ישראל הוברמן

ישראל הוברמן

השתייכות	צבא הגנה לישראל
דרגה	סמל
פעולות ומבצעים
קרב תל פאחר
עיטורים
עיטור העוז

ישראל הוברמן (נולד ב-23 בדצמבר 1947) הוא מגיבורי קרב תל פאחר במלחמת ששת הימים, בעל עיטור העוז.

ראשית חייו

הוברמן נולד, למד וחי בחיפה. הוא בוגר בית הספר הריאלי.

שרות צבאי

הוברמן התגייס לצה"ל בשנת 1965, שרת כמש"ק חבלה בגדוד 12 של חטיבת גולני. הוא סיים את קורס החבלה חצי שנה לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. הוא השתלב במחלקה המסייעת בפיקודו של מפקד המחלקה עזרא סלע. קודם לכן היה מפקד כיתה בפלוגה א' של גדוד 12. חיכוכים בינו לבין מפקד הפלוגה אהרון ורדי הביאו אותו לעזוב לקורס מש"קי חבלה.

האירוע שזיכה אותו בעיטור

שגיאות פרמטריות בתבנית:הפניה לערך מורחב
'נושא: הקרב בתל פאחר במלחמת ששת הימים' אינו ערך חוקי

ערך מורחב – קרב תל פאחר

הוברמן שימש כמש"ק חבלה בגדוד 12 של חטיבת גולני. ביום 9 ביוני 1967, בקרב על תל-פאחר, קפץ לזחל"ם בוער וחילץ מתוכו פצועים. תוך כדי החילוץ החלו בגדיו לבעור, אך הוא המשיך בפעולה, עד שהורחק בכוח ממקום האש. בפעולה זו נכווה באורח קשה. על מעשה זה הוענק לו צל"ש הרמטכ"ל על ידי הרמטכ"ל רב-אלוף יצחק רבין בטקס שהתקיים בתאריך 30 באוקטובר 1967. לאחר שנים הומר העיטור שקיבל לעיטור העוז, שהוענק לו על ידי הרמטכ"ל, רב-אלוף דוד אלעזר בטקס שהתקיים באפריל 1973.

תיאור המעשה

הוברמן היה מש"ק חבלה בגדוד 12 בחטיבת גולני, הזחל"ם עליו נעו לקרב על מוצב תל פאחר היה מלא בחומרי נפץ ולבנות חבלה. גם מכל הדלק היה מלא כי היה זה רק בתחילת היציאה לקרב.

”בדרכנו לתל פאחר, על תוואי ההטיה היינו במרחק של כמה מאות מטרים משם ולי היתה מרגמה שני אינץ'. אני יורה פגז אחד, מסתכל לאן זה הולך, רוצה לירות את השני וטראח נפגענו פעם ראשונה. זה פגז שנכנס וחדר מהכיוון של הנהג, והשחיל אותו ואת החובש והקשר במכה אחת". הזחל"ם ספג פגיעה ישירה והרג את הנהג, החובש וסמל הקשר. את משה דרימר, שישב ליד המקלע, הוא פצע.” הוברמן היה באותו זמן בחלק האחורי של הזחל"ם על מנת לירות במרגמה. הוא וכל מי שישב בחלק השמאלי, לא נפגעו והצליחו לקפוץ החוצה. הוא התרחק שלושה מטרים מהזחל"ם ונשכב על הרצפה. דרימר שהיה פצוע נותר בזחל"ם, המשיך לירות ולחפות על חבריו שקפצו. תוך כדי ירי הוא התחיל לזעוק מכאבים והוברמן החליט לחזור אליו לזחל"ם ולחלץ אותו. תוך כדי הניסיון לחלצו, פצצת מרגמה סורית פגעה במכל הדלק. להבות פרצו והרגו את דרימר ופצעו קשה את הוברמן. הוברמן נפגע בעיקר ברגליים והרוח שליבתה את האש, הפכה אותו ללפיד בוער ונגרמו לו כוויות ב־40% מגופו. הזחל"ם נהרס והתחמושת שבו הוסיפה להתפוצץ. דרימר, שנהרג, קיבל את עיטור הגבורה על המשך הלחימה, למרות מצבו. הוברמן השתקם והמשיך בחייו, אבל האירוע בתל פאחר לא עוזב אותו.

