ממשלת קואליציה
ממשלת קואליציה, או קבינט קואליציוני (באנגלית: Coalition Government) היא ממשלה המורכבת מכמה מפלגות פוליטיות הנכנסות להסדר ביניהן על חלוקת הסמכויות ברשות המבצעת. ממשלות קואליציה נוצרות בדרך כלל כאשר אף מפלגה בפני עצמה לא השיגה רוב מוחלט לאחר הבחירות. מצב כזה של העדר מפלגה המחזיקה לבדה ברוב, נפוץ בעיקר במדינות בהן נערכות בחירות בשיטה היחסית, אך לא במדינות שעורכות בחירות בשיטה הרובנית.[1]
ישנן צורות שונות של ממשלות קואליציוניות, קואליציות מיעוט וממשלות קואליציוניות המכילות רוב עודף. במקרה כזה, הממשלה שולטת ביותר מהרוב המוחלט של המושבים בפרלמנט הדרוש לה, בעוד במקרה ההפוך של קואליציות מיעוט, הממשלה לא מחזיקה ברוב המושבים בפרלמנט.
ממשלה קואליציונית עשויה להיווצר גם בתקופה של קושי או משבר לאומי (למשל, בזמן מלחמה או משבר כלכלי) כדי להעניק לממשלה לגיטימיות ציבורית רחבה או זהות קולקטיבית מאוחדת, היא יכולה גם למלא תפקיד בצמצום של סכסוכים פוליטיים פנימיים. במצבים כאלה, הוקמו לעיתים קואליציות כל-מפלגתיות (ממשלות אחדות לאומיות, קואליציות גדולות (אנ')).
אם קואליציה מתפרקת, ראש הממשלה והממשלה עשויים להיות מודחים בהצבעת אי אמון, להכריז על בחירות בזק, להקים קואליציית רוב חדשה או להמשיך להתנהל כממשלת מיעוט.
הקמת ממשלות קואליציוניות
ערך מורחב – קואליציה
כדי להקים קואליציה, השותפות הקואליציוניות צריכות בדרך כלל להתפשר על כמה עקרונות או אידאולוגיות שלהן, אחרת לא יהיה ניתן להגיע להסכמה על אופן התנהלות הקואליציה. נדרשת הגעה למצב של שיווי משקל נאש.
הסיבה לכך, משום שמפלגות מתמודדות בבחירות כשהן מציגות אג'נדות שונות זו מזו. מאחר שאף אחת מהן לא קיבלה מספיק קולות כדי לשלוט לבדה, כל אחת מהן צריכה ללכת לקראת השנייה, לוותר על נושאים מסוימים ולגבש יחד הסכם קואליציוני, בו מצהירות המפלגות השותפות ביחד איזו מדיניות הן מנסות לקדם בזמן קיומה של הקואליציה.[2]
הסכם קואליציוני
במדינות בהן קיימת מערכת רב-מפלגתית, הסכם קואליציוני הוא הסכם שהושג במשא ומתן בין המפלגות המרכיבות את הקואליציה. הוא מגדיר את המטרות והיעדים המשותפים החשובים ביותר של הקבינט. לעיתים קרובות הוא נכתב על ידי מנהיגי הקבוצות הפרלמנטריות. קואליציות שיש להן הסכם כתוב הן פרודוקטיביות יותר מאלה שאין להן, משום שגם במקרה בו מתעוררת מחלוקת, קיים מסמך מוקדם המצביע על ההתנהלות שהוסכמה מראש ומונע את התפרקות הקואליציה.
