פרשנות התלמוד הבבלי

ספרי התלמוד מודפסים כך שנוסח התלמוד עצמו במרכז, והפירושים מקיפים אותו. שני הפירושים המרכזיים הם פירוש רש"י, הנדפס בצידו הפנימי של הדף, ופירוש התוספות, הנדפס בצידו החיצוני. במעגל חיצוני יותר מובאים פירושים נוספים, הגהות וציונים.

פרשנות התלמוד הבבלי מתקיימת החל מתקופת התלמוד עצמו, וחיבורים של פרשנות הולכים ונכתבים גם בימינו. החיבורים החשובים נכתבו בעיקר בתקופת הראשונים. החיבורים המפורסמים והנלמדים ביותר הם פירושו של רש"י, שנכתב במאה ה-11, והתוספות, שנכתבו בין המאה ה-12 למאה ה-14. עיון בפירושים אלה, שנדפסו כמעט בכל מהדורות הש"ס, מהווה חלק אינטגרלי מלימוד התלמוד בישיבות גם היום.

פרשנות בתקופת התלמוד

למעשה התלמוד בעצמו מכיל פרשנות התלמוד, משום שהוא מורכב רבדים של דברי אמוראים המפרשים את דברי קודמיהם. בין השאר עסקו האמוראים ביישוב מקורות סותרים, בקושיות על מהלכים למדניים בדורות שקדמו להם ובתירוצים לקושיות, ובעיון בדרכי הלימוד וההיסק של הדורות הקודמים, כגון אופן השימוש במידות שהתורה נדרשת בהן. הסבוראים שבאו בדור שאחרי חתימת התלמוד לא כתבו חיבורי פרשנות נפרדים לתלמוד, אלא עסקו בעיקר בהטמעה והשלמה של התלמוד, בכינוסו ועריכתו.

הגאונים עסקו רבות בפירוש התלמוד אבל כמעט שלא השאירו חיבורים כתובים בתחום זה, מכמה סיבות: (א) מאחר שהידע היה מרוכז בישיבות הגדולות בסורא ובפומבדיתא, ולא היה צורך להפיץ את הידע ממקום למקום; (ב) משום שאופי הלימוד היה כזה שהעניק דומיננטיות רבה לרב המלמד, ולא עודד עצמאות לימודית מצד התלמידים, ולפיכך לא היה צורך בפירוש כתוב שיאפשר לתלמידים ללמוד בעצמם; (ג) משום שכל צורת הלימוד בתקופה ההיא הייתה צורה של לימוד בעל-פה, ולא היה מקובל להעלות טקסטים על הכתב (גם נוסח התלמוד עצמו נלמד כנראה בעל-פה ולא מן הכתב). עם זאת, קיימים כמה חיבורים פרשניים של הגאונים, שנתחברו לפי בקשתן של קהילות מספרד ומצפון-אפריקה ונשלחו אליהן.

תקופת הראשונים

ביאורים

בתקופת הראשונים, עם שקיעת קרנה של יהדות בבל והמעבר לספרד ולאשכנז (גרמניה וצרפת), החלה להיכתב ספרות ענפה של פרשנות לתלמוד הבבלי. במעבר מתקופת הגאונים לתקופת הראשונים נכתבו פירושיהם של רבנו נסים ורבנו חננאל, וכן פירושו של הרי"ף, שעיקרו ציטוט הטקסט התלמודי בהשמטת כל החומר הלא-הלכתי. במהרה קיבל ספר הרי"ף מעמד של בכורה, ובהרבה מקומות החליף את התלמוד כספר העיון העיקרי.

באשכנז נכתבו בראשית תקופת הראשונים אוסף של פירושים לתלמוד המתאפיינים בתמציתיות ובבהירות, שמטרתם לסייע ללומד בהבנת הסוגיה. פירושים אלו מכונים "פירושי מגנצא", ולהם משתייך למשל הפירוש מבית מדרשו של רבנו גרשום מאור הגולה. סוגת פירושים זו הגיעה לשיא בפירוש רש"י לתלמוד, שהפך עד מהרה לחלק בלתי נפרד של לימוד הגמרא.

