בניאס (אתר ארכאולוגי)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בניאס
עתיקות בבניאס
עתיקות בבניאס
מיקום
הצעת שחזור של האתר
המעיין בבניאס
שרידי מקדש פאן
גומחות בהן הוצבו בעבר פסלי האליל פאן
שרידי בניאס בציורו של יוהאן מרטין ברנאץ, שביקר במקום ב-1836
שרידי בניאס בציורו של הארי פן, 1880; אוסף מוזיאון המטרופוליטן לאמנות, ניו יורק

בניאס הוא אתר ארכאולוגי בו נמצאים שרידיה של עיר קדומה שהתקיימה בתקופות שונות לאורך ההיסטוריה והגיעה לשיא פריחתה בתקופה הרומית. האתר ממוקם למרגלות הר חרמון, בשמורת טבע נחל חרמון. באתר נמצאים מעיינות מהם נובעים רוב מי נחל חרמון הנקרא גם "בניאס".

אזור נחל הבניאס, והמערה הטבעית הגדולה המצויה במקורות הנחל, היה תמיד בעל חשיבות אסטרטגית, הן בשל המים השופעים בו כל ימות השנה, ופוריותו הרבה, והן בשל מיקומו בנקודה המקשרת בין עמק החולה לבין רמת הגולן והחרמון, על הציר שבין ערי החוף לדמשק.

היסטוריה

העת העתיקה

המקום נזכר לראשונה סביב שנת 200 לפסה"נ בשם Paneion[1] או Paneas, ובהגיה הערבית המשבשת את האות פ', הפך שמו של המקום ל"בניאס". על פי השם, נראה כי האתר שימש לפולחן האליל פאן. עד כה לא נמצאו באתר שרידי מבנים מהתקופה ההלניסטית, אך עדות החרסים והמטבעות מצביעה על פעילות אנושית במקום, כנראה בהקשר פולחני[2]. במתחם פעל מקדש פאן.

האזכור ההיסטורי הבא של המקום הוא בספרי יוסף בן-מתתיהו, המספר כי הקיסר אוגוסטוס העניק את השטחים סביב פניאס למלך הורדוס סביב שנת 19 לפסה"נ, וכי הורדוס בנה לכבוד הקיסר מקדש מפואר[3]:

"כאשר העניק לו קיסר, לצד המתנות הקודמות, חבל ארץ נוסף ליד מקורות הירדן, בנה לו הורדוס גם שם מקדש משיש לבן, ושם המקום הוא פניון. שם יש הר שראשו מתנשא לגובה עצום; למרגלות צלע ההר יש מערה שפתחה מכוסה בצמחייה עבותה; בפנים המערה יורד מצוק תלול לתהום שאין לה שיעור, מלאה מים עומדים, וכל מי שניסה למדוד את עומק המים לא מצא חבל ארוך דיו להגיע עד לתחתיתה. מחוץ למערה מפכים המעיינות שלדעת אחדים הם מקורות הירדן"

אחרי מות הורדוס שלט באזור בנו פיליפוס, וזה הקים את בירתו בפניאס וקרא לה קיסריה, ועל מנת להבדילה מהעיר קיסריה שעל חוף הים, נודעה בשם 'קיסריה פניאס' או 'קיסריה פיליפי'[4]. לאחר מותו עברה העיר לשליטת אחיינו אגריפס הראשון, ובהמשך לבנו אגריפס השני, אשר קבע בה את בירת ממלכתו. אגריפס השני הפך את העיר הקטנה לפוליס רומית-יוונית, בנה בה מבני פאר וארמון נרחב, ואף ניסה לשנות את שמה ל'נירוניאס' על שם הקיסר נירון, אך שם זה לא התקבל ונשכח.

בעת שובו של טיטוס ממסע דיכוי המרד הגדול בירושלים, הוא שהה ב"קיסריה פיליפוס", בה הוא ערך משחקי גלדיאטורים בהשתתפות השבויים היהודים, כשהם נאלצים להתגושש אלו עם אלו, או עם חיות טרף, לחיים או למוות[5].

