לדלג לתוכן

משתמש:חד גדיא/טיוטה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית

אותו האיש היה יהודי שחי בתקופת בית שני ששנה ופירש. לפי התאלוגיה הנוצרית הוא המשיח ובן האלוקים, (שמו המקורי: יֵשׁוּ או יֵשׁוּעַ (גם ישוע בן יוסף, או כפי הגרסה הארמית; ישוע בר יוסף; ביוונית: Ἰησοῦς, בלטינית: Iesus); טבעו, מהותו ומסריו של אותו האיש הם נושאי יסוד בתאולוגיה הנוצרית. זמן לידתו ומיתתו אינם ידועים בוודאות, אולם לפי המשוער במדע תאריכים אלו נעים סביב 4 לפנה"ס או סביב 30 לספירה.

בעולם האקדמי, מציאותו ומעשיו של אותו האיש ההיסטורי, שנויים במחלוקת קשה. רוב החוקרים מניחים כי יהודי בשם זה אכן התקיים בפועל והפיץ 'בשורה רוחנית', אך דוחים כליל את רוב המדווח על אודותיו ב'כתבי הקודש' הנוצריים ובמסורת הכנסיה, שמקובל כיום שנתחברו זמן רב לאחר צליבתו, אם בכלל התרחשה. כך, לדוגמה, מוערך כי בדורות הראשונים לא נתפש אותו האיש על ידי מאמיניו כגילום א-ל, אלא כמשיח ונביא בלבד.

בנצרות

תאריך לידתו

השוואה בין 'הברית החדשה' לבין מקורות היסטוריים מעלה כי אותו האיש נולד בשנת 4 לפנה"ס לכל המאוחר[1], וייתכן שנולד עד ארבע שנים קודם לכן. ב'בשורה' על-פי מתי נכתב כי אותו האיש נולד בשלהי ימיו של הורדוס מלך יהודה, ועל-פי יוסף בן מתתיהו, הורדוס מת בשנת 4 לפנה"ס.

ספירת השנים הלועזית המקובלת, המונה ללידתו, נקבעה בידי דיוניסיוס אקסיגוס, בשנת 525 לספירה; אולם דווקא המסורת הזאת (לידה ב-1 לפנה"ס) היא הפחות מקובלת בקרב החוקרים ואף במסורת הנוצרית. ייתכן שבחישוביו של דיוניסיוס היו מעורבים גם שיקולים פוליטיים או אישיים, ואולי שיקולי נוחות (למשל, על-פי חישוביו שנה מעוברת היא זו שמספרה מתחלק ב-4). גם המועד המקובל לחגיגת לידתו של אותו האיש, ה-25 בדצמבר (חג המולד), אינו מקובל על החוקרים, ולמעשה תאריך לידתו המדויק של אותו האיש אינו ידוע. מניתוח של הכתוב באוונגליונים, מסיקים חלק מהחוקרים כי תאריך הלידה של אותו האיש היה בחודש אפריל, ובכל מקרה לא בעונת החורף[2].

תולדות חייו לנצרות

ה'בשורה' למרים: מרים הייתה ארוסתו של יוסף, ונמצאה הרה קודם הנישואין. יוסף בעלה, חס עליה ולא רצה להציגה לחרפה, החליט לשלח אותה בסתר. לפי האגדה הנוצרית, בעודו מהרהר בכך, נראה אליו מלאך בחלום ואמר: 'יוסף בן דוד, אל תחשוש לקחת אליך את מרים אשתך, כי היא הורתה מ"רוח הקודש"'[3]. לאמונת הנוצרים 'אותו האיש' הוא "משיח בן דוד" כיוון שהוא נחשב על כל פנים כבן יוסף, בעלה של מרים, שהיה נצר לבית דוד. בנוסף לזאת, לפי התאולוגיה הנוצרית המאוחרת, כיון שהוא 'נולד לאישה בתולה', הוא נחשב ל'טהור' מלידתו כיון שהוא הינו היחיד ש'לא נוצר מן החטא הקדמון'.

