שבלולי יבשה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןשבלולי יבשה
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: רכיכות
מחלקה: חלזונות
תת־מחלקה: שבלולים
סדרה: שבלולי יבשה
שם מדעי
Stylommatophora
שבלול הגינה

שבלולי יבשה (שם מדעי: Stylommatophora) היא סדרה[1][2] של שבלולים שמכילה את רוב מיני החלזונות והשבלולים החיים ביבשה. בקבוצה זו מעל 20 אלף מינים.

השבלולים בקבוצה זו נושמים באמצעות ריאה שנמצאת בחלל הגלימה ורובם בעלי קונכייה אם כי יש מינים בהם הקונכייה התנוונה ונעלמה, כגון החשופיות. לכל שבלולי היבשה מסדרה זו יש משושים שבקצותיהם נמצאות עיניים, ומאפיין זה מגדיר את הקבוצה והעניק לה את שמה המדעי.

קבוצת שבלולי היבשה היא אחת הקבוצות המצליחות בקרב הרכיכות. שבלולי היבשה חיים במגוון אזורים ואקלימים שונים הנעים בין סביבות ממוזגות לבין סביבות יבשות למחצה. במדבר שבו פחות יש פחות מ-50 מ"מ גשם בשנה אין השבלולים יכולים לשרוד (בגלל הטמפרטורה והיובש הקיצוני), ולכן באזורים אלה אין כמעט שבלולים.

שבלולי היבשה הם הרמפרודיטים ובעלי מערכת רבייה דו זוויגית. כמעט כולם מטילים ביצים. רוב שבלולי היבשה ניזונים מרקבובית, חומר צמחי מת, פטריות, טחב, חזזית הנמצאים על האדמה. רבים מהם ניזונים גם בצמחים ירוקים וישנם גם מספר סוגים שטורפים בעלי חיים אחרים (כולל שבלולים). מנגד, בעלי חיים רבים ניזונים על שבלולים, בהם פרוקי רגליים, עופות ויונקים (בעיקר מכרסמים).

לאדם מערכת יחסים ארוכה עם שבלולי היבשה. עוד מתקופת שחר האנושות האדם אוכל שבלולי יבשה בעת העתיקה נחשבו השבלולים למעדן אצל אומות העולם, ושני מינים - שבלול רומי ושבלול הגינה - גודלו במיוחד על ידי הרומאים למאכל והופצו על ידם בכל שטחי האימפריה הרומית. מנגד, מספר מינים של שבלולים וחשופיות התגלו כמזיקים לחקלאות. האדם התפעל ממגוון הקונכיות הספירליות, הסליליות והבורגיות (Helix) של השבלולים, והניסיון לסווגם ולקטלגם היה מבין הראשונים למיין את עולם הטבע ולחקרו באופן מדעי. חקר הרכיכות הוא מחקר פעיל המתמשך גם בימינו אנו.

אנטומיה ופיזיולוגיה

גוף החילזון מורכב משלושה חלקים עיקריים:

  • ראש – הראש נושא את הלוע ואת אברי החישה. אברי החישה הם למעשה שני זוגות משושים וזוג לחיים עשיר בקולטנים המכסה את הלוע. הראש מצויד בלסתות חזקות וחסרות שיניים, לשון מחוספסת מכוסה במאות שיני גריסה וטחינה הנקראת "מגרדת".
  • רגל – הרגל היא איבר התנועה. יש לה סוליה שטוחה ושרירית המצופה באפיתל המפריש ריר דביק. ריר זה מתקרש במגע עם אוויר ומהווה קרום חלק המגן על הסוליה בזמן התנועה (יש ספרי לימוד הטוענים שחילזון יכול לזחול על תער גילוח מבלי להיחתך). הרגל השרירית מאפשרת לחילזון להיאחז ולהיצמד למשטחים חלקים (בשילוב עם הריר אותו הרגל מפרישה), לזחול ולשחות (תלוי במין).
  • שק קרביים – שק הקרביים מכיל את רוב אברי החילזון, כלומר את מערכת הרבייה, מערכת העיכול, מערכת הנשימה, את עיקר מערכת ההובלה והעצבים. חשוב לציין כי הפתחים לרוב מערכות אלה נמצאים ברגל לצד הראש. את שק הקרביים עוטף קפל עור עשיר בבלוטות הנקרא גלימה. הגלימה מפרישה חומר רירי מקריש ההופך בהמשך לקונכייה.


