פורטל:פסיכולוגיה/ניסויים/אוסף
לעריכה לחצו על המספר בכותרת ואחר כך "עריכה".
1
|
| תיבת סקינר הוא ניסוי של הפסיכולוג הביהביוריסט פרדריק סקינר, שבו הוכיח כי האורגניזם שולט בסביבתו במטרה להשיג את מבוקשו, ונשלט על ידה בהתאם להיסטוריית החיזוקים והעונשים שלו, בתהליך שכונה על ידו התניה אופרנטית. עיקרו של הניסוי היה שסקינר בנה תיבה שהכילה נורה, מגש מזון ודוושה, ושם בה חולדה, שנתן לה בשלב הראשון להסתובב בתיבה מבלי שללחיצה על הדוושה יהיה אפקט כלשהו. בשלב הבא הוא נתן לה מזון כל אימת שלחצה על הדוושה, ובשלב שלאחר מכן הוא חישמל את התיבה בזרם חלש אך כואב, כאשר לחיצה על הדוושה תפסיק את החישמול, בשני המקרים תדירות לחיצות החולדה על הדוושה גברה. |
2
 החוקר (ח) משכנע את הנבדק (נ) לתת שוקים חשמליים כואבים לנבדק אחר, שהוא למעשה שחקן (ש). נבדקים רבים המשיכו במתן השוקים למרות תחינותיו של השחקן. |
הניסוי של מילגרם הוא ניסוי בפסיכולוגיה חברתית הבוחן את הציות לסמכות, שנערך על ידי הפסיכולוג סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל ופורסם בשנת 1974. החוקר הסביר למשתתף בניסוי ולשחקן שהתחזה למשתתף נוסף בניסוי שהם עומדים להשתתף במחקר שבוחן את היעילות של מתן עונש על למידה. התפקידים חולקו כך שהמשתתף האמין שהוא קיבל את תפקיד המורה באופן אקראי, בעוד שהמשתתף השני, השחקן, קיבל את תפקיד התלמיד. המורה קיבל מטלות זיכרון פשוטות על מנת להעבירן לתלמיד, והונחה שבכל פעם שהתלמיד טועה, עליו לתת לו שוק חשמלי על ידי לחיצה על כפתור. נאמר לו שיש להעלות את עוצמת השוק ב-15 וולט לאחר כל טעות. למעשה לא ניתנים לתלמיד שוקים חשמליים כלל, אך התלמיד-השחקן, מגיב כאילו ניתנה לו מכת חשמל. כאשר הגיעו לעוצמת שוק של 150 וולט, השחקן מבקש שהניסוי יסתיים, ונענה על ידי החוקר כי "הניסוי מצריך שתמשיך. אנא המשך." השחקן ממשיך ומפגין כאב וחוסר נוחות גדולים יותר ויותר. אם המורה אינו מעוניין להמשיך בניסוי, החוקר מסביר לו שהוא, החוקר, לוקח על עצמו אישית את כל האחריות על תוצאות הניסוי ועל ביטחונו ושלומו של התלמיד, ושהניסוי דורש שהוא ימשיך.
מטרת הניסוי הייתה לבחון את מידת ההיענות של המשתתף לציית לסמכות שהורתה לו לבצע פעולה שעלולה להיות מנוגדת לערכיו או למצפונו. הניסוי עורר שאלות בנוגע לאתיקה של הניסוי והאתיקה של הניסוי המדעי בכלל. בסדרה הראשונה של הניסויים שערך מילגרם, 65% מהמשתתפים נתנו את השוק החשמלי הגבוה ביותר, בעוצמה של 450 וולט, על אף שרבים לא הרגישו בנוח לבצע זאת. אף נבדק לא עצר לפני עוצמת שוק של 300 וולט.
3
 אחד מהכלבים ששימשו לניסוי ההתניה הקלאסית של פבלוב. על פיו תלויה מבחנה האוספת את הריר של הכלב כדי למדוד את השינוי בכמותו כתגובה לגירויים שונים. מוזיאון פבלוב, ריאזן, רוסיה. |
המדען הרוסי איוואן פבלוב גילה את תהליך ההתניה הקלאסית בניסויו המפורסם בכלבים, בעשור האחרון של המאה ה-19. ידוע כי כל כלב נוהג, כרפלקס, לרייר כאשר מוגש לו מזון. פבלוב גילה כי כלביו נהגו לרייר עוד כשהופיע בדלת החדר. הוא הסיק כי הם קישרו בין הופעתו לבין המזון שיקבלו, אף אם לא הגיש להם אותו. בעקבות עובדה זו ערך פבלוב ניסויים בכלביו, בשלושה שלבים: בשלב הראשון ניתן מזון לכלבים ונמדדה כמות הריר שהוציאו מפיהם. המזון הוא גירוי בלתי מותנה, והריור היא תגובה בלתי מותנית.