לידתו: משפחתו הייתה מנצרת. אך במפקד שערכו הרומים באותו העת, נצטווה כל תושב להירשם בעיר הולדתו. יוסף שהיה מבית דוד הלך עם אשתו ההרה לבית לחם. כשנולד, אמו השכיבה אותו באבוס, משום שלא היה להם מקום אחר ללון (כביכול במקום שבו נבנתה לימים כנסיית המולד). הוא גדל עם הוריו ואחיו (יעקב, יוסה[4], יהודה ושמעון). ובגיל 12 בבקרו בבית המקדש הפליא את החכמים בבקיאותו ובהבנתו בכתובים. הוא למד נגרות בנצרת ולאחר מפגש עם יוחנן המטביל שאמר לו שהוא "בן" אלוקים, החל לנדוד ולגייס מאמינים לתורתו. לפי אחד הסיפורים הוא קרא פסוקים מישעיה ס"א בבית הכנסת בנצרת אודות המשיח, ואז אמר "היום נתמלא הכתוב הזה באזניכם". אנשי העיר לא קיבלו אותו ואף ניסו להורגו.

אגדות וסיפורי מעשיות

סגידת הרועים: אגדות ה'הברית החדשה' מספרות שבלילה בו נולד, נתבשרו רועי בית לחם על ידי מלאך על הולדת המשיח. ובאותה עת הופיעו המוני צבא השמיים ושיבחו את האלקים. הרועים שהלכו לבית לחם מצאו אותו ואת אמו, ובשובם סיפרו את מה שראו ושמעו[5]. וסגידת האמגושים: האגדה מספרת, שלאחר מכן הגיעו אמגושים מהמזרח (חכמי דת פרסיים בעלי ידע במיסטיקה ובאסטרולוגיה), הם כוונו למערה על ידי "כוכב" שזהר בשמיים מעל הבית, והביאו לו מתנות - מור, לבונה וזהב[6]. לפי הסיפורים, חייו הקצרים רצופים במעשי נסים - הליכה על מי הכנרת[7], ריפוי חולים, הפיכת מים ליין, האכלת 4,000 איש בשבע כיכרות לחם ומעט דגים[8], ועוד. מתוך קהל מאמיניו הוא בחר את 12 השליחים שתפקידם להפיץ את מסריו.

מסריו

לדעתו יש לתת דגש רב יותר דווקא על עניינים שבין אדם לחבירו. אחד הציטוטים המפורסמים המיוחסים לו: "המכה אותך על הלחי הימנית הטה לו גם את האחרת" [9], שהוא ציווי לאי-שימוש בכוח גם במקרה בו נפגע המאמין ישירות מאדם אחר.
דוגמאות נוספות למסריו: כמצוה השנייה בתורה, אחרי "שמע ישראל ה' אלקיך ה' אחד הוא מציין את "ואהבת לרעך כמוך" [10], הוא טוען שהמקריב קורבן חייב לפייס את חברו לפני ההקרבה[11]. הוא ראה בעושר החומרי סכנה ומגבלה רוחנית, ולעשיר הפונה אליו הוא ממליץ למכור את כל רכושו ולחלקו לעניים וכשהעשיר מסתייג, הוא מתרעם על כלל העשירים[12]. לעומת זאת, הוא הסתייג מאד מעבודת בית המקדש שבזמנו[13], ומכלל מפסיקות הפרושים[14].

הוא קרא "אל תדמו כי באתי להפר את התורה או את דברי הנביאים. לא באתי להפר כי אם למלאת"[15] אך בתקופה מאוחרת יותר ביטל פאולוס את כל המצוות המעשיות, והפך את מרכז הנצרות לאמונה בלבד.

תפיסתו

לפי המסופר, בתאריך המשוער בין שנת 30 לשנת 33 לספירה (כלומר כשהיה בגיל 34–38) סעד אותו האיש עם תלמידיו את סעודתו האחרונה בירושלים בערב פסח, במה שנראה כצורה מוקדמת של טקס ליל הסדר. על פי הסיפור, יהודה איש קריות שהיה מהסועדים עמו ואחד משנים עשר שליחיו (שהוחלף מאוחר יותר) בגד בו והלשין עליו תמורת 30 מטבעות כסף, וההמון נשלח על ידי הכהן הגדול וזקני העם ללכדו. הוא הועמד לדין בפני הסנהדרין בלילה, שדנוהו למוות, על שאמר (או רימז) שהוא המשיח ובן האלקים. הסנהדרין העבירו אותו לפונטיוס פילטוס הנציב הרומי ביהודה, שלאחר היסוסים הסכים לצלוב אותו.