אם נושא נדון לעומק ובפירוט רב יותר ממה שמופיע בהסכם הקואליציוני, זה עשוי להצביע על כך שמפלגות הקואליציה חלוקות ביניהן באשר לאופן ההתנהלות הרצוי. לפיכך, ככל שההסכם הקואליציוני יכיל ניסוח מפורט יותר של הנושא, הדבר יסייע למפלגות לצמצם את הפגיעה באג'נדה שלהן, גם אם התחום הספציפי בו יש להן דרישות, ינוהל על ידי מפלגה אחרת בקואליציה.[3]
אחריות אלקטורלית
ממשלות קואליציה יכולות גם להשפיע על תוצאות הבחירות שלאחר מכן, בהיבט של התחמקות מאחריות. בניגוד לממשלה של מפלגה אחת, שכישלונותיה מיוחסים בהכרח למפלגה השלטת ולעומד בראשה, בממשלת קואליציה יכולות חלק מהמפלגות להטיל את האחריות לכשלים על השותפות הקואליציוניות. בדרך כלל, המפלגה שקיבלה את תפקיד ההובלה בקואליציה ואשר ראש המדינה חבר בה, היא זו שתישא במרבית האחריות האלקטורלית.[4]
כפועל יוצא, לרוב מפלגות השלטון מאבדות קולות בבחירות שנערכות לאחר תקופת שלטונן, במה שמכונה "עלות השלטון". עם זאת, ממשלה של מפלגה אחת משלמת בדרך כלל מחיר אלקטורלי גבוה יותר, מאשר מפלגה המחזיקה בתפקיד ראש הממשלה אך משתייכת לקואליציה של מפלגות.[5]
קואליציה בישראל
- ערך מורחב – הסכם רוטציה
בישראל, בה יש בעשורים האחרונים כעשר מפלגות שמחזיקות בייצוג בכנסת. למעט תקופה קצרה בסוף ימי הכנסת השישית, אז הייתה מפלגת המערך לאחר הקמתה עם רוב של 63 חברי כנסת מתוך 120, לא היה מעולם מצב בו למפלגה אחת לבד יש רוב פרלמנטרי, ולפיכך נדרשו תמיד ממשלות קואליציה.
מבחינה היסטורית, אפשר לשרטט שלושה מצבים עקרוניים של קואליציה בישראל, כאשר כל אחד מהם עשוי להתבצע בתוספות או בשינויים: תסריט אחד הוא ממשלת ימין, כשהסיעה המרכזית היא מפלגת הליכוד ואליה מצטרפות המפלגות החרדיות והדתיות ומפלגות ימין קטנות, ולעיתים גם מפלגות מרכז. תסריט שני הוא ממשלת שמאל, כשהסיעה המרכזית לאורך השנים הייתה בדרך כלל מפא"י בגלגוליה השונים, ואליה נלוות מפלגות שמאל קטנות ומפלגות מרכז. תסריט שלישי הוא של ממשלת אחדות לאומית, בשותפות של שתי המפלגות הגדולות, ויחד איתן חלק מהמפלגות הקטנות, או בהובלתה של מפלגת מרכז גדולה כמו קדימה. עם זאת, יש מצבים יוצאים מהכלל, כמו ממשלת ישראל השלושים ושש שהורכבה מרצף של מפלגות שחלקן מפלגות ימין כמו ימינה ותקווה חדשה וחלקן מפלגות שמאל כמו מרצ, אך מנתה רק 61 חברי כנסת ולא הייתה קואליציה רחבה.[6][7]
ממשלות קואליציה בעולם
מדינות הפועלות לעיתים קרובות עם קבינטים קואליציוניים כוללות את המדינות הנורדיות, מדינות בנלוקס, אוסטרליה, אוסטריה, ברזיל, צ'ילה, קפריסין, מזרח טימור, צרפת, גרמניה, יוון, גינאה ביסאו, הודו, אינדונזיה, אירלנד, ישראל, איטליה,[8] יפן, קניה, קוסובו, לטביה, לבנון, לסוטו, ליטא, מלזיה, נפאל, ניו זילנד, פקיסטן, תאילנד, ספרד, טרינידד וטובגו, טורקיה ואוקראינה. שווייץ נשלטת על ידי ממשלת קונצנזוס (אנ') עם קואליציה של ארבע המפלגות החזקות בפרלמנט מאז 1959, במה שמכונה "נוסחת הקסם" (אנ').[9] בין 2010 ל-2015 הייתה גם בבריטניה קואליציה רשמית בין המפלגה השמרנית למפלגה הליברל-דמוקרטית, אך זה היה מקרה יוצא דופן: בבריטניה יש בדרך כלל ממשלת רוב חד-מפלגתית.
לא כל פרלמנט מרכיב ממשלת קואליציה, למשל הפרלמנט האירופי אינו נדרש להקמת ממשלה כזו.[10]
אוסטרליה
בפוליטיקה הפדרלית האוסטרלית, המפלגות השמרניות הכוללות את המפלגה הליברלית, המפלגה הלאומית, המפלגה הליברלית הכפרית (אנ') והמפלגה הליברלית הלאומית מאוחדות בקואליציה, הידועה בפשטות בשם הקואליציה (אוסטרליה) (אנ').
