יהדות מנטובה
קהילת יהודי מנטובה היא קהילה יהודית עתיקת יומין המתקיימת ברציפות מאז ימי הביניים בעיר מנטובה שבאיטליה. העיר כונתה על ידי יהודי העיר "מן־טובה" כמו שהארץ בה גרו נקראה "אי־טל־יה".
במאה ה־16 זכתה הקהילה לתקופת פריחה. בתקופה בה שלטה בעיר הדוכסות לבית גונזגה (Gonzaga), מספר יהודי הקהילה היה למעלה מ־3,000 נפש והם היוו כ־7% מאוכלוסיית העיר. בתקופת הרנסאנס עבדו יהודים בשרות משפחת שליטי העיר בתור רופאים, שחקנים ומוזיקאים. זאת, בנוסף לעיסוקם המרכזי, שנשאר, כמו ברוב איטליה, בבנקאות ומתן הלוואת בריבית. שכן, הסיבה העיקרית לכך שהורשו לגור בעיר הייתה במטרה שיקימו מוסדות להלוואה בריבית, עיסוק שהיה אסור לנוצרים.
תולדות הקהילה
אין תיעוד על ישיבת יהודים בעיר לפני המאה ה־11, אם כי אין זאת מן הנמנע, שכפי שישבו יהודים בערים אחרות באיטליה ישבו גם במנטובה. במאה ה־12 התיישב בה, לזמן מה, פרשן המקרא רבי אברהם אבן עזרא. בתקופת הרנסאנס חי בה המקובל, הרב משה זכות. הוא כלל בסידור התפילה של יהדות איטליה את המנהגים שחודשו על ידי חכמי צפת. העיר הייתה ידועה בתעשיית הדפוס שפרחה בה מיד לאחר המצאת הדפוס. בין היתר שכן בה דפוס אברהם כונת, אחד מבתי הדפוס העבריים הראשונים.
בשנת 1612 החליט הדוכס לרכז את היהודים באזור אחד (גטו), הכניסה והיציאה משכונת היהודים נעשתה דרך ארבעה שערים בלבד. באותה עת היו באזור ששה בתי כנסת, הנבדלים לפי נוסחי התפילה ולפי המשפחות.
אחרי מותו של וינצנזו השני, דוכס מנטובה, שהיה חשוך ילדים, עברה דוכסות העיר בירושה לקרלו גונזגה, בן הענף צרפתי של המשפחה. כחלק מהמשבר השלטוני וכנספח למלחמת שלושים השנים פרץ משבר במנטובה, סדרת מלחמות הקרויה Guerra di successione di Mantova e del Monferrato. שכירי חרב גרמנים (לאנדסקנכט) הידועים באכזריותם, השתלטו על העיר, שדדו אותה עד היסוד והביאו איתם את מחלת הדבר. כמקובל בימי הביניים ממסד הכמורה יחד עם שליטי העיר האשימו את היהודים בהפצת המחלה. ההוכחה בידם הייתה שאחוז התמותה אצל היהודים הוא נמוך ביותר. במרוצת המלחמות, כ־600 יהודים נסו ומצאו מקלט בנסיכות "בוצולו" (principe di Pozzolo), היום בעיר בוצולו (Bozzolo) (MN). כאלף יהודים אחרים, ניסו להימלט דרך הנהר פו, ברפסודות מאולתרות, אבל נסחפו בזרמים העזים של הנהר וטבעו.
במאה ה־17 החלה ירידה הדרגתית במספרם של היהודים במנטובה ומרביתם עזבו אותה[1].
בעת החדשה
מראשית המאה ה־18 החלה הגירת יהודים לעיר. פליטים הגיעו לאיטליה מארצות מרכז אירופה והוקמה במנטובה קהילה אשכנזית. אחרי העברת השלטון בעיר לידי בית הבסבורג, הוקנו בשנת 1791 זכויות אזרחיות ליהודים בעיר. בסוף המאה ה־18 הגיע צבאו של נפוליאון בונפרטה לעיר. רב העיר, אברהם ויטה קולוניה (Abraham Vita Cologna) נבחר להשתתף בסנהדרין של פריז.