על פי המסופר ב'ברית החדשה' הריגתו נעשתה בעקבות גזר הדין של הסנהדרין בירושלים על אותו האיש, ובלחץ ההמון המוסת[16], אולם רמת המעורבות היהודית בעניין שנויה במחלוקת. סיפור זה ופיתוחיו התאולוגיים שימשו בסיס לפוגרומים ומעשי רצח רבים של נוצרים ביהודים. אולם כיום, רוב הכנסיות הנוצריות מתייחסות לסיפור זה בזהירות רבה, ואינן מנסות להשליך ממנו ליחסי נוצרים-יהודים בדורנו.

מבחינה היסטורית קשה לאמת את פרטי סיפור צליבתו של אותו האיש, כשם שקשה לאמת את כלל הסיפורים באוונגליונים. אך סביר לומר שלא הסנהדרין היו אלו שהוציאוהו להורג. לבד מהעובדה שצליבה איננה אחת מארבע מיתות בית דין, אילו אכן מדובר בשלהי ימי בית שני, להנהגה היהודית ביהודה כבר לא היו סמכויות שלטוניות והיא לא הייתה רשאית לשפוט ולהעניש (סמכויותיה בוטלו זמן-מה לאחר מותו של הורדוס המלך), מאידך, צליבה הייתה שיטה מקובלת להוצאה להורג באימפריה הרומית באותה תקופה. בכל מקרה, נראה כי השלטונות הרומיים לא ייחסו לאירוע כזה משמעות מיוחדת.

חוקרים מודרניים העלו גם ספקות על עצם זיהויה של הסנהדרין שבפניה נשפט אותו האיש, עם בית הדין הגדול, המכונה בשם זה[17]. לפי המתואר באוונגליונים עמד בראש הסנהדרין הכהן הגדול, והיא התאספה בביתו[18]. זאת בניגוד לבית הדין הגדול, שבראשו עמד נשיא הסנהדרין, וישב בלשכת הגזית שמקדש. בנוסף, מסופר שנשפט בלילה[19] או בבוקר יום טוב[20], בניגוד מפורש להלכה שאין דנים בלילה ואין דנים ביום טוב או בערב יום טוב[21]. אפשרות שהוצעה במחקר היא שמדובר היה במועצה המדינית של הכהן הגדול הצדוקי, שייצגה את היהודים בפני השלטון הרומי, ומונתה כולה על ידי הרומאים[22].

גם אם היהודים לא יזמו את הריגת אותו האיש, אפשר להניח כי ההנהגה היהודית, על שני פלגיה - הצדוקים והפרושים, לא מצאה לנכון להגן על אותו האיש מפני הוצאה להורג, כיוון שראתה בו משיח שקר ומורד המתסיס את העם ומסכן את היציבות החברתית והדתית. חשש זה נראה בדברי הכהן הגדול קיפא לחברי הסנהדרין: "כי טוב לנו מות איש אחד בעד האומה מאבוד העם כולו"[23], וכן בדבריו לנציב הרומאי: "את זה מצאנו מסית את העם ומונע אותו מתת מס אל הקיסר באמרו כי הוא מלך המשיח"[24]. ייתכן שגם הנציב פונטיוס פילטוס ראה בו סיכון ליציבות השלטון ביהודה ומורד פוטנציאלי, ולפיכך הוציאו להורג[25]. מועלית השערה שייתכן שנחשב גם כמי שעבר על חוק "lex majestatis", חוק רומי שנועד לשמור על כבוד הקיסרים. זאת כיוון שלא ענה בשלילה על השאלה האם הוא מלך היהודים, ובכך פגע לכאורה בכבוד הקיסרים שראו בעצמם אלילים[26]. עם זאת, באוונגליונים מסופר שפילטוס לא רצה להרוג את אותו האיש, ופעל כך רק כדי למנוע מהומה, או מכיון שהיהודים איימו לומר שאין הוא ידיד של הקיסר כשמסרב לצלוב את מי שמרמז על עצמו כמלך.