הקונכייה

ערך מורחב – קונכייה
מורפולוגיה של קונכייה. ליחצו על התמונה להגדלה.

את גוף החילזון עוטפת הקונכייה, שהיא מבנה קשיח וחיוני עבור החילזון. הקונכייה מגנה מפני טורפים ומהווה מסתור מפני יובש בהיותה בלתי חדירה כמעט למים. הקונכייה ספירלית-בורגית ועשויה מחומר גירני (המורכב מסידן). בחלק מהמינים הקונכייה נתיישרה או נעלמה כליל.

הקונכייה מורכבת משלוש שכבות:

  1. השכבה החיצונית – השכבה העליונה הדקה העשויה קונכיולין, חומר אורגני דמוי כיטין. השכבה החיצונית מגנה על השכבה האמצעית מפני חומצות, בהן החומצה הפחמתית המצויה בגשם.
  2. השכבה האמצעית (פריזמות) – היא השכבה העיקרית ומורכבת בעיקר מסידן פחמתי.
  3. השכבה התחתונה (שכבת דר) – מורכבת מחומר אורגני אותו מפרישות בלוטות בגלימה. השכבה מסודרת בצורת גבישים המעניקה לפנים הקונכייה את צבעה וברקה.

עובי הקונכייה מושפע מהאזור בו חי החילזון. חלזונות החיים בסביבה גירנית הם בעלי קונכיות עבות יותר, לעומת חלזונות החיים בסביבה לא גירנית. ישנם מינים של חלזונות, הנקראים חשופיות, בהם הקונכייה התנוונה כמעט לגמרי ואף נעלמה. החשופיות יכולות להתקיים גם בסביבה חסרת סלעי גיר ולהתחפר עמוק יותר באדמה, אך מאידך פגיעות יותר למזג האוויר ולכן לא יכולות להתקיים בתנאי יובש וחום שבהם חלזונות אחרים, בעלי קונכייה מתאימה, יכולים לעמוד.

לצבע הקונכייה יש לעיתים משמעות הישרדותית. קונכייה לבנה חלקה מחזירה הרבה קרינה וכך מגינה על השבלול מפני התחממות יתר. מנגד, קונכייה מפוספסת בגווני חום-בז' מסווה את השבלול מפני טורפים. לחץ הטריפה ותנאי מזג האוויר בוררים בין אפשריות צבע אלה ולעיתים לאותו מין יש מספר מופעי צבע בהתאם למקום חיותו והגורמים הללו.