אחרי מותו של אגריפס השני עברה העיר לשליטת הפרובינציה הסורית, ואחר כך הפרובינציה הפיניקית. בתקופה זו, בין המאה הב' לסה"נ למאה הה' לסה"נ, השתרעה העיר על שטח נרחב של כ-730 דונם, וכללה מרכז עירוני, אזור מקודש ורבעי מגורים[6]. האזור המקודש השתרע למרגלות המצוק שמעל המעיין, על פני טרסה מוגבהת, לאורך המצוק שמפתח המערה ומזרחה[7]. המרכז העירוני השתרע מדרום לאזור המקודש ולמעיין, עד לערוץ נחל סער מדרום, ורבעי המגורים השתרעו ממזרח, מדרום וממערב למרכז העירוני. השכונות הגבוהות ממפלס מעיין הבניאס ניזונו ממים שהובאו באמת מים ממעיינות מזרחית לבניאס[8]. ממערב ומדרום לעיר נחצבו ונבנו קברים רבים.

האזור המקודש נבנה החל מסוף המאה הא' לסה"נ, תחילה בפתח המערה כמתחם אירוח פתוח בסגנון 'טריקליניום-נימפאום' רומאי, כנראה על ידי אגריפס השני[9][10]. במהלך המאות הב'-ג' לסה"נ נבנו על גבי הטרסה שלמרגלות המצוק, מזרחית למערה, מקדש ומתחמי פולחן פתוחים[7], המוקדשים לפולחן האלילים פאן וזאוס. נראה כי גם המערה, שהייתה מלאה במים, שימשה כחלק מהפולחן. עדות מהמאה הד' לסה"נ מתארת טקס השלכת קורבנות אל המים, כאשר במידה והקורבן נעלם במצולות ולא עולה אל פני המים, התפילה התקבלה[11].

במרכז העירוני נחשפו בחפירות שרידי רחוב מרכזי (קארדו) בציר צפון-דרום, מבנה עמודים גדול ומפואר סמוך למעיין הבניאס, וכן ארמון רחב ממדים ששימש אולי כארמונו של אגריפס השני[12]. אחרי מותו של אגריפס השני הוסב הארמון לשמש כבית מרחץ.

במאה הרביעית לסה"נ, עם התפשטות הנצרות, נזכרת העיר כמושב של בישוף בפרובינציה הפיניקית. העיר מוזכרת במספר מקורות היסטוריים בתקופה הביזנטית, ועד כה נחשפו בתחומה שתי כנסיות: בזיליקה גדולה ומפוארת שניצבה בשטח המרכז העירוני (על חורבות מבנה העמודים הרומי)[12], ומבנה התכנסות אליו צמודה כנסייה או קפלה קטנה שנבנו על יסודות המתחם הרומי שבפתח המערה[9]. החל באמצע המאה הה' לסה"נ מסתמנת ירידה במעמדה של העיר, וניכרת נטישה של חלק מרבעי המגורים. גם אמת המים המגיעה ממזרח יצאה משימוש.

בתקופה המוסלמית הקדומה הפכה העיר להיות בירת מחוז הג'ולאן, ומוזכרת במספר מקורות היסטוריים[4]. העדות הארכאולוגית לתקופה זו מועטת ונראה כי שטח היישוב באותה תקופה הצטמצם מאוד, והתרכז כנראה באזור הסמוך למעיין וברובע הצפון-מערבי של העיר. הגאוגרף המוסלמי אלמוקדסי, בן המאה העשירית, מזכיר את בניאס כאסם התבואה של דמשק, ונראה כי מצבה הכלכלי בתקופה זו היה טוב למדי, כפי שמעידים ממצא של מטבעות זהב[13] וזוג צמידי כסף יוקרתיים[14]. העדויות ההיסטוריות והארכאולוגיות מראות כי בעיר התקיימו, לפחות עד סוף התקופה האומאית, קהילות של יהודים, נוצרים ומוסלמים[4][9]. אחד המבנים שנחפרו זוהה על ידי החופרים כבית כנסת שהוקם במאה הי"א לסה"נ, והוסב מאוחר יותר למסגד[12].