הריגתו

הצליבה נקבעה ליום שישי, במהלך חול המועד פסח, או, לפי נוסח אחר בערב פסח. לפי המסורת הנוצרית, הדרך שעשה אותו האיש עד למקום הצליבה נקראת ויה דולורוזה ("דרך הייסורים"), והצליבה עצמה נעשתה בגבעת הגולגולתא בירושלים. אותו האיש נקבר, כמקובל בקרב היהודים, מחוץ לחומות ירושלים לפני כניסת השבת.

אגדות שונות נקשרו ליום מותו: האוונגליונים מתארים כי 'היה חושך בצהריים' למשך שלוש שעות לפני מות אותו האיש, וסופרים נוצריים במאה השלישית ובמאה הרביעית מצטטים היסטוריונים אחרים המספרים על "חושך בצהריים" ורעידת אדמה, שהייתה בין הקיץ של שנת 32 לקיץ של שנת 33 (Crucifixion eclipse). שניים מהאוונגליונים מדווחים כי במות אותו האיש נקרעה פרוכת ההיכל בבית המקדש מלמעלה למטה, ויש שמספרים שהייתה רעידת אדמה וכי "הקברים נפתחו וגופות רבות של הקדושים שהיו ישנים קמו ויצאו מן הקברים אחרי תחיתו ויבואו אל העיר הקדושה וייראו לרבים." מסופר שביום השלישי לאחר מותו הוא קם לתחייה, התגלה לתלמידיו, ולאחר כמה סיבובים על הארץ בגופו כדי לשבת לימין הקל. על פי 'נבואות' הברית החדשה,

האוונגליונים מספרים עוד, כי כמה נשים, שבאו עם אותו האיש מן הגליל לירושלים, בהן מרים המגדלית (מריה מגדלנה), שפקדו את קברו של אותו האיש ביום ראשון (הן לא הקדימו, כנראה כדי לא לחלל את השבת), גילו כי הגולל הוסר והקבר נותר פתוח. אך מלאך התגלה אליהן והודיע להן כי אותו האיש קם ל"תחייה". גם נטען כי התגלה לכמה משליחיו לאחר תחייתו בטרם "עלה לשמים". אגדות אלו הן הבסיס לחג הפסחא הנוצרי, שחל תמיד בין יום שישי ליום ראשון בתקופת חג הפסח, ומתאפיין באבל על מותו של אותו האיש ביום שישי ושמחה על 'תחייתו' ביום ראשון. בעדות נוצריות רבות מקובלים סממני אבל בכל יום שישי בשבוע, ואילו יום ראשון נחשב ברוב העדות הנוצריות כיום "קדוש" וכיום מנוחה. הנוצרים מצפים לו ש"ישוב באחרית הימים" ליום הדין. על אתר צליבתו המשוער של אותו האיש הוקמה לימים כנסיית הקבר.

הגדרתו

היחס בין ה'אליל' ל'אנושי' באישיותו ושאלות אחרות היוו תמיד מוקד למחלוקות עזות ולפילוגים הרבים בתוך הנצרות. למרות זאת, זרמיה כולם רואים בו את 'מושיע האנושות', וחייו והגותו מצוינים בחגותיהם ובמסורתם ונלמדים על ידם.

לפי פוסקי היהדות, מאז ועידת ניקיאה ב-325 בה הוסכם השילוש על ידי רובה ככולה של הנצרות, על פיו ב'אלוקים' 'מתמזגים' שלשה אלילויות: האב הבן ורוח ה"קודש", (כאשר 'הבן' מסמן את 'אותו האיש' כאחד מרכיבי האלילות) נחשבת הנצרות לעבודה זרה, משום שעל פיה, להגדרת הבורא הא-ל היחיד והמיוחד מצטרפות ישויות שונות[27].ישנו מיעוט נוצרי קטן הדוחים את רעיון השילוש, ויש מעטים ממש הרואים בו בן-תמותה בלבד, שליח הא-ל, הם נחשבים ל'מינים' בעיני כלל הנצרות.

