פורפיר
בגאולוגיה פורפיר הוא סוג סלע יסוד שבו יש גבישים גדולים של פצלת השדה או קוורץ המפוזרים בתוך מסת אם דקת־גרגיר הבנויה מגבישים זעירים של פצלת השדה. הגבישים הגדולים מכונים פנוקריסטים. ההגדרה המסורתית, הבלתי גאולוגית, של המונח "פורפיר" מתייחסת רק לסלע בעל מרקם כזה שגונו אדום-ארגמן שהיה מבוקש כאבן מהודרת לקישוט.
מקור המונח "פורפיר" מהמילה בשפה הלטינית (שמקורה ביוונית – πορφύρα) לצבע ארגמן. ארגמן היה צבע המלכות, ו"פורפיר קיסרי" היה סלע יסוד שצבעו חום-ארגמן ובו גבישים גדולים של פלגיוקלז. סלע זה הוערך ביותר על ידי הרומאים ושימש בבניית מונומנטים ומפעלי בנייה גדולים בתקופתם וגם אחר-כך. הרומאים בנו עמודים מפורפיר, ייצרו את הטוגה הארגמנית שעל פסלי הקיסרים מסלע זה וציפו את קירות הפנתאון ברומא בלוחות פורפיר. מאבן זו נוצרו מזבחות, סרקופגים, כדים ובסיסים למזרקות. בתקופת הרנסאנס נעשה שימוש חוזר בחפצי אבן אלה והם התפזרו בכל אירופה והגיעו עד קייב. האבן לכל אלה הגיעה ממקור אחד בלבד, המחצבה ב"מונס פורפיריטיס" (Mons Porphyritis – הר הפורפיר), כיום ג'באל אבו דוקן, במדבר המזרחי של מצרים.
בספרו "תולדות הטבע" מספר פליניוס הזקן כי את "הפורפיר הקיסרי" גילה לגיונר רומאי בשם קאיוס קומיניוס לוגאס בשנת 18 לספירה במדבר המזרחי של מצרים (ורנר 1998). משערים כי "הפורפיר הקיסרי" הוא למעשה אנדזיט שעבר תהליכים גיאולוגיים ומקורו מהשילד הערבו-נובי. המחצבה במונס פורפיריטיס פעלה לסירוגין בין שנת 29 לספירה לשנת 335 לספירה. תנאי החיים במקום הצחיח והלוהט היו קשים ומשערים כי במחצבה הועסקו אסירים, עבדים ושבויים, ביניהם היו כנראה גם שבויים יהודים מהמרידות נגד רומא ושבויים נוצרים שהשאירו כתובות ביוונית במקום. הדרך מהמחצבה לקינה (מקסימיאנופוליס בתקופת רומא) שעל הנילוס, 160 קילומטרים מערבית למונס פורפיריטיס, המופיעה על מפת תלמי מהמאה השנייה לספירה, תוארה לראשונה על ידי סטראבון ומוכרת עד היום בשם "ויה פורפיריטס" (Via Porphyrites - דרך הפורפיר). לאורך הדרך נחפרו בארות שאפשרו את השימוש בה במקום צחיח לחלוטין זה.
מיקומה של המחצבה נשכח לאחר המאה הרביעית לספירה למשך זמן רב. חברי המשלחת המדעית שנלוו למסע הכיבוש של נפוליאון במצרים בסוף המאה ה-18 חיפשו אותה לשווא, ורק כשהמדבר המזרחי של מצרים נפתח מחדש למחקר בתקופת שלטונו של מוחמד עלי נתגלה האתר מחדש על ידי ברוטון וג'ון גארדינר וילקינסון ב-1823.
בשנת 300 לספירה חגג קונסטנטינוס את הקמת בירתו החדשה קונסטנטינופול בבניית עמוד בגובה 30 מטר, הקיים גם היום, הבנוי משבעה גלילי פורפיר. השימוש המתועד האחרון בפורפיר מהמחצבה במצרים הוא שמונה עמודי פורפיר מונוליתיים שבמקור הוצבו במקדש הליופוליס בבעלבק שבבקעת הלבנון והועברו אחר־כך לאכסדרה בכנסיית איה סופיה שבקונסטנטינופול. פרוקופיוס, ההיסטוריון של יוסטיניאנוס הראשון, תיאר את העמודים כ"אחו שכל פרחיו פורחים, שבוודאי יגרום לכל אדם להשתאות מול גוני הארגמן של חלקם או צבעי השני של האחרים".
היסטוריונים ביזנטיים מבדילים בין שני סוגים של קיסרים. אלה שעלו לשלטון באמצעות הפיכה ואלה "שנולדו לארגמן" (πορφυρογέννητος – פורפיריגניטוס), כלומר נולדו במשפחה הקיסרית. המקור לתואר הוא במנהג של נשות הקיסרים ללדת בחדר בארמון המצופה בפורפיר ארגמני, כפי שתיארה אנה קומננה, בתו של הקיסר אלכסיוס הראשון מהמאה ה-11.
