התקופה העות'מאנית בארץ ישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף תקופת הטורקים)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
התקופה העות'מאנית בארץ ישראל
1516–1917
אתרים עות'מאנים בארץ ישראל:
בכיוון השעון: בית המושל העות'מאני, באר שבע
חומת ירושלים העות'מאנית, ירושלים
בית הסראייה, יפו
גשר טורקי, נחל שילה
היסטוריה של ארץ ישראל
היסטוריה של מדינת ישראלהמנדט הבריטיהתקופה העות'מאנית בארץ ישראלהתקופה הממלוכית בארץ ישראלהתקופה הצלבנית בארץ ישראלהתקופה הערבית בארץ ישראלהתקופה הביזנטית בארץ ישראלהתקופה הרומית בארץ ישראלממלכת החשמונאיםהתקופה ההלניסטית בארץ ישראלהתקופה הפרסית בארץ ישראלממלכת יהודהממלכת יהודהממלכת ישראל המאוחדתכנען
לוח התקופות בארץ ישראל
חומת ירושלים העות'מאנית, שנבנתה בתקופה העות'מאנית בידי סולימאן המפואר (2005)
שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
שער הכניסה למצודה בירושלים ושומרי הסף העות'מאנים (תחריט מ-1880)

התקופה העות'מאנית היא תקופה בת כ-400 שנה בתולדות ארץ ישראל בה נשלטה על ידי האימפריה העות'מאנית. התקופה התחילה עם כיבוש הארץ בידי הסולטאן סלים הראשון בשנת 1516, והסתיימה בשנת 1917, עם כיבוש הארץ בידי הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי במלחמת העולם הראשונה.

ניתן לחלק את תקופת הכיבוש העות'מאני לשלוש תקופות:

בתקופה זאת הונחו היסודות למנהל העות'מאני. הוקם שלטון יציב ומאורגן, נערכו מפקדי אוכלוסין לצורך גביית מיסים, הוקמה מערכת מנהלית של פקידים עות'מאנים, החלו מפעלי פיתוח והושב הביטחון לתושבי הארץ שסבלו ממכת פשיטות של בדואים.
הידרדרות במצב האימפריה העות'מאנית כולה, כולל ארץ ישראל הביאה לערעור המצב הביטחוני והכלכלי ושליטים מקומיים השתלטו על חלקים מהארץ.
שליטים מקומיים שלטו למעשה בארץ ושודדי ים ובדואים עשו כרצונם באין מפריע. מוחמד עלי, שליט מצרים, ניצל את חולשת השלטון העות'מאני וכבש את הארץ ב-1831. בנו, אבראהים פאשא, שלט בארץ עד ראשית 1841, אז גורש על ידי העות'מאנים בעזרת צרפת ובריטניה. השלטון העות'מאני הצליח להחזיר לעצמו את השליטה בארץ והנהיג רפורמות לשם מודרניזציה. חפירת תעלת סואץ החזירה את כל האזור לפעילות כלכלית, והמעורבות של מעצמות זרות ומשטר הקפיטולציות - שהעניק לקונסולים זרים סמכות על נתיני ארצותיהם -הפך לתופעה קבועה.

המאה ה-16

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
האימפריה העות'מאנית, 1481–1683

כיבוש ארץ ישראל על ידי העות'מאנים התרחש במסגרת המלחמה הממלוכית-עות'מאנית. בשנת 1516 יצא הצבא העות'מאני בהנהגת הסולטאן סלים הראשון "האמיץ" מדמשק וירד לאורך החוף, שהיה נטוש רובו ככולו, לעבר ח'אן יונס. בקרב שנערך שם הובסו הממלוכים וארץ ישראל סופחה לאימפריה העות'מאנית. בעקבות ניצחון העות'מאנים הגיעו משלחות של נכבדי חלק מהערים הראשיות להביע נאמנות לשליטים החדשים. כיבוש הארץ בידי העות'מאנים לא היה מלווה בסבל רב לתושבים אבל ברמלה, עזה ושכם היו מרידות, שדוכאו באכזריות.

חלוקה מנהלית

לאחר הכיבוש הוכפפה ארץ ישראל מבחינה מנהלית לפלך (ווילאת) דמשק. הפלך חולק למחוזות (סנג'קים) והמחוזות נחלקו לנפות (נאחיות). בארץ ישראל היו תחילה שמונה סנג'קים – שלושה ממזרח לירדן:

וחמישה ממערבו:

  • סנג'ק צפד (צפת),
  • סנג'ק נאבלוס (שכם)
  • סנג'ק אל-קודס (ירושלים)
  • סנג'ק גזה (עזה)
  • סנג'ק לג'ון (מגידו), שכלל את רוב חלקו של עמק יזרעאל ואת ואדי עארה.

מאוחר יותר בוטל סנג'ק לג'ון. עמק יזרעאל ועמק בית שאן סופחו לסנג'ק עג'לון בעבר הירדן המזרחי.