מאז ועידת כלקדון ב-451 נפסקה לעיקר אמונתן של רוב הכנסיות, הקביעה כי אותו האיש הוא ההתגלמות הגשמית של הבן, שהתגלגל בבשר כדי למלא את שליחותו; כלומר, שלצד 'טבעו האלילי לגמרי' אותו האיש הינו גם אנושי לגמרי, מה שמאפשר לו לגשר על הפער בין בני-האדם לאלקים ולקרב אותם לבורא. מיעוט כנסיות נשארו טוענות שהיה לו רק טבע אחד מושלם והוא אינו גם גשמי וגם רוחני, אלא שניהם יחד. ואפילו קבוצות שוליים הרואות אם כי דעות אלו אינן מקובלות במרבית הכנסיות, והדבר נחשב אצלם למינות.

בעולם האקדמי

התיעוד ההיסטורי הלא-דתי על אותו האיש עצמו דל. מן המחקר ההיסטורי עולה כי בדומה למנהיגים דתיים רבים אחרים, הוא עצמו לא כתב חיבור כלשהו, והטיף את מסריו בעל-פה[28]. מקור רוב החומר על אודותיו הוא בארבע ה'בשורות' ב'ברית החדשה', שנכתבו, על פי הסכמת הכלל המחקרית, לפחות שני דורות אחרי זמן מותו המשוער כתיעוד של מסורות בעל פה שנמסרו כביכול ישירות מתלמידיו וקרוביו, במטרה להפיץ את האמונה בו ברחבי העולם.

על פי המחקר ההיסטורי, ישנם לפחות 54 ספרי 'בשורה' על אותו האיש, אם כי רק ארבע מהן עברו קנוניזציה והוכללו בקובץ 'הברית החדשה'. מהם שלוש ה'בשורות' המכונות במחקר "הבשורות הסינופטיות" (משום שהם חופפים במידה רבה ביניהם, אולם לפעמים יש בהם הבדלים חדים) מתי, לוקאס ומרקוס ולצדן יוחנן, שככל הנראה נכתב מעט מאוחר יותר. לפחות חמישים כתבי ה'בשורה' הנוספים, המכונים "בשורות אפוקריפיות" (כלומר "חיצוניות" או "גנוזות"), נמצאים בידי החוקרים באופן מלא או חלקי; לדוגמה – ה'בשורה' על פי תומא, שנחשבת למוקדמת יחסית ל'בשורות' שבקובץ הברית החדשה, ואין בה סיפור נרטיבי על חייו של אותו האיש, כי אם ריכוז של אמרות שונות שכביכול אמר אותו האיש, המוצג בה כ"בר אנש" וכמורה רוחני גרידא.

גם, על-פי המסופר באוונגליונים. יש הסבורים שחלק מסיפורי ה'ברית החדשה' נוספו לה בדיעבד כדי ליצור קשר בין הנבואות לאותו האיש.

במקורות ההיסטוריים הלא-דתיים (כלומר שאינם ספרי 'הבשורה' או חיבורי השליחים) אזכוריו מעטים, ומהימנותן מוטלת בספק. יוסף בן מתתיהו מזכיר אותו פעם אחת בספרו "קדמוניות היהודים", אך גם אזכור זה נכתב לפחות ארבעים שנה אחרי תאריך מותו המשוער, וזאת, כהסבר לקיומם של הנוצרים ולא כעדות ישירה על חייו של אותו האיש. כמו כן יש חשש שהאזכור כולל תוספות או שינויי נוסח נוצריים מאוחרים. לאור כל זאת, ערכו כמקור היסטורי נמוך. פליניוס הצעיר, סווטוניוס (בשנת 112) וטקיטוס בשנת 115 מזכירים את אותו האיש, אך גם כאן בהקשר של הסבר פעילות הנוצרים וככל הנראה אינם מסתמכים על מקור עצמאי כלשהו.