הקואליציה הפכה ליציבה כל כך, לפחות ברמה הפדרלית, שבפועל הבית התחתון של הפרלמנט הפך למערכת דו-מפלגתית, כאשר הקואליציה ומפלגת הלייבור הן המפלגות הגדולות. קואליציה כזו נמצאת גם במדינות ניו סאות' ויילס וויקטוריה. באוסטרליה הדרומית ובאוסטרליה המערבית המפלגה הליברלית והמפלגה הלאומית מתמודדות בנפרד, בעוד שבטריטוריה הצפונית ובקווינסלנד שתי המפלגות התמזגו ויצרו את המפלגה הליברלית הכפרית ב-1978 ואת המפלגה הליברלית הלאומית ב-2008.
ממשלות קואליציה של מפלגת הלייבור והירוקים האוסטרלים (אנ') התרחשו ברמת המדינה והטריטוריה, למשל לאחר הבחירות במדינת טסמניה ב-2010 ולאחר הבחירות בטריטוריית הבירה האוסטרלית ב-2016 וב-2020.
אירלנד
באירלנד, ממשלות קואליציה הן דבר שבשגרה; מאז 1977 לא הקימה מפלגה אחת ממשלת רוב. ממשלות הקואליציה עד כה הונהגו על ידי פיאנה פול או פינה גייל. אליהן הצטרפו מפלגה קטנה אחת או יותר או חברי פרלמנט עצמאיים (TDs).
בלגיה
בבלגיה, המחולקת מבפנים על פי קווים לשוניים (בעיקר בין פלנדריה דוברת ההולנדית בצפון ובין וולוניה דוברת הצרפתית בדרום, כאשר בריסל היא באופן כללי גם פרנקופונית), כל הנטיות הפוליטיות העיקריות (סוציאל-דמוקרטיה, ליברליזם, פופוליזם ימני וכדומה) למעט מפלגת הפועלים של בלגיה (אנ') השייכת לשמאל הקיצוני, התפצלו בין מפלגות דוברות צרפתית ובין מפלגות דוברות הולנדית (למשל, המפלגה הסוציאליסטית דוברת ההולנדית והמפלגה הסוציאליסטית דוברת הצרפתית).
בבחירות הפדרליות ב-2019 (אנ'), אף מפלגה לא קיבלה יותר מ-17% מהקולות. לפיכך, הקמת ממשלת קואליציה היא שלב הכרחי בפוליטיקה הבלגית, וממשלות קואליציה המכילות שרים משש מפלגות או יותר אינן נדירות. כתוצאה מכך, הקמת ממשלה יכולה להימשך זמן רב במיוחד, ולעיתים הצדדים לא מצליחים להתגבר על הפערים ולהרכיב ממשלה. כך למשל, בין 2007 ל-2011, בתקופת המשבר הפוליטי בבלגיה (אנ'), פעלה המדינה תחת ממשלת מעבר מכיוון שלא ניתן היה להקים קואליציה.
גרמניה
בגרמניה, ממשלות קואליציה הן הנורמה, שכן נדיר שמפלגה אחת זוכה ברוב בפרלמנט. המערכת הפוליטית הגרמנית עושה שימוש נרחב בהצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית (אנ'), המחייבת את הממשלות להחזיק רוב בפרלמנט. כל ממשלה מאז הקמת הרפובליקה הפדרלית ב-1949 כללה לפחות שתי מפלגות פוליטיות. בדרך כלל, ממשלות כוללות אחת משתי המפלגות הגדולות עם מפלגה קטנה יותר. הסדרים קואליציוניים מקבלים לעיתים קרובות שמות המבוססים על צבעי המפלגות המעורבות, כגון "אדום-ירוק" עבור קואליציה של ה-SPD והירוקים. קואליציות של שלוש מפלגות נקראות לעיתים קרובות על שם מדינות שדגליהן מכילים את הצבעים הללו, כמו קואליציית ג'מייקה השחורה-צהובה-ירוקה.[11]