ימי הביניים

בניאס בימי הצלבנים

לאחר השתלטות הצלבנים על שטחי ארץ ישראל הפכה בניאס להיות נקודת המגע בין הצלבנים ממערב למוסלמים ממזרח, כשהיא שולטת על הדרך החשובה לדמשק. על אף ניסיונות הצלבנים נשארה העיר בניאס בידי שליטי דמשק המוסלמים, אשר העבירו אותה בשנת 1126 לידיהם של בני כת האסמאעיליה, כת שיעית קיצונית. שלוש שנים לאחר מכן, עלה לשלטון בדמשק טאג' אל-מולוכּ בורי, מוסלמי סוני באמונתו ושונא שיעים מושבע. מיד לאחר המלכתו החל בורי בטבח בבני האסמאעיליה בדמשק, טבח אשר סימן לתושבי בניאס את אשר עתיד לבוא לפתחם.

כדי להימלט מרדיפותיו של השליט החדש קשרו יושבי העיר קשר עם מלך הצלבנים וחתמו איתו הסכם לפיו השליטה בבניאס תימסר לידי הצלבנים וזאת תמורת מתן חסות לבני הכת בתחומי הממלכה הצלבנית.

בסוף שנת 1129 נכנס לבניאס שליטה הצלבני החדש - רנייה דה ברוס, אציל ממוצא נורמאני, אשר ביצר את העיר, הקים בתחומיה מבצר חזק והפך אותו לתחנת מוצא למסע עתידי לכיבוש דמשק.

אולם שלטונם של הצלבנים בבניאס היה קצר מכפי שציפו. בשנת 1132 נקראו כוחותיו של רנייה דה ברוס לסייע בדיכוי מרידה נוצרית אשר פרצה בפנים הארץ. השמועה על העדר כח מגן על המבצר הגיעה לאוזניהם של שליטי דמשק ואלו גמלו בליבם לכבוש את העיר ולהסיר את האיום הטורדני מגבולם המערבי. הקרב על בניאס נמשך זמן קצר בלבד, ובסופו נפלה העיר בידי המוסלמים, כמו גם שבויים נוצרים רבים אשר שהו בה באותה העת. בין השבויים הנוצרים, אשר רובם ככולם לא נמנו על הכוחות הלוחמים אשר עזבו אותה, הייתה גם אשתו של מושל העיר - דה ברוס.

תקופת השקט שהביא עמו הכיבוש המוסלמי הסתיימה בשנת 1137 עת עלו על העיר כוחותיו של עבד א-דין זנגי, שליטה הסלג'וקי של העיר מוסול שבעיראק של ימינו. כמו הצלבנים לפניו, גם שליט זה כבש את העיר במטרה להמשיך ממנה מזרחה ולכבוש את דמשק. לפני שכבש את בניאס כבש זנגי יעדים נוספים באזור בקעת הלבנון, ועם כיבושה של בניאס יצר טבעת הקפית של כוחות המוכנים לפרוץ אל דמשק מכל עבריה.

שליטי דמשק המבוהלים, אשר השכילו להבין את חומרת מצבם, הזדקקו לבעל ברית חזק אשר יתן ידו למיגור האיום החדש על בירתם. בעל הברית אותו בחרו לבסוף הדמשקאים היו לא אחרים מאשר אותם הצלבנים אשר הוכו והושפלו על ידי המוסלמים חמש שנים קודם לכן. צבא ממלכת ירושלים שש לעזרת שליטי דמשק, וזאת בתמורה להתחייבות מצד הדמשקאים לאפשר לצלבנים לשוב ולשלוט בבניאס לאחר שוך הקרבות.

בקרבות שנערכו לבסוף בין המחנות לחמו זה לצד זה כוחות מוסלמים מדמשק וכוחות צלבנים מהמדינות הצלבניות יחד עם תגבורות של חילות משלוח מארצות אירופה השונות. המגינים הסלג'וקים הגנו על בניאס במשך חודש שלם, במהלכו נערכו במקום קרבות עקובים מדם. למרות המלחמה הממושכת ונחיתותם המספרית, לא נכנעו הכוחות המגינים, ולמעשה הם ויתרו על שליטתם בעיר רק לאחר שהכוחות התוקפים העבירו לידיהם של המגינים ממון רב בתמורה לוויתורם על העיר.

עם תום הקרבות בשנת 1140 שבו רנייה דה ברוס ואביריו לשבת בבניאס, וזאת תחת הסכם הידידות שנחתם בין הצלבנים לשליטי דמשק טרם המלחמה. במשך 17 שנה ישבו הצלבנים בבניאס. למעט תקרית זניחה, בה תקפו כוחות טורקמנים את העיר ובזזו אותה אך הוכרחו לאחר זמן קצר על ידי שליט דמשק להשיב את שלל הביזה לאדוניו המקוריים, התנהלה העיר על מי מנוחות והסכם השלום נותר על כנו.