  • הקונכייה של שבלול הגינה ורוב מיני השבלולים היא בדרך כלל בעלת פיתול ימני אך ישנם פרטים עם קונכיות בעלות פיתול שמאלי
    הקונכייה של שבלול הגינה ורוב מיני השבלולים היא בדרך כלל בעלת פיתול ימני אך ישנם פרטים עם קונכיות בעלות פיתול שמאלי
  • שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
    מבט ממספר זוויות על קונכייה של שבלול רומי Helix pomatia
  • שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
    קונכייה חרוטית מגדלית של שבלול אפריקאי ענק מהמין Achatina fulica
  • שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
    מבט ממספר זוויות על קונכייה של לבנונית מהמין Sphincterochila baetica
  • מבט ממספר זוויות על קונכייה של שיננית מהמין Cyclodontina inflata שלה שיניים בפתח הקונכייה
    מבט ממספר זוויות על קונכייה של שיננית מהמין Cyclodontina inflata שלה שיניים בפתח הקונכייה
  • מבט ממספר זוויות על קונכייה שטוחה של שבלול מהמין Caracollina lenticula
    מבט ממספר זוויות על קונכייה שטוחה של שבלול מהמין Caracollina lenticula
  • מבט ממספר זוויות על קונכייה ספירלית של שבלול מהמין Arianta arbustorum
    מבט ממספר זוויות על קונכייה ספירלית של שבלול מהמין Arianta arbustorum
  • מבט ממספר זוויות על קונכייה חרוטית מגדלית של שבלול מהמין Chrysallis virgata porracea
    מבט ממספר זוויות על קונכייה חרוטית מגדלית של שבלול מהמין Chrysallis virgata porracea
  • שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
    קונכייה חרוטית של שבלולית מהמין Trochoidea elegans
  • קונכייה ספירלית שטוחה של שבלול מהמין Helicella itala
    קונכייה ספירלית שטוחה של שבלול מהמין Helicella itala
  • קונכייה של שבלולית מהמין Trochoidea liebetruti
    קונכייה של שבלולית מהמין Trochoidea liebetruti
  • קונכייה כישורית-מגדלית של סגורית מהמין Bulgarica denticulata
    קונכייה כישורית-מגדלית של סגורית מהמין Bulgarica denticulata

מערכת העצבים והחושים

משושיו של שבלול, מבט קרוב

לשבלול מרכז עצבי דמוי מוח, בצורת טבעת גנגליונים, המורכבת משני גושים עיקריים - מעל לוושט, ומתחתיה. זוג הגנגליונים העליונים מקושר לראש ולאברי החישה, בעוד הגוש התחתון מקושר לרגל ולשאר האיברים הפנימיים. איבר שיווי המשקל של השבלולים נקרא statocyst ובאמצעותו יודע השבלול את האוריינטציה שלו במרחב. המשושים בקדמת ראש החילזון מחולקים לשני זוגות; הזוג העליון, בו מצויות שתי העיניים, והוא מתפקד לראייה ולהרחה למרחק. הזוג התחתון מהווה איבר מישוש והרחה, בעיקר למרחק קצר. חוש הראייה אצל השבלולים דל ביותר והעיניים נועדו בעיקר להבחין בין אור לחושך ולעיתים לגילוי תנועה, וישנם אף מינים עיוורים. לעומת זאת, חוש הריח אצל השבלולים מפותח ביותר.

למעשה, קיום משושים שבקצותיהם נמצאות העיניים הוא המאפיין המגדיר את הקבוצה ואף העניק לה את שמה המדעי Stylommatophora סטילומטופורה = "עמודים נושאי עיניים", שכן ביוונית עתיקה: Stylo = עמוד, מוט (מתייחס למשוש), omma = עין, phora = נושא, סוחב.[3]

למרות הרושם ששבלולים הם בעלי חיים טיפשים וחסרי יכולת חשיבה משמעותית, מסתבר שבתחומים הרלוונטיים לחייהם הם בעלי יכולת למידה. ניסוי שנעשה על חשופיות הראה שניתן ליצור התניה בשבלולים ובכך ללמד את השבלול להתנהג בדרך מסוימת.[4]

מערכת הנשימה

חשופית אוכלת פטרייה.

מערכת הנשימה אצל השבלולים מורכבת מריאה ופתחה הנקרא פנוימוסטום. הפנוימוסטום נסגר ונפתח לסירוגין, ובאותו הזמן חלל הריאה גדל וקטן, וכך נעשה חילוף הגזים בשבלול. הריאה מוקפת בכלי דם רבים הקולטים את החמצן שנכנס לריאה, ופולטים את הפחמן הדו-חמצני לחלל הריאה. החילזון שולט בפתיחה ובסגירה של הפנוימוסטום, וכך מונע איבוד מים. המקבילה להמוגלובין - חלבון נושא חמצן - אצל השבלולים היא חלבון ההמוציאנין, שבמקום ברזל מכיל נחושת. מערכת הנשימה באמצעות ריאת אוורור (בניגוד לריאה דיפוזית שנמצאת אצל קדם-זימאים שעלו ליבשה) היא אחד המפתחתות בהצלחתם והתאמתם של שבלולי היבשה לחיים ביבשה, מחוץ למים.[5]