העות'מאנים קיבלו ארץ נחשלת. ערי החוף היו הרוסות וכל ענפי הכלכלה היו במצב ירוד. השלטון העות'מאני פעל ביעילות, הנהיג מנהל תקין, פעל לשיפור המצב כלכלי, והשקיע בפיתוח החקלאות בכפרים והמלאכה והמסחר בערים. כמו כן הושקעו מאמצים להבטחת ביטחון התחבורה בדרכים. חדירת הבדואים שהייתה בעיה חמורה מאות שנים, נבלמה במידה מסוימת. סולטאן האימפריה העות'מאנית בשנים 1520–1566, סולימאן הראשון, השקיע בפעולות בנייה ופיתוח. נבנתה חומת העיר העתיקה בירושלים ורחבת התפילה בכותל המערבי הוקצתה ליהודים. נבנתה רשת של חאנים (אכסניות) ומצודות לאורך הדרכים הראשיות כדי להבטיח את התנועה בדרכים, ובערים פותחו השווקים.

במאה ה-16 החלו להגיע לארץ סוחרים מאירופה ובעיקר מצרפת וב-1535 נחתם לראשונה הסכם קפיטולציה בין השלטון העות'מאני לצרפתים. ההסכם העניק לנתינים צרפתיים חופש תנועה, חופש מסחר, חופש דת, פטור משירות צבאי, והם יכלו להישפט רק על ידי בית הדין הקונסולרי. במאה ה-18 נחתמו הסכמים דומים עם מדינות נוספות.

בעקבות השיפור במצב הביטחוני גדל מספר התושבים בארץ ישראל מ-123,000 בראשית הכיבוש ל-206,290 בשלהי המאה ה-16.[1]

משלהי המאה ה-16 החל המצב הכלכלי להידרדר. חולשת השלטון המרכזי העות'מאני בטורקיה הביאה להחלשות המנגנון המנהלי בארץ, לירידה ברמת המושלים, להשתלטות שליטים מקומיים ולהחלשת הכוח הצבאי. ההרעה הכללית במצב הביאה לירידה בפעילות הכלכלית בערים ולהפסקת הצמיחה בכפרים. למרות ההידרדרות הכלכלית השלטון הכביד את עול המיסים. חולשת הצבא נוצלה על ידי שבטי הבדואים, והם חזרו לפשוט בארץ.

המאות ה-17 וה-18

בית המושל בעזה העות'מאנית, נודע גם בשם "ארמון רדואן" (قصر رضوان), ציור מ-1819

במאות ה-17 וה-18 הוכנסו שינויים במבנה המנהלי. מראשית המאה ה-17 חולקה הארץ בין שני פלכים (וילאות): הפלך של צידו והפלך של דמשק. במאה ה-18 אזור יפו הוצא מסנג'ק גזה ואזור לג'ון צורף לסנג'ק עג'לון. הגבול בין פלך צידון לפלך דמשק השתרע תחילה מחיפה עד לדרום הכנרת, אבל אחר כך נלקח כל השטח מחיפה עד עתלית מפלך דמשק והועבר לפלך צידון.

המצב הכלכלי הירוד של שלהי המאה ה-16 נמשך גם במאות ה-17 וה-18. השלטון העות'מאני המשיך לגלות חולשה בתחום המנהלי והצבאי. פלישות הבדואים המשיכו להוות בעיה ביטחונית וכלכלית חמורה. מצב הביטחון הלך והחמיר, ושלטונם של המושלים היה מוגבל לתחומי הערים בלבד. המושלים זנחו את תפקידם ועשקו את התושבים. עושק הפלאחים הביא להתרוששותם, לאובדן חלקות אדמתם ולהפיכתם לאריסים על אדמתם. בעלי האחוזות גבו מהפלאחים יותר מ-50% מהיבול בעוד שהמעשר שקבע השלטון היה 10% בלבד.

