ערך מומלץ

יהדות פלובדיב

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
שלט הנצחה לזכר הצלת הקהילה היהודית במלחמת העולם השנייה

יהדות פלובדיב היא קהילה יהודית בת מספר קהלים שהתקיימה בעיר פלובדיב שבבולגריה, מהמאה ה-2 ועד המאה ה-6 או ה-7 ומתקיימת מהמאה ה-12 ועד ימינו. פלובדיב הייתה ערש התנועה הציונית בבולגריה וראשי קהילתה כיהנו במשך שנים ארוכות גם כראשי הקהילה היהודית במדינה. ב-1930 הגיעה הקהילה לשיא גודלה, מנתה 6,675 נפשות, והייתה השנייה בגודלה מבין קהילות יהדות בולגריה לאחר הבירה סופיה.

עדויות ארכאולוגיות להתיישבות יהודים בעיר מתוארכות לשלהי המאה ה-2 והן מן הקדומות בבולגריה. הייתה זו קהילה רומניוטית ולה בית כנסת וככל הנראה חרבה בין המאה ה-5 למאה ה-7. החל מראשית המאה ה-13, תקופת האימפריה הבולגרית השנייה, שוב מתועדת קהילה יהודית רומניוטית בעיר. בשלהי המאה ה-14, לאחר הכיבוש העות'מאני הגיעו לעיר מגורשים מהונגריה ובהמשך מגורשים מצרפת ומבוואריה אשר הקימו בעיר קהלים נפרדים. ב-1494 הגיעו לפלובדיב מגורשי ספרד ובמספרם הגדול החלו לשנות את אופי הקהילה, תוך ששאר הקהלים נטמעים בהדרגה לתוך הקהילה הספרדית. פלובדיב הייתה צומת מסחר חשובה, משום מיקומה על אם הדרך בין סופיה לאדירנה וסלוניקי ובני הקהילה התבלטו כסוחרים. במהלך המאה ה-17 נבנתה השכונה היהודית של העיר שנקראה אורטה מיזאר.

לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1878-1877) הפכה פלובדיב לבירת רומליה המזרחית מתוקף סיכומי קונגרס ברלין ולעיר הגיעו מאות פליטים מרחבי בולגריה. בתקופה זו היגרו לעיר יהודים מאזורי מולדובה, פולין ואוקראינה אשר חידשו את הקהילה האשכנזית בעיר. העיר הייתה ערש התנועה הציונית בבולגריה וב-29 בדצמבר 1898 נערכה בפלובדיב ועידת היסוד של ההסתדרות הציונית בבולגריה ונציגי הקהילה מילאו חלק חשוב בהנהגת התנועה. באופן הדרגתי, איבדה פלובדיב את בכירותה כמרכז הפוליטי של יהדות בולגריה לטובת עיר הבירה סופיה והתהליך הואץ לאחר מלחמת העולם הראשונה, עם ההגירה הפנימית הגדולה לסופיה. עשר השנים שבין 1939 ל-1949 היו המכריעות בתולדותיה. ב-1939 גורשו כשישית מבני הקהילה אל מחוץ לגבולות הממלכה במסגרת "המסע לגירוש נתינים זרים". ב-10 במרץ 1943 ניצלו יהודי פלובדיב משילוח למחנות ההשמדה, לאחר שכבר בוצעה אקציה בעיר ומאות רבות מבני הקהילה נעצרו ורוכזו בשטח בית הספר היהודי.

ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה ברחבי בולגריה הפיכה שהובלה על ידי חזית המולדת הבולגרית וזכתה לחסות הצבא האדום אשר כוחותיו הגיעו לסופיה, והממשל הפרו-מלוכני סולק. במקביל השתלטו בכוחניות חברי "חזית המולדת היהודית", רובם חברי המפלגה הקומוניסטית על מוסדות הקהילה. פעילות התנועות הציוניות ותנועות הנוער התחדשה תוך עימותים מול הקומוניסטים היהודים ובהדרגה החל תהליך העלייה לישראל, אשר התעצם לאחר הקמת המדינה ובמסגרתו עלו כ-5,000 מיהודי העיר. עליית יהודים מפלובדיב נמשכה עד 1952 וגם לאחריה המשיכה הקהילה הקטנה שנותרה להתבלט בפעילות קהילתית בעלת סממנים יהודיים לאומיים, עניין שלא היה לרוח ממשלו של וולקו צ'רבנקוב. בהשראת צ'רבנקוב, בוצע במרץ 1953 "טיהור" בקהילה בשל "סטיות לאומניות" ובמסגרתו נעצרו וסולקו מתפקידם, מורים גננות וחלק מראשי הקהילה. לאורך שנות השלטון הקומוניסטי התמעטו חיי הקהילה וגברה ההתבוללות, אך יהודי העיר המשיכו לטול חלק בחיים הציבוריים בבולגריה. לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי, עלו מקצת מיהודי העיר לישראל ובמקביל חודשה הפעילות הקהילתית. בשלהי העשור הראשון של המאה ה-21 מנתה הקהילה היהודית בפלובדיב 500 נפשות.

היסטוריה

יסוד הקהילה וחורבנה

בראשית שנות ה-80 של המאה ה-20 נחשפו בפלובדיב שרידי בית כנסת עתיק, שחלקו התחתון, הקדום יותר, תוארך לסוף המאה ה-2 או ראשית המאה ה-3 וחלקו העליון לסוף המאה ה-4 או ראשית המאה ה-5. עוד נמצאו כתובות ביוונית ביזנטית ותבליט מנורת שבעת הקנים המעידים על היותו של האתר בית תפילה יהודי. ביחד עם שרידי בית הכנסת בגיגן, מהווה ממצא זה את העדות הקדומה ביותר להתיישבות יהודים רומניוטים בבולגריה, עת נשלט האזור על ידי האימפריה הרומית[1]. מעבר לשרידים אלו, המעידים על קיום הקהילה, אין ממצאים המעידים על גודלה או פעילותה והמחקרים בנושא מועטים. במהלך המאה ה-5 ידע האזור פלישות של שבטים הונים וגותים, וקיימת סברה שהקהילה חרבה במהלך פלישות אלו. סברה נוספת גורסת שבראשית המאה ה-7, תקופת שלטונו של הקיסר הביזאנטי פוקאס, אולצו היהודים להתנצר[2].

ימי הביניים-חידוש הקהילה

עדויות לחידוש הקהילה בפלובדיב מצויות מתקופת האימפריה הבולגרית השנייה. בראשית המאה ה-13, במהלך מסע הצלב הרביעי, נכבשה העיר בידי כוחות הצלבנים וקיים תיעוד על טבח בנתינים הבולגרים ובכלל זה רציחתם של כמה עשרות יהודים. ב-1205 עלה בידי הצאר הבולגרי קאלויאן לכבוש מחדש את העיר. המסורת היהודית מספרת שכנקמה על רצח נתיניו היהודים הנאמנים הורה קאלויאן להוציא להורג את כל ראשי הכנסייה וראשי היישוב שמינו הכובשים. היסטוריונים מציינים שיש באירועים אלו כדי להעיד שקהילה יהודית התקיימה בעיר עוד משלהי המאה ה-12[2]. הרב יונה אשכנזי מקושטא כתב באחד מספריו, שקהילה יהודית רומניוטית נתקיימה בפלובדיב ב-1364, סמוך מאוד לכיבושה על ידי צבאותיו של מוראט הראשון, סולטאן האימפריה העות'מאנית[3].

התקופה העות'מאנית

איור בית הכנסת העתיק בפיליפופוליס שפעל מהמאה ה-3 ועד ל-6

קהילה מרובת קהלים

ב-1374 הגיעו לפלובדיב יהודים מהונגריה, שגורשו על יד לאיוש הראשון, מלך הונגריה. בהמשך הגיעו לעיר יהודים שגורשו מצרפת בצו המלך שארל השביעי, וב-1471 הגיעו לעיר יהודים שגורשו מבוואריה על ידי לודוויג התשיעי, דוכס בוואריה. הוקמו שני קהלים נפרדים בעיר, קהל אשכנזים, שכלל את הבווארים והצרפתים, וקהל הונגרים שכינו את רבם וראש קהילתם חָכְמוֹש[4].