מערכת העיכול

מערכת העיכול מתחילה בלוע. הלוע מורכב ממספר חלקים; לחיים הדוחקות את המזון אל פתח הלוע, הלסת העליונה שהיא לסת קרנית וקשיחה ולשון העשויה כמגרדת בעלת אלפי שיניים קרניות, הנקראת משננת או מגרדת (בלועזית: radula) בעזרתן החילזון טוחן את המזון. המזון הגרוס עובר אל הוושט, שם זוג בלוטות רוק, הממוקמות משני צדי הוושט, מפרישות אנזימים ומיצי עיכול, ההופכים את המזון לעיסה. לאחר מכן, המזון עובר לקיבה, ומשם למעי המתפתל מספר פעמים בתוך הגוף, ועובר תהליכי ספיגה (בעזרת בלוטת הכבד), עד לפי הטבעת (הממוקם בפתח הקונכייה).

מערכת הרבייה של השבלולים מורכבת ביותר ובמקרים רבים משמשת להבחנה בין הטקסונים השונים.[6]



מערכת התנועה

שבלול זוחל על חלון

התנועה אטית, ונעשית באמצעות התכווצויות גליות לאורך הסוליה. תוך כדי ההתקדמות מופרש ריר מן הסוליה. הריר למעשה מתחלק לשני סוגים - דליל ומימי, וצמיגי ודביק. שילוב של שני סוגי הריר מאפשר לחילזון להתהלך על משטחים חלקים, וכן על משטחים מחוספסים, בלא שייפגע. שריר העמודית, הנמתח ממספר מקומות ברגל ועד לקודקוד הקונכית, מהווה איבר חשוב ביותר בחיי החילזון - בשעת סכנה, או חוסר פעילות, מתכווץ שריר העמודית, ומושך את הרגל והראש אל תוך הקונכייה שמספקת הגנה.

אצל שבלולי מים התנועה נעשית באמצעות ריסים הצמודים לסולייה. בגלל הציפה של המים, יכול החילזון לנוע באמצעות תנועות חתירה של הריסים.

גודל

רוב שבלולי היבשה הם יצורים קטנים שגודלם נע בין כמה מילימטרים לכמה עשרות מילימטרים (בדרך כלל עד 4–6 ס"מ). עם זאת, ישנם מיני שבלולים גדולים יותר שגודלם נע בין 6 ל-10 ס"מ. שבלול היבשה הגדול ביותר הוא החילזון האפריקאי הטיגריסי שאורכו הממוצע 18 סנטימטרים ואורכו המרבי יכול להגיע ל-30 סנטימטרים, ומעט אחריו החילזון האפריקאי הענק שאורכו הממוצע הוא 10 סנטימטרים ואורכו המרבי יכול להגיע ל-20 סנטימטרים. שבלול היבשה הגדול ביותר בישראל הוא שבלול החרמון שגודלו יכול להגיע עד ל-5 ס"מ.[7] גודלם הקטן של רוב מיני השבלולים מקל עליהם להסתתר בחגווי הסלע או להתחפר בקרקע, לטפס על שיחים ולהיצמד למשטחים תלולים.

אורח חיים

אורח חייהם של שבלולי היבשה כולל בעיקר אכילה, רבייה וקיוט בתקופות של חוסר פעילות. מאחר שמחלקת החלזונות מוצאה בים, נאלצו שבלולי היבשה לעבור המתאמות לאורח חיים יבשתי, הן בהתאמת הפיזיולוגיה שלהם (כגון מעבר לנשימה בריאה במקום בזימים) והן באופן ההתנהגות שלהם (רבייה, הישרדות בתנאי יובש, אכילה והגנה מפני טורפים אחרים). פרק זה דן באופן כללי בשבלולי היבשה ויש לזכור שמינים של שבלולים מאמצים גם פתרונות פרטניים, ולפעמים ייחודיים להם, לקיום ביבשה.