ארץ ישראל נשלטה בפועל על ידי שושלות של שלוש משפחות: רדואן – אבי השושלת היה עבד של הסולטאן סולימאן המפואר. המשפחה משלה באזור עזה ונחשבה למשפחה המכובדת והחזקה ביותר בכל הארץ; טֻרבּאי – המשפחה בעלת שורשים בדואים הובילה את גיסותיו של הסולטאן סלים הראשון כמורי דרך בעת כיבושו את ארץ ישראל. המשפחה משלה מלג'ון על מרבית צפון הארץ; ו-פרוח' – אבי השושלת היה עבד צ'רקסי של אחד מבני רדואן. הוא קיבל ממנו את תפקיד מפקד המשטרה (סובאשי) במחוז ירושלים והפך למושל המחוז בפועל. שלוש המשפחות אומנם העלו מיסים לסולטאן וקיבלו באופן רשמי את מרותו, אך למעשה שלטו בעצמן ברחבי הארץ. הן קיימו ביניהן קשרי נישואין ומסחר ענפים שהפכו אותן למשפחה אחת מורחבת השולטת בארץ בעצמה. בעתות מצוקה היה שטחן של המשפחות מתכווץ, אך שיתוף הפעולה המלא ביניהן אפשר להן להמשיך ולשרוד. השיתוף הכלכלי אפשר להן לשלם את המיסים הגבוהים לעות'מאנים והשיתוף הצבאי אפשר להן להחזיק מעמד מול אויבים חיצוניים ופנימיים. המשפחות זכו לקבל את התואר "אמיר אל-חג'" – האחראי על הובלת שיירות החג' מדמשק למכה. בזמן שאחת המשפחות הייתה מובילה את השיירות היו האחרות מקבלות ממנה את סמכויות השליטה באזור שלה. הדבר מדגיש את שיתוף הפעולה ואת האמון שנתנו המשפחות זו בזו. באמצע המאה ה-17 התחזק השלטון המרכזי בקושתא והוא החל לשלוח מושלים מטעמו לנהל את הארץ. במשך קרוב ל-20 שנה התחולל מאבק סמוי וגלוי בין המשפחות לנציבים הטורקים ולבסוף, סביב 1666 איבדו שלוש המשפחות את השלטון, אך בפועל חלקים שונים של הארץ נשארו בשליטת מנהיגים דרוזים או בדואים כגון פח'ר א-דין השני במאה ה-17, ודאהר אל-עומר במאה ה-18.

בית המושל העות'מאני בבאר שבע (2007)
תותח חוף מהתקופה העות'מאנית שהתגלה בנמל יפו (2009)
בתים בחלקו המזרחי של רחוב יפו בירושלים, בשנות התשעים של המאה ה-19

אזור החוף, שהיה נטוש עוד מימי השלטון הממלוכי, והיעדר הגנה על השייט המסחרי אפשרו לשודדי ים להתנפל על אניות סוחרים. כמו כן הם נהגו לחטוף מוסלמים ולדרוש כופר עבור שחרורם. המצב הביא את השלטון העות'מאני להגדיל את מספר החיילים על הספינות שנועדו להגן על הסחר הימי, ואף להקים כוח משימה מיוחד להילחם בשודדי הים, אך ללא הצלחה. במצב חל שיפור רק לאחר שהעות'מאנים הקימו ביצורי חוף ובנו מגדלי תצפית משני צידי מעגן חיפה (1722–1723). הקמת המגדלים אפשרה פעילות מסחרית סדירה לאחר סילוק שודדי הים מבסיסם בחיפה.

בעקבות שיפור הביטחון בשייט המסחרי התרחבו קשרי המסחר עם אירופה, ובמיוחד עם צרפת וסוחרים צרפתים התיישבו באופן קבוע בעכו. עכו שהייתה כפר קטן בראשית המאה ה-18, הפכה לעיר משגשגת ואוכלוסייתה גדלה. הסוחרים הצרפתים היו מעוניינים ברכישת כותנה גולמית לתעשייה הצרפתית. העלייה בביקוש לכותנה הביאה להרחבת שטחי העיבוד של האיכרים בגליל ובחלקים אחרים של הארץ. ענף יצוא החיטה התפתח ביוזמתו של דאהר אל-עומר הבדואי, שהשתלט תחילה על הגליל ואחר כך על אזורים נוספים. ב-1741 הוא חתם על עסקת חיטה גדולה עם צרפת, הפך את חיפה למרכז פעילותו הכלכלית והביא לגידולה ועלייה במספר תושביה.

ב-1774 ניצל אבו דהב, מפקד צבא מצרים, את חולשת השלטון העות'מאני ופלש לארץ. הוא צר על יפו וערך טבח בתושבים אך נבלם בדרכו לעכו ושב על עקביו.

ב-1775 מונה אחמד אל-ג'זאר למושל וילאת צידון וקבע את בירתו בעכו. ב-30 השנים שבהן משל (1775–1804), הוא הרחיב את שלטונו על כל ארץ ישראל ודיכא באכזריות כל ניסיון התמרדות. בתחילה הביא שלטונו ליציבות ולביטחון, אבל פעילותו פגעה באופן חמור ביצוא לאירופה וגרמה לפגיעה חמורה בחקלאות. הוא הקים שלטון ריכוזי והשתלט על סחר החיטה והכותנה. המונופול שכפה הכביד על החקלאים, הצר את צעדי הסוחרים והביא לסכסוכים עם הקונסול הצרפתי עד שלבסוף גירש אל-ג'זאר את הסוחרים הצרפתים מעכו וחכר אניות בעצמו. סכסוכים אלה היו התואנה לפלישת נפוליאון ב-1799. לפלישה זו הייתה השפעה ישירה מועטה ביותר על ארץ ישראל.

במאה ה-18 מנתה אוכלוסיית ארץ ישראל 250,000-200,000 נפש.

