ב-6 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  76. ↑ "C-17 makes 1st-ever airdrop to Antarctica". US Air Force. 21 בדצמבר 2006. נבדק ב-6 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  77. ↑ "Test Run: Air Force Makes Air Drop Over South Pole For Training Exercise". 18 בדצמבר 2009. נבדק ב-6 במרץ 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  78. ↑ "New Mexico Airport runway damaged by President's Cargo Plane." (אורכב 09.06.2011 בארכיון Wayback Machine) Associated Press, 1 September 2004.
  79. ↑ "On Board Marine One, Presidential Fleet". National Geographic, 2009. Retrieved 5 September 2013.
  80. ↑ "C-17 proves its worth in Bosnian Supply effort." (אורכב 09.06.2011 בארכיון Wayback Machine) St Paul Pioneer, 16 February 1996.
  81. ↑ Shalal, Andrea (1 בנובמבר 2015). "U.S. completes complex test of layered missile defense system". Reuters. Washington, D.C. אורכב מ-המקור ב-17 בנובמבר 2015. נבדק ב-28 באפריל 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  82. ↑ Insinna, Valerie (27 במאי 2020). "US Air Force looks to up-gun its airlift planes". Defense News. {{cite web}}: (עזרה)
  83. ↑ "Rapid Dragon's first live fire test of a Palletized Weapon System deployed from a cargo aircraft destroys target", Air Force Material Command, Air Force Research Laboratory Public Affairs, 16 בדצמבר 2021, נבדק ב-2022-07-23 {{citation}}: (עזרה)
  84. ↑ Host, Pat (1 באוקטובר 2021). "US AFRL plans Rapid Dragon palletized munitions experiments with additional weapons". Janes. נבדק ב-2022-07-23. {{cite web}}: (עזרה)
  85. ↑ "Kabul airport: footage appears to show Afghans falling from plane after takeoff". The Guardian. 2021-08-16.
  86. ↑ Cooper, Helene; Schmitt, Eric (2021-08-17). "Body Parts Found in Landing Gear of Flight From Kabul, Officials Say". The New York Times. ISSN 0362-4331. אורכב מ-המקור ב-2021-12-28. נבדק ב-2021-08-18.
  87. ↑ "The last runway out of Kabul: US transport jets face complex evacuation mission". 18 באוגוסט 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  88. ↑ "Kabul Evacuation Flight Sets C-17 Record With 823 on Board". Air Force News. 20 באוגוסט 2021. נבדק ב-22 באוגוסט 2021. {{cite news}}: (עזרה)
  89. ↑ "C-17 crew members reflect on Philippine relief efforts". U.S. Air Force. 19 בדצמבר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  90. ↑ Mali: RAF C17 cargo plane to help French operation, BBC News, 13 בינואר 2013, אורכב מ-המקור ב-2 באוקטובר 2018, נבדק ב-20 ביוני 2018 {{citation}}: (עזרה)
  91. ↑ "Tunisia attack: Injured Britons flown home by RAF". BBC News. 30 ביוני 2015. ארכיון מ-26 ביוני 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  92. ↑ "Queen Elizabeth II: Flight carrying coffin most tracked plane in history". BBC News. 14 בספטמבר 2022. {{cite news}}: (עזרה)
  93. ↑ "The Standard For Strategic Airlift" (באנגלית). ארכיון מ-11 באוקטובר 2018. נבדק ב-2018-10-11. {{cite news}}: (עזרה)
  94. ↑ "Top of the world welcomes CC-177 Globemaster III." (אורכב 11.06.2011 בארכיון Wayback Machine) airforce.forces.gc.ca. Retrieved: 18 August 2011.
  95. ↑ Whelan, Peter. "Strategic lift capacity for Canada." (אורכב 05.03.2016 בארכיון Wayback Machine) The Ploughshares Monitor, Volume 26, Issue 2, Summer 2005.
  96. ↑ "Ottawa to buy 5th C-17 aircraft". Bell Media. CTV News. 19 בדצמבר 2014. ארכיון מ-20 בנובמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  97. ↑ "Strategic Airlift Capability: A key capability for the Alliance." (אורכב 19.10.2006 בארכיון Wayback Machine) NATO. Retrieved: 1 April 2010.