תזונה

רוב שבלולי היבשה הם אוכלי צמחים, הניזונים מחומר צמחי מת, רקבובית, צמחים ירודים, חזזית, טחב, עובש, פטריות ובעלי חיים מיקרוסקופיים. לעיתים הם ניזונים גם מחומר צמחי ירוק. לשבלולי היבשה יש את האנזים צלולאז המאפשר להם לפרק תאית וכך לאכול צמחים מתים וחיים ולהפיק מהם ערך תזונתי.

אף שהשבלולים ניזונים בעיקר מחומר צמחי מת ורקבובית, מינים רבים של שבלולי יבשה ניזונים גם מצמחים ירוקים, נבטים, עלים, שורשים וזרעים. מינים אלה, כגון הדרחול והחשופית, יכולים לגרום נזק רב לצמחים ובעיקר לגינות ולחקלאות (כגון עצי פרי הדר). יש מינים של שבלולי יבשה טורפים כגון רומינה ערופה, טורפנית ורירנית.

התמודדות עם תנאי יובש

חלזונות ממין דרחול השיח מטפסים על שיחים וקוצים בחודשי הקיץ החמים, כדי לא להתבשל באדמה הלוהטת

השבלולים, מעצם טבעם כרכיכות, מאבדים כמות ניכרת של מים דרך עורם הלח. יתרה מכך, הכליות שלהם אינן מווסתות את משק המים, והם נאלצים לפנות לאמצעים אחרים כדי להימנע מהתייבשות.

אחת הדרכים העיקריות למניעת התייבשות, איבוד נוזלים ושמירה על לחות היא פעילות רק במזג האוויר מתאים כאשר הסביבה והאוויר לחים מספיק. בארצות החמות השבלולים פעילים בעיקר בסתיו ובחורף הקרירים והלחים יותר (לעיתים רק בימים או לילות גשומים), ולא פעילים בקיץ החם והיבש (ראו בהמשך על קיוט קיץ). בנוסף, השבלולים פעילים בעיקר בשעות הלילה, שבהן איבוד המים קטן יותר.

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
שבלול רומי עם חתם גירני (ולצידו מושית השבע).

פרט להתאמת תקופת הפעילות, ישנם מספר מנגנונים נוספים להקטנת איבוד מים. ראשית - רוב גופו של השבלול מוגן על ידי הקונכייה, שאינה חדירה למים, ומגנה על האיברים הפנימיים. בשביל למנוע איבוד נוסף של מים השבלול נוהג לכווץ גם את שאר גופו אל תוך הקונכייה. במינים מדבריים, פתח הקונכייה קטן יותר מבמינים באזורים לחים, כדי להקטין את ההתייבשות. בעת שהות ארוכה בתוך הקונכייה, השבלול מפריש חומר רירי, אשר בו משובצים גרגירי גיר. הריר מתקשה והופך לחתם (epiphragma) עמיד בפני מים, העוזר לצמצמם את איבוד המים אף יותר. החתם עצמו, במיוחד מול פתח הנשימה, חדיר למעבר גזים, כך שהשבלול מסוגל להמשיך ולנשום.

בארצות הצפון הקרות שוקעים השבלולים לתרדמת חורף, אך בארצות החמות, בעונת הקיץ, כאשר הסכנה להתייבשות גבוהה נכנס השבלול לתרדמת קיץ דווקא. הוא מפריש חומר רירי דביק המתקשה וסוגר את פתח הקונכייה ומדביק אותו למשטח, או לגזע עץ. מכסה זה, הנקרא חתם (epiphragma), אטום לנוזלים אך חדיר לאוויר, וכך מאפשר לחילזון לנשום מבלי לאבד נוזלים. במהלך תרדמת הקיץ מבצע החילזון קיוט (aestivation): הוא מסתגר בקונכייה, הוא מפסיק כמעט את כל פעילות חילוף החומרים וגופו עובר שינויים פיזיולוגיים שנועדו לתמוך בשרידות החילזון במהלך הקיוט: שרירי הריאה פוסקים לפעול, כך שהשבלול מסתפק בנשימה דיפוזית בלבד, הכליה אוגרת בתוכה את החומרים המופרשים, והגלימה מפרישה חומרים המונעים איבוד מים אף יותר. עם רדת הגשם נמס הריר המוקשה והחילזון משתחרר מהאחיזה.

