רבי יעקב וילנא
רבי יעקב וילנא (מכונה גם רבי יעקב מווילנה; בן רבי בנימין וואלף; חי בסוף המאה ה-17 ובמחצית הראשונה של המאה ה-18) היה מקובל, רב ושד"ר הקהילה האשכנזית בירושלים. פעילותו התפרשה על פני וילנה, ארץ ישראל, האימפריה העות'מאנית, מרכז ומערב אירופה. רבי יעקב היה מבני ה'חבורה הקדושה' של רבי יהודה החסיד[1] וחבר בישיבת המקובלים בירושלים. הוא נודע כבקי בתורת הקבלה, ובייחוד בזכות חיבורו המשותף עם רבי נתן נטע מנהיים – הביאור "יאיר נתיב" על ספר "מאורי אור" של רבי מאיר פופרש.
ביוגרפיה ופועלו
מוצאו של רבי יעקב מווילנה שבליטא. על שנותיו המוקדמות ידוע מעט; בין תלמידיו באותה תקופה נמנה המדקדק רבי אליהו בן רבי עזריאל מווילנה[2]. בראשית המאה ה-18 עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים, בזיקה לחבורתו של רבי יהודה החסיד. לא ברור אם הצטרף לקבוצת העולים עם רבי יהודה חסיד או שעלה לארץ ישראל בנפרד.
מסעותיו ונדודיו
רבי יעקב יצא מארץ ישראל מספר פעמים, הן במסגרת שליחותו כשד"ר והן לצורכי לימוד ועניינים אישיים. במהלך מסעותיו חתם את שמו כ"יעקב מווילנא ירושלמי"[א], ולעיתים כיעקב וילנא שליח ירושלם[4].
במסגרת שליחותו יצא לאירופה לגיוס כספים עבור הקהילה האשכנזית בירושלים. בכ"ה בחשוון תס"ג שהה בהמבורג, ושם קיבל מקופת גבאי ארץ ישראל חמישים רייכסטלרים שיועדו לפדיון שבויים — ככל הנראה על רקע מצוקתם של יהודי העיר, שנחשבו לשבויים בידי השלטון העות'מאני עקב אי־תשלום חובות[5].
באותה תקופה פעל בערי אשכנז שליח נוסף מירושלים — רבי שלמה בן רבי חיים הלוי[ב]. לפחות בחלק מן הזמן שהו השניים יחד, וייתכן שנשלחו במתכונת משותפת. במהלך מסעם נקלעו לסכנת נפשות, אך ניצלו ממנה, כפי שתיאר רבי שלמה באיגרת שמסר למצילם, ר' יעקב בן משה כ"ץ מיאנוב[ג].
לכל המאוחר בשנת תס"ז שב רבי יעקב לירושלים[ד]. עם שובו למד בישיבת הגביר רבי ישראל יעקב פירירה[6], וכן למד בחברותא עם רבי נתן נטע מנהיים בבית מדרשו של רבי אברהם רוויגו[ה]. רבי נתן נטע תיאר אותו בתארים מופלגים, בין היתר: "בקיא בחדרי תורה" ו"סיני ועוקר הרים"[1]. הם חיברו יחד ביאור לספרו של רבי מאיר פופרש, "מאורי אור"[7].
בשלב מסוים שהה באיזמיר, שם לימד קבלה. בין תלמידיו נמנה רבי מאיר ביקייאם, אשר הזכיר שמועות מרבו בספריו. חוג זה היה קשור לרבי יצחק הכהן רפפורט[8]. במקביל נשא ונתן בהלכה עם חכמי איזמיר[9].
משנת תפ"א ואילך נזכר רבי יעקב שוב באירופה המערבית והמרכזית. הוא שהה באמסטרדם[10], ביקר באזור האלה[11], ובסוף חודש סיוון תפ"ד שהה במנטובה, שם קיבל מהקהילה 600 לירות מנטובניות לפדיון שבויים[12]. הוא גם התארח בביתו של רבי אברהם סגרי אב"ד קאסלי[13].