את הסיבה לביטול ההסכם העניקו דווקא הצלבנים, כאשר כוחותיו של מלך ממלכת ירושלים, בלדווין השלישי החלו פוגעים בתושבים המוסלמים שבאזור בניאס. כתגובה לעוינות הצלבנית ארבו כוחותיו של שליט דמשק נור א-דין לשיירת אספקה צלבנית אשר הייתה מלווה באבירי המסדר ההוספיטלרי, תקפו אותה לפני הגיעה לבניאס ומנעו למעשה אספקת מזון אשר נועד לשמש את המבצר ואת העיר לתקופה של שישה חודשים. לאחר ניתוקה של בניאס מהממלכה פשטו עליה כוחות מוסלמים. האבירים המתבצרים עמדו בפני ההתקפות עד להגעת התגבורת מירושלים אותה הוביל המלך בלדווין אשר הניס לבסוף את המוסלמים מהאזור.

המפלה שנחל בקרב על בניאס לא מנעה מנור א-דין לשוב ולנסות להשיב את המבצר לידיו. לאחר מספר ניסיונות כושלים הצליח השליט הסורי לכבוש את העיר ב־18 באוקטובר 1164 וזאת עקב עיסוקם של הצלבנים במלחמה בעברה השני של ממלכתם מול מצרים.

לאחר כיבוש העיר בידי המוסלמים לא שבו הצלבנים לשלוט בה מעולם. העיר ניתנה לשליטי דמשק (אשר איחדו כוחות בינתיים עם כוחותיו של נור א-דין) אולם הם לא שיפצוה והשאירו אותה בשיממונה. מבחינה ארכאולוגית, העדויות מלמדות שהיקף היישוב בתקופה הצלבנית היה קטן והתרכז בשטח המרכז העירוני הרומי בלבד, כאשר ערוצי נחל בניאס ממערב ונחל סער מדרום מהווים קוי הגנה טבעיים. נראה כי לא התקיים יישוב של ממש בתקופה זו, אלא רק מצודה מבוצרת. יחד עם זאת, המקום מוזכר במקורות צלבניים בתור Belinas - שיבוש השם בניאס, אשר משמעותו היא 'היפה'[4].

בניאס בתקופות האיובית והממלוכית

בשנת 1179 הפך צלאח אלדין את בניאס לבסיס ממנו יצא לתקיפת הצלבנים בצפון הארץ. מקור מוסלמי משנת 1185 מתאר את המקום כ'מבצר קדמי של המוסלמים', ומספר כי במישור מתחת לעיר (צפון עמק החולה) היה קו הגבול שלאורכו שטחים חקלאיים שעובדו על ידי הצלבנים והמוסלמים במקביל. אחרי תבוסת הצלבנים בשנת 1187 עדיין שימרה בניאס את חשיבותה כנקודת גבול, שכן אזור צור נותר בשליטת הצלבנים. בסוף המאה הי"ב לסה"נ הייתה בניאס בירת אזור עצמאי למחצה, תחת שליט מקומי. בראשית המאה הי"ג לסה"נ פורק במכוון המבצר בבניאס, במסגרת המדיניות שנועדה למנוע חזרתם של כוחות צלבניים לאתרים ברחבי ארץ ישראל, אך שנים מעטות אחר כך, בשנת 1227, החל השליט אלעזיז עותמאן לבנות מחדש את מצודת הבניאס ובמקביל בנה את מצודת אלסובייבה (מבצר נמרוד) מעל הבניאס, כבסיס צבאי. זה איפשר לבניאס לחזור ולשמש כיישוב אזרחי (עם מצודה בתוכו). כתובת חקוקה באבן, המתוארכת לשנת 1226, מעידה על מפעלות הבנייה של עותמאן בבניאס[15]. השרידים המרשימים של המצודה הנראים כיום למבקרים בבניאס הם אלו שנבנו במאה הי"ג.