המאה ה-19 והמאה ה-20

בית הסראייה ביפו, 1900

גם במאה ה-19 המשיך השלטון העות'מאני לסבול מבעיות ביורוקרטיה ושחיתות. מיעוט האוכלוסייה והמצב הכלכלי הירוד הביא לירידה בהכנסות ממסים והשלטון לא ראה הצדקה בהשקעות לטובת האוכלוסייה. מושלי הסנג'קים וראשי הערים גבו מיסים מופקעים והיו שמרדו והכריזו על עצמאותם. כמה משפחות נכבדות מוסלמיות - משפחות טוקאן, ג'ראר ועבד אל אדר[דרושה הבהרה] – ניצלו את חולשת השלטון העות'מאני והשתלטו על סנג'ק שכם. הם ניהלו מאבק מוצלח נגד נפוליאון בפלישתו לארץ והפכו את הר השומרון לאזור עצמאי. השלטון העות'מאני נאבק לחיסול העצמאות המקומית, אך ללא הצלחה. במשך שנים רבות בין 1799 ל-1840, המשפחות ניהלו בינן מאבקים על השליטה בשומרון. בהרי יהודה השתלטה משפחת אבו ע'וש על הדרך הראשית לירושלים וגבתה "דמי מעבר" גבוהים מצליינים נוצרים, עולי רגל יהודים ושיירות סוחרים.

בשנת 1831 פלש לארץ הצבא המצרי בפיקודו של אבראהים פאשא, בנו של מוחמד עלי, ששלט מטעם הסולטאן במצרים, וכבש אותה. הכיבוש המצרי נמשך מ-1831 עד לראשית 1841. בתחילה ניהל איברהים פשה מדיניות מתונה כדי לרכוש את אהדת האוכלוסייה והמנהיגות המקומית. הוא ביטל את החלוקה למחוזות והשליט שלטון ריכוזי ודפוסי שלטון מודרניים. הוא השליט בארץ סדר וביטחון על ידי בלימת פשיטות הבדואים, והחזרת הביטחון לערים ולדרכים וחיסול ההתנכלויות לפלאחים. הכיבוש המצרי גרם לשינוי דמוגרפי מהותי. עשרות אלפי מצרים התיישבו בכפרים ובערים, בייחוד בשפלת החוף שהייתה למעשה ריקה. לדוגמה ביישוב ערב-אוּפּי בוואדי חוורה (עמק חפר) והיישוב ערב-דמארה באזור חדרה; שכונות מצריות אחדות ביפו וכפרים בסביבתה, כגון פג'ה, סומייל, ג'לג'וליה, אמלבס (פתח תקווה), קוּבֵּיבּה (כפר גבירול); תושבי קטרה (גדרה) באו בתקופה זו מלוב; בוואדי עארה ודרומית לו, התיישבו מאות משפחות של מהגרים מצריים בכפרים עארה, ערערה, כפר קרע, כפר קאסם, טייבה, קלנסווה, אום אל-פחם ואחרים. כדי לממן את פעולות השלטון הכביד איברהים פשה את עול המיסים, והם נגבו באכזריות ועוררו התנגדות. השלטון המצרי נתקל בהתנגדות לא רק בשל מדיניות המיסוי, אלא גם בשל הגיוס הכפוי לצבא, ובמאי 1834 פרץ "מרד הפלאחים", שהפך למרד כללי נגד השלטון המצרי. המרד דוכא באכזריות אבל השלטון העות'מאני לא היה מסוגל לסלק את המצרים. איברהים פשה שלט בארץ עד פברואר 1841 ורק בהתערבות המעצמות נאלץ לסגת בחזרה למצרים. בתמורה לסיוע המעצמות האירופאיות נאלצו העות'מאנים לחתום על הסכמי קפיטולציות אשר פגעו בריבונותם ובסמכותם האימפריאלית, והיו ביטוי לחולשתה ההולכת והגוברת של האימפריה מול מעצמות אירופה.

לאחר נסיגת הצבא המצרי החל השלטון העות'מאני להתאושש בהדרגה ולהנהיג רפורמות על פי המודל האירופאי. תפקידי המושלים הוגבלו ושיטת המינהל הפאודלי בוטלה. בשנת 1864 החליט "השער הנשגב" – השלטון המרכזי בקושטא, לארגן מחדש את המנהל והמשטרה וחילק את הארץ לשתי יחידות מנהליות שונות: וילאייט ביירות ווילאייט דמשק. וילאייט בירות כללה את סנג'קים (מחוזות) שכם, עכו וביירות, ווילאייט דמשק כללה את סנג'קים חורן, אל כרך, דמשק וירושלים. ארבעה מהסנג'קים העות'מאנים חופפים כמעט לגבולות המנדט הבריטי: סנג'ק עכו וסנג'ק שכם – שניהם כפופים לווילאייט ביירות, והסנג'קים של ירושלים ועזה אוחדו למתצרפליק (בירת מחוז קטן) ירושלים, שהוכפף ישירות לשלטון המרכזי באיסטנבול.

