מערכת המשפט בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית
ארץ ישראל בתקופה העות'מאנית לא היוותה יחידה פוליטית אחת, ואף לא הייתה מחוז נפרד, הן לפני חוק הווילאייטים של שנת 1864 והן לאחריו. העותמ'אנים התייחסו אל ארץ ישראל כאל חלק בלתי נפרד מן האימפריה העות'מאנית, וכתוצאה מכך חל החוק העות'מאני הכללי על ארץ ישראל, בה במידה שהוא חל במרכז האימפריה, ובאיסטנבול. רפורמות הטנזימאט במחצית השנייה של המאה ה-19 יצרו בארץ ישראל ובאימפריה כולה מערכת סבוכה ומורכבת של בתי משפט ובתי דין, ולהם ערכאות ערעור שונות וסמכויות מקבילות ולעיתים חופפות.
מערכת המשפט העות'מאנית לפני רפורמות הטנזימאט
הערכאה העיקרית במערכת המשפטית העות'מאנית לפני רפורמות הטנזימאט הייתה בית הדין השרעי. בית דין זה פעל במערכת לא היררכית שהייתה פרושה על פני כל האימפריה, ללא ערכאת ערעור (ניתן היה להגיש קבילה או סוג של ערעור למסגרת מנהלית שהייתה מחוץ למערכת בתי הדין). לבית דין זה הגיעו כל העניינים - אזרחיים, פליליים, ומנהליים. בתי הדין היו כפופים לשייח' אל-אסלאם שישב באיסטנבול.[1]
במקביל למערכת זו פעלו בתי דין דתיים ובהם בית דין רבני של העדות הדתיות השונות, בשיטה שכונתה שיטת המילת. שאלת פעולתם ותחומי סמכותם של בתי דין אלו שנויה במחלוקת קשה בין חוקרים שונים. בהם הסבורים כי מערכת זו הוקמה ופעלה רק לאחר הטנזימאט, וסמכויותיה היו מוגבלות, וחלקם רואים רציפות היסטורית של מערכת בתי דין דתיים בעלי סמכויות בעניינים פנים קהילתיים ובענייני המעמד האישי במשך מאות שנים בתקופת האימפריה העות'מאנית.[2]
רפורמות הטנזימאט
רפורמות הטנזימאט היו רפורמות מנהליות באימפריה העות'מאנית במחצית השנייה של המאה ה-19. הוגי הטנזימאט היו הסולטאנים הליברלים מהמוט השני ואבדילמג'יט הראשון, וכן אנשי ממשל בעלי חינוך אירופי דוגמת אלי פאשה (Mehmed Emin Âli Paşa) ומידהט פאשה. מטרות הרפורמה היו יצירת מדינה ביורוקרטית ריכוזית (ולשם כך טיפוח הרפורמה ברישום קרקעות, מפקד אוכלוסין וכו') לשם גיוס משאבים שצבא מודרני צריך. הרפורמות הקיפו תחומים רחבים כמו הממסד השלטוני, הממסד הצבאי, מערכת החינוך, וניסו להשיג את מטרתן באמצעות שינויים חקיקתיים והרחבת חירויות הפרט במדינה.
