לשון הרע על המת ולשון הרע על ציבור
 |
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
| |
| בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת. |
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתיבה לא אנציקלופדית ולא מובנת.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: כתיבה לא אנציקלופדית ולא מובנת. |
לשון הרע על המת ולשון הרע על ציבור הן שתי קטגוריות שבהן גם כאשר מתקיימים יסודותיה של עוולת לשון הרע, לא קמה עילה לתובענה אזרחית.
חשיבות זהות הנפגע מלשון הרע
חוק איסור לשון הרע הוא הסדר המאגד את הדין האזרחי עם הדין הפלילי בענייני לשון הרע.
במובנו האזרחי, מהווה החוק הסדר חיצוני לפקודת הנזיקין, המאפשר קבלת פיצויים, כאשר מתקיימים יסודות העוולה.
במובן הפלילי, הרשעה בגין העבירה הפלילית, עלולה לגרור עונש של עד שנת מאסר.
חוק איסור לשון הרע מנסה לאזן בין שתי זכויות מתנגשות: מחד עומד חופש הביטוי המהווה זכות יסוד הניצבת בבסיס כל משטר דמוקרטי. על חופש הביטוי נקבע שהוא משתרע גם על ביטוי שאינו אמת, לרבות ביטוי המשמיץ אדם אחר. מאידך מוקנית לכל אדם הזכות לשם טוב, שהיא נגזרת של כבוד האדם. לפיכך, פגיעה בשמו הטוב של אדם כמוה כפגיעה בכבודו. כאשר מדובר במקרים שבהם נאמרת לשון הרע על המת או על ציבור, איזון זה מקבל אופי מיוחד: אמנם חופש הביטוי עדיין עומד מן העבר האחד, אך מן העבר השני אין הזכות לשם טוב נותרת במובנה הרגיל. כעת מדובר על שמו הטוב של אדם שנפטר, או, בהתאמה, שמה הטוב של קבוצת אנשים כלשהי.
לכן, מייחס החוק חשיבות לשאלת זהותם של התובעים בגין לשון הרע.
שלילת האפיק האזרחי
ההבחנה, שהובאה למשפט הישראלי מהמשפט המקובל, היא בין אדם, תאגיד, ציבור ומת. לתאגיד, כמו גם לאדם יחיד, מוקנים בחוק שני אפיקים שבהם הוא יכול לבחור על מנת לתבוע בגין לשון הרע. האפיק האחד הוא דיני הנזיקין, דהיינו הגשת תובענה אזרחית על מנת לתבוע פיצוי כספי. האפיק השני הוא הגשת קובלנה פלילית, הליך שונה בתכלית כמו גם הסעד הניתן בו.
הסדר זה לא חל במקרה של לשון הרע על ציבור או על המת: במקרים אלו האפיק היחיד העומד בפני הנפגע הוא האפיק הפלילי. הנתבע (מי שהוציא דיבה על ציבור או על המת) הוא עדיין בעל אשמה חברתית-מוסרית. אולם, במישור האזרחי הוא בעל חסינות דיונית, השוללת את האפשרות להעמידו לדין אזרחי.
מנגד, באפיק הפלילי, מתאפשרת הגשת כתב אישום. ברם, הדרישות לשם הוכחת קיומה של העבירה הפלילית פוגעות באפקטיביות של אפשרות זו: פרסום לשון הרע צריך להיעשות לשני אנשים או יותר (בעוד שבעוולה האזרחית ניתן להסתפק בפרסום לאדם אחד בלבד). בנוסף, נדרשת הוכחה של "כוונה לפגוע", יסוד הנעדר מהעוולה האזרחית. דרישות אלו הפכו את שלילת האפיק האזרחי למהותית ובעלת משמעויות הרות גורל לצד הניזוק.
בנוסף לאמור לעיל, הפך גם האפיק הפלילי לאפשרות תאורטית בלבד: הגשת כתב אישום באפיק זה מותנית בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה, הסכמה שכמוה לא ניתנה עד היום.
היסטוריה חקיקתית
עד לחקיקת הנוסח המקורי של החוק, בשנת 1965, לא הייתה קיימת גם אפשרות תאורטית זו של פנייה לאפיק הפלילי. ההסדר החקיקתי עם קום המדינה היה ירושה מהמשפט המקובל. הסדר זה קבע כי פרסום לשון הרע על אדם שנפטר קודם לפרסום, או פרסום לשון הרע על ציבור, לא יהיו עוולה אזרחית על פי פקודת הנזיקים האזרחיים ואף לא עבירה פלילית על פי פקודת החוק הפלילי.
הדיונים בהצעת החוק לוו בוויכוחים קשים בכנסת באשר להיקף ההגנה אשר צריכה להינתן לציבור או למת הנפגעים מלשון הרע שנאמרה נגדם. לבסוף, הוחלט שלקרובי משפחתו של המת תינתן בחוק הגנה מלאה, כמו לאדם חי. באשר לציבור הוויכוח נגע ברובו המכריע לעצם הוספת האפשרות החדשה של העמדה לדין פלילי, אשר אף היא לא הייתה מקובלת על ח"כים רבים, אשר ראו באפשרות זו כמסכנת את חופש הביטוי. ויכוחים אלו לא פסקו גם לאחר חקיקת החוק, ותוך זמן קצר מינה ראש הממשלה, לוי אשכול, את ועדת ויתקון אשר הייתה אמונה על בדיקתו. בשנת 1967 החליטה הממשלה לקבל בצורה חלקית את המלצות הוועדה, ושינתה את ההסדר לזה הנהוג עד היום. האפשרות לתביעה אזרחית בגין לשון הרע שנאמרה על מת נשללה, בדומה למצב הנהוג כאשר הנפגע הוא ציבור כלשהו.
לשון הרע על המת
סיטואציות של לשון הרע על מת מתאפיינות במצבים שבהם לאחר מותו של אדם מתפרסמות עליו אמירות שיש בהן משום השפלה, ביזוי או פגיעה בכבוד המת. במרכזם של חלק מהתיקים המובאים בפני בתי המשפט עומדות דמויות ציבוריות שהושמצו לאחר מותן ובכך נפגעה התדמית הציבורית של אותה דמות מפורסמת. התיק המפורסם ביותר בנושא, שנידון בביהמ"ש הוא התיק בעניינה של חנה סנש, אשר הואשמה במסירת חבריה לגסטאפו במסגרת המחזה "קסטנר" (העוסק בישראל קסטנר) ששודר כסדרת טלוויזיה ("משפט קסטנר") בערוץ הראשון.
הוראות החוק
הוראת החוק לגבי לשון הרע על מת היא:
לשון הרע על אדם שפורסמה אחרי מותו, דינה כדין לשון הרע על אדם חי, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה, ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא אם ביקש זאת בן-זוגו של המת או אחד מילדיו, נכדיו, הוריו, אחיו או אחיותיו.
האפיק האזרחי
חוק איסור לשון הרע אינו מאפשר הגשת תביעות אזרחיות במצב בו הנפגע מלשון הרע לא היה בחיים במועד הפרסום. הסדר חוקי זה נהוג גם באנגליה, קנדה וארצות הברית. לעניין זה קובע ה-Restatement האמריקאי, כי המפרסם דברי לשון הרע על אדם מת לא יחוב בגינם, גם לא כלפי קרובי משפחתו של הנפטר. בארצות אלה, כמו גם בישראל, קרובי המשפחה אינם מוכרים כנפגעים עצמאיים באפיק האזרחי, ולא קמה להם עילת תביעה.