משנות ה-70 החל השלטון העות'מאני שהתאושש להחזיר את שליטתו באזור ולרסן את הבדואים אבל לא תמיד בהצלחה. מעשי השוד והביזה שלהם נמשכו עד לסיומו של השלטון העות'מאני. ארבע משלחות צבאיות נשלחו לנגב בין 1870 ל-1891. ב-1900 הוקמו מרכזים מנהליים בצפון ובדרום, בהם באר שבע, כדי לפקח על התנהגות הבדואים, והבעלות על אדמות בחלק מהאזורים שהבדואים השתלטו עליהם הועברה לסולטאן והן עובדו באמצעות אריסים.

רק לקראת שלהי המאה ה-19 החל השלטון לפעול למען הפיתוח הכלכלי על ידי תמיכה בהשקעות: הקמת בנק לחקלאות ב-1888, מתן הקלות במיסים למשקיעים, הקמת משרד ממשלתי ליערות, מחצבים וחקלאות ב-1893, שיפור הסניטציה, תשתיות הדואר, טלגרף, שיפור התחבורה על ידי הכנסת השימוש ברכבות, שיפור מערכת הדרכים, הקמת מערכת להדברת מזיקים ועוד. פעולות אלה הביאו לשינויים רבים בתחום הכלכלי. התוצר הגולמי לנפש עלה, רמת החיים עלתה ותמותת התינוקות פחתה. כן הייתה עלייה בתוחלת החיים ובריבוי הטבעי.

להאצה בצמיחה הכלכלית היו מספר גורמים:

  • התפתחות השוק העולמי והתחרות בין המעצמות שהתנהלה גם בארץ ישראל העות'מאנית.
  • העלייה היהודית שלוותה בהזרמת הון להשקעות בארץ על ידי הברון רוטשילד, היישוב היהודי המתפתח וגורמים ממשלתיים ועסקיים מאירופה. יבוא ההון תרם להיווצרות מאזן כלכלי חיובי בראשית המאה ה-20.
  • הקמת קווי תחבורה סדירים בין הארץ לאירופה והפעילות של מסיונים, קונסוליות אירופאיות ומוסדות דת שונים שעודדו עולי רגל ותיירים לבקר בארץ, וכן יצוא ויבוא של סחורות. גם להשלמת חפירת תעלת סואץ היה חלק נכבד בהתפתחות הסחר.
  • שיפור המנהל, הביטחון והשיפוט, שיצר תנאים להתפתחות כלכלית ופיתוח התחבורה היבשתית בארץ על ידי סלילת כבישים, הנחת מסילות ברזל ושירות רכבות שתרמו לפיתוח הסחר הפנים ארצי ועם ארצות חוץ.
  • המעבר מדגש על יצוא לפיתוח היבוא וקשירת הארץ לשווקים בינלאומיים. היבוא נבע מגידול הביקוש בארץ למוצרי יבוא על ידי ההתיישבות היהודית ומוסדות אזרחים אירופאים שהתמקמו בארץ. יזמים בעלי גישה כלכלית מודרנית – יהודים וגרמנים – פעלו לפיתוח התעשייה.
  • התפתחות המערכת הבנקאית לקראת סוף המאה ה-19 ופתיחת סניפים של בנקים מאירופה בארץ.
  • התפתחות הכלכלה העירונית מהמחצית השנייה של המאה ה-19 על ידי יזמים שהשקיעו ברכישת קרקעות, בניית בתים להשכרה, פיתוח ענף השירותים: אכסניות, בתי מלון, שירותי תיירות, תעשייה ועוד. הערים בארץ גדלו במהירות: בין 1880 ל-1914, גדלה האוכלוסייה של הערים הראשיות בארץ בשיעור שנתי ממוצע של 3%.

מראשית המאה ה-19 ועד קץ השלטון העות'מאני בראשית המאה ה-20 גדל מספר התושבים בארץ ישראל בכ-400,000 נפש. מכ-250,000 נפש ב-1800 לכ-650,000 ב-1914.

במהלך המאה ה-19, תפסה ארץ ישראל עניין הולך וגובר בקרב המעצמות. תרמו לכך החלשות האימפריה העות'מאנית והתחרות בין מעצמות אירופה הקולוניאליות, הניסיון הצרפתי לכבוש את הארץ במסע נפוליאון, הכיבוש המצרי, כריית תעלת סואץ, פעילות התנועה הציונית והשתכללות אמצעי התעבורה. בתקופה שבה המעצמות הגבירו את התערבותם בארץ ישראל הגיעו אלה מבקרים ממלכתיים:

סופה של התקופה העות'מאנית בארץ ישראל הגיע בשנת 1917 עם תבוסת צבא האימפריה העות'מאנית במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, וכיבוש הארץ בידי הגנרל אדמונד אלנבי וכוחות האימפריה הבריטית.

הרכב האוכלוסייה

לאורך התקופה העות'מאנית אוכלוסיית הארץ הייתה מורכבת מרוב מוסלמי וממיעוט נוצרי, יהודי, שומרוני ודרוזי. בתקופה זו של 400 שנה, גדלה אוכלוסיית ארץ ישראל מכ-123,000 נפש בראשית המאה ה-16, לכ-690,000 בראשית המאה ה-20.