כחלק מן הרפורמות התקבל בשנת 1864 חוק הווילאייטים בו בוטל הפיצול של ארץ ישראל בין איילט דמשק ואיילט צידון (מחוזות מנהליים שקדמו לחוק), ובמקום זאת נקבע כי רוב הארץ תהייה שייכת לווילאייט ביירות. הנגב וחלקים מן הערבה היו שייכים לוילאייט דמשק. חלוקת משנה הייתה לסנג'ק עכו וסנג'ק נבלוס (שכם). רק מאוחר יותר הוקם סנג'ק אל-קודס (ירושלים) שהצטרף כסנג'ק שלישי. סנג'ק ירושלים נותק ב-1872 מווילאייט ביירות והמוטאצרף שלו היה כפוף ישירות לשער הנשגב באיסטנבול. בתי דין שרעים פעלו, או הוקמו, במרכזי המחוזות, עכו, שכם וירושלים כמו בגם במרכזים אזוריים - יפו, חיפה, עזה, חברון, ג'נין, נצרת, צפת וטבריה.[3]
לצד מערכת בתי הדין השרעים החלה להיות מוקמת מערכת בתי דין אזרחיים, "ניזאמיים", שנטלו רבות מסמכויות בתי הדין השרעיים. בבתי משפט אלו ישבו מותבים של שלושה שופטים בדין, ועליהם התמנתה ערכאת ערעור, שני אלמנטים חשובים שהיו חסרים במערכת השרעית. הדין לפיו פסקו בתי משפט אלו היה מערכת חדשה של קודים אזרחיים ובהם המג'לה. תהליך זה קודם בשנת 1879 עם חקיקת חוקים הנוגעים לדיון אזרחי ולדיון פלילי ובהם חוק הפרוצדורה האזרחית העות'מאני, ששימשו כבסיס לסדר הדין הנוהג בבית המשפט הניזאמי.[4] המערכת כללה שלוש ערכאות - ערכאה ראשונה, בית משפט לערעורים, ובית משפט גדול לערעורים (Cour DE Cassation) שישב באיסטנבול. כל אחד מאלו היה מחולק למחלקה פלילית ומחלקה אזרחית וזו כללה גם מחלקה מסחרית. חלוקת הסמכויות בין מערכת זו לבין המערכת השרעית לא הייתה ברורה, ולמתדיין ניתנה האפשרות לבחור את הערכאה הנוחה לו.[5] מערכת זו הייתה בפיקוח שר המשפטים שישב באיסטנבול ולא היה שופט, או חלק מן המערכת, והוא שמינה את השופטים, בניגוד למערכת הבריטית שהיא בפיקוחו של הלורד צ'נסלור שהוא חלק מן המערכת השיפוטית הבריטית, אך גם שר בקבינט וחבר בית הלורדים.[6]
לצד בתי דין אלו המשיכה לפעול מערכת בתי הדין הדתיים, ובהם בית הדין הרבני וכן בתי דין של העדות השונות. בראש העדה היהודית עמד החכם באשי, שישב באיסטנבול והוא מינה רבנים מקומיים לשמש בבתי הדין הרבניים ברחבי האימפריה.[7]
מערכת בתי דין נפרדים הייתה מערכת בתי הדין הקונסולריים שפעלו לפי שיטת הקפיטולציות ודנו על פי דינם הלאומי אזרחים בעלי נתינות זרה. בארץ ישראל בתקופה זו היו רבים מן היהודים בעלי אזרחות זרה, וודאי שכך היה הדבר באשר לאשכנזים שהיו לרוב אזרחי מדינות מרכז אירופה ומזרח אירופה, שהחזיקו קונסולים בארץ ישראל, והפעילו בתי דין משלהן.[8]
מערכת נוספת הייתה מעין ערכאה מנהלית שנקראו "מועצות מנהליות" והיו בעלות סמכות לבחון טענות של נתינים בעניינים מנהליים שונים ובענייני מיסוי ולהכריע בהן.[9]
ניסיון מעניין להקמת ערכאה עצמאית של בני הישוב, היה הקמת בית משפט השלום העברי בשנת 1909. בית המשפט הוקם ביפו ביזמת המשרד הארץ ישראלי בראשות ארתור רופין. נבחרו לו מספר שופטים ממושבות העלייה הראשונה, ומזכירו הראשון היה הסופר ש"י עגנון. בית המשפט פעל עד לשנת 1913, ואז נסגר, וחידש את פעילותו אחרי מלחמת העולם הראשונה עם התבססות המנדט הבריטי.[10]
תדמיתה של המערכת
מערכת המשפט העות'מאנית נחשבה למושחתת ובלתי יעילה. מרבית הנתינים העדיפו להתדיין בבתי הדין הקונסולריים, או בבתי הדין הדתיים של עדתם, ובלבד שלא להזדקק לשירותיה של המערכת. אסף לחובסקי סבור כי בשל כך לא ברור מה הייתה בכלל השפעת הרפורמות המשפטיות על תושבי הפריפריה העות'מאנית בארץ ישראל.[11]
את הדברים מסכם באופן ציורי מרדכי בן הלל הכהן:[12]
- "בארץ שלטו אז שלושה בתי דין: המשפט האזרחי של השלטון הטורקי, המשפט של הקונסולים כפי חוקי הקפיטולציה, והבד"צ שלנו. הראשון היה כולו, מכף רגל ועד ראש, אנשי שוחד, ואוי אוי לתובע ולנתבע גם יחד הדורכים על ספו; הקונסולים אמנם צדק ומשפט היה להם לקו, אבל כוחם היה לשפוט רק בין נתיניהם, ואך יודיע התובע או הנתבע כי יש עד או מגע אל המשפט מצד נתין זר, אזי המשפט מוכרח להיפסק; הבד"צים שלנו, במחילה מכבודם, היו מחוסרי כל סדר, הרבנים ראשיהם היו, והוים גם היום, בטלנים, מומחים גדולים לפלפולים, אך את אורחות החיים, את סדרי המשפט, את אשר הניחו מסדרי 'חושן המשפט' שלנו ליסוד בפרקיו הראשונים, כל זה היה בעיניהם טפל, ואיש ישראל המכבד את עצמו אינו נזקק לדיניהם של הבד"צים".