במשך כל תקופה זו, גם לאחר חורבן הקהילה האשכנזית, המשיכו בני ביתו של רבי יעקב להתגורר בירושלים. ככל הנראה, בשל רדיפות נושים הקשורות לחובותיו האישיים[ו], לא היה ביכולתו לשוב לעיר[ז]. התרומות שקיבל במהלך שנים אלו נועדו לסייע במצוקתו האישית. עם זאת, אף בתקופה זו נותר רבי יעקב מכונה "שליח ירושלים"[14].
מסעו באיטליה עם שלוחי חברון
ערך מורחב – שלוחי חברון באיטליה (תפ"ה)
בתחילת חודש תשרי תפ"ה שהה רבי יעקב בפאדובה והודיע לרבי אברהם סגרי על כוונתו להצטרף למסע שלוחי חברון[13]. בהמשך הצטרף למסעם של השלוחים — רבי דוד מלמד ורבי ישראל הכהן — בפרארה, בביתו של רבי יצחק למפרונטי כדי לשוב עמם לארץ ישראל[15].
רבני איטליה העריכו את גדלותו התורנית, ובמשך שהותו בערי איטליה היה רבי יעקב עסוק בהוראת הלכה למעשה[16].
בעוד שלוחי חברון היו טרודים בפירנצה ביישוב מחלוקות הקהילה ובמחלוקת סביב מינויו של רבי עמנואל חי ריקי לרב העיר[17], ניהל רבי יעקב משא ומתן הלכתי עם רבי יצחק למפרונטי. בעת שהותם בורונה, הזמין רבי דוד מלמד שני זוגות פרשיות תפילין, אולם עם הגעתן לפרארה לא ניתן היה להבחין אילו מהן נכתבו עבור תפילין של רש"י ואילו עבור אלו של רבינו תם. חליפת מכתבים זו, שנמשכה לאורך מסעם בערי איטליה, נדפסה לימים באנציקלופדיה ההלכתית 'פחד יצחק'[14]. בענייני הלכות תפילין דן רבי יעקב באותה עת גם עם רבי עמנואל חי ריקי, בסוגיית השינוי ממנהג אשכנז בנוגע להנחת תפילין בחול המועד[18].
אם לדיונים הללו הייתה נגיעה ליחס שבין ההלכה לקבלה[19], הרי שעם רבי יוסף אירגס עמד בקשר גם בענייני קבלה מובהקים[20].
התיישבותו בצפת
עם שובו לארץ ישראל התיישב בצפת, ולישיבתו שם נהרו תלמידים מרחוק. בין תלמידיו נמנה רבי רפאל ישראל קמחי. בחודש אייר שנת תפ"ח (1728) חתם עם טובי העיר על כתב שליחות לרבי ישראל קמחי בצאתו לאיטליה[21]. יתכן כי בהמשך אותה שנה מונה לרבה של צפת, שכן בחודש אב הוא מופיע בראש החותמים על הסכמת חכמי צפת לספר ידי אליהו מאת רבי אליהו גאליפפה[22]. ממכתב שנשלח אליו מאיטליה בשנת תצ"ב ניתן ללמוד כי צעירים מאיטליה נסעו לצפת כדי ללמוד תורה מפיו[23].
רבי יעקב נקבר ב״מערת האשכנזים" בצפת[ח].
יחסו לשבתאות
במקביל לעליית רבי יהודה חסיד, הגיעה לירושלים קבוצה שבתאית בהנהגת חיים מלאך. ייתכן כי רבי יעקב בא במגע עם חברי קבוצה זו, וגישתו כלפיהם התאפיינה במורכבות, הדומה אולי לזו של החיד"א בדור שאחריו[ט]. תימוכין לכך מצויים בכתבי החיד"א, המצטט דברים ששמע מפי בנו של רבי יעקב, רבי חיים ירוחם וילנא. בעדות זו מתאר רבי יעקב את מסעותיו של חיים מלאך בחיפוש אחר תורת הנסתר, עד לאימוץ קבלת רבי שמואל פרימו באדריאנופול וזניחת משנתו המוקדמת[24].