תוספות

נכדיו של רש"י, רשב"ם ורבנו תם, יחד עם ר"י הזקן, ר"ש משאנץ והריצב"א כבר היו מראשי המדברים בסוגת הפרשנות החדשה שהתפתחה בצרפת: התוספות. בעלי התוספות כבר לא עסקו רק בפרשנות הטקסט אלא החלו להקשות מסוגיה אחת על חברתה. הם לא חששו לכלול בדיון אחד סוגיות ממסכתות שונות, לחפש בהן קוהרנטיות, ולתרץ את הסתירות ביניהן בדרכים שונות. חלק מבעלי התוספות, למשל הרא"ש, שילבו בחיבוריהם בין הפרשנות ופסיקת ההלכה. ספרות התוספות המשיכה להיכתב בצרפת עוד כמאתיים שנה (לערך מאמצע המאה ה-12 ועד המאה ה-14).

פרשנות ספרד

במקביל, נכתבה פרשנות עשירה גם בספרד. פרשני ספרד המוקדמים – בראשם הרי"ף, וכן ר"י מיגאש, רבי יצחק אבן גיאת ואחרים, פעלו כבר מתחילת תקופת הראשונים. במאה ה-13, כתב הרמב"ן את פירושו לתלמוד, ששילב את חריפותם של בעלי התוספות עם הפרשנות הספרדית. אחרי הרמב"ן נכתבו עוד פירושים וחידושים רבים בספרד, כשהחשובים שבהם הם פירושי הרא"ה והרשב"א תלמידי הרמב"ן, הריטב"א תלמידם והר"ן.

קו נוסף של פרשנות התלמוד נמשך בקהילות פרובאנס, החל מהראב"ד ומרבי זרחיה הלוי בעל "המאור" שחיבר השגות על הרי"ף ועד פירושו המקיף של רבי מנחם המאירי, שאסף וסיכם את כל פרשנות התלמוד שקדמה לו. פרשנות תלמוד שנשתמרה לדורות התקיימה במידה מועטה גם בארצות נוספות, בהן איטליה (רבי נתן מרומי, רי"ד, ריא"ז) ואף אנגליה.

תקופת האחרונים

פלפול

ערך מורחב – שיטת הפלפול

בתחילת תקופת האחרונים התמקדה פרשנות התלמוד בפלפול בסוגיות התלמוד, בשיטה שכונתה "שיטת החילוקים", שהגיעה לשיאה בין המאה ה-15 והמאה ה-17 בגרמניה ובפולין, אם כי ניצנים ראשונים של השיטה ניתן לזהות ב"תוספות גורניש" של המאה ה-14. שיטת פלפול זו הגיעה לעיתים לקיצוניות, שהתבטאה בעיסוק בפרטי פרטים וערימת תלי תלים של השערות והנחות שלא הייתה להן משמעות מלבד האתגר האינטלקטואלי. אמנם רוב הלימוד בשיטה זו התקיים בעל-פה, וכמעט שלא הועלו על הכתב חיבורים של פרשנות פלפולית כזו. שיטה זו עוררה עליה ביקורת, גם מצד רבנים, שהעדיפו עיון במידה המספיקה לעמוד על עקרונות הסוגיה והבנת השיטות המרכזיות בה. פירושים ברוח זו של התנגדות לפלפול קיצוני נכתבו למשל בידי המהרש"א והמהרש"ל, והם התמקדו בעיון בסוגיה ובדברי רש"י והתוספות על הסוגיה.