בשלב השני פבלוב השמיע צלצול פעמון ורק לאחר מכן הגיש לכלבים את מזונם. פבלוב חזר מספר פעמים על שלב זה. בשלב השלישי השמיע את הפעמון לבדו, ולא הגיש מזון לאחר מכן. עצם השמעת הפעמון לבדו גרמה לכלבים לרייר, מתוך ציפייה לקבלת מזון. במילים אחרות, הפעמון אשר היווה גירוי מותנה אשר בא לפני גירוי בלתי מותנה, המזון, הביא לתגובה בלתי מותנית, הריור. בסוף הניסוי הפעמון עצמו, הגירוי המותנה, הביא לתגובה מותנית, הריור.
4
ניסוי בנדורה הוא ניסוי בתחום הפסיכולוגיה שערך הפסיכולוג אלברט בנדורה עם שתי שותפות נוספות בשנת 1961. הניסוי נועד לאשש את תאוריית הלמידה החברתית, אולם הוא גם מוכיח בדרך כלשהי את השפעת תוכניות הטלוויזיה על האלימות בקרב ילדים. תוצאות הניסוי מאששות את הטיעון כי ישנו קשר סיבתי בין צפייה בטלוויזיה לבין הפגנת אלימות, וכי ילדים מחקים התנהגות שהם צופים בה. במידה שהם רואים שהאלימות משתלמת - הם דוגלים בה, ואילו כאשר הם רואים כי היא מביאה לידי עונש ותגמול שלילי, אזי הם נרתעים ממנה.
בניסוי שהתחלק לשני חלקים, בנדורה נתן בתחילה לקבוצת ילדים לצפות בדמות מצוירת של אדם בוגר המכה בובת נחום תקום ומקלל אותה, בעוד שהקבוצה השנייה צפתה באדם בוגר המסדר צעצועים בשלווה. לאחר מכן איחד את הקבוצות, וחוקרות הרגיזו את הילדים. התברר כי רמת התוקפנות של ילדי הקבוצה הראשונה הייתה גבוהה באופן משמעותי מקבוצת הילדים האחרת. חלקם אף שבו על מעשיו של האדם האלים, הכו בבובות והשמיעו צעקות כמוהו.
בחלק השני של הניסוי הוא חילק כיתה לארבע קבוצות, שלוש מהן צפו בסרטון אך בתגובות שונות לאדם האלים. הראשונה צפתה שהוא מקבל חיזוק חיובי, השנייה ראתה שהוא מקבל עונש, ובשלישית שמעשיו היו ללא כל תגובה. לאחר שסיימו, הוכנסו הקבוצות לחדר שבו הייתה הבובה שהופיעה בסרט, ובנדורה ביקש מהם לחזור על מה שנעשה בסרט. והתברר שיש קורלציה בין רמת ההכאה של הבובה, לבין צורת התגובה על מעשהו של האדם המבוגר. כל הקבוצות, הכו את הבובה, אך ברמות שונות: הקבוצה שצפתה בסרט עם חיזוק, הייתה האלימה ביותר. הקבוצה שצפתה בסרט ללא כל תגובה, הייתה פחות אלימה. הקבוצה שלא צפתה בסרט הייתה פחות אלימה. ואילו הקבוצה שצפתה בעונש, הייתה הכי פחות אלימה.