האפיק הפלילי
באשר לאפיק הפלילי, החוק מאפשר לקרוביו של הנפטר להגיש בקשה לפתוח בהליך פלילי נגד האדם הפוגע. אפשרות זו לא הייתה קיימת עד לחקיקת חוק לשון הרע בשנת 1965, ומקורה בהסדרים המצויים במשפט הקונטיננטלי. גם כאשר מוגשת בקשה שכזו, ההחלטה הסופית באשר להגשת כתב אישום פלילי היא של רשויות התביעה במדינה, שבראשן עומד היועץ המשפטי לממשלה. עד היום לא אושרה על ידי היועץ המשפטי לממשלה אף בקשה להגשת כתב אישום בגין לשון הרע על אדם שנפטר. גם המשפט המקובל הכיר בעבירה הפלילית של לשון הרע על מת, אך ההכרה התבצעה מתוך רצון להגן על הערך של שלום הציבור בלבד, ולא מתוך כוונה להגן על שמו הטוב של המת. לכן, האפיק הפלילי במשפט המקובל מוגבל למקרים שבהם יש חשש כי דברי לשון הרע שנאמרו יגרמו להפרת שלום הציבור (למשל כאשר הדברים נאמרו בכוונה לגרות את קרובי הנפטר לבצע מעשים שיפרו את שלום הציבור). המשפט האמריקאי, בדומה למשפט המקובל, מחמיר גם הוא עם זכותם של הנפטרים לשם טוב: גם האופציה התאורטית הקיימת במשפט הישראלי, של הגנה באמצעות כתב אישום פלילי, אינה נמצאת בו.
לשון הרע שנאמרה על אדם זמן קצר לפני פטירתו
יש להבחין בין לשון הרע על המת, לבין לשון הרע שנאמרה על אדם בעודו בחיים, ואולם הוא נפטר כעבור פחות מחצי שנה ממועד הפרסום. ההסדר לעניין זה שונה ומצוי בסעיף 25 לחוק. בני המשפחה רשאים, תוך פרק זמן של שישה חודשים ממועד הפטירה, להודיע לבית המשפט על רצונם להגיש תובענה או קובלנה. במקרה שבו הנפטר הספיק לפתוח בהליך משפטי טרם מותו, אולם הליך זה טרם הסתיים, רשאים בני המשפחה להודיע על רצונם בהמשך ההליך.
זכותו של המת לשם טוב
בפסק הדין בעניינה של הזמרת המנוחה עפרה חזה האשימו בני משפחתו של בעלה, דורון אשכנזי, שנפטר כשנה לאחריה, את מנהלה האישי בצלאל אלוני בכך שבראיונות שערך שעות ספורות לאחר פטירתו, הטיח האשמות באשכנזי על כך שגזל את כספה של עפרה חזה וכן הציג אותו כגורם למותה. דברים אלו מהווים, לדידם, לשון הרע. אין זה המקרה היחיד הנושא אופי זה. קיימת סכנה שבמצב הקיים, בו לא קיימת סנקציה מעשית בגין לשון הרע על מת, לא תיווצר הרתעה מפני פרסומים העלולים לפגוע בשמו הטוב של המת. מצב זה עלול לעודד את אמצעי התקשורת לפרסם ידיעות שיש בהן משום הטחת האשמות במת, השפלתו או ביזויו, זמן קצר בלבד לאחר מותו, וזאת ללא בדיקה מספקת ורצינית של העובדות.
נקבע כבר כי היקפו של חופש הביטוי רחב, ומשתרע גם על אמירות שאינן אמת. הרציונל העומד בבסיס הקביעה הוא שבשוק חופשי של רעיונות ודעות, ייווצר עימות שבסופו הצודק והנכון יגבר על השקרי. אולם, במקרה של לשון הרע על מת רציונל זה מוחלש, כיוון שהמת לא נמצא מן העבר השני של המתרס, ולא יכול לסתור את האמירות נגדו בגוף ראשון. הסכנה היא שהאמירה, גם אם היא שקרית, תיוותר במצב הדברים הזה כעובדה ודינו של המת ייגזר ללא משפט וללא בדיקה נאותה.
גם בעניינה של עפרה חזה, דחה היועץ המשפטי לממשלה את בקשת בני משפחתו של דורון אשכנזי לפתוח בהליכים פליליים כנגד בצלאל אלוני, ולכן פנו בני המשפחה לתביעה אזרחית. למרות הסתייגותה מהדברים שנאמרו על דורון אשכנזי, הבהירה השופטת למשפחתו שידיה כבולות כיוון שחוק איסור לשון הרע חוסם את האפשרות לתבוע פיצויים בהליך האזרחי. ככלל, המשפט האזרחי הישראלי מגן על זכויות אישיות של אדם רק במהלך חייו ולא לאחריהם. זכויות אלו שונות בטיבן מזכויות רכושיות אשר ניתנות להעברה ליורשים לאחר המוות. תפיסה זו נובעת מהרעיון לפיו 'אדם' מוגדר כמי שבין החיים. אולם, קיימות תפיסות אחרות באשר להגדרת 'אדם', אשר עשויות להצדיק העברת זכות אישית ליורשים.
פסק דין סקולר דן בזכותו של אדם לפרטיות. השופט גולדברג מציג הגדרה מרחיבה יותר מאשר 'בין החיים' ואומר כי זכותו של אדם לפרטיות אינה עוברת מן העולם יחד עם בעל הזכות, והיא ממשיכה לזכות להגנה גם אחרי מותו. במקומו של בעל הזכות ה"מקורי", באים יורשיו תחתיו כבעלי אותה זכות שהייתה למורישם. חוק הגנת הפרטיות, בשונה מחוק איסור לשון הרע, שותק בנוגע לאפשרות היורשים לתבוע באפיק האזרחי בגין פגיעה בפרטיותו של המת. למרות זאת, ניתן לטעון כי בדומה להעברת הזכות לפרטיות ליורשים כך ניתן להכיר בהעברת הזכות לשם טוב של אדם ליורשיו, כאשר הפגיעה נעשתה לאחר מותו. מנגד, בארצות הברית לא מוענקת הגנה משפטית לפרטיותו של אדם לאחר מותו.
מעבר לכך, הכרה בזכותו של אדם לשם טוב לאחר מותו תעורר בעיות מעשיות. בעוד שבאפיק הפלילי הגשת כתב האישום נעשית על ידי רשויות המדינה, באפיק האזרחי נשאלת השאלה מי יתבע בשם המת. גם אם יהיה הסדר שיקבע כי הסמכות לתביעה בשם המת תינתן למנהל עיזבונו או ליורשיו, עדיין יתעוררו מספר קשיים:
- מה יקרה לאחר מות היורשים?
- מה יקרה כאשר לנפגע אין יורשים פרטיים?
- מי יגן על כבודו של המת כאשר דווקא מי שהוקנתה לו הסמכות לתבוע בשמו, הוא זה שהוציא לשון הרע?
המחוקק הישראלי דן רבות בשאלת אופן ההגנה על המת, ובשאלה העקרונית האם ראוי שההגנה על כבוד המת תעשה דרך מערכת המשפט. מפרוטוקולי הדיונים בכנסת ניתן ללמוד על השפעתו הרבה של המשפט העברי בסוגיה זו. המשפט העברי מייחס חשיבות לכבודו של המת ורואה בחומרה מיוחדת כל פגיעה בו. הוצאת לשון הרע על מת נחשבת כעבירה על פי הספר "חפץ חיים", שהוא ספר יסוד בהלכות לשון הרע. גם "שולחן ערוך" מדגיש כי זוהי: "תקנת קדמוננו וחרם, שלא להוציא שם רע על המתים". אולם ההגנה בעבירה זו על פי המשפט העברי שונה מאשר ההגנה על כבודו החברתי של המת. לשון הרע על אדם פוגעת בהילת כבודו כנברא בצלם אלקים, ופגיעה שכזו כמוה כפגיעה בא-ל עצמו. לכן, כל האומר לשון הרע, לרבות לשון הרע על מת, נתפש כמי שפגע באל.
התפיסה ביסוד המשפט העברי, כמערכת דתית, היא תפיסת עולם אמונית. בשל תפיסה זו מגן המשפט העברי מפני פגיעה באל. תפקיד המשפט הישראלי, בשונה מהמשפט העברי, אינו לספק הגנה שכזאת. אמנם יש עבירות במשפט הפלילי העוסקות בכבוד המת, כגון: העבירות הנוגעות להרס מצבות, הפרעה ללוויות או נהיגה במת שלא בכבוד. אולם הרציונל בסיס עבירות אלו הוא מניעת הפגיעה ברגשי הדת והמסורת של האנשים החיים.