שאלת זיקתו האישית של רבי יעקב לשבתאות עולה בעיקר ממקורות שבתאיים, הנוטים לעיתים "לנכס" לעצמם חכמים שלא נודעו ככאלה ממקורות אחרים. לפי מקורות אלו, נמנה רבי יעקב – לכל הפחות בתקופה מסוימת – עם מאמיני שבתי צבי[י]. על סמך מקורות אלו, ובשילוב החשד השבתאי שדבק בבני חבורתו של רבי יהודה חסיד, נוטים חוקרים מאסכולת גרשם שלום להכריע בדבר זיקתו השבתאית של רבי יעקב[28].
אף שלא ידוע על מעורבות ישירה של רבי יעקב בפולמוס רמח"ל, אזכוריו בפרשה זו מעידים על הסמכות הרבה שיוחסה לו בקרב מקובלי איטליה והלוחמים בשבתאות[י"א], וכן על פרשנות מנוגדת לשבתאות להנהגותיו בייחוד לאור הפרשנות שניתנה להן במקורות שבתאיים[י"ב].
משפחתו
אביו, רבי בנימין וואלף, נמנה עם נכבדי העיר וילנה. חתימתו מופיעה בפנקסי העיר בראש החותמים על כמה פסקי ציבור[30].
בנו, רבי חיים ירוחם וילנא, נולד בירושלים בסביבות שנת ה'תס"ג (1703)[31], היה תלמיד חכם ושד"ר, ונפטר בשנת ה'תקל"ה (1775).
מסורות מסוימות קושרות את מוצאו של "הראשון לציון" רבי יעקב שאול אלישר לרבי יעקב ווילנא[32].
חיבוריו
יאיר נתיב
"יאיר נתיב" הוא ביאור מקיף לספר הקבלה "מאורי אור" מאת המקובל רבי מאיר הכהן פופרש. הביאור נתחבר במשותף בידי רבי יעקב מווילנה ורבי נתן נטע מנהיים, ונשען על ספר הזוהר וספרי קבלה נוספים.
הספר "מאורי אור" נדפס לראשונה בפרנקפורט דמיין בשנת תס"ט (1709) בצירוף הביאור "יאיר נתיב", תחת הכותרת הכוללת "מאורת נתן" (בכתיב חסר), וכך נדפס גם במהדורות מאוחרות.
הגהות על ספרי קבלה
רבי יעקב כתב הגהות לתיקוני הזהר על פי קבלת האר"י. הגהותיו שולבו בדפוסים רבים של הזוהר שראו אור לאחר מכן.
בנוסף לכך השתמרו הערותיו והגהותיו בכתבי יד, שנרשמו בשולי חיבורים קבליים שונים. בכללן הגהות לספר עץ חיים, המופיעות בכמה כתבי יד, וכן הערות והגהות ל"זוהר חדש" ול"מדרש הנעלם", הידועות מכתב יד יחיד.
לקריאה נוספת
- מאיר בניהו, ר' יעקב וילנא ובנו ויחסיהם לשבתאות, ירושלים: רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה - שנה ד, תשי"ג, רג - ריד
קישורים חיצוניים
ביאורים והרחבות
- ↑ הסכמה לספר שתי ידות, לר' אברהם ב"ר חזקיה חזקוני, אמסטרדם, תפ"ו; הסכמה לספר פחד יצחק, לרבי יצחק למפרונטי, חלק ב, ויניציאה, תקיג; [3] ועוד. בהגהותיו ל"תיקוני הזוהר", שנדפסו בידי בנו, סומנו דבריו בראשי התיבות "ימין" 'יעקב מווילנא ירושלמי נר"ו' (רבי חיים ירוחם וילנא, הקדמת המגיה, תקוני הזהר, קושטא, תק).