בספרי שאלות ותשובות קיים תיעוד להקמת בית הכנסת "אראגונה" של מגורשי ספרד, ב-1494. תיעוד זה מציין את מועד הגעת מגורשי ספרד לפלובדיב. המגורשים הוזמנו לשטחי האימפריה העות'מאנית על ידי הסולטאן באיזיט השני, שהנחה באמצעות פירמן מיוחד את מושלי המחוזות לסייע ליהודים להתיישב בשטחי האימפריה. יהודי ספרד, שהיו אוריינים, בעלי מקצוע וחלקם הגדול רב-לשוניים, נקלטו באימפריה ושגשגו בה. במספרם הרב עיצבו מחדש את פני הקהילה של פלובדיב, שהחלה בהדרגה לקבל צביון ספרדי[5].

לקראת מחצית המאה ה-16, בתקופת שלטונו של סולימאן הראשון, נכבשה ממלכת הונגריה ויהודים רבים היגרו לשטחי בולגריה וחלקם הגיעו גם לעיר פלובדיב[6]. במחצית השנייה של המאה ה-16, בתקופתו של הסולטאן סלים השני, הגיעו לפלובדיב יהודים שגורשו מאיטליה על ידי האפיפיור פיוס החמישי והצטרפו לקהילה הספרדית שבעיר. ב-1578 עבר נוסע בעיר ותיעד שלושה בתי כנסת, שהעידו על קיומם של שלושה קהלים: ספרדים, אשכנזים והונגרים. הרומניוטים, שכונו בפי בני הקהל הספרדי גְרֶיגוֹס (יוונים), נטמעו לתוך הקהילה הספרדית הגדולה ופסק התיעוד לגביהם. שמות משפחה מסוימים ששרדו, כמו רומאנו או פאפו (פאפוס), שנגזרו מהתייחסות הספרדים למוצאן של המשפחות הרומניוטיות, מעידים על קיומה של הקהילה.

בשליש הראשון של המאה ה-17, בתקופת מוראט הרביעי, עלתה חשיבותה של פלובדיב בזכות מיקומה בצומת דרכים בין סופיה לאדירנה וערי הדנובה. הקהילה היהודית גדלה ומעמדה הכלכלי התחזק. במחצית הראשונה של המאה ה-17 הוקמה בדרום העיר השכונה היהודית אורטה-מיזאר (בטורקית עות'מאנית: בית עלמין ראשי), שנקראה כך בשל קרבתה לבית העלמין. בעת הזו נטמעו הקהילות ההונגריות, הצרפתיות, האיטלקיות והאשכנזיות הוותיקות בתוך הקהילה הספרדית הגדולה, ועדויות לקיומן אנו מוצאים בשמות משפחה שנגזרו מהתייחסות הקהילה הספרדית למוצאן, ובהם צרפתי ופרנקו (צרפת), גרציאני ומיטרני (איטליה), מָגַ'ר (הונגריה) ואשכנזי.

נסיגת האימפריה העות'מאנית

מבט על החלק העתיק של העיר, שכולל את אזור אורטה-מיזאר

תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית התעצם לאורך המאה ה-18 ובתקופה זו הפכה קהילת פלובדיב עצמאית מבחינה הלכתית. אוכלוסיית הקהילה גדלה במידה ניכרת, בעיקר בשל הגירתם לבולגריה, ובכלל זה לפלובדיב, של בני קהילות יהודיות מהשטחים שאיבדו העות'מאנים. במהלך המאה ה-19 היגרו לבולגריה ובכלל זה לפלובדיב, יהודים מאזורי מולדובה, פולין ואוקראינה והקימו קהילה אשכנזית חדשה, שמנתה כ-10% מכלל בני הקהילה[1].