הסולטאן הממלוכי ביברס שיפץ את העיר בשנת 1265, והציב בה יחידה צבאית. בניאס הממלוכית הייתה המרכז המינהלי של המחוז הדרומי של דמשק, ושלטה על כפרים רבים בגולן ובעמק החולה. העדות הארכאולוגית מלמדת שבמאות הי"ג - י"ד התרחב היישוב בבניאס מעבר לגבולות המצודה, אך עדיין השתרע רק מצפון לנחל סער וממערב לנחל חרמון, באזור הקרוב למעיין הבניאס[4][6][9].

העת החדשה

התקופה העות'מאנית

מעט מאוד ידוע על בניאס תחת שלטון העותמאנים, ונראה כי במקום התקיים כפר קטן, והמקום שימש גם כנקודת מכס על הדרך העולה לדמשק[4]. מעט מאוד ממצא מהתקופה העותמאנית נמצא בחפירות השונות שהתקיימו בבניאס. ייתכן כי בבניאס היה מרכז ייצור של מקטרות חרס עותמאניות[16]. מיסיונר ישועי שביקר במקום בראשית המאה הי"ח לסה"נ כתב כי במקום 'מספר בתים חצי-הרוסים'. רק בראשית המאה הי"ט החלו לבקר באתר נוסעים אירופאים ו'גילו' את המקום. הראשון מהמבקרים המודרניים היה כנראה זטצן, גרמני שנשלח לארץ על ידי הצאר הרוסי, שביקר במקום בשנת 1806 וכתב כי זהו כפר של כעשרים בתים עלובים, אך ציין את שרידי המבצר, המערה והכתובות שעל המצוק ליד המערה[17].

חוקר ארץ ישראל הצרפתי ויקטור גרן ביקר בכפר בניאס בשנת 1870, וכתב כי במקום מתגוררים פחות מ-600 תושבים, רובם מוסלמים. הוא כתב כי בהשוואה לעיר הקדומה ששרידיה ניכרים במקום, אותם תיאר בפירוט רב, הכפר בן ימיו היה מצומצם כולו לתחום המצודה, "והתושבים גרים כאן במשכנות דלים, בנויים בנייה גסה מאוד מאבנים עתיקות". הוא ציין כי רוב שטחי העיר הקדומה כוסו בימיו במטעי תאנה ותות, בהם פזורים גם אלונים ואלות[18].

התקופה המודרנית

בשנת 1923 החליטה ועדה בינלאומית כי הנחל עצמו יישאר בשטח המנדט הבריטי בעוד שהכפר והמערה יהיו בשטח המנדט הצרפתי (ובמשתמע, חלק מסוריה). מלחמת העצמאות קיבעה מצב זה, כאשר רק חלקו הדרומי של הנחל נותר בשליטה ישראלית. הסורים השתלטו על חלקו הצפוני של הנחל, שהוגדר בהסכם שביתת הנשק עם סוריה כאזור מפורז. בשנת 1964 ריכזה סוריה ציוד הנדסי כבד באזור, והחלה במפעל שמטרתו הטיית מסלול הנחל מזרחה על מנת למנוע ממימיו להגיע לישראל. ישראל התנגדה לפעולה זו, והמלחמה על המים החלה בגזרה. אחד משיאיו היה פעולה גדולה של צה"ל ב-12 באוגוסט 1965 במהלכה הצליח צה"ל להשמיד את ציוד ההטיה, לאחר קרב בו הופעלו ארטילריה וטנקים. הסורים המשיכו במאמציהם, אך הצליחו לחפור רק חלק קטן מן התעלה. בליל 10 ביוני 1967, במסגרת מלחמת ששת הימים, נכבש האזור בידי כוחות מחטיבת גולני. בקרב שנערך במקום נהרגו ארבעה חיילים ונפצעו 12[19].

בשנת 1977 הוכרזה שמורת נחל הבניאס, והאתר הארכאולוגי נכלל בתוכה. במקום ישנם מסלולי טיולים רגליים, בנופי הפרא הקדומים של האזור ובין השרידים הארכאולוגים מהתקופה הרומית, הביזנטית והצלבנית[20].

בניאס במקורות היהודיים[21]

בניאס מוזכרת 17 פעמים במקורות יהודיים קדומים, וכן מוזכרת מספר פעמים בכתבי הגניזה מקהיר. אזכורים אלו מעידים על קהילות יהודיות שהתקיימו בבניאס לאורך הדורות, עד לימי הביניים. האזכורים העיקריים מהמשנה והתלמוד מובאים להלן:

המשנה

מסכת פרה ח' 11, בדיון העוסק בכשרותם של מקווי מים, מוזכרת המשניה הבאה: "באר אחאב ומערת פמיס, כשרה".