- ↑ לפי רשימות שוערי העיר ברעסלא, נכנס לעיר בספטמבר 1702 ושהה בה שוב בין ה-2 ל-12 במאי 1703 (אברהם יערי, שלוחי ארץ ישראל: תולדות השליחות מהארץ לגולה מחורבן בית שני עד המאה התשע עשרה, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"א, עמ' 324). שליחותו נזכרת שנים אחדות אחר־כך באגרת שכתבו ראשי עדת האשכנזים בירושלים למנהיגי קהילת ברעסלא (יצחק ריבקינד, צרור כתבים לקורות היהודים בארץ ישראל, רשומות: מאסף לדברי זכרונות, לאתנוגרפיה ולפולקלור בישראל, הוצאת דביר, תל-אביב, תרפ"ו (כרך רביעי), עמ' 319). מנגד, מאיר בניהו סבור כי הדמות המופיעה ברשימות השוערים אינה ר' שלמה אלא חיים מלאך; ראו: מאמרים - לקביעת זמנם של שתי אגרות ירושלמיות, עמ' של.
- ↑ ”שהציל אותי ואת מאודי מן האורבים ורוצחים שהיו אורבים לנפשי ימים כמה ולא נתנני אלקים בידם... כי שלח אותי ואחוזת מרעי הגיבור בתורה והמפורסם בעגלה ונתן לי עבד לרוץ לפני ואף בעצמו הלך עמנו... לתת מרגוע לנפשינו שלום מן האורבים אשר לקחת נפשנו זממו”. כגמול על מעשהו העניקו למיטיבם מתנה — העתק קונטרס הכולל סגולות שונות, חלקן על פי קבלה מעשית שהגיע לידיהם במסורת מחכמי חברון הקדומים. הם חתמו על האגרת וההעתקה: ”כ״ד הקטון שלמה במוהר״ר חיים מקרתא ירושלים - העתקתי אות באות מגוף המכתב” ו”נאום יאקלי וילנר תושב ירושלים עיר הקדושה” (יעקב בן משה כ"ץ, מנחות יעקב סלת, וילמרסדורף, תצ"א, מדף כט עמוד ב עד דף ל עמוד ב). אף שרבי יעקב חתום על האיגרת, אברהם יערי העיר כי רבי שלמה אינו מפרש מיהו אותו "גיבור בתורה" שנלווה אליו, וייתכן כי רבי יעקב רק אישר את דברי חברו בשלב מאוחר יותר. עם זאת, פעילותו של רבי יעקב כשליח באותן שנים מוכחת מרשימות קופת "פדיון שבויים" בהמבורג. סגולה נוספת המיוחסת לרבי יעקב וילנא מצויה בכתב יד תחת הכותרת סגולה קבלתי מר' יעקב ווילנא, בתוך: אוסף פרטי, סגולות, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית.
- ↑ באותה שנה למד עם רבי נתן נטע מנהיים לפני שיצא האחרון לשליחות, ונפגש עמו ועם רבי אברהם רוויגו בבית המדרש שייסד רבי אברהם[1], עוד בטרם יצא גם הוא לשליחות ממושכת בחו"ל, לכל המאוחר באותה שנה (רבי משה חגיז, שפת אמת, אמסטרדם, תס"ז, דף כב עמוד א). באותה שנה נמנה רבי יעקב גם עם חכמי הקהילה האשכנזית בירושלים שחתמו על כתב הרבנות שנשלח לר׳ דוד אופנהיים (מאיר בניהו, חליפת אגרות בין הקהלה האשכנזית בירושלים ור׳ דוד אופנהיים, ירושלים: רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה - שנה ג, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"א, עמוד קכט).