ב-1828 עבר בבולגריה הנוסע האנגלי וואלש ותיאר את הקהילות היהודיות בסופיה ובפלובדיב כשני המרכזים הגדולים של יהודי בולגריה. לבני הקהילה הייתה מערכת יחסים ענפה עם הקהילה הנוצרית וראשיה. וסיל לבסקי, המהפכן הבולגרי הנודע שלחם בעות'מאנים, מצא מסתור בבתי משפחות מושונוב וסרנגה, מהמשפחות הנכבדות בקהילת פלובדיב. ראשי הכנסייה הבולגרית ניהלו מאבק בכדי הפטריארכיה בפלובדיב תזכה למעמד עצמאי. ראש הכנסייה, המטרופוליט פאיסי(בול') קיבל סיוע חומרי וכספי מאליעזר כלב, מראשי הקהילה היהודית וחבר מועצת העיר. ב-1860 זכתה הכנסייה למעמד עצמאי. במהלך מרד אפריל הבולגרי והמלחמה העות'מאנית-רוסית (1878-1877) הותקפו ראשי הכנסייה, ראש העיר של פלובדיב ופרנסיה בידי החיילים העות'מאנים, שאיבדו כל רסן. בני הקהילה היהודית נרתמו לעזרתם, אליעזר כלב הגדיל לעשות ובזכות קשריו עם השלטון העות'מאני הציל עשרות רבות של אנשי כנסייה ואזרחים בולגרים מעלייה לגרדום. אליעזר כלב נחשב גיבור לאומי בבולגריה וב-1910 נקרא על שמו רחוב בפלובדיב כאות הוקרה על פועלו[6][7][8] כלב הוא סב סבו של ד"ר סולומון פאסי, שהיה שר החוץ של בולגריה בין 2001 ל-2005.

לאחר עצמאות בולגריה

קובץ:Plovdiv1928 (2).jpg
יהודי פלובדיב במחנות ארעיים לאחר רעידת האדמה ב-1928

לאחר תום מלחמת העצמאות של בולגריה הפכה פלובדיב לבירת המחוז העות'מאני האוטונומי רומליה המזרחית, ולעיר הגיעו כ-400 פליטים יהודים שנמלטו ממקומות אחרים מחמת הקרבות. ב-1882 הוקם ועד ל-47 קהילות היהודיות שהתקיימו במחוז רומליה המזרחית, תוך ניסיון לכנס אספה כללית ליהודי המחוז. בראש ההתאגדות עמדו דוד גרסיאני מפלובדיב וחזקיה גארטי מפאזארדז'יק. כוונת המארגנים הייתה לכונן הנהלה מרכזית שתנהל את חיי היהודים במציאות החדשה. ב-1885 אוחד מחוז רומליה המזרחית עם נסיכות בולגריה ופסקה פעילותו של הוועד העצמאי. בפלובדיב נוסדה ההסתדרות הציונית של יהודי בולגריה. ב-1894 נוסד בעיר הארגון הציוני הראשון "השחר" ושנה מאוחר יותר ארגון נוסף בשם "כרמל". ב-29 בדצמבר 1898 נערכה בפלובדיב הוועידה הציונית הראשונה של יהודי בולגריה, שהיוותה אבן הפינה ליסוד ההסתדרות הציונית במדינה. ב-1900 נכללה קהילת פלובדיב ברשימת 34 הקהילות המאורגנות בנסיכות הבולגרית. בעיר הייתה קהילה ספרדית גדולה וקהילה אשכנזית קטנה[9].

לאחר מלחמת הבלקן השנייה הגיעו לעיר כמה מאות מיהודי אדירנה, חלקם נמלטו מבולגריה במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1878-1877) ושבו אליה, וחלקם נמלטו מחמת הקרבות באדירנה. גם לאחר מלחמת העולם הראשונה הגיעו לעיר פליטים יהודים מאזורי הקרבות. הגידול באוכלוסיית הקהילה הביא ליציאת בניה אל מחוץ לשכונת אורטה מיזאר, לתוך המרחב האורבני הכללי בו הייתה ממוקמת, מרחב שנקרא מאראשה. בני הקהילה נטלו בחלק במלחמות הבלקן ומלחמת העולם הראשונה ו-32 מהם נפלו בקרבות. ב-29 באוגוסט 1920 יוצגה קהילת פלובדיב בכינוס ראשי הקהילות המאורגנות בבולגריה על ידי פריסיאדו רומנו, מואיז כהן, ברוך פארדו, אלברט א. רומנו ומואיז קאפון. יהושע כלב, בן העיר פלובדיב, נבחר ליושב ראש הקונסיסטוריה של יהודי בולגריה.