קואליציות של שתי המפלגות הגדולות מתרחשות גם כן, אך הן נדירות יחסית, מכיוון שהן מעדיפות בדרך כלל לחבור למפלגות קטנות יותר. עם זאת, אם המפלגות הגדולות לא יצליחו לגבש רוב, קואליציה גדולה עשויה להיות האופציה המעשית היחידה.[9] זה מה שהתרחש לאחר הבחירות הפדרליות ב-2005, בהן הובסה ממשלת ה-SPD-הירוקים המכהנת, אך גם האופוזיציה לא הצליחה להשיג רוב. לאחר מכן הוקמה קואליציה גדולה בין ה-CDU/CSU וה-SPD. שותפויות כאלה כוללות בדרך כלל קבינטים בנויים בקפידה ומאוזנים: אנגלה מרקל מה-CDU/CSU הפכה לקנצלרית בעוד ה-SPD קיבלה את רוב תפקידי הקבינט.[11]
דנמרק
מאז הקמת הפולקטינג ב-1849 ועד התחלת השימוש בבחירות בשיטה היחסית ב-1918, היו בדנמרק רק ממשלות חד-מפלגתיות. תורוואלד סטאונינג הקים את ממשלתו השנייה ואת ממשלת הקואליציה הראשונה של דנמרק ב-1929. מאז, הנורמה הייתה ממשלות קואליציוניות, אם כי היו תקופות שבהן שלטו ממשלות חד-מפלגתיות, כמו העשור שלאחר תום מלחמת העולם השנייה, במהלך שנות ה-70 ובסוף שנות ה-2010. כל ממשלה מ-1982 ועד בחירות 2015 הייתה קואליציה. בעוד שממשלתה הראשונה של מטה פרדריקסן כללה רק את הסוציאל-דמוקרטים שלה, ממשלתה השנייה הייתה קואליציה של הסוציאל-דמוקרטים, ונסטרה והמתונים (אנ').
כאשר הסוציאל-דמוקרטים בראשות סטאונינג זכו ב-46% מהקולות בבחירות של 1935, זה היה הדבר הקרוב ביותר שמפלגה כלשהי השיגה לזכות ברוב מוחלט בפרלמנט מאז 1918. לפיכך, מפלגה אחת מעולם לא החזיקה ברוב לבדה, ואפילו ממשלות חד-מפלגתיות נדרשו לחתום על הסכמי אמון ותקציב (אנ') עם לפחות מפלגה אחת אחרת כדי למשול. לדוגמה, אף על פי שממשלתה הראשונה של פרדריקסן כללה רק את הסוציאל-דמוקרטים, היא הסתמכה גם על תמיכתן של המפלגה הסוציאל ליברלית הדנית (אנ'), מפלגת העם הסוציאליסטית והברית האדומה-ירוקה.
הודו
לאחר עצמאותה של הודו ב-15 באוגוסט 1947, שלט במדינה הקונגרס הלאומי ההודי, המפלגה הפוליטית העיקרית שהייתה בעלת תפקיד מרכזי בתנועת העצמאות ההודית. ראש הממשלה הראשון, ג'ווהרלל נהרו, יורשו לאל בהדור שסטרי, וראש הממשלה השלישית, אינדירה גנדי, היו כולם חברים במפלגת הקונגרס. עם זאת, ביוני 1975, נאסר על אינדירה על ידי בית המשפט העליון לכהן בתפקיד ציבורי למשך שש שנים, דבר שהביא להחלת מצב החירום בהודו. בבחירות ללוק סבהה שהתקיימו לאחר ביטול מצב החירום במרץ 1977 זכתה מפלגת ג'נטה, שהייתה למעשה קואליציה של מפלגות האופוזיציה השונות. המפלגה מינתה לראש הממשלה את מורארג'י דסאי, אך המפלגה והממשלה התפוררו בתוך כשנתיים עם התגברות חילוקי הדעות בין הזרמים השונים בה.[12] בבחירות ב־1980 שבה מפלגת הקונגרס לשלטון ללא קואליציה.