שיטת בריסק

ערך מורחב – שיטת בריסק

במחצית תקופת האחרונים לערך גבר כוחם של השוללים את הפלפול המוגזם, ובהם רבי יעקב יהושע פאלק בעל "פני יהושע" ורבי אריה לייב גינצבורג בעל "שאגת אריה". את פלפול החילוקים החליף לימוד בעל אופי חקרני יותר, שהתמקד בהבנה קונספטואלית של הרעיונות ההלכתיים ובפענוח הגורמים העקרוניים המשפיעים על מהלכי הסוגיה. דרך לימוד זו, שמופיעה כבר בפירוש קצות החושן של רבי אריה לייב הלר, הגיעה למיצוי בשיטת בריסק שפותחה בידי רבי חיים מבריסק. במקביל נכתבו קובצי חידושים רבים, כגון אלו של רבי עקיבא איגר, הגר"א, הנצי"ב, רבי שמעון שקופ וראשי ישיבות נוספים. דרך לימוד זו הדגישה את הראשונים ובעיקר את ראשוני ספרד כמקורות סמכות ולימוד; והמשיכה את המגמה של בעלי התוספות שפעלו למצוא קוהורנטיות בין המקורות.

יציאה מעולם הישיבות

עם ראשית פעילותה של תנועת ההשכלה היהודית ואנשי חוכמת ישראל החל גם עיסוק במחקר ביקורתי של התלמוד ועיון בדרכי התפתחותו ובנוסחיו. מחקר זה ביקש להדגיש דווקא את השונות שבין המקורות השונים. בין החוקרים החשובים בתחום זה: זכריה פרנקל, יעקב נחום אפשטיין ושאול ליברמן. בדרך כלל לא התקבל מחקר התלמוד בעולם הישיבתי, וברגיל קיים נתק הדדי בין שיטת הלימוד הישיבתית-החדשה לבין חוקרי התלמוד באוניברסיטאות. עם זאת, ניתן למצוא מספר חריגים, כגון שיטת הרב יחיאל יעקב וינברג. בשנים האחרונות נעשו מספר ניסיונות לשלב בין שתי התפיסות בבתי מדרש המשתמשים גם בכלי המחקר הביקורתי.

במחצית השנייה של המאה ה-20 נכתבו, על רקע התפשטות לימוד הגמרא גם אל מחוץ לישיבות, מספר פירושים שמטרתם הסברת לשון הגמרא באופן בהיר ובשפה לא למדנית (אנגלית או עברית מודרנית). הראשון בפירושים אלה היה פירושו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) (תלמוד שטיינזלץ), שנתקל במידה מסוימת בהתנגדות מצד העולם החרדי. על פירוש זה נוסף התרגום והפירוש שלצידו שבמהדורת "שוטנשטיין" שהוציאה הוצאת "ארטסקרול" בארצות הברית, מהדורת "מתיבתא" של מכון עוז והדר, מהדורת "לובלין" של מכון המאור, ועוד כמה פירושים פחות נפוצים, שקיבלו דחיפה רבה בין השאר ממפעל הדף היומי.

סוגות בפרשנות

פרשנות התלמוד קיימת בסוגות שונות. הסוגות הנפוצות ביותר הן הביאורים והחידושים.