למרות האמור לעיל, יש הטוענים כי האפשרות התאורטית הקיימת בחוק לתבוע באפיק הפלילי בגין לשון הרע על המת נועדה להגן על כבודו ועל זכותו לשם טוב. שהרי, כבודו של אדם אינו נמחק ואינו נעלם עם מותו, והפסיקה הישראלית רואה בו ערך חברתי שנכלל במסגרת חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו. אולם, קיים ויכוח האם ההגנה על זכרו של המת כלולה במסגרת תפקידיו של המשפט הפלילי. לעניין זה, יש המחזיקים בדעה כי דיני העונשין אמונים על הסדרת יחסים תקינים בין הפרטים החיים בחברה. זאת בעוד הגנה על כבוד המת כערך חברתי נעשית בדרך כלל על ידי המשפט המנהלי ובתחומים מסוימים במשפט האזרחי (כגון ענייני קבורה), ואין היא צריכה להיעשות על ידי המשפט הפלילי. לכן, לדידם, האפשרות הקיימת לתבוע באפיק הפלילי נועדה כדי להגן על ערכים הקשורים לכבודה של משפחת הנפטר.
קרובי המשפחה כנפגעים
בחוק המקורי, שהתקבל ב-1965, דין לשון הרע על המת היה זהה לחלוטין לדין לשון הרע על החי. קרובי משפחתו הראשונים של הנפטר הוגדרו כ"נפגעים", ולפיכך הם יכלו להגיש תובענה אזרחית או קובלנה פלילית, לפי בחירתם, בגין פגיעה בשמו הטוב של קרובם לאחר מותו. מצב זה שרר עד לשנת 1967, עת התקבלו המלצות ועדת ויתקון והסעיף העוסק בלשון הרע על מת שונה לנוסח הקיים עד היום. החוק המקורי, טרם התיקון, מבטא תפיסה של הדרת כבוד, לפיה פגיעה בכבוד המת כמוה כפגיעה בכבוד המשפחה. ואולם, שר המשפטים, דב יוסף, הצביע כי המטרה שעמדה בבסיס חקיקת חוק לשון הרע, לא הייתה לספק את קרובי הנפטר באמצעות פיצויים כספיים, אלא לאפשר להם להשיג את תיקון הפרסום או פסק דין הצהרתי המטהר את שם הנפטר. על רקע זה, ניתן להבין את הדעה לפיה הפגיעה, שהחוק נועד להגן מפניה, איננה בכבוד המשפחה, אלא ברגשות המשפחה כלפי תדמיתו של יקירם וזכרו. נקודת מבט זו עשויה להסביר את האפשרות, הקיימת כיום, לפיה בני המשפחה רשאים להגיש בקשה לפתיחה בהליך פלילי. עם זאת, עילה של פגיעה ברגשות אינה יכולה להתקבל באפיק האזרחי: היא איננה מוכרת לגבי אדם חי שכל טענתו היא שפגעו ברגשותיו, וקל וחומר שלא תוכר לגבי בני משפחה הטוענים שלשון הרע שנאמרה על קרובם שנפטר פוגעת ברגשותיהם.
פסק הדין בעניינה של חנה סנש
שלילת האפשרות להגשת תובענה או קובלנה אינה מורידה מחומרת דברי לשון הרע שנאמרו על המת. בפסק-הדין בעניין חנה סנש, הדגיש השופט מישאל חשין את הצורך בגינוי משפטי-מוסרי כלפי האומר לשון הרע על מת. לב החוק, על פי השופט, היא האמירה ש"לשון הרע על אדם שפורסמה לאחר מותו, דינה כדין לשון הרע על אדם חי". במקרה שהובא בפני השופט, אכן הייתה חסומה הדרך בפני תביעה אזרחית נגד רשות השידור בגין לשון הרע על המת. אולם, רשות השידור היא גוף ממלכתי, הפועל מכוח חוק וכפוף לשר בממשלת ישראל. כגוף ציבורי, היא מחויבת לא רק לכללי המשפט הפרטי, אלא כפופה גם לכללי המשפט הציבורי. במסגרת זו הנטל המוטל עליה לפעול בהגינות ובסבירות, ובהתאם לעקרונות היסוד, כבד יותר מהנטל המוטל על גוף פרטי. דיון במסגרת כללי המשפט הציבורי יכול לעקוף את המחסום שמציב החוק בפני הנפגע מלשון הרע על המת, וליצוק משמעות מעשית באמירה העקרונית לפיה האיסור לפרסם לשון הרע על המת הוא איסור מהותי וחמור.
במקרה דנן צורפו שתי עתירות, שנכתבו על ידי שני עותרים שונים, בגין הפגיעה בכבודה של חנה סנש: האחד, גיורא סנש, אחיה של חנה, והשני, ארגון "נשים בירוק". השופט חשין הקנה חשיבות רבה לזהות מגיש העתירה. לדידו, זכויותיהם לעניין זה שונות. גיורא סנש מחזיק בזכות פרטית בתחום המשפט הציבורי, ולכן אין מניעה שיתבע. הוא, כמו כל אחד מהקרובים המוגדרים בסעיף החוק הנוגע ללשון הרע על מת, "מחליף" את אחותו אשר אינה יכולה לתבוע את כבודה. השופט ציין כי זוהי עתירה מפי אדם "הכואב את הפגיעה בכבודה של אחותו". השופט חשין ראה למעשה את אחיה של המנוחה כנפגע מלשון הרע שנאמרה לאחר מותה, זאת על אף שהגדרה זו אינה מצויה עוד בלשון החוק.
לעומת זאת, אופי העתירה של ארגון "נשים בירוק" שונה בתכלית. הארגון אינו מחזיק בזכות פרטית כלשהי בתחום המשפט הציבורי. חנה סנש מופיעה בעתירת הארגון לא כאדם פרטי, אלא כ"דמות" היסטורית וגיבורה לאומית. בשונה מעתירתו של האח, שבה נבעה התביעה ממקום אישי, ולכן האיזון שהתבצע היה בין חופש הביטוי לבין זכותה של המנוחה לשם טוב, נבחנים כעת הדברים מתוך נקודת מבט שאינה אישית. השופט שוקל מספר גורמים במקביל על מנת להכריע מהו האינטרס הציבורי: חופש הביטוי, חירות היצירה של המחזאי וכן הפגיעה בשמה הטוב של אותה דמות היסטורית. בהתאם לאופי שקילת הדברים, הסיכוי לקבלת העתירה האחרונה, אשר הוגשה על ידי ארגון "נשים בירוק", נמוך הרבה יותר.
השופט חשין ראה, כאמור, את לב החוק באמירה ש"לשון הרע על אדם שפורסמה לאחר מותו, דינה כדין לשון הרע על אדם חי". בבואו להשיב על שאלת מיהו האדם כשמשמעותו בחוק, הוא מרחיב את התשובה אל מעבר להגדרה לפיה מדובר במי ש'בין החיים'. אולם, אין הוא רוצה להרחיבה עד כדי שיכנסו בגדרה דמויות אשר חלפו מן העולם לפני מאות ואף אלפי שנים. הרי החוק לא נועד להגן על 'דמויות היסטוריות'. לכן, המבחן בו עושה השופט חשין שימוש הוא מבחן זהות הטוען: עליו להיות קרוב משפחה בהתאם להגדרת החוק. כן מעלה השופט אפשרות לפיה ייתכן והתובע יהיה זה אחד מחברי הנפטר, שאינו קרוב דם.
השופט חשין היה אמנם בדעת מיעוט בפסק-הדין (השופט ברק, בדעת הרוב, לא התייחס בפסק-דינו לסוגיית לשון הרע, משום שהעותרים לא תבעו על-פיה), אך פסיקתו מלמדת על האפשרות שבית המשפט יגן על שמו הטוב של המת. לאיסור המהותי בחוק בנוגע ללשון הרע על מת תתכנה גם משמעויות מעשיות נוספות: לדוגמה, לשון הרע שפורסמה על המת יכולה להוות הגנה עבור מוקירי זכרו של הנפטר. זאת במצב בו קרובי המת פרסמו דברים המהווים אף הם לשון הרע, כתגובה על הפגיעה שחשו מלשון הרע שפורסמה על המת. כמו כן יש חשיבות רבה לעצם האמירה הנורמטיבית בחוק בדבר האיסור לפגוע בכבודו של אדם גם לאחר מותו.