בעקבות הבחירות ללוק סבהה ב־1989 הוקמה לראשונה ממשלת קואליציה של הג'נטה דאל בראשות ו. פ. סינג בתמיכה מבחוץ של מפלגת העם ההודית והמפלגות הקומוניסטיות. הממשלה התמוטטה בסוף 1990 וצ'אנדרה שקאר הקים ממשלת מיעוט בתמיכת הקונגרס. הבחירות של 1991 הביאו לממשלת מיעוט יציבה בהנהגת הקונגרס למשך חמש שנים. לאחר הבחירות ללוק סבהה ב־1996 הקימה מפלגת העם ההודית ממשלה קצרת ימים בראשות אטאל ביהארי ואג'פאיי אך ניכשלה בניסיונה לגבש קואליציה. שתי ממשלות קואליציה אמיתיות בין מפלגות קטנות יותר ובתמיכה מבחוץ של הקונגרס התקיימו בשנתיים הבאות, אך אי יציבותן הביא לבחירות נוספות ב-1998. לאחר בחירות אלו קמה ממשלת קואליציה צרה נוספת של מפלגת העם ההודית בראשות ואג'פאיי, שנפלה ב־1999. ב־1999 קמה ממשלת הקואליציה היציבה הראשונה בהודו, הברית הדמוקרטית הלאומית שהקימה מפלגת העם ההודית בהנהגת אטאל ביהארי ואג'פאיי, שכיהן כראש הממשלה בין השנים 1999 ל-2004. קואליציה נוספת, הברית הפרוגרסיבית המאוחדת (אנ') בהנהגת מפלגת הקונגרס, המורכבת מ-13 מפלגות נפרדות, שלטה בהודו במשך שתי קדנציות מ-2004 עד 2014 עם מאנמוהאן סינג כראש הממשלה. עם זאת, בבחירות הכלליות ה-16 במאי 2014, מפלגת העם ההודית השיגה רוב בעצמה (והפכה למפלגה הראשונה שעשתה זאת מאז בחירות 1984) ועלתה לשלטון עם נרנדרה מודי כראש הממשלה. ב-2019, נרנדרה מודי נבחר מחדש לראשות הממשלה כאשר הברית הדמוקרטית הבטיחה שוב רוב בבחירות הכלליות ה-17. הודו חזרה לממשלת קואליציה ב-2024 לאחר שמפלגת העם ההודית לא הצליחה להשיג רוב מוחלט בבחירות.
הממלכה המאוחדת
בממלכה המאוחדת, ממשלות קואליציוניות (הידועות לפעמים כ"ממשלות לאומיות") הוקמו בדרך כלל רק בתקופות של משבר לאומי. הבולטת ביותר הייתה הממשלה הבריטית הלאומית (אנ') של 1931 עד 1940. היו קואליציות רב-מפלגתיות במהלך שתי מלחמות העולם. מלבד זאת, כאשר לאף מפלגה לא היה רוב, בדרך כלל הוקמו ממשלות מיעוט עם מפלגת אופוזיציה אחת או יותר שהסכימו להצביע בעד החקיקה שהממשלות צריכות כדי לתפקד: לדוגמה, ממשלת הלייבור בראשות ג'יימס קלהאן כרתה ברית עם הליברלים ממרץ 1977 עד יולי 1978, לאחר סדרה של תבוסות בבחירות הביניים ששחקו את הרוב של הלייבור.[9]
הבחירות הכלליות של 2010 הסתיימו בפרלמנט תלוי (אנ') (הראשון בבריטניה מזה 36 שנים), והשמרנים בראשות דייוויד קמרון, שזכו במספר המושבים הגדול ביותר, הקימו קואליציה עם הליברל-דמוקרטים כדי להשיג רוב בפרלמנט, ובכך סיימו 13 שנות שלטון של הלייבור. זו הייתה הפעם הראשונה שהשמרנים והליבר-דמוקרטים הגיעו להסכם לחלוקת כוח, והייתה זו גם הקואליציה המלאה הראשונה בבריטניה מאז 1945, כמעט 70 שנה לאחר הקמת הקואליציה של וינסטון צ'רצ'יל בזמן המלחמה.
טורקיה
ממשלת הקואליציה הראשונה בטורקיה הוקמה לאחר הבחירות הכלליות ב-1961 (אנ'), עם שתי מפלגות פוליטיות ונציגים עצמאיים שהיו מיוצגים בקבינט. הייתה זו גם הקואליציה הגדולה הראשונה של טורקיה, כאשר שתי המפלגות הגדולות ביותר בעלות אידאולוגיות פוליטיות מנוגדות (מפלגת העם הרפובליקאית ומפלגת הצדק) התאחדו. בין 1960 ל-2002 הוקמו בטורקיה 17 ממשלות קואליציה. התקשורת והציבור הרחב בטורקיה נוטים שלא לתמוך בממשלות הקואליציה המקומיות, בשל חוסר יעילותן ותוחלת החיים הקצרה שלהן. לאחר המעבר של טורקיה למשטר נשיאותי ב-2017, המפלגות הפוליטיות התמקדו יותר ביצירת בריתות אלקטורליות. בשל הפרדת הרשויות, הממשלה אינה חייבת להיות מורכבת על ידי חברי הפרלמנט, ולכן אינה מחויבת להקים ממשלת קואליציה. עם זאת, הפרלמנט יכול לפזר את הממשלה אם האופוזיציה משיגה רוב.