בספרות היהודית המוקדמת (המקורות התנאיים) אין עליו בנמצא תוספת פרטים, לעומת זאת, במקורות התלמודיים והמדרשיים, מתקופת האמוראים, יש מספר אזכורים של אדם בשם "ישו הנוצרי" או "תלמידי ישו הנוצרי". הדברים ברובם נראים כהתייחסות לטענות או לכתבים נוצריים מאוחרים, ולא כתגובה לדברים שאמר אותו האיש או לאירועים שנטל בהם חלק.

'ישו' או 'ישוע'

ב'ברית החדשה' עצמה נדרש השם על שם הישועה מהחטא[29], ובתרגומים הנוכחיים -כמו העתיקים נדפס השם "יֵשׁוּעַ".

אך השם 'ישו' הוא המקובל ביותר בקרב דוברי עברית. יש שרצו לומר שהשם בקרב היהודים עוות בכוונה בכדי להימנע מהשורש 'ישועה'[30]. אולם קיום שם 'ישו' מתועד כבר בקרב יהודים בתקופת המשנה והתלמוד. למשל, בקטעי גניזה של התלמוד הירושלמי נזכרים החכמים רבי יֵשוּ דרומייא" (=רבי ישו מהדרום) ו"רבי יושו בריה דרבי תנחום" (=רבי יושו בנו של רבי תנחום)[31].

ייתכן ש"ישו" הוא צורה מאוחרת של השם "ישוע", (שאולי התפתח בעצמו מהשם "יהושֻעַ"). היעלמות ה-ע בשמו תיתכן מכמה סיבות:

  1. היעלמות העיצורים הגרוניים בניבים מסוימים של לשון חז"ל, בעיקר אלה שדוברו בגליל. עדות מפורשת לכך מצויה בתלמוד הירושלמי, שם היא מיוחסת לעברית שבפי תושבי חיפה, בית שאן וטבעון: "אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין" (מסכת ברכות ירושלמי, פרק ב, דף טז, ב).
  2. השפעה של שפות זרות שלא כללו עיצורים גרוניים. ייתכן שהצורה "ישו" היא חיקוי להגיית השם בפי נוצרים שלא היו דוברי שפות שמיות. ביוונית (שפת הברית החדשה) נהגה שמו: יֶסוּס (Ἰησοῦς), ובכנסיה הגיאורגית, השם נהגה: יֶסוֹ (იესო)[32].

יש הרואים בשם "ישו" כראשי תיבות בדיעבד של הביטוי "ימח שמו וזכרו"[33].

הראי"ה מבאר שמפני שאותו פגם בעיניו בהסתכלותו על בעלת האכסניה, לכן הושמט משומו האות עי"ן הרומזת לעיניים [34].

אכן בקרב נוצרים דוברי עברית, מקובל השם עם ע' -גם מתוך נאמנות לתרגומים העתיקים, וגם בגלל הקונוטציה לראשי התיבות.

אזכורים במקורות העבריים

אותו האיש מוזכר בגמרא כמה פעמים, לעיתים בשם ישו הנוצרי ולפעמים בכינוי בן פנדירא, וכאמור לעיל ישנם דעות שלא כל המקורות מדברים על אותו אדם. בגמרא מסופר בין השאר סיפור יצא לתרבות רעה, סיפור תלייתו וכיצד הוציא כשפים ממצריים כדי לעשות בהם מופתים, מלבד זאת הוא מוזכר בעוד שלושה מקומות ב[[ש"ס][35][36]..{{הערה|אונקלוס העלה אותו באוב (תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ז עמוד א' אזכורים אלו מופיעים דווקא בכתבי יד שמלפני 1554, השנה בה האפיפיור הורה לצנזר מהתלמוד ומכתבים יהודיים אחרים, את כל האזכורים האלה מכיון שהם נחשבו כעלבון וכגידוף לדתם. רבינו יחיאל מפאריס, (בספר אוצר ויכוחים עמ' 84) טען שהנוצרי איננו מוזכר כלל בספרות חז"ל [אם כי ככל הנראה הוא טען זאת רק כדי להציל את התלמוד משריפה על ידי הנוצרים], כך גם הרשב"ץ (שם עמ' 128), ורבי יום טוב ליפמן מילהויזן, (בספר הניצחון סי' שמ"ז). רבי צבי זלמן אופנהייזן, מנה עשרה הבדלים, בין תיאורי אותו האיש לפי המקורות הנוצרים, ואותו האיש שבתלמוד והסיק "כי אותו האיש הנוצרי לא זהו אשר ידובר בו בתלמוד" (אוצר ויכוחים עמ' 171).  