5
 דוגמה של כרטיסים מהניסוי. הכרטיס הימני מציג את שלושת הקווים שהנבדקים היו אמורים להשוות לקו הבודד שבכרטיס השמאלי. |
ניסוי הקונפורמיות של אש נערך בשנת 1951 על ידי החוקר סולומון אש, מטרת הניסוי הייתה חקירת כוחה של הקונפורמיות הקבוצתית, והוא משתייך לתחום הפסיכולוגיה החברתית. אש בחר דווקא משימה קלה שהתשובה שלה כה ברורה מכיוון שרצה לחקור צייתנות, קונפורמיות ציבורית באופן טהור
אָש הושיב שבעה אנשים בחדר, כאשר מתוכם אדם אחד הוא הנבדק, והשאר הינם משתפי פעולה עם החוקר. לאנשים הוצגו שלושה קווים אנכיים באורכים שונים, ועליהם היה לומר איזה מהקווים דומה ביותר באורכו לקו נוסף שהוצג. האנשים נשאלו זה אחר זה לגבי תשובתם לכל סט קווים, כאשר הנבדק היה תמיד האחד לפני האחרון שענה את תשובתו, כך ששמע את תשובותיהם של חמישה אנשים אחרים. בפעמיים הראשונות ענו כל המשתתפים את התשובה הנכונה, אך בשאר צעדי הניסוי, ענו משתפי הפעולה את התשובה הנכונה רק ברבע מהפעמים. בשאר הפעמים ענו כולם את אותה תשובה שגויה.
אש רצה לבדוק האם הנבדק ישנה את התנהגותו לאור התנהגותם של שאר האנשים. חשוב לציין שהנבדקים לא טעו בזיהוי הקו הדומה, כאשר שאר האנשים ענו נכון, אך כאשר משתפי הפעולה ענו טעות, הנבדקים נטו לענות כמוהם. חצי מהנבדקים ענו תשובה שגויה כמו שאר המשתתפים לפחות במחצית מצעדי הניסוי. רק רבע מהנבדקים לא התנהגו בצורה קונפורמית באף אחד מהמקרים ונתנו תשובה נכונה בכל הצעדים. כאשר אש שאל את נבדקיו מדוע הם ענו כפי שענו. התשובה הנפוצה ביותר הייתה שהנבדק ידע שהוא עונה תשובה שגויה, אך לא רצה לענות באופן שונה. בנוסף, חלק מהנבדקים הטילו ספק ביכולת השיפוט שלהם, ואילו אחרים טענו שהשתכנעו שהקו עליו הצביעו יתר המשתתפים הינו הדומה ביותר.
6
 קופי רזוס, אם וגור, כגון אלו ששימשו בניסוי אם המגבת ואם התיל. |
אם המגבת ואם התיל הוא כינוי לניסוי בפסיכולוגיה שנעשה בקופי רזוס ודווח על ידי הפסיכולוג החוקר הארי הארלו ורעייתו בשנת 1965. הניסוי הפך לציון דרך בפילוסופיה של החינוך, בענפי פסיכולוגיה שונים כגון תורת האישיות ופסיכולוגיה התפתחותית, ובתפיסת זכויות בעלי חיים באתיקה של המדע.
החוקרים רצו לבדוק אם תינוקות נקשרים רגשית לאמהותיהם בזכות סיפוק צורכיהם החומריים או בזכות גילויי חיבה כמו חום וליטופים. בניסוי שמו גור קוף רזוס בכלוב שבו שתי בובות דמויות קופת רזוס בוגרת: בובה אחת הייתה עשויה מחוטי תיל וכללה בקבוק חלב (אם התיל, המאכילה). הבובה השנייה הייתה עשויה מספוג רך וצופתה במגבת (אם המגבת, הרכה). בניסוי נמצא כי גור הרזוס בילה את מרבית זמנו עם אם המגבת, התרפק עליה כשפחד ממשהו, וניגש אל אם התיל רק כדי לאכול.
תוצאות אלה חזרו על עצמן עם תינוקות רזוס רבים ובגרסאות רבות של הניסוי. באחת הגרסאות שמו את שתי הבובות בסמיכות זו לזו והגור נהג לשבת בזרועות אם המגבת ולמתוח את הצוואר כדי לשתות מאם התיל. בגרסה אחרת היו שתי בובות מגבת שרק לאחת מהן היה בקבוק חלב בעוד לשנייה הייתה מערכת חימום שמדמה חוף גוף של קופה בוגרת; גור הרזוס העדיף לבלות את זמנו עם הבובה המחוממת. מחקרים אלו המחישו את חשיבותם העצומה של רוך ואהבה אימהית.
על הניסויים נמתחה ביקורת אתית רבה, שטענה שהם אכזריים כלפי גורי הרזוס וכלפי האמהות שגוריהן נלקחו מהן אחרי הלידה. מעבר לזאת, האימהות המלאכותיות לא סיפקו את צרכיו הרגשיים של הגורים, ורבים מהם פיתחו בהמשך הפרעות תקשורת ונטיות אלימות, מדענים מסוימים סבורים כי אחת הסיבות להתעוררות התנועה לזכויות בעלי החיים, הייתה ניסוייו של הארלו. כיום, ניסויים כאלו נזקקים לאישורים מיוחדים ומחמירים ביותר מוועדות האתיקה.