סדר האירועים

מלחמת ששת הימים פרצה ב 5 ביוני 1967, לאחר תקופת מתיחות ארוכה בין ישראל לשכנותיה. המלחמה נמשכה עד ל 10 בחודש. בגזרת הצפון הסורים הטרידו את יישובי הגליל העליון בירי משטחים שולטים אל שטחים המפורזים בינם לביננו. הירי היה גם אל יישובים בצפון עמק החולה במסגרת ה"מאבק על המים", ובגזרה המרכזית על יישובי הגליל העליון וגם בגזרת הכנרת. ב -7 באפריל 1967 הפיל חיל האוויר 6 מטוסים סוריים מעל הכנרת והמתיחות גברה. הכוחות המצריים תגברו את צבאם בסיני והשלטון המצרי סגר את מיצרי טיראן לשיט ימי בעוברו בכך על חוקי השיט הבינלאומיים. ב-5 ביוני בבוקר פתח חיל האוויר במבצע מוקד בו הושמדו במשך שעות ספורות מרבית המטוסים של חילות האוויר של מצרים, סוריה ירדן ועיראק. העליונות האווירית המוחלטת שהושגה, העניקה לכוחות צה"ל יתרון משמעותי במהלך המלחמה שהתנהלה במקביל בשלוש חזיתות - מצרים, ירדן וסוריה. בחזית המצרית כבש צה”ל את כל חצי האי סיני, מיצרי טיראן והתייצב על גדות תעלת סואץ. בחזית הירדנית נכבשה כל הגדה המערבית עד הירדן ושוחררה ירושלים כולל הכותל המערבי. בחזית הסורית הבקיע צה”ל את קו המוצבים הסוריים ברמת הגולן, כבש את החרמון והתייצב על קו החרמון-מסעדה – קוניטרה ודרומה עד לאל-חמה ודרום הכנרת.

לחטיבת גולני שכללה את גדודים 12, 13, 51, הסיירת, ובסיוע גדוד 334, פלוגת ההנדסה החטיבתית וכן סיוע ארטילרי, יועדה משימת הבקעת קו המוצבים הסורי מקו הגבול ועד לכפר זעורה. גדוד 13 היה כעתודה כללית לצד המח”ט יונה אפרת. התכנית החטיבתית הייתה הבקעת המערך הסורי בצפון הרמה מהכפר זעורה וצפונה עד למתחם מוצבי הבניאס. התכנון היה שגדוד 12 בפיקודו של סא”ל מוסא קליין, מתוגבר בפלוגת טנקים מחטיבה 37 יכבוש את תל-פאחר באיגוף ממזרח ואת מוצב בורג’ בביל ויסייע באש בכיוון תל עזזיאת ויהיה מוכן בבניאס, עין-פיט ותל חמרה. גדוד 51 בפיקודו של סגן אלוף בני ענבר יכבוש את מוצב בחריאת, את מוצב תל-עזזיאת וחירבת א-סודה. ובהמשך את מחנות הבניאס ועין פיט. וגדוד 13 בפיקודו של סא”ל פנחס נוי בעתודה ומוכנות לכבוש את אזור זעורה והבניאס.