היחס אליו בדתות אחרות

באסלאם

ערך מורחב – עיסא

בקוראן נזכר אותו האיש לעיתים קרובות בשם עיסא או "אל-מסיח" (המשיח). הוא מתואר כאחד מ"נביאי האמת" שקדמו למוחמד, וכמי שהביא את ה"אנג'יל" (הברית החדשה), כשם שניתנה תורה למשה להבדיל (ראו למשל: סורה 3, פסוק 84).

בנוסף, הקוראן מזהה את "מרים" עימו של אותו האיש כמרים הנביאה אחות משה[37].

עם זאת, הקוראן שולל לחלוטין את התפיסה כי אותו האיש הוא בן האלוקים ואת "השילוש ה"קדוש"", ואינו רואה בדמותו עדיפות כלשהי על-פני נביאים אחרים. (ראו למשל: סורה 3, פסוק 59). כמו כן, הקוראן שולל את מותו של אותו האיש וטוען כי אלוקים "הרים אותו לעצמו" (4, 157).

בדת המנדעית

בקרב הדת המנדעית שעל פי חלק מהחוקרים יצאה מעם ישראל, אותו האיש נחשב לנביא שקר (יחד עם מוחמד ולהבדיל, משה). אמנם, דת זו רואה ביוחנן המטביל נביא אמת.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Shmuley Boteach, Kosher Jesus, Gefen Publishing House, 2012
  • Steven Bayme, Understanding Jewish History (KTAV), 1997
  • Daniel Boyarin, Dying for God: Martyrdom and the Making of Christianity and Judaism Stanford: Stanford University Press, 1999
  • Robert Goldenberg, The Nations Know Ye Not: Ancient Jewish Attitudes towards Other Religions New York: New York University Press 1998
  • Mark Hirshman, A Rivalry of Genius: Jewish and Christian Biblical Interpretation in Late Antiquity trans. Baya Stein. Albany: SUNY PRess 1996
  • Joseph Klausner, Jesus of Nazareth (Beacon Books), 1964
  • Jacob Neusner, Judaism in the Matrix of Christianity Philadelphia: Fortress Press 1986
  • Jeffrey Rubenstein Rabbinic Stories (The Classics of Western Spirituality) New York: The Paulist Press, 2002
  • R. Travers Herford, Christianity in Talmud and Midrash (KTAV), 1975
  • Frank R. Zindler, The Jesus The Jews Never Knew, Sepher Toldoth Yeshu and the Quest of the historical Jesus in Jewish Sources (AAP), 2003.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: ישו
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חד גדיא/טיוטה