בנוסף, פסק-הדין בעניין אלקייסי רתיבה, אשר אינו עוסק בלשון הרע על המת, חשוב אף הוא לענייננו. זאת מכיוון, שהוא מדגיש כי אין ספק בדבר קיומה של זכות חוקתית, האוסרת על פגיעה בכבודו של אדם לאחר מותו. בפסק דין זה, טענו קרובי משפחתה של המנוחה, כי כבודה של גופתה חולל לאחר מותה. בית המשפט הבהיר, תוך התבססות על פסק-דינו של השופט חשין בעניין סנש, שהעמידה על הזכות הנ"ל תעשה בגדרי המשפט הציבורי, ולכן נדחתה תביעה זו אף היא.
לשון הרע על הציבור
טענות של לשון הרע על ציבור או חבר בני אדם מועלות בסיטואציות שבהן פרסום מסוים משמיץ חברי קבוצה כלשהי, מבלי לנקוב במפורש בשמו של איש מהמשתייכים אליה. המקרים הטיפוסיים אשר מובאים בפני בתי המשפט נוגעים להשמצת קבוצת אנשים על פי השתייכותם האידאולוגית, הדתית, העדתית או על רקע עיסוקם המקצועי: ח"כים, עורכי דין, חיילים וכו'.
הוראות החוק
הוראת החוק לגבי "לשון הרע על ציבור" היא:
לשון הרע על חבר בני אדם או על ציבור כלשהו שאינם תאגיד, דינה כדין לשון הרע על תאגיד, אלא שאין בה עילה לתובענה אזרחית או לקובלנה ולא יוגש כתב אישום בשל עבירה לפי סעיף זה אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה או בהסכמתו.
האפיק האזרחי
חוק איסור לשון הרע אינו מאפשר הגשת תביעות אזרחיות בגין לשון הרע שהוצאה על חבר בני אדם. למעשה, כמעט ואין מדינות שבהן יש אפשרות להגיש תביעות אזרחיות בגין פרסומים כאלה. גם המשפט המקובל והמשפט האמריקאי אינם מכירים בלשון הרע המתייחסת לקבוצה גדולה, בהיעדר נסיבות המצביעות על כך שהדברים כוונו לאדם מסוים. גם כאשר דנים בהסדר החוקי הנוגע ללשון הרע על ציבור במשפט הישראלי, יש להבחין בין מקרים בהם משתמעת מהדברים פגיעה באדם מסוים, לבין מקרים בהם לא משתמעת פגיעה שכזו:
כאשר משתמעת פגיעה באדם מסוים יכול אותו אדם לתבוע באופן אישי על הפגיעה בשמו הטוב. הדרך להוכחת פגיעה אישית נידונה בפסיקה. אפשרות זו מתבססת על האמור בסעיף 3 לחוק, המכיר גם במסר פוגעני אשר משתמע מהפרסום ואינו נאמר באופן ישיר. ההסדר החוקי שבסעיף 4 מתייחס למקרים שבהם נאמרת לשון הרע על ציבור ולא משתמעת מהדברים פגיעה באדם ספציפי. במצב שכזה, גם כאשר אומר הדברים מציגם כעובדה, הם נתפשים פעמים רבות על ידי הציבור כהבעת דעה של הדובר בלבד. דעות מעין אלו, המבוססות לעיתים על סטיגמות ועל נתונים לא בדוקים, נשמעות פעמים רבות בשיח הציבורי. על רקע זה ניתן להבין את הרציונל מאחורי חסימת האפיק האזרחי בפני ציבור הנפגע מלשון הרע. חופש הביטוי, אשר מהווה זכות יסוד במשפט הישראלי, מתיר הבעת דעות, ואף רואה בריבוי דעות כחיוני לקיומה של דמוקרטיה. לכן, פתיחת ההליך האזרחי בפני תביעות בגין לשון הרע שנאמרה על הציבור כקבוצה, עלולה להוביל לפגיעה חמורה בחופש הביטוי.
בנוסף, קיים קושי מעשי לתבוע בגין לשון הרע שנאמרת על חבר בני אדם. מכיוון שהאמירה אינה מתייחסת לאדם מסוים, לא יקל למצוא תובע אחד אשר יוסמך לתבוע בשם כל הציבור הנפגע. גם חלוקת הפיצוי עלולה להיות בעייתית. הפתרון לקושי זה לא יוכל להינתן על ידי הליך של תובענה ייצוגית. זאת, כיוון שהליך של תובענה ייצוגית נועד לטפל בפגיעות מרובות שנגרמו לפרטים שונים בציבור. בסיטואציה בה נאמרת לשון הרע על ציבור, מדובר במצב שונה של פגיעה אחת שנעשית בציבור אחד.
האפיק הפלילי
באפיק הפלילי, החוק מאפשר הגשת כתב אישום נגד מי שהוציא דיבה על ציבור כלשהו, אולם הדבר מותנה בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה. אפשרות ההגנה מפני "לשון הרע על ציבור" באפיק הפלילי לא הייתה קיימת עד לחקיקת חוק לשון הרע בשנת 1965. מקורה הוא בארצות המשפט הקונטיננטלי.
להיסטוריה של העם היהודי משקל רב ברצון לאפשר הגנה שכזו בחוק. העם היהודי סבל רבות מלשון הרע שנאמרה עליו בגולה. מדבריו של שר המשפטים דאז, מר דב יוסף, עולה הרצון להעניק בחוק את "אותה ההגנה אשר אנו ואבותינו חיפשנו בגלות". הצורך בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה לשם הגשת כתב אישום הוסף בתיקון החוק בשנת 1967. הרציונל שבבסיס מגבלה זו היה אותו רציונאל אשר בגינו נחסם האפיק האזרחי: הסכנה לפגיעה חמורה בחופש הביטוי. דוגמה ניצחת לסכנה זו מצויה בכך שהמשפט הגרמני הכיר לראשונה בלשון הרע על ציבור בשנת 1936 בלחצם של הנאצים. תפקיד החוק היה למנוע ביקורת ציבורית על התנועות והארגונים הפוליטיים של התנועה הנאצית, בו בזמן שהשקפותיהם של הארגונים הפוליטיים האחרים לא היו מוגנות באמצעות איסור לשון הרע.
לאור סכנה זו, הציע שר המשפטים בעת תיקון החוק, יעקב שמשון שפירא, שתביעה שכזו לא תוגש אלא על ידי היועץ המשפטי לממשלה. ההצעה הסתמכה על הניסיון האנגלי, לפיו העמדה של בעל תפקיד זה "כשוטר על יד הדלת" היא דרך התמודדות טובה עם חוק רצוי אך מסוכן בחומרתו, כדוגמת זה. מאז התיקון לחוק ועד היום, לא הוגש על ידי היועץ המשפטי לממשלה כתב אישום בגין לשון הרע על ציבור. מצב עניינים זה הופך למעשה את ההגנה שניתנה לציבור בפני לשון הרע באפיק הפלילי לאות מתה.
פגיעה אפשרית בשלום הציבור
בנוסף על הפגיעה בשם הטוב, במקרים בהם נאמרת לשון הרע על חבר בני אדם מתווסף חשש לפגיעה בשלום הציבור. חשש זה עולה כאשר הדברים שנאמרו מעמידים בסכנת פגיעה את אחד מהערכים המרכיבים את שלום הציבור, כדוגמת: חיים, שלמות הגוף, שוויון ורווחה כלכלית. ואולם, אין תפקידו של חוק איסור לשון הרע להגן על שלום הציבור. לשם כך קיימות הוראות דומות, אשר מצויות בחוק העונשין. הוראות אלו אוסרות לפרסם דברים שיש בהם כדי לעורר "מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין" (עבירות ההמרדה), וכן מצויות עבירות הסתה לאלימות והסתה לגזענות.