  98. ↑ Hoyle, Craig. "Boeing delivers first C-17 for NATO-led Heavy Airlift Wing." (אורכב 18.07.2009 בארכיון Wayback Machine) Flight International, 15 July 2009.
  99. ↑ Drelling, Jerry and Eszter Ungar."3rd Boeing C-17 Joins 12-Nation Strategic Airlift Capability Initiative." (אורכב 19.09.2011 בארכיון Wayback Machine) Boeing, 7 October 2009.
  100. ↑ NATO. "Strategic airlift". NATO (באנגלית). נבדק ב-2024-08-31.
  101. ↑ "Background." (אורכב 11.11.2011 בארכיון Wayback Machine) Heavy Airlift Wing. Retrieved: 2 August 2012.
  102. ↑ "NATO Airborne Early Warning & Control Force: E-3A Component." (אורכב 14.09.2006 בארכיון Wayback Machine) NATO. תאריך צפייה: 1 באפריל 2010.
  103. ↑ "Nato Support and Procurement Agency". ארכיון מ-8 ביוני 2016. נבדק ב-1 ביוני 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  104. ↑ "Boeing C-17 Support Effort for Strategic Airlift Capability Exceeds 1,000 Missions". Defensemedianetwork.com. 7 בספטמבר 2014. ארכיון מ-22 במרץ 2016. נבדק ב-1 ביוני 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  105. ↑ Knowles, Victoria. "C-17 Globemaster for Indian Air Force." (אורכב 03.08.2012 בארכיון Wayback Machine) Armed Forces International, 1 August 2012.
  106. ↑ "US Army chief apprised of Indian strategies". Deccan Herald. 24 ביולי 2013. ארכיון מ-26 ביולי 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  107. ^ 107.0 107.1 "Indian Air Force inducts C-17 Globemaster III, forms Skylords Squadron". Frontier India. 2 בספטמבר 2013. אורכב מ-המקור ב-4 בספטמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  108. ↑ "1st C-17 Airlifter 'Delivered' to Indian Officials". Defense News, 24 January 2013.
  109. ↑ "Boeing Transfers 1st C-17 to Indian Air Force" (אורכב 15.06.2013 בארכיון Wayback Machine). Boeing, 11 June 2013.
  110. ↑ "IAF gets its second C-17". The Tribune. 23 ביולי 2013. ארכיון מ-25 ביולי 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  111. ↑ "C-17 Globemaster III Joins Indian Air Force" (אורכב 06.09.2013 בארכיון Wayback Machine). Armedforces-Int.com, 2 September 2013.
  112. ↑ "IAF's new C-17 flies non-stop to Andamans to supply Army equipment". The Times of India. 2 ביולי 2013. ארכיון מ-5 ביולי 2013. נבדק ב-5 ביולי 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  113. ↑ "US, India Consider C-17 Exchange". Air Force Magazine. 31 ביולי 2013. ארכיון מ-24 במאי 2014. {{cite news}}: (עזרה)
  114. ↑ "Globemasters deployed for overseas missions". The Times of India. 10 בספטמבר 2013. ארכיון מ-9 בספטמבר 2013. נבדק ב-10 בספטמבר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  115. ↑ "IAF C-17 Globemaster makes debut in Cyclone Phailin rescue efforts". Business Standard. 12 באוקטובר 2013. ארכיון מ-29 באוקטובר 2013. {{cite news}}: (עזרה)
  116. ↑ PTI. "Indian Air Force gets sixth C-17 Globemaster with vintage package in belly". financialexpress.com. ארכיון מ-24 באוקטובר 2014. נבדק ב-1 ביוני 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  117. ↑ "Government of India – C-17 Transport Aircraft". dsca.mil. ארכיון מ-30 ביוני 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  118. ^ 118.0 118.1 "India to receive final 'white-tail' C-17 – Jane's Contracts for March 30, 2018". DOD.defense.gov. ארכיון מ-14 בנובמבר 2018. נבדק ב-14 בנובמבר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  119. ↑ "Boeing delivers 11th C-17 Globemaster III to the Indian Air Force". www.boeing.co.in (בIndian English). נבדק ב-2025-01-16.