התלמוד הירושלמי

דמאי ב' א': בדיון העוסק במיני פירות וירקות המחויבים בהפרשת דמאי, מוזכר גבול ארץ ישראל לצורך קיום מצוות: "ר' יונה בשם ר"ש בן זכריה המינין האסורים בפניי' האגוזים והאורז והשומשמין ופול המצרי גמליאל זוגא אמר אהיניות הבכורות אמר רבי יונה הדא דתימר מתרנגול קיסרן ולמעלן אבל מתרנגול קיסרן ולמטן כארץ ישראל היא".

שביעית ו': בדיון העוסק בגבולות ארץ ישראל לצורך קיום מצוות הקשורות באדמה: "תחומי א"י כל שהחזיקו עולי בבל..........ותרנגולא עילאה דלמעלן מקיסרין"

שביעית ט': מוזכר סיפור על התעמרות הקיסר דיוקלטיאנוס בתושבי פניאס: "דיקליטיאנס אעיק לבני פנייס אמרין ליה אנן אזלין אמר ליה סופיסטה לא אזלין לון ואין אזלון לון חזרון לון ואי בעיית מבדקא אייתי טביין ושלחון לארעא דרחיקא ובסוף אינון חזרון לאתריהון עבד כן אייתי טביין וחפי קרנתייהו בכסף ושלחון לאפריקא ובסוף תלתין שנין חזרו לאתריהן"

התלמוד הבבלי

בכורות נ"ה: בדיון העוסק בתוואי הירדן מוזכר כי מקור הירדן הוא במערת פניאס, ומוזכרת דעה המזהה את פניאס עם דן המקראית: "....אמר רבב"ח א"ר יוחנן ......הכי ירדן יוצא ממערת פמייס ומהלך בימה של סיבכי ובימה של טבריא ובימה של סדום והולך ונופל לים הגדול.....ויקראו לו ללשם דן בשם דן אביהם וא"ר יצחק לשם זו פמייס ותניא יוצא ירדן ממערת פמייס אמר רב כהנא זכרותיה דירדנא ממערת פמייס היכא דאמר לא שתינא מים ממערת פמייס איתסר ליה בכוליה ירדנא...."

סנהדרין צ"ח: בדיון העוסק בשאלה של מועד הגעת המשיח: "שאלו תלמידיו את רבי יוסי בן קיסמא אימתי בן דוד בא.......אמרו לו רבינו תן לנו אות....אמר להם אם כך יהפכו מי מערת פמייס לדם"

בבא בתרא ע"ד ב': "ואמר רב יהודה אמר רב ירדן יוצא ממערת פמייס תניא נמי הכי ירדן יוצא ממערת פמייס ומהלך בימה של סיבכי ובימה של טבריא ומתגלגל ויורד לים הגדול ומתגלגל ויורד עד שמגיע לפיו של לויתן"

סוכה כ"ז ב': "מעשה בר' אליעזר ששבת בגליל העליון בסוכתו של יוחנן ברבי אלעאי בקיסרי ואמרי לה בקיסריון...."

גניזת קהיר

מספר מסמכים בגניזת קהיר מזכירים את בניאס והקהילות היהודיות בה, וכן קשרים בין בניאס ליישובים אחרים, לדמשק ולמצרים. במסמך מאמצע המאה הי"א לסה"נ מצוין כי בבניאס היה בית דין עצמאי, עובדה המעידה על קהילה מבוססת וחשובה. מסמך מראשית המאה הי"ב מציין קיומן של שתי קהילות יהודיות בבניאס, האחת הנוהגת על פי מנהג ישראל והשניה לפני מנהגי בבל[22].