- ↑ [1]. רבי יעקב שהה בחו"ל בעת יסוד הישיבה ולא נמנה אז ברשימת המקובלים (ראה רשימה: יעקב מאן, התישבות המקובל ר' אברהם רוויגו וחבורתו בירושלים בשנת התס"ב ליצירה (1702 לספה"נ), ציון: מאסף החברה הא״י להיסטוריה ואתנוגרפיה, תרצ"ד (כרך 6), עמ' פד, באתר JSTOR). מלשונו של רבי יעקב נראה כי מקום קביעות לימודו עם רבי נתן נטע בלילות היה בישיבה, אך הוא לא נמנה בין חבריה, ראה: רבי יעקב בן רבי בנימין וואלף מווילנא, הקדמת המחבר - יאיר נתיב.
- ↑ על שטר חוב משנת תע"ה שיוחס לרבי יעקב ראו: שטר חוב משנת תע"ה, פנחס גרייבסקי, זכרון לחובבים הראשונים, חוברת י, ירושלים, תרפ"ח, עמ' 29; רבי אריה ליב פרומקין, תולדות חכמי ירושלים, חלק שני, ירושלים, תרפ"ח, פרק ה, עמ' 86 והערת אליעזר ריבלין, במילואים, עמ' 19. עם זאת, מן המקורות שפרסם מאיר בניהו עולה כי הזיהוי עם רבי יעקב מווילנה שגוי. ראו: מאמרים - קהל אשכנזים בירושלים, עמ' קסד, תעודה ד' ושם הע' 15, ועמ' קפח, אגרות כד, כו.
- ↑ בתקופה זו ציין רבי יעקב במכתביו את היותו "מגורש" מירושלים ואת אי־יכולתו לשוב אליה, מבלי להזכיר את מצוקות יושבי העיר — בניגוד לדפוס הרווח במכתבי השדרי"ם. ראו גם דברי רבי יצחק למפרונטי: ”ואתחנן אל ה׳... שאגרוף צדקו ומשפטו אויבי כתו״ר ושונאי ביתו עוד בה עשריה ולשפוך דמם הטעון הזיה” ([14])
- ↑ אברהם יערי, מסעות ר׳ משה ירושלמי, בתוך מסעות ארץ ישראל, תל אביב, תש"ו, עמ' 433. מנגד, אברהם משה לונץ מציין כי קברו מצוי ”בשפולי הר הזתים ממול מצבת יד אבשלום תחת עץ זית אחד ועל אבן קברו לא נחרת כל כתובת” (קברי ארץ הצבי, ירושלים, שנתון לידיעת ארץ ישראל - שנה א, וינה, תרמ"ב, עמוד 121). עם זאת, סביר כי זיהוי זה מתייחס לאדם אחר — אביו של ה"חכם צבי", שלפי המקורות מקום מנוחתו בירושלים (רבי צבי הירש אשכנזי, הקדמה לשו"ת חכם צבי).
- ↑ החיד"א הציג עמדה מורכבת, המפרידה בין שלילת האמונה השבתאית לבין, למשל, הערכת יצירתם התורנית של מחברים שבתאים (או כאלו שנטו לשבתאות), בבחינת "תוכו אכל, קליפתו זרק". הוא פסל ספרים רק כאשר זיהה בהם סכנה או זיוף. בספרו "שם הגדולים", החיד"א אף מזכיר חכמים שבתאים ומעניק להם תארים כגון "רב גדול" או משבח את דרשותיהם, כל עוד התוכן עצמו נחשב לראוי. להרחבה ראו: ישעיה תשבי, 'ציונים לדמותו של החיד״א', נתיבי אמונה ומינות: מסות ומחקרים בספרות הקבלה והשבתאות, תל אביב 1964, עמ׳ 231-228; עודד כהן, אמונות פסולות, ספרים כשרים: גישתו של החיד"א לחכמים שבתאים ולחיבוריהם, ציון: רבעון לחקר תולדות ישראל, החברה ההיסטורית הישראלית, שנה פג (תשע"ח - ג), עמ' 323-350, באתר JSTOR. ראוי לציין כי החיד"א רחש הערכה רבה לרבי יעקב; הוא שילב תדיר מתורתו בכתביו, ועמדתו כלפי אישיותו הייתה נקייה מכל סייג או חשד לשבתאות.