ניו זילנד
בבחירות של 1996 התחילה ניו זילנד לפעול בשיטת בחירה של ייצוג יחסי מעורב (אנ') כדי להגיע לשלטון, מפלגות צריכות לקבל מעט יותר ממחצית מ-120 המושבים בפרלמנט. מכיוון שנדיר שמפלגה זוכה ברוב לבדה, עליה להקים קואליציות עם מפלגות אחרות. לדוגמה, בין השנים 1996 ל-1998, המדינה נשלטה על ידי קואליציה של המפלגה הלאומית עם המפלגה הקטנה ניו זילנד תחילה (אנ'); בין 2017 ל-2020, מפלגת הלייבור הקימה לראשונה ממשלת קואליציה עם ניו זילנד תחילה ועם הסכם אמון ממפלגת הירוקים של ניו זילנד (אנ').[13][14]
פינלנד
בפינלנד, לאף מפלגה לא היה רוב מוחלט בפרלמנט מאז העצמאות, וקואליציות רב-מפלגתיות היו הנורמה. פינלנד חוותה את הממשלה היציבה ביותר שלה מאז עצמאותה עם קואליציה של חמש מפלגות, מה שזכה לכינוי "ממשלת הקשת בענן".[9]
קנדה
בקנדה, הקואליציה הגדולה (אנ') הוקמה ב-1864 על ידי המפלגה הליברלית-שמרנית (קנדה) (אנ'). במהלך מלחמת העולם הראשונה ניסה ראש הממשלה רוברט בורדן להקים קואליציה עם האופוזיציה הליברלית כדי להרחיב את התמיכה בחקיקת גיוס חובה שנויה במחלוקת. המפלגה הליברלית סירבה להצעה, אך כמה מחבריה הצטרפו לממשלה עד תום המלחמה. למרות שלפעמים מתייחסים אליה כאל ממשלת קואליציה, על פי ההגדרה לעיל, היא לא הייתה כזו.
במהלך הסכסוך הפרלמנטרי בקנדה ב-2008-2009 (אנ'), שתיים ממפלגות האופוזיציה חתמו על הסכם להקמת ממשלת הקואליציה הפדרלית השנייה במדינה מאז איחוד קנדה, אם ממשלת המיעוט השמרנית תובס בהצבעת אי אמון, וסטיבן הרפר יודח מראשות הממשלה. ההסכם התווה קואליציה רשמית המורכבת משתי מפלגות אופוזיציה, המפלגה הליברלית והמפלגה הדמוקרטית החדשה. גוש קוויבק (אנ') הסכים לתמוך בקואליציה המוצעת בענייני אמון למשך 18 חודשים. בסופו של דבר, הפרלמנט נדחה (אנ') על ידי המושל הכללי, והקואליציה התפזרה לפני שהפרלמנט התכנס מחדש.[9]
בנוסף, הוקמו מספר ממשלות קואליציה קנדיות במסגרת הפוליטיקה המחוזית.
תמיכה וביקורת
תומכי שיטת הייצוג היחסי בבחירות, המובילה כאמור בדרך כלל לממשלות קואליציה, טוענים כי ממשלת קואליציה יוצרת פוליטיקה המבוססת יותר על קונצנזוס והסכמות, שכן ממשלה המורכבת ממפלגות שונות (לעיתים קרובות כאלו המבוססות על אידאולוגיות שונות) צריכה להתפשר על מדיניותה. יתרון מוצהר נוסף הוא שממשלת קואליציה משקפת טוב יותר את דעת הקהל של ציבור הבוחרים במדינה. המשמעות היא שהמערכת הפוליטית מכילה רק שלב אחד הנדרש להכרעה על פי רוב. לעומת הצבעה על בסיס אזורי, בה מנגנון הרוב מופעל פעמיים ובכל פעם מצטמצם נתח האזרחים התומכים בהחלטה: ראשית, רוב המצביעים בוחרים את הנציג, ושנית, גוף הנציגים מקבל החלטה על פי רוב, וההחלטה עצמה מתרחקת משכבות נוספות של מצביעים. בנוסף, שותפות קואליציונית עשויה למלא תפקיד חשוב במיתון רמת הקיטוב הרגשי וצמצום העוינות בין המפלגות.[15]
מתנגדי הממשלות הקואליציוניות טוענים שלממשלות כאלה יש נטייה להיות שבריריות ונוטות לדיסהרמוניה, מכיוון שהמפלגות המרכיבות אותן מחזיקות באמונות שונות ולכן לא תמיד מסכימות על מדיניות.[16] לפעמים תוצאות הבחירות פירושן שהקואליציות הסבירות ביותר מבחינה מתמטית אינן אפשריות מבחינה אידאולוגית. קושי שני עשוי להיות היכולת של מפלגות קטנות לקבל את מעמד "ממליכי המלכים", במיוחד בבחירות עם תוצאות צמודות, ולצבור הרבה יותר כוח והישגים בתמורה לתמיכתן, ביחס למה שגודלן ומספר האזרחים שהן מייצגות היו מצדיקים במצב דברים שונה.