• ביאורים: הסברים, בדרך כלל קצרים, שמטרתם להבהיר ללומד את תוכן הסוגיה ולפשט את מהלכיה. מכיוון שלשון התלמוד קשה ולעיתים בלתי מובנת, ומפני שבמהלך הסוגיות עולים לעיתים מושגים לא מוכרים וקישורים לעניינים רחוקים, נדרשו פירושים שוטפים לאורך הסוגיה כדי לבאר את המושגים הקשים, הלשון והתוכן. הפירוש המזוהה ביותר בסוגה זו הוא פירוש רש"י, המהווה עד היום את הפירוש הנלמד ביותר.
• חידושים: פירושים שמטרתם להעמיק בחקר הרעיונות והמושגים שבתלמוד, לעיתים תוך השוואה למושגים אחרים או לסוגיות אחרות. רוב פירושי חכמי ספרד משתייכים לקטגוריה זו, וכן חלק ניכר מפירושי האחרונים.
• תוספות: סוגת פרשנות ייחודית שהתפתחה בעיקר בצרפת במאות 12 - 14, ועיקרה הנגדה ועימות בין סוגיות מקבילות או סותרות בחלקי הש"ס השונים. במידה מסוימת סוגה זו היא המשך דרכו של התלמוד עצמו, העסוק בעימות בין מקורות תנאיים שונים ובתירוץ הקושיות המתעוררות מן ההשוואה בין המקורות.
• פלפולים: הבנת הסוגיה בפני עצמה והסבר מהלכיה, ללא עיסוק בהשוואה למקורות אחרים. בצורתם הקיצונית הפלפולים יוצאים מנקודת הנחה שמאחורי כל קושיה ותירוץ בסוגיה יש היגיון ותפיסת עולם, ולפיכך יש להסביר מה טעם הקשה המקשן כך ולא אחרת, מה טעם תירץ התרצן כפי שתירץ וכן הלאה. שיטת הפלפול, שהפליגה לעיתים מן ההיגיון הפשוט לאבסורדים ולבניית מגדלים הפורחים באוויר, הגיעה לקיצוניות במחצית הראשונה של תקופת האחרונים, ועוררה עליה ביקורת מצד דמויות רבניות חשובות.
• חקירות: עיון קונספטואלי המתמקד יותר בעניין או בדין הנידון בסוגיה ופחות במהלך הסוגיה עצמו. השימוש הידוע ביותר בסוגה זו היה בשיטת בריסק שאותה פיתח רבי חיים מבריסק במאה ה-19 ובה לומדים עד היום ברוב הישיבות הליטאיות.
• פרשנות הלכתית: פרשנות המתמקדת בהשלכות שיש לסוגיית הגמרא על פסיקת ההלכה. פרשנות מסוג זה נכתבה בכל התקופות, לעיתים תוך שילוב בחיבורים הלכתיים מובהקים כגון בשו"תים.
• פרשנות האגדה: עיסוק בחלקים האגדתיים (הלא-הלכתיים) שבתלמוד, בדרך כלל תוך מתן הסברים אלגוריים או מיסטיים. גם פרשנות זו נכתבה בכל התקופות, אבל בדרך כלל בשולי העיסוק התלמודי ולא בזרם המרכזי, ורבים מפרשני האגדה התלמודית ידועים יותר בזכות פירושיהם התלמודיים המקובלים. בין פרשני האגדה - הרשב"א, המהרש"א, המהר"ל, רבי יעקב בן חביב בעל "עין יעקב" ובדורות האחרונים, הבן איש חי בעל "בן יהוידע" והרב אברהם יצחק הכהן קוק.
• הגהות: הערות על נוסח הגמרא, לעיתים תוך הצעת תיקונים מסברה או על פי נוסחאות המצויות בכתבי יד ודפוסים קדומים. יש פרשנים שהסתייגו מעיסוק מוגזם בביקורת נוסח, מחשש שתביא להפחתה בקדושה המיוחסת לתלמוד כפי שמופיע לפנינו^{[דרוש מקור]}.
• ציונים: הפניות למקורות הקשורים לסוגיית הגמרא: פסוקים, סוגיות תלמוד מקבילות, ספרות הלכתית וכן הלאה.

ראו גם

• דרכי לימוד התלמוד

לקריאה נוספת

• יובל בלנקובסקי, ‏מאמר על פרשנות התלמוד, באתר "דעת"
• י"מ תא שמע הגר''א ובעל שאגת אריה, הפני יהושע וספר ציון לנפש חיה - לתולדותיהם של הזרמים החדשים בספרות הרבנית ערב תנועת ההשכלה, סידרא טו תשנ"ט,
• י"מ תא-שמע, הספרות הפרשנית לתלמוד, כרך א: 1000 - 1200, כרך ב: 1200 - 1400, הוצאת מאגנס
• מ' ברויאר, אוהלי תורה - הישיבה תבניתה ותולדותיה, הוצאת מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, ירושלים תשס"ד

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34842679פרשנות התלמוד הבבלי