לקריאה נוספת

  • Andrea Berlin, "The Archaeology of Ritual: The Sanctuary of Pan at Banias/Caesarea Philippi", Bulletin of the American Schools of Oriental Research 315, 1999
  • John F. Wilson (ed.), Rediscovering Caesarea Philippi: the ancient city of Pan, 2001
  • John Francis Wilson, Caesarea Philippi: Banias, the lost city of Pan, I.B.Tauris, 2004

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא בניאס בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ פוליביוס, היסטוריה 16, תרגום: בנימין שימרון, ירושלים, מוסד ביאליק תשנ"א
  2. ^ A. Berlin, The Archaeology of Ritual: The Sanctuary of Pan at Banias/Caesarea Philippi, Bulletin of the American Schools for Oriental Research 315, 1999, עמ' 27-45
  3. ^ יוסף בן-מתתיהו, תרגום: ליזה אולמן, ספר ראשון, 21:404-406, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ירושלים: כרמל, תש"ע, עמ' 567
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 4.5 J.F. Wilson and V. Tzaferis: Historical and Archaeological Summary in: V. Tzaferis and S. Israeli, Paneas I, The Roman to Early Islamic Periods, Excavations in Areas A, B, E, F, G and H (IAA Reports 37), Jerusalem, pp.173-183
  5. ^ יוסף בן-מתתיהו, תרגום: ליזה אולמן, ספר שביעי, 2:23-24, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ירושלים: כרמל, תש"ע, עמ' 567
  6. ^ 6.0 6.1 M. Hartal: The Banias Survey, in: Paneas IV, The Aqueduct and the Northern Suburbs (IAA Reports 40), Jerusalem 2009, pp. 3-25
  7. ^ 7.0 7.1 Z.U. Ma'oz, Banias, The Roman Temples, Qazrin 2009
  8. ^ M. Hartal: The Paneas Aqueduct, in:Paneas IV, The Aqueduct and the Northern Suburbs (IAA Reports 40), Jerusalem 2009, pp.29-110
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 ע. ארליך ור. לביא, חידושים מחפירות מתחם המקדשים בבניאס, ארץ הכינרת 41, תשפ"ד, עמ' 37-40
  10. ^ לאור החפירות החדשות בפתח המערה, נראה כי המקדש שבנה הורדוס לכבוד הקיסר אוגוסטוס לא היה ממוקם בפתח המערה, כפי שהציע בעבר מעוז.
  11. ^ Eusebius, History of the Church, 7.18, trans. Schott 2019
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 ו. צפיריס, עשר שנות מחקר ארכיאולוגי בבניאס / קיסריה של פיליפוס, קדמוניות 115 (1), תשנ"ח, עמ' 2-17
  13. ^ ע. אדרת, 44 מטבעות זהב מימי הכיבוש הערבי בארץ ישראל התגלו בבניאס, באתר עיתון הארץ, ‏3.10.2022
  14. ^ E. Khamis: The Metal Artifacts, in: V. Tzaferis and S. Israeli: Paneas II, Small Finds and other Studies (IAA Reports 38), Jerusalem 2008, p. 174.
  15. ^ M. Sharon: The Arabic Inscriptions, in: V. Tzaferis and S. Israeli, Paneas II, Small Finds and other Studies (IAA Reports 38), Jerusalem 2008, pp. 1-9.
  16. ^ A. Dekkel: The Ottoman Clay Pipes, in: V. Tzaferis and S. Israeli: Paneas II, Small Finds and other Studies (IAA Reports 38), Jerusalem 2008, pp. 113-164
  17. ^ Palestine Association of London Ulrich Jasper Seetzen, A Brief Account of the Countries Adjoining the Lake of Tiberias, the Jordan ..., 1810. (בenglish)
  18. ^ ויקטור גרן, כרך ז': הגליל (ב), תרגום: חיים בן־עמרם, תיאור גיאוגרפי, היסטורי וארכיאולוגי של ארץ ישראל, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשמ"ז, עמ' 171-180
  19. ^ בניאס – 5 דקות בגיהנום, נעמוש, בלוג על קרבות רמת הגולן במלחמת ששת הימים
  20. ^ שמורת טבע נחל חרמון (בניאס), באתר רשות הטבע והגנים
  21. ^ שגיאת ציטוט: תג <ref> לא תקין; לא נכתב טקסט עבור הערות השוליים בשם :6
  22. ^ S. Israeli: The Banias Population in Light of Historical and Archaeological Evidence, in: V. Tzaferis and S. Israeli: Paneas II, Small Finds and other Studies (IAA Reports 38), Jerusalem 2008, pp. 240-241
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

38081785בניאס (אתר ארכאולוגי)

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=בניאס_(אתר_ארכאולוגי)&oldid=2502171"