7
 בית החולים הפסיכיאטרי "סנט אליזבט" בוושינגטון הבירה, שהיה אחד מבתי החולים בהם נערך הניסוי |
הניסוי של רוזנהאן הוא מחקר שבחן את תקפות האבחון הפסיכיאטרי. המחקר נערך על ידי דייוויד רוזנהאן ב-1972 בארצות הברית ופורסם במגזין Science תחת הכותרת: "On being sane in insane places". המחקר כלל שני ניסויים: בראשון הגיעו מתנדבים בריאים לחדרי המיון של בתי חולים פסיכיאטריים שונים עם תלונה אחידה על הזיות אודיטוריות. כל המתנדבים התקבלו לאשפוז ובילו בבתי החולים 19 יום בממוצע. אף מתנדב לא זוהה כמתחזה. בחלקו השני של המחקר, דיווח רוזנהאן לבתי חולים פסיכיאטריים כי החדיר אליהם חולים מתחזים, וביקש מבתי החולים לזהותם. צוותי בתי החולים זיהו מספר רב של חולים כמתחזים, כאשר בפועל לא היה באותם בתי חולים אף לא חולה מתחזה אחד.
רוזנהאן טען במאמרו כי "ברור שלא ניתן להבחין בין השפויים והבלתי שפויים בבתי חולים פסיכיאטריים" והצביע על הסכנות הגלומות בתיוג ודה-פרסונליזציה המתרחשות לטענתו במוסדות פסיכיאטריים. המחקר הכה גלים בעולם הפסיכיאטרי ומעבר לו, עודד את התנועה האנטי פסיכיאטרית מחד וספג ביקורת רבה מאנשי מקצוע מאידך. הביקורת העיקרית התמקדה בכך שהאיבחון הפסיכיאטרי התבסס במידה רבה על דיווחי החולה עצמו אודות התסמינים מהם הוא סובל, וזיוף של דיווחים אלו אינו מעיד על בעיה באבחון הפסיכיאטרי יותר מזיוף של כל תסמין רפואי אחר.
8
הגל השלישי היה ניסוי שנועד להדגים את פגיעותן של חברות דמוקרטיות לפאשיזם. את הניסוי ביצע רון ג'ונס, מורה אמריקאי להיסטוריה, על תלמידי כיתה י' שהשתתפו בשיעוריו, בבית הספר התיכון "Cubberlay" בפאלו אלטו, קליפורניה. הניסוי נערך חמישה ימים, באפריל 1967.
ג'ונס, שלא הצליח להסביר לתלמידיו כיצד האוכלוסייה הגרמנית טענה לבורות בכל הנוגע להשמדת היהודים בתקופת השלטון הנאצי בארצם, החליט להדגים להם זאת. הוא התחיל את היום הראשון של הניסוי בהוראות פשוטות, כגון תרגול התלמידים לישיבה ראויה בכיתה תוך 30 שניות. לאחר מכן התקדם לאכיפת משמעת נוקשה, על ידי גילום דמות סמכותנית ושיפור דרמטי של יעילות התנהלות הכיתה. במהלך היום השני, ג'ונס הצליח לעצב את הכיתה לכדי קבוצה מגובשת בעלת תחושת קהילתיות ומשמעת חזקה, ולשיעוריו הצטרפו עוד ועוד תלמידים מכיתות אחרות. הוא הקים תנועה פיקטיבית בשם "הגל השלישי", ואמר לתלמידיו שמטרתה היא לבטל את הדמוקרטיה. הטענה לפיה הדמוקרטיה מעדיפה את האינדיבדואליזם על פני החברה נחשבה כנקודת תורפה של הדמוקרטיה, וג'ונס הדגיש נושא זה בניסוח המוטו של התנועה שלו:
כח בעזרת משמעת, כח בעזרת קהילה, כח בעזרת פעולה, כח בעזרת גאווה.
ביום הרביעי לניסוי, ג'ונס החליט לבטל את התנועה מאחר שהרגיש שהוא מאבד עליה שליטה. למחרת כינס את התלמידים וסיפר להם שהשתתפו בניסוי בפשיזם.
האירועים בניסוי שימשו בסיס לסרטים, ספרים ומחזות במספר מקומות בעולם.