ממשלות קואליציוניות ספגו גם ביקורת על כך שהן מקיימות קונצנזוס בנושאים שבהם אי ההסכמה והדיון הנובע מכך יהיו מועילים. כדי לגבש קונצנזוס, מנהיגי מפלגות הקואליציה יכולים להסכים ביניהם להשתיק את חילוקי הדעות. השותפות הקואליציוניות, אם הן שולטות ברוב הפרלמנטרי, יכולות לשתף פעולה כדי להפוך את הדיון הפרלמנטרי בנושא ללא רלוונטי, על ידי התעלמות עקבית מטיעוניה של האופוזיציה והצבעה נגד הצעותיה - גם אם יש מחלוקת בתוך מפלגות השלטון בנושא. עם זאת, נראה שבמצב בו המנצח לוקח הכל זו תמיד התוצאה.
מפלגות חזקות יכולות גם לפעול בדרך אוליגוקרטית, כלומר ליצור ברית ביניהן כדי לבלום את צמיחתן של מפלגות חדשות. כמובן, אירוע כזה נדיר בממשלות קואליציוניות בהשוואה למצב במדינות בהן יש מערכת דו-מפלגתית, שמתקיימות בדרך כלל בגלל שמלכתחילה כללי המשחק הפוליטיים מונעים את צמיחתן של מפלגות נוספות, לעיתים קרובות באמצעות תקנות מפלות של כללי התמודדות (אנ') וכדומה.
חיסרון נוסף בממשלות קואליציה הוא מצב בו מפלגה חזקה אחת יכולה לעצב את מדיניות הקואליציה באופן לא פרופורציונלי. ניתן להפחיד מפלגות קטנות או חזקות פחות שלא להתנגד לה בגלוי. כדי לשמור על נוכחותן בקואליציה, הם יצטרכו להצביע נגד מצע מפלגתם בפרלמנט. אם הם לא יעשו זאת, המפלגה שלהם תצטרך לעזוב את הממשלה ותאבד את הכוח הביצועי שקיבלה. עם זאת, מצב דברים כזה קיים בעיקר בקואליציות גדולות מספיק, והוא מהווה מעין מקרה הופכי למצב בו הקואליציה תלויה בחסדיה של מפלגה קטנה והיא "ממליכת המלכים", כפי שנטען לעיל.
לבסוף, חוזקה שניתן לראות בה גם חולשה היא בכך שייצוג יחסי שם את הדגש על שיתוף פעולה. כל הצדדים המעורבים מסתכלים על היריבים הפוליטיים בגישה חיובית יותר, מכיוון שהיריב של היום עשוי להיות שותף קואליציוני עתידי. לכן המטוטלת עשויה להראות תנודה חדה פחות בין הקצוות הפוליטיים.
קואליציות והסכמים חקיקתיים
- ערך מורחב – סיעה
קואליציה מחוקקת או קואליציית הצבעה מתייחסת למצב בו מפלגות פוליטיות בבית המחוקקים מיישרות קו ביניהן בהצבעה כדי לקדם מדיניות או חקיקה ספציפית, אך אינן עוסקות בחלוקת הכוח של הרשות המבצעת כמו בממשלות קואליציוניות.