- ↑ בכתבי השבתאי אברהם מיראנדה מוצג רבי יעקב כחלק מ'שלשלת הקבלה' של תורת הסוד השבתאית, ומובאות בהם שמועות בשם תלמידיו לפיהן מסר דברים בשם רבי שמואל פרימו. עוד עולה מהם כי בתקופה מאוחרת לזו של חיים מלאך — עת האשים רש"פ את מלאך בסילוף תורתו וסירב להוסיף ולפגוש בו — למד רבי יעקב אצל רש"פ[26]. ממקור שבתאי עולה כי מלאך ביקר אצל רש"פ בסביבות השנים תנ"ד-תנ"ה[27], ומכאן ששהותו של רבי יעקב שם הייתה מאוחרת יותר. לפי המקורות השבתאיים, רש"פ הוסיף להחזיק בשבתאות נסתרת באותה עת.
- ↑ תלמידו, רבי רפאל ישראל קמחי, הצהיר בעדותו בפני בית הדין בוונציה (ג' בכסלו ת"צ): ”דעתי להביא הדברים למחנותינו... ושם אתנו גדולים ומופלאים קדושי עליון ובפרט רבי הרב הגדול והקדוש הגאון מוהר"ר יעקב וילנא... והם יבחינו ויכירו וידעו שורש הדברים...” (מרדכי שריקי (עורך), אגרות רמח"ל ובני דורו, ירושלים, תשס"א, אגרת ח (עמ' כט)). דבריו אלו הוזכרו מאוחר יותר גם באיגרת רבי שמשון מורפורגו לרבי משה חגיז (ניסן ת"צ) (ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו - א, אגרת נו, עמוד קכח)
- ↑ באיגרת מאת רבי יוסף אירגס נכתב: ”אמר לי מוהר"י ווילנא נר"ו שהוא לא היה מתעסק ביחודים ותמה עלי בראותו שאני הייתי מתבודד בהם”. בעוד, בנושא דומה, מקורות שבתאיים מייחסים לו נימוק שבתאי לכך שאינו מכוון בכוונות האר"י: ”שכל אותם הכוונות שכתב רבינו האריא״ל זלה״ה היו בזמן שהיתה שוכבת לעפר... לתת לה עלייה ולנערה מעפרה האמנם עכשיו שקמה שכינתא מעפרא אינם שייכים לה...”[29], הרי שההסבר שנתן רבי יעקב לרבי יוסף אירגס לאי-התעסקותו בייחודים היה החשש שמא ידבקו בו רוחות טומאה בעת הייחוד, והחשש לקבל מ'מגיד' שאינו אלא רוח טומאה קבלה משובשת (כזו החשודה בנטייה שבתאית)[20]
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 רבי נתן נטע מנהיים, הקדמת המחבר - יאיר נתיב, בתחילת ספר מאורת נתן, פרנקפורט דמיין, תס"ט
- ↑ ר' אליהו ב"ר עזריאל מווילנא, דברי המאסף והמסדר, ספר מאורת נתן.
- ^ 3.0 3.1 אגרת אל רבי יצחק למפרונטי, בתוך פחד יצחק - חלק יג, חברת מקיצי נרדמים, ברלין, 1888, דף קכא עמוד א
- ↑ אגרת שלוחי חברון וירושלים, בתוך פחד יצחק - חלק יג, דף קיז עמוד א
- ↑ דב ברילינג (גר'), לתולדות היחסים של יהודי המבורג לארץ-ישראל, נספחים, תעודה מס' 2, בתוך: ירושלים: רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה - שנה ג, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"א, עמוד צה
- ↑ רבי יעקב בן רבי בנימין וואלף מווילנא, הקדמת המחבר - יאיר נתיב, בתחילת ספר מאורת נתן.