הערך שחוק איסור לשון הרע נועד להגן עליו הוא אחד: שמו הטוב של אדם, כנגזרת של הזכות לכבוד.
שמה הטוב של הקבוצה
האיזון העומד בבסיסו של חוק איסור לשון הרע הוא אפוא בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, אשר נגזרת מהזכות לכבוד. איזון זה מקבל משמעות מיוחדת כאשר הצד הנפגע הוא ציבור. הפגיעה בציבור שונה באופייה מהפגיעה ביחיד, והשאלה המקדמית עליה יש להשיב היא האם לקבוצה כגוף יש כבוד, וזאת להבדיל משאלת כבודם של הפרטים הנמנים עליה. התשובה לשאלה זו משתנה בהתאם לנקודת המבט המשמשת לבחינתה. על פי האסכולה הליברלית, המתמקדת באינדיבידואל, כל יצור אנושי מהווה יחידה נפרדת והוא בעל זכות למימוש האוטונומיה שלו. לפי תפישה זו קבוצה אינה אלא אוסף של פרטים, ולכן אין צורך להכיר בלשון הרע על קבוצה כגוף. לעומת זאת, לפי הגישה הקהילתנית (communitarianism), הקהילה היא מקור ערכיו של הפרט, והיא המקור למימושו העצמי. לכן, על-פי נקודת מבט זו פגיעה בקהילה כמוה כפגיעה באדם עצמו. לפיכך, יש להכיר בלשון הרע על קבוצה כעילת תביעה, בדיוק כפי שהוכרה עילת תביעה בגין לשון הרע על הפרט.
הוראת החוק באשר ל"לשון הרע על ציבור", לפיה הציבור כגוף אינו יכול לתבוע בהליך אזרחי, מציגה תפיסה ליברלית לפיה ההגנה על שמו הטוב של אדם רחבה יותר מאשר ההגנה על שמה הטוב של הקבוצה. היחיד נתפש, בהיותו מושא בודד לפגיעה, כחשוף לנזק פוטנציאלי גדול יותר. לציבור, לעומתו, יש יותר אפשרויות להגיב ולהגן על שמו הטוב. בנוסף, המשתייכים לקבוצות שכאלו יכולים למצוא מזור לפגיעה בהם בקרב חבריהם. כמו כן ניתן להביא בחשבון את השיקול של פיזור הנזק. בשונה מאדם בודד, שכל כובד הפגיעה מלשון הרע מוטל על כתפיו, כאשר מדובר על קבוצת אנשים אשר נפגעת מלשון הרע, הרי שהנזק מתפזר ביניהם. אחת ממטרות דיני הנזיקין, לפי פלמינג (Fleming), היא פיזור הנזק. לכן, ככל שהנזק הנגרם מלשון הרע מתפזר על קבוצה גדולה יותר של אנשים, ההצדקה להתערבות של דיני הנזיקין קטנה יותר.
המשפט האנגלו-אמריקני
המשפט האנגלו-אמריקני רואה את מטרתם של דיני לשון הרע הפליליים בהגנה על שלום הציבור. כבודה של הקבוצה הוא ערך מוגן משני בלבד. ההגנה על קבוצות מפני לשון הרע נעשית באמצעות הדין הפלילי, במסגרת ההגנה על שלום הציבור (עבירות גזענות והסתה לאלימות). לכן, במדינות אלה לא קיימת עבירת לשון הרע על קבוצה אשר מטרתה להגן על כבודה של הקבוצה בלבד. בארצות הברית נמתחה ביקורת על התעלמותם של בתי המשפט מהאפשרות של הכרה בלשון הרע על קבוצה ככזו. לפי הביקורת, התעלמות זו נובעת מגישה אינדיבידואליסטית, שאינה מביאה בחשבון את חשיבות ההשתייכות לקבוצה מבחינת היחיד וקפיטליסטית, המתעלמת מהערך העצמאי של הפגיעה בכבוד ומתייחסת רק לנזק הכלכלי שיש לפרסום לשון הרע. המצדדים בגישה זו דוחים את הטענה לפיה אין להקנות הגנה לקבוצות הנפגעות מלשון הרע.
המשפט העברי
המשפט העברי מציג גישה קהילתנית בהתייחסותו לסוגיה של "לשון הרע על ציבור". ניתן להבין נקודת מבט זו לאור התפתחותו בתוך הקהילות היהודיות שבגולה, שאנשיהן סבלו לאורך השנים מאמירות אנטישמיות. לתפיסת המשפט העברי לא רק שלשון הרע על ציבור מהווה עבירה, אלא זוהי אף עבירה חמורה יותר מאשר אמירה של לשון הרע על אדם בודד. בספר "חפץ חיים" העוסק בהלכות לשון הרע נאמר, על משקל קל וחומר, שאיסור לשון הרע, המהווה איסור חמור כשלעצמו כאשר הדברים נאמרים על איש פרטי, הופך לחמור הרבה יותר כאשר לשון הרע נאמרת "על עיר שלמה בישראל". במקור זה השתמש גם שר המשפטים כדי לתמוך את עמדתו, בעת הדיון בכנסת בהצעת החוק.
גם רבי ישראל פאפו ציין שעונשו של המדבר לשון הרע על רבים, צריך שיהיה חמור באופן משמעותי מעונשו של זה המדבר על היחיד. תפיסה זו, במשפט העברי, לפיה חמורה אמירת לשון הרע על רבים מאמירת לשון הרע על יחיד, משתקפת גם דרך תשובותיהם של חכמים שנדרשו למקרים של העלבת עובדי ציבור. מקרים אלו אינם עוסקים בלשון הרע שנאמרת על ציבור שלם, אולם, כדי להדגיש את חומרת מעשהו של אדם אשר הוציא דיבה על גבאי בית הכנסת, פסק הראנ"ח, שמי שמבזה עובד ציבור, למעשה מבזה את קבוצת הגבאים כולה. לשון הרע שכזאת חמורה יותר, כי הנפגעים הם למעשה ציבור הגבאים, ואפילו מחילה של הנפגע הישיר לא תוכל להועיל למשמיץ.
ההלכה הפסוקה
עוד בטרם נחקק חוק איסור לשון הרע נדרשו בתי המשפט להתמודד עם שאלת לשון הרע הנאמרת על ציבור. בשנות ה-50, כאשר אמירת לשון הרע על ציבור לא נחשבה כעוולה וגם לא כעבירה, עלתה שאלה זו בפסק דין בעניין שטרנהל נ' היועמ"ש. מר שטרנהל, במכתב שכתב לבית המשפט העליון, הוציא דיבה על חברי בתי הדין הרבניים, כשאמר שהם מוציאים פסקי-דין על בסיס "פרוטקציות". השופט אגרנט פסק, ברוח המשפט המקובל, כי על אף ששטרנהל השמיץ את הדיינים כקבוצה, שונה הדבר מהעלבת כל דיין ודיין בנפרד. לכן, לא ניתנה לדיינים זכות לתביעה אישית, וערעורו של שטרנהל התקבל.
מאז פורסם חוק לשון הרע התמודדה הפסיקה עם מספר מקרים בהם הושמצה קבוצה מסוימת. בשל העובדה כי לקבוצה כגוף לא קמה עילה לתובענה אזרחית, השאלה שעלתה הייתה האם רשאי כל חבר בקבוצה המושמצת להגיש בשמו שלו תביעה בגין הפרסום או שמא מהווה הפרסום לשון הרע על ציבור.
בית המשפט העליון מתייחס אל ההסדר הנוגע ללשון הרע על ציבור כאל הסדר שלילי, ואינו פוסל לחלוטין את זכות התביעה במקרים של השמצת ציבור שלם. בפרשת ועד עדת הספרדים, משנות ה-70, הכיר בית המשפט העליון בזכות תביעה אישית שכזו. השופט ויתקון קבע כי האמירה של הנהלת הוועד, לפיה על חברי המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני נמנים "אישים אנטי-ציוניים וקומוניסטים", פוגעת אישית בכל אחד מחברי המועצה ולכן מקנה לכל אחד מהם עילה לתובענה אזרחית.