  120. ↑ Garg, Arjit (14 במרץ 2023). "Turkey Earthquake: India's C-17 Plane Carrying Relief Aid Avoids Pakistan's Airspace". Zee News. נבדק ב-28 במאי 2023. {{cite web}}: (עזרה)
  121. ↑ Peri, Dinakar (2024-03-17). "Indian Navy's 40-hour operation | Pirates shot down Navy's drone, Marine Commandos airdropped". The Hindu (בIndian English). ISSN 0971-751X. נבדק ב-2024-03-18.
  122. ↑ "Navy rescues 17 crew from hijacked ship, captures 35 pirates after 40-hour op". India Today (באנגלית). 17 במרץ 2024. נבדק ב-2024-03-17. {{cite web}}: (עזרה)
  123. ↑ "Ships, Drones, Commandos: How Indian Navy Rescued Hijacked Vessel". NDTV.com. נבדק ב-2024-03-17.
  124. ↑ "Dramatic ops on high seas: Indian Navy rescues hijacked vessel MV Ruen, arrests 35 Somali pirates". Business Today (בהינדי). 2024-03-17. נבדק ב-2024-03-17.
  125. ↑ Drelling, Jerry and Lorenzo Cortes. "Boeing Delivers Qatar's 2nd C-17 Globemaster III." (אורכב 16.09.2009 בארכיון Wayback Machine) Boeing, 10 September 2009.
  126. ↑ "Boeing delivers Qatar Emiri Air Force's 4th C-17 Globemaster III". Boeing. 10 בדצמבר 2012. ארכיון מ-28 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  127. ↑ Chivers, C. J.; Schmitt, Eric; Mazzetti, Mark (21 ביוני 2013). "In Turnabout, Syria Rebels Get Libyan Weapons". The New York Times. ארכיון מ-24 ביולי 2016. {{cite news}}: (עזרה)
  128. ↑ Paris Air Show: Qatar to double C-17 fleet - IHS Jane's 360, www.janes.com
  129. ↑ Hoyle, Craig (2009-08-12). "PICTURE: Gulf state's second C-17 gets Qatar Airways livery". Flight Global. נבדק ב-2025-01-17.
  130. ^ 130.0 130.1 "Boeing Delivers Qatar's 2nd C-17 Globemaster III". Boeing Mediaroom. 2009-09-10. נבדק ב-2025-01-17.
  131. ^ 131.0 131.1 Norton 2001, p. 93.
  132. ↑ "Boeing Frontiers Online". boeing.com. נבדק ב-2020-11-12.
  133. ↑ "C-17 fleet Completes Block 21 Upgrade". Air Force Life Cycle Management Center (באנגלית). 28 בינואר 2020. נבדק ב-2020-11-12. {{cite web}}: (עזרה)
  134. ↑ Trimble, Stephen. "Boeing offers C-17B as piecemeal upgrade." (אורכב 07.12.2017 בארכיון Wayback Machine) Flight International, 19 August 2008.
  135. ↑ Trimble, Stephen. "Boeing offers C-17B to US Army." (אורכב 04.07.2008 בארכיון Wayback Machine) Flight International, 16 October 2007.
  136. ↑ Sillia, George. "MD-17 Receives FAA Certification." (אורכב 09.06.2007 בארכיון Wayback Machine) Boeing, 28 August 1997.
  137. ↑ Saling, Bob. "Boeing Is Undisputed Leader In Providing Air Cargo Capacity (Boeing proposes BC-17X)." (אורכב 14.01.2011 בארכיון Wayback Machine) Boeing 28 September 2000.
  138. ↑ "BC-17X Commercial Freighter". Boeing. אורכב מ-המקור ב-15 בפברואר 2001. נבדק ב-15 בפברואר 2001. {{cite web}}: (עזרה)
  139. ^ 139.0 139.1 139.2 139.3 139.4 139.5 139.6 "Eighth and final RAAF C-17 delivered". Australian Aviation. 4 בנובמבר 2015. ארכיון מ-17 בנובמבר 2015. נבדק ב-6 במאי 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  140. ^ 140.0 140.1 140.2 Hoyle, Craig (1 בדצמבר 2017). "World Air Forces 2018". Flightglobal Insight. ארכיון מ-2 בדצמבר 2017. נבדק ב-6 בפברואר 2018. {{cite web}}: (עזרה)
  141. ↑ "Master plan for C-17s." (אורכב 18.05.2006 בארכיון Wayback Machine) Air Force News, Volume 48, No. 4, 23 March 2006.