- ↑ רבי נתן נטע מנהיים, הקדמת המחבר - יאיר נתיב
- ↑ רבי מאיר ביקייאם, הקדמת המחבר, מאיר לארץ, שאלוניקי, תקז
- ↑ רבי ברזילי יעבץ מביא את שהקשה לו ”החכם השלם סיני ועוקר הרים הרב כמוה"ר יעקב ווילנא ז"ל” (הלכות בשר וחלב, לשון למודים, איזמיר, תקטו, דף ב עמוד ב) ומצטט דברים שנמצאו בכתבי חמיו, רבי אליהו חאקו, מרבני איזמיר, משמו של רבי יעקב. (הלכות קריאת ספר תורה, שם, דף לז עמוד א).
- ↑ מדברי יונה בן יעקב אשכנזי, המוציא לאור של שיטה מקובצת על מסכת בבא מציעא, אמסטרדם, תפ"א (הקדמת מביא הספר לבית הדפוס, באתר גוגל ספרים), עולה כי באותה שנה התגורר בעיר.
- ↑ כן עולה מדבריו של רבי אליעזר בן שלמה זלמן ליפשיץ, כפי שהובאו בידי שמואל יוסף פין (קריה נאמנה, ווילנא, תרעה, עמ' 135), בקשר לתשובה הראשונה בספרו השיב ר' אליעזר שנכתבה בחורף תפ"ב (השיב ר' אליעזר ושיח השדה, דף ג עמוד א).
- ↑ שלמה סימונסון, תולדות היהודים בדוכסות מנטובה, חלק א, עמ' 352.
- ^ 13.0 13.1 רבי יעקב ווילנא, אגרת אל רבי אברהם סגרי, כתב יד בתוך: תעודות, אגרות, שטרות, שירים ועוד מן המאות י"ז-י"ט : לקט דפים בודדים, עמ' 147א, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
- ^ 14.0 14.1 14.2 14.3 פחד יצחק - חלק יג, דף קיט עמוד ב
- ↑ זכרונותיו של רבי יהודה גירון, כתב יד בתוך: אגרות, עמ' 17א, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
- ↑ ”ואם ידיו מלוכלכות בדם שפיר ושליא... לטהר אשה לבעלה... לכל זמן ועת” ([14]); רבי רפאל מילדולה, מים רבים - חלק ב, יורה דעה, סי' מג; חלק ג, שאלות ט - י
- ↑ פחד יצחק - חלק יג, דף קיט עמוד א; [3].
- ↑ חושב מחשבות, אמשטרדם, תפז, פרק תשעה ועשרים (דף כד עמ' ב)
- ↑ פחד יצחק - חלק יג, דף קכ עמ' ב ואילך; הנידון בדבר הנחת תפילין בחול המועד החל בגוריציה בשנת תע"ו, כשלימד רבי עמנואל חי ריקי כי אין להניח תפילין במועד אף בבית כנסת שבו נהגו להניחן, בשל האיסור על פי סוד (ראה: שאלות ותשובות שמש צדקה, בהערה המופיעה לפני הסכמות לתשובה ד (דף כה עמ' ב)).