באפריל 1928 אירעה רעידת אדמה אשר גרמה נזקי רכוש כבדים לבתי מגורים ומבני ציבור. בשל רעשי משנה רבים עזבו רבים מתושבי העיר, ובכלל זה בני הקהילה היהודית, את אזורי המגורים הבנויים והתגוררו במשך מספר שבועות במחנות ארעיים בפאתי פלובדיב. רעש האדמה גרם פגיעה כלכלית קשה בבני הקהילה, ובני קהילת סופיה נרתמו לעזרת יהודי פלובדיב בפעולות השיקום הממושכות[10].

מלחמת העולם השנייה

המסע לגירוש נתינים זרים

כרטיס "בית עולים" שניתן לאחת ממשפחות פליטי "המסע לגירוש נתינים זרים", אשר הגיעו לישראל על גבי ספינת המעפילים רודניצ'אר ג'

ב-16 בספטמבר 1939 פרסם מפקד המשטרה הבולגרית, הקולונל אטאנאס פאנטב, פקודה ובה נדרשו כל "הנתינים הזרים" לעזוב את הממלכה. מספר הנתינים הזרים בבולגריה עמד על 4,022 נפשות, כולם יהודים ומעריכים שמתוכם כ-1,000 התגוררו באזור פלובדיב וסטאנימאקה. אין מידע מדויק לגבי מספר היהודים שהוגדרו "נתינים זרים", מאחר שלא נכללו בנתוני מפקד האוכלוסין בבולגריה. מנתוני הקהילה היהודית ידוע כי ב-1920 התגוררו בפלובדיב עצמה 1,058 יהודים שהוגדרו "נתינים זרים", אך אין מידע כמה מהם השיגו אזרחות בולגרית עד למועד הגירוש. חלק מהמגורשים היו בעלי נתינות יוונית, טורקית או בעלי דרכוני ננסן וחלקם מחוסרי נתינות.

המשטרה הבולגרית פשטה על שכונת אורטה-מיזאר ועצרה מאות יהודים. המעצר היה אכזרי. היהודים הוכו ורכושם נשדד. על העצורים נאסר לקחת מיטלטלין ומאות המשפחות הועברו לשטח ההפקר בגבולה של בולגריה עם טורקיה וממלכת יוון והושארו שם. בעלי הנתינות התקבלו במדינות אלו, ומחוסריה נותרו בשטח ההפקר כאשר הם מותקפים בידי משמרות הגבול. עשרות יהודים מצאו את מותם ונשים עונו. נציגי הקונסיסטוריון של יהודי בולגריה הפעילו לחץ כבד על הממשל הבולגרי להחזיר את המגורשים לבתיהם. לבסוף הסכים מפקד המשטרה להעביר את היהודים לווארנה במטרה להעלותם על אחת מספינות המעפילים.

הקהילה בווארנה שיכנה אותם במוסדות ציבור ודאגה למחסורם. בהמשך עלו חלקם לארץ ישראל על גבי ספינות המעפילים שהפעיל ד"ר ברוך קונפינו, "רודניצ'אר" (ב'-ג') ו"הסלבדור", שטבעה בים השיש ו-238 מנוסעיה טבעו עמה. לאחר טביעת "סלבדור" הסכימה הממשלה הבולגרית לאפשר לחלק מהנתינים הזרים לחזור למקומות מגוריהם, אך רבים מהם העדיפו לעזוב את המדינה. לאחר "המסע לגירוש נתינים זרים", מנתה אוכלוסיית הקהילה 5,960 יהודים. מרבית המגורשים לממלכת יוון מצאו את מותם במחנות ההשמדה הנאציים במהלך השואה[11].