למרות כל הדרכים הללו אין השבלולים מסוגלים לשרוד בתנאי יובש קיצוניים במיוחד של מדבר צחיח, ובאזורים שבהם יש מתחת ל-50 מ"מ גשם בשנה והטמפרטורות גבוהות לא חיים שבלולים.

שבלולי יבשה שחזרו למים

ישנם מספר מיני שבלולים שנדדו מהיבשה לחיים במקווי מים מתוקים ובחופי גאות ושפל. רובם נושמים באמצעות ריאות ולכן צריכים לעלות מדי פעם לפני המים כדי לנשום אוויר. אחד מווקטורי התפוצה העיקריים של חלזונות המים המתוקים הוא עופות מים. מזונם של חלזונות המים המתוקים כולל אצות, פלנקטון, רקבובית וחומר אורגני על קרקעית מקווה המים, אך חלקם גם טורפים. הם מהווים טרף לחיות שונות, כגון דגים ועופות מים.

טריפה וגורמי תמותה

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:
עשרות קונכיות ריקות של לבנונית מפוזרות ב"שולחן אכילה" של מכרסם מדברי במכתש רמון. המכרסמים הם מן הטורפים העיקריים של הלבנונית.

לשבלולים חלק חשוב במארג המזון, ולא רק כמפרקי רקבובית וחומר צמחי מת, אלא גם כמזון לבעלי חיים אחרים.

שבלולי היבשה מהווים טרף למגוון רב של בעלי חיים בהם פרוקי רגליים, עופות, מכרסמים ואף שבלולים אחרים. בארץ ישראל טורפים עיקריים של השבלולים הם המכרסמים קוצן, גרביל ומריון, העוף קיכלי וכן צפרדע החפרית. חרקים רבים טורפים גם שבלולים, כגון החיפושיות רצה שחורה וטורפת השבלולים. גם צרעות מסוימות תוקפות שבלולים ומשתמשים בהם כפונדקאי לזחל שלהן.

כנגד טריפה פיתחו שבלולי היבשה מספר אסטרטגיות: הסוואה - הקונכייה מפוספסת בצבע הדומה לצבע הסביבה המסתיר את השבלול מעיני טורפיו, ביצורים - קונכייה עבה שבה השבלול מסתתר ולטורף קשה לפצחה (למשל קונכייתה העבה של לבנונית קמוטת-פה), מחסומים - פתח קטן בקונכייה ובו שיניים שמונע מחרקים קטנים להיכנס לתוך הקונכייה, הגנה כימית - היות השבלול רעיל לאכילה או קצף דוחה שהוא מפריש כנגד טורפיו.

בנוסף לטריפה שבלולים רבים מתים מטפילים שונים, החל בחיידקים ונגיפים וכלה בתולעים ופרוקי-רגליים זעירים. שבלולים רבים מתים גם עקב התייבשות ואי-שרידה של קיץ חם במיוחד או שנת בצורת. שבלול החרמון, שפעיל רק בסתיו, מקייט הן בשיא החורף והן בקיץ, אך חלק מפרטיו לא שורדים קיוט זה ומתים במהלכו.

