יוכבד ליפשיץ
| לידה |
1 בספטמבר 1938 (גיל: 87) תל אביב, פלשתינה (א"י) |
|---|---|
| מדינה | ישראל |
| עיסוק | צלמת ופעילה חברתית |
| בן זוג | עודד ליפשיץ |
| מספר ילדים | 4 |
יוכבד ליפשיץ (נולדה ב-1 בספטמבר 1938) היא צלמת ופעילה חברתית ישראלית, ממייסדות קיבוץ ניר עוז. ב-7 באוקטובר 2023 נחטפה ביחד עם בעלה עודד מביתם בקיבוץ ושוחררה לאחר 17 ימים משבי החמאס.
קורות חיים
נולדה בתל אביב לאברהם ולאה ברוך, אשר עלו ב-1933 מפולין. המשפחה השתייכה לחסידות גור אך החזיקה בתפיסת עולם ליברלית, אביה היה חבר במפ"ם והיא הייתה חברה בתנועת השומר הצעיר. שירתה בגרעין הנח"ל של ניר עוז. ב-1960 התחתנה עם עודד ליפשיץ, אותו הכירה בגרעין.[1]
החלה לצלם בגיל 16 ולאחר שעברה לניר עוז החלה לתעד את אנשי הקיבוץ וחייהם. ב-1983 החלה ללמוד בקמרה אובסקורה, שם למדה עד 1991. פרויקט הגמר שלה עסק בזיכרון אישי פיקטיבי של משפחתה בפולין בתקופת השואה.
עבודתה של ליפשיץ מתמקדת בצילומי טבע דומם. רבות מיצירותיה הן תוצרים של אותם התצלומים, אך לאחר שינויים שנעשו בתהליך הפיתוח, שמתבטאים בהבדלים בצבעים, חומרים וטקסטורות.[2][3]
ב-2009 השתתפה בסרט התיעודי של בתה, האמנית שרון ליפשיץ, בשם "הקו והמעגל". הסרט תיעד את שיחותיהן בחדר החושך בביתה במהלך הדפסת סרטי צילום שצילמה בשנים 1959–1982. הסרט הוקרן בגלריה בארי וזכה ב"פרס עדי" של מוזיאון ישראל.[4][5]
ליפשיץ לקחה חלק בהפגנות נגד הקמת התנחלויות ברצועה עזה וגירוש הבדואים מקדמת רפיח למען הקמת יישובים יהודיים במקומם. בנוסף השתתפה במחאות בעד הנסיגה מרצועת הביטחון. לאורך שנות ה-80 פורסמו תצלומיה בעל המשמר, כשרובם תיעדו את ההפגנות בהן לקחה חלק ואת חיי היום יום של תושבי ניסנית.[2] עד לטבח השבעה באוקטובר התנדבה בעמותת בדרך להחלמה והסיעה חולים מרצועת עזה לטיפולים מצילי חיים בישראל.[6]
לצד פעילותה האומנותית והחברתית עבדה כמורה לצילום וחינוך גופני.[7]
השבי
בבוקר 7 באוקטובר, חמישה מחבלים חמושים ברובים פרצו לממ"ד ביתה, בו ישנה. בעלה ניסה למנוע את כניסת המחבלים על ידי סגירת דלת החדר, אך אלו ירו בו. ליפשיץ הובלה לרצועה על אופנוע, והושכבה לרוחבו על מנת שלא תיפול ממנו בדרך לרצועה. לאחר הגעתה לעזה מחבל לקח ממנה באיומים את תכשיטיה.[7]
בעת החטיפה ראתה את בעלה עודד שוכב מעולף ומדמם והאמינה כי נרצח באותו היום. רק לאחר 50 ימים גילתה מחטופות ששוחררו בעסקת החטופים הראשונה שהוא הוחזק בימים הראשונים למלחמה בדירה בח'אן יונס, אך עד להחזרת גופתו לישראל בפברואר 2025 לא ידעה מה עלה בגורלו.[8]
ביום הראשון לשבי הוחזקה במנהרה בעבסאן אל-כבירה ביחד עם עשרות חטופים נוספים, אך לאחר מכן הופרדה לחדר עם מרגלית מוזס, אברהם מונדר ונורית ועמירם קופר, אותם הכירה מניר עוז. מספר ימים לאחר חטיפתה פגשה במנהרה את יחיא סינוואר והתעמתה עימו.[7][9][10]
בשבי קיבלה מזון מועט – פיתה ביום בלבד, ולאורך תקופה זו איבדה חמישה קילוגרמים ממשקל גופה. לאחר כשבועיים מצבה הבריאותי הדרדר והיא סבלה מלחץ דם נמוך והקאות ולא הצליחה לאכול ולשתות. לאחר שרופא עזתי לא הצליח לטפל בה, עלה החשש כי מחלתה מדבקת והיא עשויה לפגוע בבריאות השובים ויתר החטופים. לאחר 17 ימים בשבי שוחררה במהלך חד צדדי על ידי חמאס ביחד עם נורית קופר, אשר סבלה מכתף שבורה, ובכך הייתה מהחטופות הראשונות ששוחררו לאחר טבח השבעה באוקטובר.[11][12]