- ^ 20.0 20.1 שמעון גינצבורג, ר' משה חיים לוצאטו ובני דורו - א, אסף אגרות ותעודות: מכונסות ומסודרות בסדר כרונולוגי ומוגהות על־פי מקורות וכתבי־יד בצרוף מבוא והערות, הוצאת דביר, תל אביב, תרצ"ז, אגרת מו, עמוד קב
- ↑ יצחק בן צבי, ארבע אגרות שד"רים מחברון ומצפת לפיסה, סיני: ירחון לתורה למדע ולספרות, שנה חמש עשרה, כרך ל, עמוד פו
- ↑ מאיר בניהו, החברה הקדושה של רבי יהודה החסיד ועליתה לארץ ישראל, ספונות: מחקרים ומקורות לתולדות קהילות ישראל במזרח, כרכים 3-4, ירושלים, תש"כ, עמוד קעה
- ↑ מאיר בניהו, ר' יעקב וילנא ובנו ויחסיהם לשבתאות, ירושלים: רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה - שנה ד, תשי"ג, עמוד ריב
- ↑ אוטוגרף מאוסף חיים רוזנברג, ק"ן סיפור, בתוך 'קובץ חבורי חיים יוסף דוד אזולאי', מאוסף הסמינר התיאולוגי היהודי באמריקה כ"י 5388, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית. הובא על ידי גרשם שלום, חדשות לידיעת אברהם קארדושו, בתוך: מאמרים לזכרון ר' צבי פרץ חיות, וינא, תרצ״ג, עמ' שלג. שלום לא הביא את הערת החיד"א בסוגריים בסוף המעשה: "חדאי נפשאי כי ילמד סתום מן המפורש ומי האיש ירא ה' ירחיק עצמו מהכל".
- ^ 25.0 25.1 אברהם מיראנדה, קבץ שבתאי, מאסף שאול אמריליו, אוסף יד בן צבי כ"י 2262, בפרויקט "כתיב" באתר הספרייה הלאומית
- ↑ [25] התמלול אצל: מאיר בניהו, 'דברי ר׳ אברהם מיראנדה על האמונה השבתאית, ספונות: מחקרים ומקורות לתולדות קהילות ישראל במזרח, ספר ארבעה-עשר (ספר יוון-כרך ד), ירושלים, תשל"א-תשל"ח, שער תשיעי: שירים וכתבים שבתאיים, עמ' תג-תח.
- ↑ מאיר בניהו, 'השמועות שסיפר ר' אליה אשכנזי על ר' חיים מלאך ור' יהודה חסיד', ספונות: מחקרים ומקורות לתולדות קהילות ישראל במזרח, ספר ארבעה-עשר, שמועות שבתאיות מפנקסיהם של רבי בנימין הכהן ורבי אברהם רוויגו, עמ' תקיב.
- ↑ מאיר בניהו, רבי מאיר ביקייאם, ספונות: מחקרים ומקורות לתולדות קהילות ישראל במזרח, ספר ארבעה-עשר, שער חמישי: השבתאים שנשארו ביהדותם, עמ' רד. בניהו מסתייע גם בעדות מיסיונר על חכם שבתאי שפרטיו עשויים להתאים לדמותו של רבי יעקב וילנא. ראו: ר' יעקב וילנא ובנו ויחסיהם לשבתאות, עמ' רד - רה.
- ↑ [25] התמלול הובא על ידי מאיר בניהו: דברי ר׳ אברהם מיראנדה על האמונה השבתאית, עמ' תה.
- ↑ כך בפסק בעניין הסכמה, שנרשם ב“פנקס דקלויז חדש” מיום י' בכסלו תס"ח, כפי שנזכר אצל הלל נח מגיד שטיינשניידר, עיר ווילנא, הערה בעמ' 140; וכן בפסק משנת תע"ד, הנזכר בקריה נאמנה, וילנה, תרע"ה, עמ' 112.
- ↑ ר' חיים ירוחם ווילנא, אגרת לשלמה מולכו (איזמיר), אברהם משה לונץ, ירושלים, שנתון לידיעת ארץ ישראל - שנה ד, עמ' 107
- ↑ ראה: בנימין פנטליאט, מוצא משפחתו של "הראשון לציון" הרב יעקב שאול אלישר, “שרשרת הדורות” כתב עת של העמותה הישראלית לחקר שורשי משפחה, כרך כ”ה, גליון מס’ 2, אלול תשע"א, עמ' 18-22.