תקופת המלחמה

חצר בית הספר היהודי בו רוכזו יהודי העיר לאחר האקצייה ב-10 במרץ 1943, כפי שצולמה ב-2010
תחנת הרכבת הישנה בעיר פלובדיב אליה אמורים היו להיות מובלים יהודי העיר
עובדי כפייה יהודים מהעיר פלובדיב במחנה עבודה ב-1943

בינואר 1940 הוחל על בני הקהילה החוק להגנת האומה, שדמה מאד במתכונתו לחוקי נירנברג. בני הקהילה נדרשו לענוד טלאי צהוב והוטלו מגבלות העסקה ולימודים על יהודי העיר. הון בבעלות יהודית הופקד בחשבונות בנק חסומים. בהמשך נלקחו הגברים בגילאי 20–46 לעבודות כפייה. הופסקה הפעילות הפוליטית ובכלל זה פעילות התנועה הציונית. ב-1 במרץ 1941 הצטרפה בולגריה להסכם התלת צדדי ובו ביום נכנס הצבא הגרמני לממלכה ללא התנגדות.

ב-22 בפברואר 1943 חתם אלכסנדר בלב, ראש הקומיסריון לענייני יהודים, הסכם בשם ממשלת בולגריה עם תיאודור דנקר, נציג גרמניה הנאצית, במסגרתו הסכימו הבולגרים לגרש 20,000 יהודים מאזורי תראקיה ומקדוניה ל"שטחים הגרמניים במזרח". באזורים אלו נמצאו בעת ההיא 11,343 יהודים "בלבד", והממשלה הבולגרית, בידיעת המלך, החליטה להשלים את המכסה מקרב יהודי "בולגריה הישנה". משרד הפנים הבולגרי ערך רשימות ובהן מכסות מגורשים מערי בולגריה השונות. ברישומי משרד הפנים נכללו לפי גרסה אחת 841 יהודים מפלובדיב שיועדו לגירוש ב-10 במרץ ולפי גרסה אחרת 497[12].

ב-9 במרץ, בשעות הבוקר, פקדו שוטרים את בתי בני הקהילה היהודית בעיר והורו להם להכין חבילות בגדים לקראת גירושם עם שני פריטי לבוש מכל סוג. אחר הצהריים הוטל עוצר בעיר. ב-10 במרץ אחר חצות פשטה המשטרה הבולגרית על אזור מאראשה ובתוכו שכונת אורטה-מיזאר בו התגוררו מרבית יהודי העיר. בני הקהילה נעצרו והובלו אל בית הספר היסודי היהודי.

עורך הדין הבולגרי נדקו קאבלשקוב, בן העיר פלובדיב, תיאר את מראות האקציה שבוצעה בעיר:

”ראיתי קשישים תשושי כח ונשים זקנות אשר בקושי התנהלו לאיטן. אבות עם תרמילים על הגב ושבידיהם פעוטיהם, נשים בהריון עם מזוודות ביד, אימהות עמוסות חבילות מלבושים ושמיכות ותינוקות בידיהן, או רצות אנה ואנה אחר ילדיהן המייבבים. בהלה איומה, חרדה ויאוש אחזו בכל האנשים הללו. דמעות, אנחות ובכי. תמונה קורעת לבבות”[12].

למרות המכסה הרשמית שהופיעה ברישומי משרד הפנים הבולגרי, עצרה המשטרה הבולגרית את מרבית בני הקהילה[3]. יהודי פלובדיב נדחסו בחצר בית הספר מתוך ידיעה ברורה על מותם הקרב, שכן זה חודשים ארוכים הגיעו לבולגריה ידיעות על השמדת היהודים בשטחים הכבושים על ידי הנאצים[13]. אחד מרבני הקהילה ארגן קריאת "שמע ישראל" המונית. בשעות הבוקר המוקדמות פרץ ראש הכנסייה בעיר המטרופוליט קיריל את מחסומי המשטרה ונכנס לחצר בית הספר. קיריל נאם בפני בני הקהילה והבטיח להם שילחם למענם והם לא יגורשו. בהמשך הצהיר בפני מפקד המשטרה שישכב על פסי הרכבת וימנע מהרכבות לצאת את העיר[14].