מוסלמים

מעת הכיבוש הערבי של ארץ ישראל במאה ה-7 ואילך החלה הגירה לארץ מארצות ערב והאסלאם. הגל העיקרי והגדול ביותר היה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. רוב המהגרים, היו ממצרים וסודאן. רבים הגיעו בתקופת השלטון המצרי בארץ 1831–1841 ונטמעו באוכלוסיית הארץ. השלטון העות'מאני עודד הגירה לארץ כדי ליישב את האזורים דלילי האוכלוסייה והעניק אדמות למהגרים. הדבר הביא להאצה משמעותית ובריבוי האוכלוסייה המוסלמית. בשלהי המאה ה-19 היו בארץ כ-525,000 תושבים מוסלמים, 85% מכלל האוכלוסייה. כ-100,000 היו מהגרים ממצרים. המהגרים הדרוזים, האלג'ירים, הטורקמנים, הצ'רקסים והבהאים, מנו כ-42,300. הסודאנים מנו כ-500. הבוסנים מנו כ-840. עד מלחמת העולם הראשונה מנו המהגרים המוסלמים כ-200,000 נפש. כשליש עד מחצית מתושבי הארץ המוסלמים היו מהגרים חדשים.[2]

האוכלוסייה המוסלמית הייתה מורכבת מארבעה מעמדות: עסכרי – מיעוט עות'מאני שהיווה את השכבה השלטת וכלל את הצבא והפקידות, עולמא – אנשי הדת, רעאיא – מהגרים מוסלמים מארצות מוסלמיות והאוכלוסייה העירונית והכפרית ממוצא מעורב (ערבים ומתאסלמים מהאוכלוסייה המקומית), ועבדים. כמו כן, האוכלוסייה המוסלמית כללה שבטים בדואים נוודים ונוודים למחצה. הפלאחים מנו 60% מתוך כלל המוסלמים, הבדואים מנו כ-14% והעירונים מנו 24%. רובם היו סונים, אבל בגליל היה ריכוז של מוסלמים שיעים.

נוצרים

רוב הנוצרים החיים בארץ הם צאצאי יוונים, פיניקים וסורים-ארמים ונוצרים מאירופה ואינם ערבים במוצאם האתני. הם החלו בהדרגה לראות את עצמם חלק מהאוכלוסייה הערבית ואימצו את השפה והתרבות לאחר שאולצו כמיעוט להשתלב בתרבות הערבית במסגרת מדיניות השיערוב (ערביזציה).

הנוצרים נחלקו לתשע עדות: לאטינים, יוונים-אורתודוקסים, גאורגים, ארמנים, חבשים, יעקובינים, סורים-נסטוריאנים, קופטים ומרונים. העדה הגדולה ביותר הייתה היוונית-אורתודוקסית, שהשתייכה לכנסייה הביזנטית. בשלהי התקופה מנו הנוצרים כ-70,000 נפש. כ-79% היו עירונים והשאר כפריים.

יהודים

עד שלהי המאה ה-19 הייתה האוכלוסייה היהודית מורכבת משרידי היהודים מימי הבית השני, ומעולים שהגיעו לארץ לאורך הדורות מצפון אפריקה, ממסופוטמיה, ומאירופה. העולים יוצאי ספרד ופורטוגל והיהודים האשכנזים היו שונים מהמקומיים ומיוצאי המזרח. אוכלוסייה זו, שמנתה בשנות ה-30 כ-10,000 נפש, כונתה היישוב היהודי הישן שהיה ברובו עירוני, אבל בגליל נותרו כפרים שבהם שרדו יהודים מימי הבית השני (ערב הכיבוש הערבי של ארץ ישראל היו בגליל המזרחי כ-60 כפרים ומהם נותרו שניים במאה ה-19). אופי האוכלוסייה היהודית החל להשתנות בסוף המאה ה-19 עם הגעתם של ראשוני חובבי ציון ופעילות התנועה הציונית. בין שלהי המאה ה-19 לפרוץ מלחמת העולם הראשונה הקימו החלוצים 22 יישובים חקלאיים. אזורי ההתיישבות היהודית היו בעיקר בגליל המזרחי, חוף הים ושפלת יהודה. בשנת 1914 חיו בארץ כ-85,000 יהודים.

בדואים

בשלהי המאה ה-19 היו בארץ כ-18,590 בדואים שחיו ב-20 ריכוזים. עוד כ-50,000 נדדו בתחומי ארץ ישראל. מעריכים שהם מנו ב-1914 כ-100,000 נפש.