סיומה של המערכת והחלפתה בשלטון המנדט
בתקופת מלחמת העולם הראשונה עזבו רוב השופטים העות'מאניים, פרט לאחד את ארץ ישראל. עם תחילת הכיבוש הבריטי, ביוני 1918, פרסמו השלטונות מנשר, ובו הקימו מחדש את בתי המשפט ובתי הדין, והכפיפו אותם לקצין בריטי שתפקידו "זקן הקצינים המשפטיים."[13] בכתב המנדט שניתן ביולי 1922 קבע סעיף 8 כי הקפיטולציות בטלות, ובסעיף 9 הוסמך השליט המנדטורי להקים מערכת בתי משפט. לאחר שניתן כתב המנדט על ידי חבר הלאומים נחקק דבר המלך במועצה על ארץ ישראל שהקים מערכת בתי משפט אזרחית בעלת שיפוט כללי, ולצידה מערכת בתי דין דתיים בעלי שיפוט בענייני המעמד האישי.
הערות שוליים
- ↑ איריס אגמון, "הרפורמות המשפטיות ובתי הדין השרעיים בסוף התקופה העות’מאנית: כמה הערות על נשים, מגדר ומשפחה," חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה רמת גן, אוניברסיטת בר-אילן, (2010) בעמ' 119.
- ↑ גל אמיר, "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על המילט, מחקרי משפט ל (2016), עמ' 677.
- ↑ איריס אגמון, "הרפורמות המשפטיות ובתי הדין השרעיים בסוף התקופה העות’מאנית: כמה הערות על נשים, מגדר ומשפחה," חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה רמת גן, אוניברסיטת בר-אילן, (2010) בעמ' 124.
- ↑ Jun Akiba, "Sharī‘a Judges in the Ottoman Nizāmiye Courts, 1864-1908," Osmanlı Araştırmaları / The Journal of Ottoman Studies,LI (2018), 209-237
- ↑ Avi Rubin, Ottoman Nizamiye Courts: Law and Modernity (2011), p. 32
- ↑ יאיר שגיא, "למען הצדק - על הקמתו של בית המשפט הגבוה לצדק", עיוני משפט כח 225 (2004), עמ' 236.
- ↑ אלימלך וסטרייך, "הגנת מעמד הנישואין של האשה היהודייה בישראל: מפגש בין מסורות משפטיות של עדות שונות", פלילים ז' (1999), בעמ' 273
- ↑ אלימלך וסטרייך, "הגנת מעמד הנישואין של האשה היהודייה בישראל: מפגש בין מסורות משפטיות של עדות שונות", פלילים ז' (1999), בעמ' 273
- ↑ יאיר שגיא, "למען הצדק - על הקמתו של בית המשפט הגבוה לצדק", עיוני משפט כח 225 (2004), עמ' 237.
- ↑ ענת קדרון, "לאומיות עברית חדשה התפתחותו של מוסד משפט השלום העברי ויחסיו עם ועד הקהילה בחיפה", מחקרי משפט כ"ה, (2009), עמ' 77.
- ↑ אסף לחובסקי, "בין שני עולמות, מורשת המשפט המנדטורי בראשיתה", ירושלים בתקופת המנדט - העשייה והמורשת (2003), 253, בעמ' 257
- ↑ מרדכי בן הלל הכהן, אתחלתא (1942) בעמ' 111
- ↑ יאיר שגיא, "למען הצדק - על הקמתו של בית המשפט הגבוה לצדק", עיוני משפט כח 225 (2004), עמ' 237.
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.
מערכת המשפט בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית41339957