הערות שוליים

  1. ↑ תאוריה נוספת מסבירה כי בשנת 5 לפני הספירה הכוכבים צדק ונגה היו קרובים זה לזה ונראו יחד עם הירח ככוכב אחד, כוכב בית לחם.
  2. ↑ זאת על פי הכתוב ב'לוקס' ב 41–42 "מדי שנה בשנה עלו הוריו לירושלים בחג הפסח. ובמלֹאת לו שתים־עשרה שׁנים עלו לירושָלים כמנהג החג."
  3. ↑ מתי, פרק 1 פסוקים 18–20
  4. ↑ במתי נקרא יוסף
  5. ↑ לוקס ב'
  6. ↑ ב'בשורה' על פי מתי אין אזכור של אבוס
  7. ↑ מתי 14, 25-26; מרקוס 6, 48-49; יוחנן 6, 19
  8. ↑ מתי 15, 32-38; מרקוס 8, 1-9; בגרסה שונה מעט: יוחנן 6, 5-13; לוקס 9, 16-17
  9. ↑ מתי 5:39
  10. ↑ מרקוס 12:31
  11. ↑ מתי 5:23
  12. ↑ מרקוס 10
  13. ↑ מרקוס 11:17
  14. ↑ מרקוס 2:23-28
  15. ↑ מתי 5:17, תרגום דעליטש
  16. ↑ כך על פי הסיפור המופיע בגרסאות שונות: מתי 27, 1-25; מרקוס 15, 1-15; לוקס 23, 4-5; יוחנן 18, 28-40.
  17. ↑ חיים דב מנטל, מחקרים בתולדות הסנהדרין, הוצאת דביר, תל אביב, תשכ"ט.
  18. ↑ מתי כ"ו, נ"ט ואילך. מרקוס י"ד, נ"ג ואילך. לוקס כ"ב ס"ו ואילך.
  19. ↑ מרקוס י"ד, נ,ג-נ,ד. מתי כ"ו, נ"ז ואילך.
  20. ↑ לוקס, כ"ב ס"ו.
  21. ↑ משנה סנהדרין, ד' א'.
  22. ↑ קדמוניות היהודים, כ', י', ה', 251
  23. ↑ יוחנן י"א, מ"ז-צ"ח. מדברי ההיסטוריון יוספוס פלביוס עולה שלחשש זה היה רקע היסטורי ממשי. יוספוס מספר שאלפים מהעם נצלבו במרידות קודמות ברומאים, בהנהגת אנשים שראו עצמם כמשיחים (קדמוניות היהודים, י"ז, י', ח').
  24. ↑ לוקס, כ"ג ב.
  25. ↑ כפי שסוברים החוקרים ברנדון (S. F. Brandon, Jesus and the Zealots: A Study of the Political Factor in Primitive Christianity (1967) וחיים דב מנטל(מחקרים בתולדות הסנהדרין, הוצאת דביר, תשכ"ט)
  26. ↑ ראיה אפשרית לכך היא הלוח שהושם על הצלב, ועליו נכתב 'ישוע הנוצרי מלך היהודים' כמנהגם של הרומאים לשים על הנידון לוח בו נכתב שמו ומהות פשעו
  27. ↑ הרמב"ם פוסק שהנצרות היא עבודה זרה (פ"ט מהל' ע"ז ה"ד, פי"א מהל' מאכלות אסורות סוף ה"ז) יש שכתבו שהנצרות היא שיתוף והגשמה (בביאור הגר"א יו"ד סי' קמז ס"ק ג ועי' בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג רס"י שיז, בשם הגר"א)
  28. ↑ James D. G. Dunn, The Oral Gospel Tradition, Wm. B. Eerdmans Publishing, 2013.
  29. ↑ מתי 1:21. ואגב, יש בכך עדות כי מחבר האוונגליון של מתי דיבר עברית.
  30. ↑ למרות שהשם ישוע היה מצוי גם הוא והוא איננו נדיר (עזרא ב, נחמיה ג וי"ב, ודברי הימים ב ל"א). התשבי ערך אותו האיש.
  31. ↑ השמות הללו נדפסו כיום כ'יהושע' כנראה כדי לנתק את הזיקה בין החכמים היהודיים לבין אותו האיש הנוצרי. ראו שאול ליברמן, הירושלמי כפשוטו, ירושלים תרצ"ה, עמ' 71.
  32. ↑ כך גם כתב בספר התשבי הנ"ל.
  33. ↑ באר יצחק על איגרת רבן יוחנן בן זכאי דף מט. הערה 368; אוצר המדרשים אייזנשטיין איגרת רבן יוחנן בן זכאי עמוד 217.
  34. ↑ "פנקסי הראי"ה" חלק ראשון, פנקס י"ג פסקה קלב
  35. ↑ "אותו האיש" במסכת עבודה זרה טז ע'ב, יז ע'א)
  36. ↑ אותו האיש, דוגמה של "בן או תלמיד שמקדיח תבשילו ברבים", אולי רמז לזבחים לאלילים. (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ק"ג עמוד א', מסכת ברכות, דף י"ז עמוד ב')
  37. ↑ הסורה השלישית פרשת בית עמרם
אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=משתמש:חד_גדיא/טיוטה&oldid=3370750"