במערכת פרלמנטרית, מפלגות פוליטיות עשויות ליצור הסדרים ביניהן, תוך התחייבות לתמוך במפלגת השלטון בהצעות חוק ובהצעות המוגדרות כהצבעות אמון. בניגוד לממשלה קואליציונית, שהיא שותפות פורמלית יותר המאופיינת בשיתוף בשליטה ברשות המבצעת, הסדר כזה אינו כרוך ב"חלוקת סמכויות" ביצועית. במקום זאת, מפלגת השלטון תומכת בהצעות ספציפיות ובסדרי עדיפויות ספציפיים של המפלגות האחרות בהסדר, בתמורה לתמיכתן בה בהצעות אמון.[17]
ארצות הברית
בארצות הברית, מפלגות פוליטיות הקימו בעבר קואליציות חקיקה על מנת לקדם מדיניות או חקיקה ספציפית בקונגרס של ארצות הברית. ב-1855 הוקמה קואליציה בין חברי תנועת שאינם יודעים דבר, מפלגת האופוזיציה (צפון ארה"ב) (אנ') והמפלגה הרפובליקנית כדי לבחור את נתניאל בנקס (אנ') ליו"ר בית הנבחרים. הקואליציה המחוקקת האחרונה התקיימה ב-1917, בין חברי המפלגה הדמוקרטית, המפלגה הפרוגרסיבית (ארה"ב) (אנ') והמפלגה הסוציאליסטית של אמריקה כדי לבחור בצ'אמפ קלארק כיושב ראש בית הנבחרים.[18]
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ↑ koalicja, Encyklopedia PWN: źródło wiarygodnej i rzetelnej wiedzy, encyklopedia.pwn.pl (בפולנית)
- ↑ Matthew E. Bergman, Angelova ,Mariyana, Bäck ,Hanna, Wolfgang C. and Müller, Coalition agreements and governments’ policy-making productivity, West European Politics 47, 2024-01-02, עמ' 31–60 doi: 10.1080/01402382.2022.2161794
- ↑ Heike Klüver, Hanna Bäck, Coalition Agreements, Issue Attention, and Cabinet Governance, Comparative Political Studies 52, 2019-11-01, עמ' 1995–2031 doi: 10.1177/0010414019830726
- ↑ Stephen D. Fisher, Sara B. Hobolt, Coalition government and electoral accountability, Electoral Studies, Special Symposium: Voters and Coalition Governments 29, 2010-09-01, עמ' 358–369 doi: 10.1016/j.electstud.2010.03.003
- ↑ Ida B Hjermitslev, The electoral cost of coalition participation: Can anyone escape?, Party Politics 26, 2020-07-01, עמ' 510–520 doi: 10.1177/1354068818794216
- ↑ איזו ממשלת אחדות עדיפה - רחבה או צרה?, באתר www.idi.org.il, 2019-03
- ↑ ynet (2022-06-21). "לשנות את שיטת הבחירות? ההצעות, היתרונות, החסרונות והמלכוד הבסיסי". Ynet. נבדק ב-2025-05-26.
- ↑ Matthew Edward Bergman, Sorting between and within coalitions: the Italian case (2001–2008), Italian Political Science Review / Rivista Italiana di Scienza Politica 51, 2021-03, עמ' 42–66 doi: 10.1017/ipo.2020.12
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 Daniel Schwartz, Coalition government: Precedents from around the world, CBC, 13.5.2010
- ↑ Awenig Marié, European Parliament: Is the grand coalition really a thing of the past?, 2019
- ^ 11.0 11.1 A guide to Germany's possible coalitions – DW – 05/17/2021, dw.com (באנגלית)
- ↑ OBITUARY: Morarji Desai, The Independent, 1995-04-10 (באנגלית)
- ↑ "Full video: NZ First leader Winston Peters announces next Government". Newshub (באנגלית). 2017-10-19. נבדק ב-2025-05-26.
- ↑ "An 'historic moment' for the Green Party - James Shaw". Newshub (באנגלית). 2017-10-19. נבדק ב-2025-05-26.
- ↑ Hyeonho Hahm, David Hilpert, Thomas König, Divided We Unite: The Nature of Partyism and the Role of Coalition Partnership in Europe, American Political Science Review 118, 2024-02, עמ' 69–87 doi: 10.1017/S0003055423000266
- ↑ Catherine Moury, Arco Timmermans, Inter-Party Conflict Management in Coalition Governments: Analyzing the Role of Coalition Agreements in Belgium, Germany, Italy and the Netherlands, Politics and Governance 1, 2013-07-25, עמ' 117–131 doi: 10.17645/pag.v1i2.94
- ↑ Laura Osman The Canadian Press, Q&A: The NDP and Liberals have a confidence and supply agreement. So what is it?, Toronto Star, 2022-03-22 (באנגלית)
- ↑ ההצבעה בקונגרס באפריל 1917 (באנגלית)
ממשלת קואליציה41109793Q837416