בצהרי ה-10 במרץ הגיעה הודעת ביטול הגירוש למפקד המשטרה בעיר והוא פתח את שערי בית הספר. בתחילה חשבו בני הקהילה כי הם מובלים אל תחנת הרכבת לצורך גירושם. האירוע לווה בזעקות שבר ומהומה המונית. מאוחר יותר נמסרה ההודעה על ביטול הגירוש ובני הקהילה פרצו בצהלות שמחה. רבים מהם רצו ברחובות העיר בקריאות שמחה "ניצלנו ניצלנו"[15].

ממשלת בולגריה המשיכה בתוכניותיה לגירוש היהודים וב-24 במאי 1943 גורשו יהודי סופיה לערי השדה. בתחילת יולי 1943 נעצרו כ-500 יהודים, מנהיגי קהילה, רבנים ופעילים, מן הערים פלובדיב, פאזארדז'יק ורוסה, וביחד עם חלק ממגורשי סופיה, נשלחו לשלושה מחנות ריכוז שהפעיל הצבא הבולגרי: בסומוביט וקאייליקה שליד פלבן וצ'כלרה שליד צ'ירפאן. כמה מאות מעצורי מחנה צ'כלרה בני העיר סופיה, מצאו מחסה לאחר שחרורם בקרב בני קהילת פלובדיב והם שוכנו במבני ציבור ובבתי התושבים. באוגוסט 1943 מת המלך בוריס השלישי ולאחר מותו פסקו ניסיונות הגירוש. עצורי מחנה הריכוז קאייליקה, מרבית המגורשים ואלפי עובדי הכפייה שוחררו ב-9 בספטמבר 1944, עם כיבוש בולגריה על ידי הצבא האדום. לאחר הכיבוש פסקו רדיפות היהודים[16].

במהלך המלחמה הצטרפו 40 מבני הקהילה לשורות הפרטיזנים. 25 לוחמים בני העיר פלובדיב נפלו בקרבות ובכלל זה בפלוגת הפרטיזנים ע"ש איבאנוב שכל לוחמיה כותרו, סירבו להיכנע ונפלו בקרב מול הגרמנים והמשטרה הבולגרית בפברואר 1944[17].

לזכר הצלת יהודי פלובדיב הוצב ב-1993 פסל מנורת קנים בגן ציבורי ליד בית הכנסת בשכונת אורטה-מיזאר ולידו כיתוב בעברית, בולגרית ואנגלית: "לכל אלו שסייעו בהצלתנו, ב-10 במארס 1943, מהקהילה היהודית אסירת התודה של פלובדיב".

מסיום מלחמת העולם ועד העלייה לישראל

קבלת פנים לדוד בן-גוריון בבית הכנסת "ציון" בפלובדיב בעת ביקורו בעיר בדצמבר 1944. המברך הוא הרב הראשי של הקהילה שמואל בנימין בכר
כרוז מחאה של הקהילה היהודית בפלובדיב מ-1946, הקורא לאספת המונים כנגד הגבלת העלייה לארץ ישראל. "קול קורא לבני הקהילה לאספת מחאה שתתקיים בבית הכנסת "ציון" בראשות ד"ר ישראל לוי, יוסף לזרוב ופיקו בן ארויה. מטעם תנועת החלוץ ויטלי כלב". (בבולגרית)

לאחר כיבוש בולגריה בידי הצבא האדום חודשה הפעילות הציונית, הופיעה מחדש עיתונות ציונית וב-7 באוקטובר 1944 הוקמה ההסתדרות הציונית המאוחדת בבולגריה וזאת למרות עימותים בלתי פוסקים עם הקומוניסטים מקרב בני הקהילה. בדצמבר 1944 ביקר דוד בן-גוריון בבולגריה ובכלל זה בפלובדיב. שכונת אורטה-מיזאר עוטרה בדגלי התנועה הציונית ובולגריה ובן-גוריון נאם בפני קהל המונים בבית הכנסת המרכזי בעיר ועשה נפשות למען העלייה לארץ ישראל. בספטמבר 1947 נפתח בפלובדיב יריד המסחר הבינלאומי ובו ביתן ארץ-ישראלי תחת הדגל התכלת לבן. נשיא בולגריה וסיל קולארוב והנהגת המדינה מחזית המולדת ביקרו בביתן והתרשמו בעיקר מההישגים החקלאיים.