טקסונומיה

שבלולי היבשה הם בעלי חיים ממערכת הרכיכות ובסדרת שבלולי יבשה (Stylommatophora).[1] בעבר קבוצה זו קוטלגה כתת-סדרה ומאוחר יותר כסדרה. בעקבות מחקרים בעשורים האחרונה חלה ריוויזיה גדולה במיון הרכיכות והחלזונות בפרט. תת-מחלקות כגון קדם-זימאים ושבלולים בוטלו מאחר שלא היו מונופילטיות (כלומר: ענף הכולל אב-קדמון וכל צאצאיו, שזו קבוצה טקסונומית טבעית) ופוצלו למספר קבוצות. במסגרת ריוויזיה זו הסדרה שבלולי יבשה Stylommatophora מקוטלגת היום כענף (clade) ללא שם או דרגת מיון (כגון מחלקה, תת-מחלקה, סדרה או תת-סדרה). מצב זה עשוי להשתנות בהמשך עם התייצבות הטקסונומיה בעקבות המעבר כיום מטקסונומיה לינאית לטקסונומיה קלדיסטית.

שבלול השדה ממשפחת הקדמומיים (Helicidae) הנפוץ בארץ ישראל.
חילזון אפריקאי ענק ממשפחת Achatinidae.
חשופית - שבלול ללא קונכייה.
שבלול מהמין Euglandina rosea (על-משפחה Achatinelloidea).
שבלול מהמין Megalophaedusa martensi (משפחת סגוריים).
קובץ:Sphincterochila candidissima viva 01.jpg
לבנונית מהמין Sphincterochila candidissima (משפחת לבנוניתיים).

נכון ל-2015 מיקומו הסיסטמטי של הענף שבלולי היבשה הוא כלדלהלן:

בעלי חיים ← רכיכות ← חלזונות ← שוני-זימים Heterobranchia‏ ← Euthyneura ‏← Panpulmonata ←‏
← ריאתיים חדשים Eupulmonata ←‏ Stylommatophora (שבלולי יבשה)

על-משפחות

להלן מיון של ענף שבלולי היבשה, על פי Taxonomy of the Gastropoda (Bouchet & Rocroi, 2005) הנכון ל-2005.

משפחות

להלן רשימה חלקית של משפחות מפורסמות בסדרת שבלולי היבשה. הרשימה נכונה ל-1993.

השבלולים והאדם

השפעה תרבותית

אוסף קונכיות של שבלולי יבשה במוזיאון טבע

בני אדם רבים מרותקים ממגוון הקונכיות הספירליות של החלזונות השונים והשבלולים בפרט. עד היום קונכיות מהוות פריטי אספנות נפוצים. יש הנוהגים לאסוף קונכיות וצדפות על שפת הים ובמקומות רבים המצויים לאורך החוף ואף צוללים אוספים קונכיות מרשימות מקרקעית הים ומציעים אותן למכירה. למעשה, חקר הרכיכות (מלקולוגיה) החל באיסוף, מיון וקיטלוג של קונכיות, ענף שנקרא קונכיולוגיה. אריסטו היה הראשון לפרסם מחקר על הרכיכות ופרסום זה היה קנוני עד הרנסאנס ותחיית המדעים. בתחילת העת החדשה איסוף קונכיות והצגתן לראווה בארונות תצוגה (שנקראו "קאבינט") היה פופולרי למדי בקרב מעמד האצולה ועודד מסעות ומשלחות לאיסוף קונכיות אקזוטיות ברחבי העולם. בהמשך, עם התחזקות מדעי הטבע בסוף המאה ה-17 החל מחקר ביולוגי ושיטתי יותר של הרכיכות והחלזונות בפרט.

השבלול מוזכר בתנ"ך בספר תהלים, פרק נ"ח, פסוק ט' כמשל לרשעים הולכים בדרך חלקלקות, יש הסבורים שהשבלול המוזכר שם הוא החשופית. על פי רש"י השבלול הוא ה"חומט" המוזכר בין שמונת השרצים[9], מנגד הרבה חוקרים ופרשנים חולקים עליו[10].