המשפחה הקיסרית נהגה גם להיקבר בארגמן, החל בנירון שהיה הראשון להיקבר בסרקופג מפורפיר. בסרקופגים הרומאים נעשה שימוש חוזר אחר-כך לשם קבורה מלכותית בסיציליה. הסרקופגים העשויים מפורפיר של קיסרי האימפריה הרומית ה"קדושה", פרידריך השני והיינריך הרביעי, המלך גוליילמו הראשון והקיסרית קונסטנצה מסיצליה נשמרו בקתדרלות של פלרמו ומונריאלה.
בפורפיר נעשה שימוש נרחב לקישוט בגרמניה, בפולין ובצ'כוסלובקיה. ניתן לראות דוגמה בתמונה שמצד שמאל בה מוצג שער כניסה מפוסל לכנסייה במצודת קולדיץ מעוצב בסגנון המנייריסטי.
לואי ה-14 מלך צרפת רכש את האוסף הגדול ביותר של פורפיר כשקנה את אוסף בורגזה.
בשנת 1840 הצליחו בונפרטיסטים לחלץ את גופתו של נפוליאון מהאי סנט הלנה והתכוונו לטמון אותה בסרקופג מפורפיר בארמון האינווליד בפריז. כיוון שלא ניתן היה להשיג פורפיר מקורי מהמחצבה במצרים שכבר לא פעלה, הוחלט להסתפק באבן קוורציט אדומה דומה מפינלנד אף על פי שהיה צורך לרכשה מהאימפריה הרוסית, אויבת של צרפת.
פורפיר כיום
ההגדרה הגאולוגית
המונח פורפיר הורחב והוא כולל כיום כל סלע יסוד בעל מרקם המתאפיין בשני גדלים של גבישים: גבישים גדולים הנראים בבירור רב והקרויים לכן פנוקריסטים (מיוונית - "גבישים נראים") המשובצים בתוך מסה של גבישים קטנים יותר המכונה מסת אם. פורפיר יכול להיות אפינטי (דק גרגיר) שבו לא ניתן לראות את הגבישים הבונים את מסת האם בעין הבלתי מזוינת, כמו בזלת, או פנריטי (גס גרגיר) שבו ניתן לראות את הגבישים הבונים את מסת האם בעין בלתי מזוינת, ושבו יש פנוקריסטים גדולים מאוד (בגודל של כמה ס"מ), כמו גרניט. מרקם סלע כזה, הבנוי משני גדלים של גבישים, קרוי על שם הסלע פורפיר בשם "מרקם פורפירי".
סלעים מסוג זה מתקופת הפרקמבריון נפוצים במזרח התיכון. הם הסלעים השולטים במסיב אילת, בבקעת הירח שליד אילת ובג'בל קתרינה בסיני.
תהליך היצירה
מרקם פורפירי נוצר כאשר עמוד המגמה מתקרר לאיטו בשני שלבים. בשלב הראשון המגמה מתקררת לאיטה בתוך קרום כדור הארץ ותוך כדי כך נוצרים גבישים גדולים שקוטרם 2 מילימטרים ויותר. בשלב השני והאחרון המגמה מתקררת במהירות כשהיא קרובה לפני השטח או כשהיא נחשפת לאוויר בהתפרצות וולקנית. ואז נוצרים גבישים זעירים בלתי נראים לעין בלתי-מזוינת הבונים את מסת האם. תהליך זה הוא אחת הסיבות העיקריות לקיום מרבצי מתכת מקומיים עשירים כדוגמת זהב, נחושת, מוליבדן, עופרת, בדיל, אבץ וטונגסטן.
פורפיר מעוין
"פורפיר מעוין" הוא סלע תהום שבו פנוקריסטים לבנים-אפורים גדולים בצורת מעוין משובצים במסת אם בעלת גרגרים זעירים שצבעה אדום-חום. הרכב הפורפיר המעוין ממקם אותו בין טרכיט ללאטיט.
שטפי לבה שיצרו פורפיר מעוין מצויים בשלושה מקומות הקשורים לעמקי העתק גדולים. מזרח אפריקה לאורך השבר הסורי אפריקני (כולל הר קילימנג'רו), הר ארבוס שבסמוך לים רוס באנטארקטיקה והגראבן של אוסלו בנורווגיה.
דוגמאות לפורפיר - סלעי יסוד היוצרים מרקם פורפירי
קישורים חיצוניים
- תמונות ממונס פורפיריטס, הים האדום, מצרים
- הכיבוש הרומי של המדבר המזרחי של מצרים ומחצבות הפורפיר הקיסרי – מתוך אל אהראם.
- מחצבות מונס פורפיריטיס, מצרים
- ביקור במחצבות העתיקות של הפורפיר המלכותי במצרים
- פורפיר מעוין
- "עולם ארמקו הסעודי", לואיס ורנר, "ויה פורפיריטיס", נובמבר/דצמבר 1998
20798417פורפיר