בתהליך איחוד איטליה היו בין יהודי העיר כאלו שנטלו חלק בהקמת ממלכת איטליה, למשל ג'יוספה פינצי (Giuseppe Finzi) וריברולו מנטובני (Rivarolo Mantovano). כתוצאה ממלחמת העולם השנייה וגלי הגירה שאחריה, מספרם של יהודי העיר פחת והיום (2009)מצויות בעיר משפחות יהודיות בודדות.
שרידי הגטו העתיק נמצאים באזור הרחובות: via Governolo, piazza Bertazzoli, via Norsa ו־piazza Sermide. הבנינים באזור שומרים על ייחודם מהעבר ולא שונו.
מלבד בית קברות יש בעיר שני אתרים יהודים, שניהם במרכז הגטו ההיסטורי: בית הכנסת ובית הרב. בית הכנסת הנוכחי הוא במבנה של שלוש קומות אשר משנת 1825 שימש כבית אבות. בית הכנסת הוקם בשנים 1899-1902 והוא בקומה השנייה.
"בית הרב" הוא מבנה, שעל פי המסופר היה גר בו הרב. חזית המבנה מקושטת בקישוטים ובציורים בנוסח המאה ה־17 ובפנלים עם ציורים מהתנ"ך.
ספר המצבות
ביוזמת פרופ' מאורו פירני (Mauro Perani), מרצה ליהדות באוניברסיטת בולניה, ובמימון רשויות ממשלתיות ובנקים מקומיים יצא לאור כרך ובו תיעוד של המצבות ב־14 בתי קברות יהודיים במנטובה והסביבה.
הספר כולל את סיפור תולדות הקהילות ותיאור ותעתיק של 250 מצבות שנמצאות ב־14 בתי קברות בעיר ובסביבתה, בהם בערים והעיירות: בוזולו (Bozzolo), גזואולו (Gazzuolo), אוסטיאנו (Ostiano), פומפונסקו (Pomponesco), רוורה (Revere), בוצולוריוולורו מנטובנו (Boozzolorivarolo Mantovano), סביונטה (Sabbioneta ) - שם שוחזר בית כנסת ומשמש כמוזיאון, סרמידה (Sermida), ויאדנה (Viadana) ואדנדום (Addendum).
בניגוד לבתי הקברות הנוצרים, היהודים קברו את מתיהם רחוק מהעיר. אולי בשל כך נשמרו.
מהמצבות ניתן ללמוד על הפיוט והשירה העברית. טובי המשוררים מאותה תקופה חיברו קינות ופיוטים אשר נכתבו על המצבות. לדוגמה, הרב יהודה אריה ממודינה כתב למעלה מ־150 שירים למצבות, כולל למצבה שלו... הייתה זו פרנסה שכן משפחות עשירות נהגו לשלם עבור יצירות אלה.
רבי משה זכות שילב בדברים על המצבה מדרשי חז"ל אשר תיארו את ייסורי חיבוט הקבר, הנכללים בחיבורו "תפתה ערוך".
לקריאה נוספת
- שלמה סימונסון, תולדות היהודים בדוכסות מנטובה, ירושלים תשכ"ג
- יעקב לאטס, ארכיון של אבן, מקור ראשון, 28 נובמבר 2008
- Annamaria Mortari e Claudia Bonora ,diretta da Mauro Perani IL GIARDINO DEGLI EBREI CIMITERI EBRAICI NEL MANTOVANO, Casa Editrice Giuntina di Firenze, 2008 ((באיטלקית)
קישורים חיצוניים
- "מַנְטוֹבָה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ו, עמוד 245–246, באתר HebrewBooks
הערות שוליים
24171239יהדות מנטובה