מעמד הקרקעות בארץ ישראל

ערך מורחב – רישום זכויות במקרקעין בישראל

בעת כיבוש הארץ במאה ה-16 בידי העות'מאנים, נחשבו רוב הקרקעות לרכוש הסולטאן. הקרקעות חולקו לשלושה סוגים: רכוש פרטי, רכוש הווקף, ושאר הקרקעות שחולקו לאחוזות הסולטאן, אחוזות נציבי המחוזות, ואחוזות פאודליות שהוענקו לאנשי צבא. האחוזות כללו כפרים שההכנסות ממיסיהם הוענקו לבעלי האחוזות. האיכרים (פלאחים) חויבו לעבד את האדמות ולתת חלק מהיבול לבעלי האחוזה.

במאות ה-17 וה-18 לא התקיים כמעט שוק מקרקעין בארץ ישראל והשלטון לא ניהל מרשם קרקעות. היחלשות הדרגתית של הממשל העות'מאני אפשרה לשבטי הבדואים להעמיק את חדירתם אל תוך האזורים המיושבים ואילצה כפריים רבים לנטוש את שדותיהם ולעקור לאזורים בטוחים יותר סביב בירות המחוזות ובאזורים ההרריים.

במחצית המאה ה-19 החל השלטון העות'מאני להנהיג רפורמות ולארגן מרשם מקרקעין המתעד זכויות במקרקעין. בשנת 1858 נחקק חוק המג'לה, לפיו צוו בעלי הזכויות לרשום את זכותם, שאם לא כן – יאבדו הזכויות. כתוצאה מכך, החל תהליך של מִפְקד (Census), שסקר את מצב הקרקעות בארץ ישראל, והניב מספר שינויים בפנקס המקרקעין העות'מאני. פנקסים אלו, הקיימים עד ימינו, מהווים את תחילת הרישום של קרקעות בארץ ישראל.

חוק המג'לה חילק את הקרקעות בארץ ל-5 סוגים:

  • קרקע מסוג מירי – קרקע שהיא בבעלות המדינה ואזרחים שחיים בתחום הקרקע אינם יכולים לבצע שום שינוי בקרקע, אסור לבנות ואסור לנטוע גידולים חקלאיים אך יכלו ליהנות ולהשתמש ביבול החקלאי באותה הקרקע.
  • קרקע מסוג מוּלק – קרקע זאת נמצאת באזורים שמיושבים בצפיפות באופן יחסי וקרקע זאת היא בבעלות פרטית של האזרח ולא היו על הקרקע מגבלות, האזרח שהחזיק בקרקע מסוג זה היה יכול לנטוע לבנות ולמכור.
  • קרקע מסוג ווקף – קרקע שמשמשת לצורכי דת (כל הדתות), קרקע מסוג זה אינה ניתנת להעברה והיא נמצאת בשליטת הרשות המקומית.
  • קרקע מסוג מתרוּכה – קרקע נטושה, אשר הועברה אל בעלות המדינה ומשמשת לצורכי ציבור, לדוגמה דרכים, נהרות, גשרים ומבני ציבור.
  • קרקע מסוג מוואת – קרקע זאת אינה ניתנת לעיבוד חקלאי או אזורים שמרוחקים מאזורים מיושבים והקרקע למעשה שוממת.

מרישום זה נולדה זכות ה"טאבו", קרי: זכות היחיד להחזיק בקרקע. המרשם כונה "דפתר חקאני" ונוהל באופן ריכוזי מקושתא. האסמכתאות שהחזיקו בעלי המקרקעין נקראו "קושאן" (השטר), והיוו כלי עזר בניהול ובארגון השליטה במקרקעין בארץ ישראל.

הקושאן הכיל תיאור של הבעלים ושל גבולות הנכס, אולם נעדר את הזיהוי הגאוגרפי המדויק של הנכס. חסרונו זה, שנבע מהיעדר תחזוקה שוטפת מצד השלטון העות'מאני, הביא להיעדר הרלוונטיות של הקושאן לימינו, למעט אותם מקומות מסוימים לגביהם הוגדרו גבולות הנכס בהגדרות מילוליות מוחלטות ובנות קיימא. הפנקסים העות'מאניים כוונו, אם כן, מלכתחילה לשמש כמרשם זכויות, אולם פגמים מובנים במרשם, והיעדר אכיפה בפועל ברישומו, הביאה לרישום מינימלי של כ-5% של מקרקעי ארץ ישראל בלבד, ומנעו מימושה של מטרה זו. כיוצא מכל אלה, הפנקסים העות'מאניים רלוונטיים למקומות יישוב ותיקים, מעטים ומוגדרים בלבד. הבעייתיות בשיטת מרשם הזכויות העות'מאנית הביאה לשילובה עם פנקס שטרות (Deed register). חוק המקרקעין שנחקק בכנסת ישראל בשנת 1969 ביטל את חוק המג'לה (חוק המקרקעין סעיפים 152–155).