  142. ↑ The Military Balance. International Institute for Strategic Studies. 2025. ISBN 978-1-041-04967-8.
  143. ↑ "Canada's New Government Re-Establishes Squadron to Support C-17 Aircraft." (אורכב 28.05.2008 בארכיון Wayback Machine) Canadian Department of National Defence, 18 July 2007.
  144. ↑ "Multinational Alliance's 1st Boeing C-17 Joins Heavy Airlift Wing in Hungary." (אורכב 04.09.2009 בארכיון Wayback Machine) Boeing, 27 July 2009.
  145. ↑ "3rd Boeing C-17 Joins 12-Nation Strategic Airlift Capability Initiative." (אורכב 19.09.2011 בארכיון Wayback Machine) Boeing, 7 October 2009.
  146. ↑ "Boeing, Qatar Confirm Purchase of Four C-17s." (אורכב 20.07.2015 בארכיון Wayback Machine) Boeing, 15 June 2015.
  147. ↑ "United Arab Emirates announce purchase of two C-17 airlifters and nine AW139 helicopters." (אורכב 20.07.2015 בארכיון Wayback Machine) World Defence News, 26 February 2015.
  148. ↑ Wall, Robert. "Aerospace Daily and Defense Report: U.K. Adds Eighth C-17."(הקישור אינו פעיל) Aviation Week, 9 February 2012. Retrieved: 10 February 2012.
  149. ^ 149.0 149.1 149.2 "Globemaster (C-17)". Royal Air Force. נבדק ב-13 באוגוסט 2024. {{cite web}}: (עזרה)
  150. ↑ "C-17A S/N 96-0006". McChord Air Museum. ארכיון מ-4 ביוני 2008. נבדק ב-2 באוגוסט 2012. {{cite web}}: (עזרה)
  151. ↑ "C-17 Accident During Whale Lift Due To Design Flaw." findarticles.com. Retrieved: 2 August 2012.
  152. ↑ "Information on 98-0057 incident." (אורכב 28.05.2008 בארכיון Wayback Machine) Aviation-Safety.net. Retrieved: 2 August 2012.
  153. ↑ "C-17, tail 98-0057 image from 2004." (אורכב 01.06.2009 בארכיון Wayback Machine) airliners.net. Retrieved: 2 August 2012.
  154. ↑ "Bagram Runway Reopens After C-17 Incident." (אורכב 18.02.2008 בארכיון Wayback Machine) DefendAmerica News Article. Retrieved: 2 August 2012.
  155. ↑ "The Big Fix." (אורכב 28.05.2008 בארכיון Wayback Machine) Boeing Frontiers Online, February 2006.
  156. ↑ "Bagram Air Base runway recovery". US Air Force. 4 בפברואר 2009. אורכב מ-המקור ב-11 בפברואר 2009. {{cite web}}: (עזרה)
  157. ↑ "Bagram C-17 Accident Investigation Board complete". Air Mobility Command. 7 במאי 2009. ארכיון מ-2 בספטמבר 2017. {{cite news}}: (עזרה)
  158. ↑ worldmediacollective (9 בספטמבר 2013). "Alaska C-17 Airshow Rehearsal Tragedy 2010". אורכב מ-המקור ב-2020-02-17 – via YouTube. {{cite news}}: (עזרה)
  159. ↑ "USAF Aircraft Accident Investigation Board Report for Incident of 28 July 2010" (PDF). אורכב מ-המקור (PDF) ב-4 במרץ 2013. נבדק ב-8 ביולי 2017. {{cite web}}: (עזרה)
  160. ^ 160.0 160.1 "Arctic Thunder to continue after 4 died." (אורכב 02.08.2010 בארכיון Wayback Machine) adn.com, 30 July 2010.
  161. ↑ "Pilot error cause of Alaska cargo plane crash, report concludes." (אורכב 12.10.2015 בארכיון Wayback Machine) CNN, 11 December 2010.