חמאס ניסה לשווק את שחרורן כמחווה הומניטרית והפיץ סרטונים בהן נראו שותות תה ואוכלות ממתקים ביום שחרורן, בנוסף לתמונה בה ליפשיץ לוחצת יד למחבל לפני העברתה לידי הצלב האדום.[13]
לאחר השחרור
יממה לאחר שחרורה, נשאה דברים במסיבת עיתונאים בבית החולים איכילוב. בהצהרתה סיפרה על האלימות שחוותה במהלך החטיפה ועל יחסם האכזרי של המחבלים אליה, אך גם על כך שהשובים ניסו לשפר את תנאי ההיגיינה במנהרה ושניתן לה טיפול רפואי. דבריה, שהיו אחת העדויות הראשונות לגבי מצבם של החטופים שהוחזקו על ידי חמאס, עוררו סערה ברחבי העולם. בעוד שחלק מכלי התקשורת הבינלאומיים הדגישו את דבריה על ברוטליות המעשים, אחרים הדגישו את הטיפול שקיבלה מהמחבלים במהלך תקופת השבי.[14][15]
בישראל הובעה ביקורת על כך שלא תודרכה על ידי גורמים מקצועיים רשמיים טרם הצהרתה, אף על פי שמשרד הבריאות ומנהלת החטופים והנעדרים ידעו על קיומה מראש.[16] הביקורת הבליטה בין היתר את מצבה הייחודי של ליפשיץ בעת ההצהרה, כשורדת שבי ששוחררה רק יממה לפני כן, שבעלה עדיין הוחזק בשבי באותה העת.[17][18] בעקבות הסערה הציבורית דובר איכילוב, אבי שושן, פוטר מתפקידו.[19]
לאחר שחרורה הצטרפה למאבק הציבורי להחזרת כלל החטופים הישראלים. ליפשיץ השתתפה בהפגנות, כנסים וועדות הכנסת, בקריאה לחתום על עסקת חטופים כוללת.[20] כחלק מפעילות זו, נפגשה עם אישי ציבור בישראל ובעולם, כגון נשיא המדינה יצחק הרצוג, ראש הממשלה בנימין נתניהו, האפיפיור פרנציסקוס ושליח ארצות הברית למזרח התיכון סטיב ויטקוף.[11][21][22] בנוסף התראיינה לכלי תקשורת בישראל ובעולם.[23][24]
ב-2024 הציגה תערוכת יחיד במוזיאון ארץ ישראל בשם "יוכבד ליפשיץ, צלמת – רגעים ששרדו". בתערוכה הוצגו תמונות אשר נשמרו על ידי בתה, לצד תמונות ששוחזרו באמצעות ארכיון יד יערי, שכן ארכיון הצילומים של ליפשיץ הושמד כאשר ביתה בניר עוז נשרף.[25] צילומיה ששרדו הופיעו בסרט של בתה שמתעד את מאמציה להקים מחדש את הארכיון המשותף של הוריה לאחר הטבח. על סרט זה בתה זכתה בפרס רפפורט לשנת 2024.[5]
חיים אישיים
לליפשיץ ארבעה ילדים. נכדה הוא כדורגלן העבר דניאל ליפשיץ.[26]
ליפשיץ מתגוררת בבית אבות ברמת אפעל.[27]
עבודותיה
עבודותיה כלולות באוספים של מוזיאון יד ושם ומוזיאון השואה בלוס אנג'לס.
תערוכות יחיד וזוגיות
- 1992 – 'משפחתי ואני', סינמטק תל אביב, תל אביב.
- 1992 – 'יוכקה ליפשיץ', גלריה הקיבוץ, תל אביב.
- 1993 – 'משפחתי ואני', אולם אשכול, מועצה אזורית אשכול.
- 1993 – 'משפחתי ואני', בניין הסוכנות היהודית, ירושלים.
- 1993 – 'משפחתי ואני', המכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, ירושלים.
- 1994 – 'Yocheved Lifshitz', מוזיאון השואה בלוס אנג'לס, לוס אנג'לס, ארצות הברית.
- 2021 – 'תהליך – עבודה', עם ענבר מנור פיטוסי, מתחם הגילדה, מועצה אזורית אשכול.
- 2024 – 'יוכבד ליפשיץ, צלמת – רגעים ששרדו', מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב, ישראל.