ההלכה הנוהגת מאז פסק הדין ועד ימינו אנו היא שעילה לתובענה אזרחית תקום לפרט ספציפי מתוך הקבוצה רק אם אותו פרסום, אפילו שעוסק בקבוצת אנשים, יש בו כדי להשפיל, להשמיץ ולבזות את אותו אדם באופן אישי. כן מציין השופט ויתקון שדי שהאמירה שעלולה להשתמע כמתייחסת לכל אחד מחברי הקבוצה, כדי להקים עילה לתובענה אזרחית. עוד נקבע, כי ההשתייכות לקבוצת אנשים בהם מוטל דופי ושנאמרה עליהם לשון הרע יכולה להדביק את אותו רבב גם בשאר חברי הקבוצה שלגביהם לא נאמר הדבר מפורשות. הפסיקה, בפתרון שבחרה, משקפת את המתח שבין התפיסה הליברלית לקהילתנית. מחד, נקודת המוצא היא אינדיבדואליסטית: אין הכרה בעצם הפגיעה בשמה הטוב של הקבוצה כגוף כעילת תביעה. מאידך, מכירה הפסיקה בהשפעת תדמית הקבוצה ופגיעה בה, על שמם הטוב של חבריה. הפסיקה נכונה להתחשב באפשרות שיפגע שמו הטוב של אדם, מבלי שנאמרו עליו דברי לשון הרע באופן ישיר ומפורש. נכונות זאת, על אף ההשקפה האינדיבידואליסטית של הפסיקה, מעידה כי היא מכירה בחשיבותה של הקבוצה בחיי הפרט, ואף מתחשבת בשיקול זה במידה מסוימת, בבואה להכריע האם האדם נפגע אישית מהפרסום.
בתי המשפט בערכאות הנמוכות מאמצים את הלכת 'ועד עדת הספרדים' ובוחנים:
- האם מדובר בחבר בני אדם?
- האם הפגיעה היא אישית?
האם מדובר בחבר בני אדם?
פסק הדין בעניין אבן נ' רוטר עסק בדברים שפורסמו בעיתון כנגד "קבוצת חברים", מבלי לנקוב בשמותיהם. כותבי הדברים טענו שיש לבחון מהו "חבר בני אדם" על דרך האלימינציה, דהיינו, מי שאינו יחיד או תאגיד. בחינת הדברים בדרך זו הייתה מובילה לפסילת התביעה משום שלא נתקבל אישור מהיועץ המשפטי לממשלה. בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי לא כל אוסף של יחידים מהווה חבר בני אדם. כדי לעמוד בהגדרה של "חבר בני אדם", על אוסף היחידים להתאפיין בשיוך קבוצתי מסוים. מאפייני השיוך הנדרש הושארו ללא הכרעה. לעניין זה, יש לציין כי המלצתה של ועדת ויתקון הייתה להגביל את ההגנה בפני לשון הרע על ציבור לציבור המוגדר לפי לאום, מוצא, דת או תעסוקה. הממשלה לא אימצה המלצה זו לצורך התיקון לחוק, ושאלת מאפייני השיוך הקבוצתי הנדרש נשארה פתוחה עד היום.
האם הפגיעה אישית?
בפס"ד גרוס נ' צימרמן נידונו דבריו של מרואיין בעיתון שהשווה בין חיילים המתנדבים בשטחים לגרמנים שהתנדבו ל-אס אס. בית המשפט מנה שלושה מבחני עזר לצורך הקביעה האם מדובר בפגיעה אישית:
- גודל הקבוצה: ככל שמספר חבריה גדול יותר כך ייקשה על חבריה לטעון כי הפרסום פוגע בהם אישית.
- מידת הקושי בזיהוי חברי הקבוצה: השופטת פרוקצ'יה ציינה בהקשר זה כי יש לבחון האם היחידים המרכיבים את הציבור ניתנים לזיהוי כדי שתצמח להם עילת תביעה.
- תוכן הפרסום: ככל שלוקה ביותר הכללות כך קטנה האפשרות לפירוש האמירות כמתייחסות לאדם ספציפי.
דוגמה נוספת לשימוש במבחנים אלו ניתן לראות בפסק הדין בעניין זהבי נ' חבר הכנסת יצחק כהן, שם נקבע כי הביטוי "ח"כים מטומטמים" שבו השתמש העיתונאי נתן זהבי הוא רחב דיו על מנת שלא יוטל דופי אישי בחבר הכנסת יצחק כהן, ולכן לא קמה לאחרון עילת תביעה.
בפסק הדין בעניין שידור הסרט "ג'נין ג'נין" נידונה תביעתם של חמישה חיילי צה"ל ששירתו כלוחמים במבצע חומת מגן נגד המפיק, הצלם והבמאי של הסרט. הסרט הצטייר כסרט תעודה המתעד את פעולות הלוחמים בג'נין. גם בעניין זה המשיך בית המשפט בקו הרציף של יישום הלכת 'ועד עדת הספרדים'. התביעה נדחתה, תוך שימוש באותם המבחנים והפרמטרים שהוזכרו לעיל ונקבע כי משום גודל קבוצת החיילים ומאפייניה הם אינם נחשבים כניתנים לזיהוי.
מבט לעתיד
הפסיקה נדרשה בעבר לשאלה מהו "חבר בני אדם". בית המשפט קבע כי שאלה זו תוכרע על-פי השיוך קבוצתי ולא על דרך האלימינציה, דהיינו, מי שאינו יחיד או תאגיד. אולם, עד היום, השאלה המהותית - מהם מאפייני שיוך זה, נותרה פתוחה. סוגיית לשון הרע על קבוצה היא בעייתית במיוחד במדינת ישראל. החברה הישראלית ידועה כחברה המהווה כור היתוך בהיותה חברה רב דתית, רב עדתית, רב לאומית ורב תרבותית. לכן, ספק רב אם ניתן יהיה בעתיד להגיע להסדר חוקי שיהיה מקובל ומוסכם על כל הדעות.
המתח, אתו בית המשפט ידרש להתמודד באופן מפורש יותר, הוא בין התפיסה הליברלית לתפיסה הקהילתנית. דהיינו, האם להכיר באדם כאינדיבידואל, הפועל למימוש מטרותיו, או שמא להכיר בכך שהאדם הוא חלק מקהילה או קבוצה שבמסגרתה הוא מממש את עצמו בצורה הטובה ביותר, ולכן פגיעה בקהילה כמוה כפגיעה אישית בו.
בהקשר זה, ניתן לטעון כי ההגנה הטובה ביותר על הקבוצה יכולה להיעשות באמצעות מערכת החינוך על ידי חינוך לסובלנות, סבלנות ופלורליזם. אולם, ייתכן והעדר הסנקציה בגין לשון הרע על ציבור תתפרש כאישור לאמירת דברים פוגעניים.
כיום, לא נקבע בחוק או בהלכה הפסוקה בישראל, מבחן מדויק, המגדיר מספרית מהו 'חבר בני אדם'. ייתכן כי בעתיד יקבע ביהמ"ש גבול מדויק שכזה אף על פי שבעבר, בפרשת "ג'נין ג'נין" שלל ביהמ"ש אפשרות זו. מבחן מספרי שכזה נקבע, לדוגמה, על ידי בית המשפט של מדינת קליפורניה בפסק הדין Barger v. Playboy Enterprises. בפסק הדין נקבע כי אדם המשתייך לקבוצה המונה מעל 25 חברים, לא יוכל לטעון כי נפגע אישית מלשון הרע שנאמרה על הקבוצה. יעילותו של מבחן זה אינה ברורה, משום שהוא קובע מסמרות בדבר מבלי להתחשב בנסיבות.
סעיף 564A ל-Restatment האמריקאי, מציע לאמץ מבחן גמיש יותר המביא בחשבון את הנסיבות שבהן נאמרים הדברים. ייתכן ומבחן גמיש זה מתאים יותר, במיוחד בסיטואציות בהן השומעים או הקוראים מבינים, כי האמירה מכפישה אדם כלשהו ספציפית. לדוגמה, ייתכן ולשון הרע נאמרת על עורכי דין, שזו קבוצה המונה מספר רב של אנשים. אולם, בעת אמירת הדברים נכח בחדר עורך דין אחד בלבד והיה ברור לכל כי הדברים כוונו אליו. במקרים מעין אלו, שבהם הנסיבות מעידות ללא עוררין כי אדם ספציפי נפגע אישית, יש הצדקה להכיר בעילת תביעה בגין לשון הרע אף שזו נאמרה על קבוצה גדולה של אנשים.