  162. ↑ Ranter, Harro. "ASN Aircraft incident 23-JAN-2012 McDonnell Douglas C-17A Globemaster III 07-7189". aviation-safety.net. ארכיון מ-20 בדצמבר 2016. נבדק ב-13 בדצמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  163. ↑ "07-7189 Boeing C-17A Globemaster III 04.05.2016". Flugzeug-bild.de. ארכיון מ-20 בדצמבר 2016. נבדק ב-13 בדצמבר 2016. {{cite web}}: (עזרה)
  164. ↑ Ryan, Patty (22 בינואר 2013). "Air Force C-17 Globemaster III makes surprise landing at Peter O. Knight Airport on Davis Islands". Tampa Bay Times. Tampa Bay. ארכיון מ-27 באוקטובר 2023. {{cite news}}: (עזרה)
  165. ↑ Ryan, Patty (23 בינואר 2013). "Air Force blames pilot fatigue for C-17 landing 4 miles from MacDill". Tampa Bay Times. Tampa Bay. נבדק ב-1 בדצמבר 2023. {{cite news}}: (עזרה)
  166. ↑ "10-0223 Accident". Aviation Safety Network. Flight Safety Foundation. נבדק ב-11 באפריל 2021. {{cite web}}: (עזרה)
  167. ↑ Taylor, Michael J.H., ed. (1996). Brassey's World Aircraft & Systems Directory, 1996/97 (1st UK ed.). London, UK: Brassey's. pp. 276-277. ISBN 1857531981.
  168. ↑ "Boeing C-17 Globemaster III Overview" (אורכב 08.03.2013 בארכיון Wayback Machine). Boeing, May 2008.
  169. ↑ "C-17 Globemaster III, Technical Specifications" (אורכב 05.03.2009 בארכיון Wayback Machine). Boeing. Retrieved: 2 August 2012.
  170. ↑ Lednicer, David. "The Incomplete Guide to Airfoil Usage". m-selig.ae.illinois.edu. ארכיון מ-26 במרץ 2019. נבדק ב-16 באפריל 2019. {{cite web}}: (עזרה)
  171. ↑ C-17 Globemaster III, www.boeing.com (באנגלית)
  172. ↑ U.S. Government Accountability Office (14 באוקטובר 1993). "C-17 Takeoff and Landing Distances (NSIAD-93-288R)". ארכיון מ-31 במרץ 2019. נבדק ב-31 במרץ 2019. {{cite web}}: (עזרה)
תעופה צבאית • תעופה • תעופה אזרחית
סוגי כלי טיס מטוס קרב • מטוס תובלה צבאי • מטוס תקיפה • מטוס קרב רב-משימתי • מפציץ • מטוס ריגול • מטוס תובלה • מסוק קרב • מסוק סער • מטוס שליטה ובקרה • כטב"ם
מטוס F-16I של חיל האוויר הישראלי
מטוס F-16I של חיל האוויר הישראלי

מסוק קרב
מסוק קרב

מטוס ספיטפייר מדגם 22
מטוס ספיטפייר מדגם 22
כלי נשק פצצה (שימוש כללי ומונחית) • טיל אוויר-אוויר • טיל אוויר-קרקע • טיל שיוט • חימוש משוטט (כטב"ם מתאבד) • רקטה • תותח אוטומטי/מקלע כבד (כגון M2 בראונינג ו-M61A1 וולקן)
מושגים עיקריים לוחמה אווירית • קרב אוויר • הפצצה אסטרטגית • הפצצה טקטית • תובלה אווירית • מודיעין אוויר
מערכות עיקריות לוחמה אווירית במלחמת העולם הראשונה • לוחמה אווירית במלחמת העולם השנייה • לוחמה אווירית במלחמת קוריאה • לוחמה אווירית במלחמת וייטנאם • לוחמה אווירית במלחמת המפרץ
מושגים משניים טייסת • אלוף הפלות • גיחה • נ"מ • יעף • חמקנות • לוחמה אלקטרונית
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

בואינג C-17 גלובמאסטר III41165029Q211369

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=בואינג_C-17_גלובמאסטר_III&oldid=3001048"