הערות שוליים
- ↑ סיפורה של יוכבד ליפשיץ, באתר "הקשר הרב דורי"
- ^ 2.0 2.1 ליפשיץ יוכבד, באתר "הבית לצילום"
- ↑ יוכבד ליפשיץ, צלמת, באתר מוזיאון ארץ ישראל
- ↑ הקו והמעגל – שרון ליפשיץ, באתר הספרייה הלאומית
- ^ 5.0 5.1 שרון ליפשיץ: אומנות בשעת מלחמה, באתר פרס רפפורט
- ↑ ברנרד דיצ'ק, חמאס רצח שישה מהם ב-7 באוקטובר, אך הם ממשיכים להסיע פלסטינים לבתי חולים, באתר זמן ישראל, 18 בינואר 2025
- ^ 7.0 7.1 7.2 עידו סולומון, "לא פחדתי שיהרגו אותי": יוכבד ליפשיץ והעימות עם סינוואר במנהרות, באתר מאקו, 4 באוקטובר 2024
- ↑ לירן תמרי, שורדת השבי שחזרה: שמעתי קולות בעברית וגיליתי את ירדן ביבס ועופר קלדרון במכלאות, באתר ynet, 12 בספטמבר 2024
- ↑ נחום ברנע, אדיר ינקו, החטופות התאחדו עם משפחותיהן, יוכבד ליפשיץ: "אינני יודעת לאן נלקחתי", באתר ynet, 24 באוקטובר 2023
- ↑ ענבר טויזר, החיים אחרי השחרור מעזה: "הגוף שלה איתנו, אבל הנפש עדיין בתוך הבונקר עם החטופים", באתר מאקו, 9 בנובמבר 2023
- ^ 11.0 11.1 עוז ישראל שוורץ, יוכבד ליפשיץ העידה: זה מה שהציל אותי בשבי החמאס, באתר "סרוגים", 10 בדצמבר 2024
- ↑ החטופה שחזרה מהשבי מטילה פצצה: "ישראל קיבלה אותנו בחינם – בלי תמורה", באתר אייס, 24 בינואר 2025
- ↑ רועי אבן, "הושטת יד לשלום": בעולם מבולבלים אחרי עדות יוכבד ליפשיץ, באתר מאקו, 25 באוקטובר 2023
- ↑ "מחווה של שלום, מול פני הרשע": יוכבד ליפשיץ על שערי העיתונים בבריטניה, באתר ynet, 25 באוקטובר 2023
- ↑ האמת של יוכבד ליפשיץ, באתר זמן ישראל, 25 אוקטובר 2023
- ↑ מתן וסרמן, הסערה סביב הצהרת החטופה נמשכת: "טבח תדמיתי למדינת ישראל", באתר מעריב אונליין, 24 באוקטובר 2023
- ↑ דנה ויס, ירון אברהם, הברדק ההסברתי: מאחורי הקלעים של מסיבת העיתונאים עם החטופה, באתר מאקו, 24 באוקטובר 2023
- ↑ חן ארצי סרור, מבחן החטופה הטובה, באתר ynet, 25 באוקטובר 2023
- ↑
עידו אפרתי, דובר איכילוב סיים את תפקידו בעקבות מסיבת העיתונאים של יוכבד ליפשיץ, באתר הארץ, 21 בנובמבר 2023
- ↑ שילֹה פריד, יוכבד ליפשיץ: "נתניהו הבטיח הרים וגבעות בניר עוז. ברגע שיצא – שכח מהחטופים", באתר ynet, 12 באוגוסט 2025
- ↑ שלו שינברג, ויטקוף לחטופה ששבה מעזה: "את מזכירה לי את אמא שלי", באתר בחדרי חרדים, 30 בינואר 2025
- ↑ "מתפלל בשבילכם ובשביל עמכם": האפיפיור נפגש עם משלחת של פדויי שבי ומשפחות חטופים, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 14 בנובמבר 2024
- ↑ Sabrina Tavernise et al., Hamas Took Her, and Still Has Her Husband, The New York Times, March 24, 2024
- ↑ Richard Engel, Chantal Da Silva, Israeli hostage freed by Hamas says 'time is running out' for captives as she describes harrowing conditions, NBC News, December 12, 2023
- ↑ יואב בירנברג, תערוכת הצילומים של החטופה ששוחררה, באתר ynet, 16 בספטמבר 2024
- ↑ דניאל ליפשיץ: "לא נתנו לסבתא שקט לספר את הסיפור המלא", באתר ערוץ הספורט, 27 באוקטובר 2023
- ↑ סוכן תרבות | 07.11.25, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 7 בנובמבר 2025
יוכבד ליפשיץ42575374Q137806570