היישוב היהודי

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו.
אומדני האוכלוסייה היהודית
בארץ ישראל במאה ה-19[3]
שנה אומדן
1800 7,000
1840 8,700
1870 18,000
1880 27,000
1890 40,000
1900 56,000
1914 85,000

היישוב היהודי ("היישוב הישן") זכה לפריחה מסוימת במאה ה-16, עם עליית חלק ממגורשי ספרד; ובמאה ה-18 בגליל עקב שלטונו האוהד של דאהר אל-עומר ושיקומן של טבריה, חיפה, עכו וערים נוספות. אך לרוב היה היישוב היהודי והנתין היהודי נחות ביותר, עד כיבוש הארץ בידי איברהים פאשא ב-1831. בשנת 1839 הודיע הקונסול הבריטי בירושלים כי בארץ ישראל יושבים 9,690 יהודים.[4]

בתקופה זו התקיימו בארץ ישראל ישיבות רבות.

במחצית המאה ה-19 החלה עליית מבשרי הציונות הרב ד"ר יהודה ביבאס, רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי ותלמידיהם, בנוסף לתנועת עלייה יהודית שהלכה והתגברה. בשנת תרמ"ב 1881 החלה העלייה הראשונה; בשנת תרס"ד 1904 החלה העלייה השנייה; ועד סוף התקופה העות'מאנית, זכתה ארץ ישראל לעדנה מחודשת.

ממחצית המאה ה-19 נשמעו ברמה קולות כנגד הסתמכות על כספי החלוקה ולמציאת דרכים לפרנסה עצמית בארץ ישראל, מבלי להסתמך על תרומות יהדות התפוצות. עם זאת, עזרתם של פילנתרופים כמו הברון רוטשילד ומשה מונטיפיורי והזרמת הון לארץ באמצעותם, הניע ותמך בהקמתן של נקודות התיישבות יהודית. מאז העלייה השנייה התגבר המאבק בעד עבודה עברית, דהיינו העסקת פועלים יהודים בעבודות כפיים.

מחתרת ניל"י פעלה בארץ ישראל על מנת לעזור לבריטים לכבוש את הארץ מידי העות'מאנים, אך חבריה נתפסו ונענשו.

היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה הידלדל וסבל מרעב, מגפות, רדיפות וגירושים. חלק מאנשי היישוב שמחו על הכיבוש הבריטי ותלו תקוות בהצהרת בלפור מנובמבר 1917, בה הובטח "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".

ראו גם

מפת המזרח התיכון וצפון אפריקה ערב מלחמת העולם הראשונה (1914)
מפת אזור המזרח התיכון שבשליטת האימפריה העות'מאנית, משנת 1851
תעודת הלידה העות'מאנית של מלכה ברלינסקי לבית טויסטר, שנולדה ב-1909 בטבריה

לקריאה נוספת

הדרכה

מחקרים

  • בוכמן יעל, פאשות, פיראטים ופלחים - צוהר לאורחות החיים בארץ ישראל במאות השש-עשרה עד השמונה-עשרה, הוצאת ידע ארץ, תשע"ג 2012

מאמרים

  • דוד גרוסמן, האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל בתקופה העות’מנית: תדמית ומציאות, אופקים בגאוגרפיה, 68–69, תשס"ח, עמ' 6–34
  • דוד גרוסמן, תהליך ההתיישבות הערבית בשרון בתקופה העות’מאנית, בתוך: אבי דגני ואחרים (עורכים), השרון בין ירקון לכרמל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תש"ן-1990, עמ' 263–277
  • יוסף לונץ, שורשיה ומקורותיה של התנועה הלאומית הערבית בארץ-ישראל ערב מלחמת-העולם הראשונה, בתוך: משה מעוז, בנימין זאב קדר (עורכים), התנועה הלאומית הפלסטינית מעימות להשלמה?, תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1996, עמ' 27–51
  • שלמה אילן, החקלאות הערבית המסורתית בא"י בתקופה העות’מאנית, קרדום 34, תשמ"ד, עמ' 9–91

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא התקופה העות'מאנית בארץ ישראל בוויקישיתוף

מקורות וארכיונים

סנג'ק ירושלים

פודקאסטים וסרטונים

הערות שוליים

  1. ^ רבקה שפק-ליסק, מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל. מהכיבוש הערבי עד מלחמת העולם הראשונה (1914-640), ראשון לציון: משכל, 2018, עמ' 196
  2. ^ רבקה שפק-ליסק, מתי ואיך היגרו הערבים והמוסלמים לארץ ישראל, ראשון לציון: משכל, 2018, עמ' 290
  3. ^ יהושע בן-אריה, ‏עיר בראי תקופה - ירושלים החדשה בראשיתה, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, 1979, עמ' 631‏, באתר "כותר"
  4. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ־ישראל, פרק ששי: השלטון העות'מאני [המאה ה-19], עמ' 143.
  5. ^ ביקורת: רות למדן, ‏המאה המוחמצת, קתדרה 96, יולי 2000, עמ' 171–174
  6. ^ ביקורת: יהושע פרנקל, ‏הכפר במחוז ירושלים במאה הט"ז, קתדרה 82, דצמבר 1996, עמ' 165–172
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38111527התקופה העות'מאנית בארץ ישראל

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=התקופה_העות%27מאנית_בארץ_ישראל&oldid=2524785"