סמכות היועץ המשפטי לממשלה: כפי שצויין לעיל, הפכה האפשרות להגשת כתב אישום פלילי בגין לשון הרע על ציבור לאות מתה, בשל התנייתה באישור היועץ המשפטי לממשלה. מכאן עולה השאלה, האם היעדר הסכמה של היועץ המשפטי לממשלה להגשת כתב אישום בגין לשון הרע על קבוצה, מהווה פגם של חוסר סמכות עניינית (כלומר, לבית המשפט אין סמכות לדון בתיק ללא הסכמת היועץ המשפטי לממשלה), או שמא מהווה רק פגם או פסול בכתב האישום. גם שאלה זו טרם הוכרעה בפסיקה.
מבט ביקורתי
ככלל, חוק איסור לשון הרע, בדומה למצב הקיים במשפט המקובל ובמשפט האמריקני, קובע כי לא קמה עילת תביעה אזרחית בגין לשון הרע על המת ולשון הרע על ציבור. אולם, יש לבחון את ההסדר בחוק על הרקע המיוחד של החברה הישראלית.
כבר נזכר במספר מקומות בפסיקה כי שלילת זכות התביעה בגין מקרים אלו עשויה לפגוע בכבוד האדם. מהו אותו כבוד האדם שנפגע? ד"ר אורית קמיר, בספרה: "שאלה של כבוד – ישראליות וכבוד האדם" מחלקת את מושג כבוד האדם לארבע קטגוריות שונות: הדרת כבוד (Honor), הילת כבוד (Glory), כבוד מחיה (Respect) וכבוד סגולי (Dignity). ניתוח מדויק יותר, שיקבע אילו מבין הקטגוריות של הכבוד המנויות לעיל נפגע, יקל על הקביעה האם המצב החוקי הקיים ראוי אם לאו.
לשון הרע על מת
החברה הישראלית מאופיינת במנטאליות של הדרת כבוד (Honor). חברות בהן הדרת הכבוד היא ערך מרכזי הן חברות היררכיות, ומקומו של האדם בהיררכיה נקבע על פי הדרת כבודו. הכבוד בחברות אלו נתפס כנכס דו-פני: הפן החיובי הוא הדרת הכבוד והפן השלילי הוא בושה. ככל שאדם צובר לעצמו יותר השפלה ובושה כך מעמדו יורד. פגיעה בהדרת כבודו של הזולת מאדירה את הדרת כבודו של הפוגע על חשבון הנפגע ומותירה אותו עם מעין "חוב הדרת כבוד". כדי לכסות את החוב הזה על הנפגע לבצע פעולת גמול כלשהי להשבת הדרת כבודו. תפקיד פעולת הגמול הוא לגרוע מכבודו של הפוגע עם ריבית ולהשיב כבוד זה לנפגע. בעבר בחברות מסוימות טקס הדו-קרב שימש ככלי יעיל ליישובם וסיומם של סכסוכים על רקע הדרת כבוד (אחרת סאגת נקמת הדם הייתה נמשכת עד טיפת הדם האחרונה של המשפחות היריבות).
חברת הדרת כבוד מעודדת אמנם אינדיבידואליזם ואחריות אישית, כיוון שכל פרט מגן על הדרת כבודו ומאדירה. עם זאת כתם של בושה הדבק בהדרת כבודו של אדם משפיע גם על המקורבים לו ועל בעלי בריתו (משפחה, שבט, חמולה, קהילה, קבוצה וכו').
יש להניח כי כל נושא לשון הרע שייך לעולם של הדרת כבוד, כפי שציטט השופט חשין בפסק דין סנש את ויליאם שייקספיר, במחזה ריצ'רד השני (בתרגום חופשי): "האוצר הטהור ביותר שהזמנים מאפשרים הוא מוניטין חסר רבב...קח ממני את כבודי וחיי תמו."
The Purest Treasure mortal times afford Is spotless reputation…Take honor from me and my life is done
— William Shakespeare, Richard II, Act I, scene I, 11
האומר דברי לשון הרע מאדיר בכך את הדרת כבודו העצמית על חשבון הדרת כבודו של האדם אליו מכוונים דברי לשון הרע. האדם אליו מכוונים דברי לשון הרע מאבד מכבודו ולכן צובר בושה.
מבחינה זו ההסדר החוקי, השולל עילת תביעה אזרחית בגין לשון הרע על המת, הוא בעייתי. כשהמת עובר מן העולם הוא מותיר מאחוריו את משפחתו. הדרת הכבוד נתפסת כ"נכס של המשפחה" כולה ולשון הרע על המת כמוה כפגיעה בהדרת כבודה של המשפחה וצבירת בושה. קיים חשש שבשל ההסדר המשפטי בחוק, שלא מקים עילת תביעה אזרחית בגין לשון הרע על המת, יחסם האפיק המשפטי כולו ליישוב הסכסוך וכך עלולה המשפחה לפנות לערוצים לא רצויים לשם ביצוע פעולת גמול שתשיב את הדרת הכבוד. נראה כי בעולם של הדרת כבוד, קיים היגיון להמשיך להגן על הדרת כבודו של המת ושל משפחתו כדי למנוע מצבים בהם המשפחה 'תיקח את החוק לידיים' באמצעות ביצוע של פעולות גמול להשבת הדרת הכבוד שנגרעה ממנה.
שיקום הדרת כבודה של משפחת המת, יכולה להיעשות בבמות אחרות מבימת בית המשפט והמשפחה. לדוגמה, המשפחה יכולה לפנות אל אמצעי התקשורת לשם טיהור שמו הטוב של יקירם ולהשיב בדרך חוקית זו את הדרת כבודם.
בנוסף, ההסדר הנוגע ללשון הרע על המת עשוי לפגוע גם ב"הילת הכבוד". הילת הכבוד מוגדרת ככבודו של האדם כנברא בצלם אלקים. הילת כבוד היא תכונה מולדת, מוחלטת וטבועה לדעת רבים באדם, שיש להמנע מכל ניסיון לפגוע בה. הילת הכבוד הנה מטפיזית והיא חלק מתפיסת עולם אמונית. היא אינה פועל יוצא של אנושיותו של האדם אלא נגזרת מאלקותו של ה'. כבוד מעין זה, בשונה מהדרת הכבוד מקנה כבוד שווה לכל האנשים ולכן כשם שיש להביא לקבורה את כל בני האדם כך אסור לחלל את כבודם לאחר לכתם. אכן, המשפט העברי (כפי שהודגם בפרק של לשון הרע על מת, לעיל) מקנה הגנה לכבודו של אדם לאחר מותו מתוך הרעיון שפגיעה בשמו הטוב של המת כמוה כפגיעה בה'.
לשון הרע על ציבור
קיים מתאם ברור בין יחסי הדרת הכבוד בין פרטים מסוימים בתוך חברה, בינם לבין עצמם, לבין ההתנהגות הקולקטיבית של החברה ביחסיה עם חברות אחרות. כל פרט הנמנה עם קבוצה מסוימת עשוי לחוש הזדהות מלאה ואחריות כלפי שאר חברי קבוצתו כאשר הם ניצבים מול קבוצה אחרת. כפועל יוצא, פגיעה בהדרת כבודה של קבוצה אחת (לדוגמה על ידי הוצאת לשון הרע עליה מפי קבוצה אחרת) מחייבת פגיעה גדולה יותר בהדרת כבודה של הקבוצה הפוגעת. ללא מנגנון יעיל ליישוב סכסוכים, יכולה נקמת הדם בין שתי הקבוצות להמשיך עד בלי די.