תל פאחר היה מוצב סורי מבוצר ובו פלוגה מתוגברת במקלעים, תותחים ומרגמות, ששלט על הדרכים העולות לצפון רמת הגולן. גדוד 12 בסיוע פל’ שריון מגדוד 377 של חטיבה 37 נע מגבעת האם עד לתוואי ההטיה שמדרום למוצב תל פאחר. כאשר הגיעו הטנקים שנעו בראש הכוח הגדודי לעין א-דיסה, מחלקת החוד הצליחה לתפוס עמדות וירתה מספר פגזים לעבר המוצב. חלק מהטנקים אשר ניסו לפנות מזרחה ולעלות לציר הנפט כמתוכנן, נתקלו בקשיי עבירות ולא הצליחו לעלות במעלה המסולע. בינתיים ספג הטור הגדודי שהמתין מאחור, אש מארטילריה סורית ומטנקי האויב. מכיוון שהתעורר חשש שייפגעו לוחמים וזחל”מים רבים בציר התנועה, החליט מפקד הגדוד לשנות את התוכנית ולתקוף את תל פאחר מהחזית. בהגיע הגדוד ממערב למוצב הסורי, פקד המג”ד לתקוף את המוצב כלפי מעלה מתוך השטח הנחות והתלול. בחפ”ק לא הבינו בשלב זה שהתכנון המקורי איננו ישים עוד והמג”ד החליט לעקוף את התל מצפון. המג”ד פקד על מפקד מחלקת הטנקים לתקוף את השלוחה הצפונית של התל באש, אך הטנקים ספגו פגיעות קשות וההתקפה נבלמה. על אף מספרם הקטן של לוחמי הכוחות, הם הסתערו ללא היסוס במעלה התל על היעדים הדרומי והצפוני, כשהם חשופים לאש הסורים. במהלך הקרב נפגעה שדרת הפיקוד הבכיר של הגדוד. מפקדי כוחות משנה ולוחמים מגדוד 12, בסיוע חיילי סיירת גולני, בא”ח גולני יחד עם סמח”ט החטיבה, פרצו למוצב במספר מקומות כדי לסייע בכיבושו. 14 צוותי כוחות שנלחמו בגבורה, בנחישות ודבקות במטרה, הביאו להכרעתו וכיבושו של המוצב הסורי לאחר קרב עקוב מדם. בלחימה על תל פאחר נפלו 34 מפקדים ולוחמים, 21 לוחמים זכו לצל"שים על חלקם בלחימה הקשה. בשעה 18:22 הכריז הסמח”ט סגן אלוף משה גת, תם הקרב תל פאחר בידינו.

האנדרטה המרכזית בתל פאחר (2017)

הקרב מנקודת מבטו של חייל

ביום החמישי למלחמת ששת הימים, חטיבת גולני נמצאה בהמתנה בחורשת טל. הוטלה עליה המשימה להשתלט על קו מוצבים סורי בצפון רמת הגולן ששלט ותצפת על עמק החולה. המשימה המתוכננת לגדוד 12 בפיקודו של מפקד הגדוד, הייתה לכבוש את מוצב תל פאחר, בסיוע של כוח שריון מחטיבה 8. עם קבלת הפקודה, בבוקר יום שישי 9 ביוני נערכו הכוחות. בשעה 13:30, מיד לאחר ההיערכות, התחילו מפקדי וחיילי גדוד 12 עם 3 פלוגות החי"ר ופלוגת הטנקים לחצות את הגבול בגבעת האם ונעו מזרחה אל עבר תל-פאחר. ישראל הוברמן שימש כמש"ק חבלה בגדוד. באותו בוקר, הוא שהה עם אנשי צוותו בחורשה ליד מושב שדה אליעזר. הם היו מתוסכלים שלא השתתפו בלחימה והרגישו שיש להם חשבון פתוח עם הסורים בגלל המארבים, המלחמה על המים וההפגזות על קיבוצי הצפון. בשבע וחצי בבוקר מפקד המחלקה שלהם פקד עליהם להתחיל לנוע. הם פנו בתחילה לכיוון חורשת טל, שם חנתה פלוגת השריון שאליה היו אמורים להתלוות. הם נסעו מהר כי חששו שלא יספיקו להגיע אל הקרב ויפסידו אותו. לאחר הפסקה קצרה בחורשת טל המשיכו והגיעו לתוואי תעלת ההטיה הסורית. כשהתקרבו לאזור עין א־דיסה, טווח הזחל"מ בו נסע והוא והחיילים שנותרו בחיים, קפצו ממנו. הקרב לא התנהל כמתוכנן, הכוחות נעו במסלול שונה מהמתוכנן ונחשפו לפגיעות ישירות מהכוחות הסורים. כבר במהלך ההתקרבות למוצבים נפגעו טנקי הסיוע, זחל"מים וחיילים רבים. בזכות לחימה נחושה, מסירות ללא גבול, הצליחו הלוחמים שנשארו לחדור לתעלות המוצב. בקרבות פנים אל פנים בתעלות ובבונקרים ובעזרת כוחות מסייעים של סיירת גולני, הושלם טיהור המוצב וכיבושו. המערכה הפכה לסיפור מופת בתולדות צה"ל, דוגמה לאחווה, לדבקות במטרה ולהקרבה.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

ישראל הוברמן41048899Q133460994