בישראל, השבלול הוא אחת מהחיות החביבות בעיקר על ילדים, זאת הודות לקונכייתו. מוכר בארץ גם שיר ילדים נודע "ברל'ה צא החוצה": ("ברל'ה ברל'ה, צא החוצה! אמא ואבא יתנו לך עוגה!"). לקראת תחילת עונת הסתיו ניתן לראות עשרות קונכיות של שבלולים, בדרך כלל ממין דרחול השיח הנפוץ במישור החוף, הדבוקות לגבעולי קוצים, ומחכים לגשם הראשון. בחורף ניתן לראות שבלולי גינה גדולים זוחלים בגינות וחצרות הבתים. בחורף ובתחילת האביב נראים יותר חשופיות הנקראות בחיבה "שבלולים עירומים" בגלל שהן חסרות קונכייה.

בתרבויות רבות, השבלול הוא שם דבר לאטיות, ואדם אטי נמשל לעיתים לשבלול.

השפעה אקולוגית וכלכלית

אסקרגו

עוד משחר האנושות אכל האדם שבלולים. נמצאו אף שרידים של קונכיות בגלליהם של אנשים מהעת העתיקה. במספר תרבויות, בהן רומא העתיקה והמטבח הצרפתי, בשר שבלול מסוים - "אסקרגו" - נחשב למעדן. כתוצאה מכך, מינים אלה של שבלולים, בעיקר שבלול רומי (Helix pomatia) ושבלול הגינה (Helix aspersa / Cornu aspersum), יובאו לאזורים שונים בעולם ואף הפכו למינים פולשים כאשר חלקם ברחו מהשבי.

לשבלולים היה גם שימוש רב במהלך ההיסטוריה ברפואה העממית, כמרכיב ביצירת תרופות ומשחות לטיפול במחלות וכאבים שונים.

חלזונות רבים משמשים נשא לטפילים ופתוגנים שונים, ויכולים להפיץ מחלות. למשל, חילזון אפריקאי ענק, מין פולש של שבלול גדול שמוצאו באפריקה, נושא עליו פתוגנים שונים ומפיץ אותם בעולם.

אף שמרבית השבלולים ניזונים מחומר צמחי מת ורקבובית, ישנם מינים של שבלולים, בעיקר חשופיות, שניזונים מצמחים ירוקים ומזיקים לגידולים חקלאיים. הללו מכרסמים בצמחים וגידולים חקלאיים, ונזקן נע מהשחתת הצמח, עבור בפסילתו לשיווק ומאכל וכלה בהריגת הצמח. אחת הדרכים להילחם בשבלולים המזיקים לחקלאות היא מחסום בראקר, מעין חצאית נחושת המולבשת על גזע הגידול ומונעת מהשבלולים והחשופיות לטפס ולהגיע לעלים ולפירות. אמצעים אחרים כוללים הדברה, באמצעות רעלים או בהדברה ביולוגית.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: ברלה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: שבלול
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חלזונות
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: שבלולי יבשה

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 יוסף הלר, 1993, שבלולי ארץ ישראל - אורחות חיים ומגדיר - עמ' 22-23.
  2. ^ ראו דיון בנושא בפרק #טקסונומיה.
  3. ^ אטימילוגיה של Stylommatophora במילון מרים-ובסטר ואטימולוגיה של Stylommatophora במילון Fine Dictionary.
  4. ^ יוסף הלר, 1993, שבלולי ארץ ישראל - אורחות חיים ומגדיר - עמ' 46-47.
  5. ^ יוסף הלר, 1993, שבלולי ארץ ישראל - אורחות חיים ומגדיר - עמ' 32.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 יוסף הלר, 1993, שבלולי ארץ ישראל - אורחות חיים ומגדיר - עמ' 47-53.
  7. ^ יוסף הלר, 1993, שבלולי ארץ ישראל - אורחות חיים ומגדיר - עמ' 260. גובה הקונכייה של שבלול החרמון הוא 40–50 ס"מ וקוטרה 35–45 מ"מ.
  8. ^ הכוללת את החילזון האפריקאי הענק.
  9. ^ רש"י על ויקרא יא ל
  10. ^ ראה פירוט בשכן חומט תחלתו בכעדשה – שבלול מעת משה רענן, מתוך פורטל דף יומי
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26745145שבלולי יבשה

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שבלולי_יבשה&oldid=2717134"