בחברות המאופיינות בהדרת כבוד תמיד קיים פוטנציאל ברור וחזק לשימוש באלימות על מנת לפרוע את חוב הדרת הכבוד, אימתי שנוצר. ההסדר החוקי כיום, כפי שהוצג, לא מקים עילת תביעה אזרחית בגין לשון הרע על ציבור וגם פנייה לאפיק הפלילי מותנית באישור היועץ המשפטי לממשלה, שכמוהו לא ניתן עד היום. לכן, למעשה, לא ניתן לפנות לדרך המשפטית ליישוב סכסוכים מעין אלו. לפיכך, קיים חשש ממשי שבהיעדר מנגנון משפטי שכזה, יפנה אותו ציבור נפגע או מי מתוכו שחש פגוע אישית מהנאמר וכתוצאה מכך צבר בושה, לדרכים לא רצויות על מנת לשחרר לחצים ותסכולים ולהשיב את הדרת הכבוד האבודה מהגורם הפוגע. כפועל יוצא, הדבר יעצים ויחמיר את השסעים השונים המאפיינים במילא את החברה הישראלית (דתי, עדתי, מעמד כלכלי, עיסוק וכו'..) ויוביל ליצירת מדנים ואיבה ואף לאלימות.
בנוסף, בהסדר החקיקתי בנוגע ללשון הרע על ציבור יש גם משום פגיעה בכבוד המחיה. כבוד המחיה מכיר באדם כמות שהוא, תוך התחשבות בצרכיו וקבלתו יחד עם השונות שבו ומאפייניו האישיים והייחודיים. כבוד המחיה מכיר בצרכים הדרושים לשם פריחתו ומימושו האופטימלי של כל פרט - הן כפרט ייחודי והן כחבר בקבוצת זהות שהוא מרגיש שייך לה. לפיכך כבוד המחיה הוא מושג רחב יותר מהכבוד הסגולי ומעורפל יותר, וממנו נגזרות זכויות חברתיות וקבוצתיות. כבוד המחיה מתייחס לשונותם של פרטים וקבוצות ולצורך הקולקטיבי של כל בני האדם לדו-קיום על אף השונות. דומה כי שלילת זכות התביעה בגין לשון הרע על חבר בני אדם יכולה לפגוע בכבוד המחייה ובזכויות קבוצתית. זאת במיוחד אם בוחנים את הדברים על רקע תפיסת הקהילתנות לפיה כל אדם הוא תמיד ובהכרח, קשור לבני אדם אחרים, לקהילות שונות, להיסטוריה כלשהי ולמקום מסוים והשתייכותו זו היא שמגשימה אותו והופכת אותו לעמוק יותר ומלא תוכן.
סימוכין ומקורות
- חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965.
- עידו רן "לשון הרע על ציבור – קבוצת אנשים, גופים חברים בארגון", www.articles.co.il/article/6872 באתר "מאמרים"
- דברי ההסבר להצעת חוק לשון הרע תשכ"ב-1962, ה"ח 504, 146
- דברי ההסבר להצעת חוק לשון הרע (תיקון), תשכ"ו-1966, ה"ח 693, 123
- דברי הכנסת 37, 2450.
- חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור לשון הרע – הדין המצוי והרצוי (2005).
- איתי רום ומתן שירם "[www.idi.org.il/hebrew/article.asp?id=1988 כבוד המת]" אתר המכון הישראלי לדמוקרטיה:
- א' שנהר, דיני לשון הרע (נבו הוצאה לאור בע"מ, התשנ"ז-1997), 161-163.
- ת"א 87908/01 אשכנזי אברהם נ' בצלאל אלוני (טרם פורסם, 17.03.2002).
- רע"א 1917/92 סקולר נ' ג'רבי, פ"ד מז (5) 764 (1993).
- בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, תק-על 99(2).
- Providence Journal Co. v. F.B.I 460 F. Supp 778, 793 (1973)
- דברי כנסת 48, 2021.
- חפץ חיים, כלל ח סעיף ט; כלל י סעיף יב
- שולחן ערוך, אורח חיים, הלכות יום הכיפורים, סימן תרו, ג.
- תלמוד בבלי, סדר קודשים, מסכת ערכין, דף טו, עמ' ב.
- חוק העונשין, התשל"ז-1977.
- ע"א 294/91 חברה קדישא גשח"א קהילת ירושלים נ' קסטנבאום פד נו(2) (1992)
- ד"כ ,37 2404 (תשכ"ג).
- תא 02 / 22346 אלקייסי רתיבה נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פ"מ תשס"ד(3) 913
- הצעת חוק איסור לשון הרע (תיקון-זכותו של המת לשם טוב), התשס"ה-2004, ה"ח 3879704.
- Halsbury’s Laws of England, Volume 28, 7 (4th ed. 1997).
- American Jurisprudence, Volume 50, 723-732, (2nd ed. 2006)
- Communitarianism And Individualism (Shlomo Avineri & Avner de-Shalit ed., Oxford University Press, 1992)
- Robert D. Sack, Libel, Slander, and Related Problems 154-158, 166-167 (Robert D. Sack & Sandra S. Baron ed., 2nd ed. 1994)
- John G. Fleming, An Introduction To The Law Of Torts (Oxford, 1985)
- Riesman, D., Democracy and Defamation- Control of Group Libel, 42 Columbia L. Rev 730 (1941)
- כ. פינטון, "לשון הרע על עצמים ועל הציבור – ויוציאו דיבת הארץ", פרשת שלח, גיליון 77 (תשס"ב)
- נ. סולברג, "לשון הרע על ציבור" בתוך: פרשת השבוע, גיליון 155 (משרד המשפטים-המחלקה למשפט עברי, תשס"ד).
- "פלא יועץ", ערך "לשון הרע"
- שו"ת הראנ"ח, ר' אליהו בר' חיים, סימן צ"ג .
- אילנה בן שושן-גורן, לשון הרע.
- על פי 37/50 שטרנהל נ' היועמ"ש פד (ו) 119 (1952).
- ע"א 698/77 ועד עדת הספרדים בירושלים נ' יעקב ארנון פ"ד לב (2) 185 (1978)
- על פי (ת"א) 2025/92 אבן נ' רוטר פמ"ד תשנ"ד (א) 309, 311-312 (1993)
- דברי הכנסת 46, 2422 (תשכ"ו).
- ת"א (י-ם) 18275/95 גרוס נ' צימרמן.
- בר"ע 3254/98 (י-ם) פרופ' משה צימרמן נ' מאיר גרוס, דינים מחוזי כרך לב(3) 556
- ת"א 43114/99 נתן זהבי נ' חבר הכנסת יצחק כהן ס(3) 267, 275-275 (2000)
- ת"א 1255/03 בן נתן עופר נ' בכרי מוחמד (לא פורסם).
- ת"פ (ת"א) 3895/82 חברת תעשיות איירמק (1975) בע"מ מ' חברת אליאב בע"מ פס"מ תשמ"ט (ב) 65, 72. (1982(
- (Paul Mitchell, The Making of the Modern Law of Defamation 43-47 (2005
- Second, torts, §560 & §564 Restatement
- אורית קמיר, שאלה של כבוד – ישראליות וכבוד האדם (תשס"ה).
ראו גם
- חוק איסור לשון הרע
- איסור לשון הרע בהלכה
- הגנת "אמת דיברתי" בלשון הרע
- הגנת תום הלב בלשון הרע
- דיני הנזיקין
- קהילתנות
- חופש הביטוי
- כבוד האדם
לקריאה נוספת
- חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר ובועז שנור לשון הרע – הדין המצוי והרצוי (2005).
- אורית קמיר, שאלה של כבוד – ישראליות וכבוד האדם (תשס"ה).
קישורים חיצוניים
- ענבל בר-און, לשון הרע על ציבור, באתר News1 מחלקה ראשונה, 27 בספטמבר 2010
- איתי רום ומתן שירם, כבוד המת, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- ורד לוביץ' ומירב יודילוביץ', בני משפחתו של דורון אשכנזי ז"ל תובעים את בצלאל אלוני, באתר ynet, 15 באוגוסט 2001
- גיל סלומון, יצהר יפצה את משפחת החטוף, באתר nrg, 18 בינואר 2007