יום ההכרזה על הקמת מדינת ישראל נחוג בעצרות עם וחגיגות המוניות ברחובות. תלמידי בתי הספר צעדו ברחובות העיר בלבוש חגיגי שכלל חולצה לבנה ומכנסיים או חצאית בצבע כחול כהה. בהנחיית השלטון המקומי חויבו בני הנוער לענוב עניבות אדומות כדי להביע את "הוקרתם" לשלטון הקומוניסטי. נציגי השלטון המקומי הצטרפו לחוגגים, נאמו בפניהם ועמדו על זכות היהודים להקים מדינה עצמאית. לאחר הקמת המדינה, החל גל העלייה ההמוני מבולגריה לישראל ובמהלכו עלו לישראל 5,000 מתוך 6,000 בני הקהילה[18]. במהלך מלחמת השחרור נפלו 10 מעולי פלובדיב בקרבות, בהם מלכה פרדו, מקיבוץ אורים[19]. היהודים שנותרו בפלובדיב היו ברובם בעלי תפקידים במנגנון השלטון הארצי או המקומי, חברי המפלגה הקומוניסטית ומתנגדי הציונות.

לאחר גל העלייה לישראל

ב-6 ביוני 1949 נערך כינוס ועדי הקהילות בבולגריה בראשות הפרופסור ז'אק נתן, מנהיג הקומוניסטים היהודים, ובהשתתפות נציגי קהילת פלובדיב. באי הכינוס החליטו להפסיק את חברותם בקונגרס היהודי העולמי ולסגור את בתי הספר הקהילתיים היהודיים. עליית היהודים מפלובדיב לישראל נמשכה עד 1952. ב-20 באפריל 1952 התקיים הכינוס האחרון של ועדי הקהילות בבולגריה, אליו הגיעו נציגים מ-13 קהילות בלבד, ובכללן פלובדיב. באי הכינוס גינו את מדיניותה הפרו-מערבית של ממשלת ישראל. קהילת פלובדיב הפכה חילונית יותר ומרכז החיים הקהילתיים היה "המועדון התרבותי היהודי" שנקרא "בית שלום עליכם", אשר כלל מועדון וספרייה ונפתח בחסות "חזית המולדת"[20]. קהילת פלובדיב נתפשה כציונית גם לאחר תום גל העלייה הגדול למדינת ישראל. בתקופת כהונתו של וולקו צ'רבנקוב כראש ממשלת בולגריה נרדפו כל הגורמים שהציגו לשיטת הקומוניסטים נטיות דתיות או לאומניות חוץ בולגריות. במרץ 1953 בוצע "טיהור" בקהילת פלובדיב בעקבות מה שכונה "סטיות לאומניות" בקהילה, על רקע שירת שירים בעברית והדלקת נרות חנוכה במוסדות הקהילה. הנהגת הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה, קיימה דיון מיוחד בעיניינה של קהילת פלובדיב והוחלט להעמיק את המאבק בסממנים הציוניים. במסגרת הטיהור סולקו מתפקידם מורים, גננות וחלק מראשי הקהילה[21].

לאורך שנות השלטון הקומוניסטי המשיכו בני הקהילה להיות מעורים בפוליטיקה ובתרבות בבולגריה, תוך התגברות מגמת ההתבוללות ונישואי התערובת בקרבם. מקרב האישים הבולטים בקהילה שנותרה בפלובדיב ניתן לציין את הפילוסוף איסאק פאסי (2010-1928), שהתמחה באסכולת האסתטיקה ונחשב לאחד הפילוסופים הפוריים והמובילים בבולגריה שלאחר מלחמת העולם השנייה. בנו סולומון פאסי כיהן בתפקיד שר החוץ בממשלתו של סימאון סקסקובורגותסקי.

לאחר קריסת השלטון הקומוניסטי בבולגריה עלו מקצת מיהודי העיר לישראל, ובקרב הנשארים חלה התעוררות דתית מסוימת. בראשית המאה ה-21 שופץ בית הכנסת "ציון", שהוא היחיד ששרד מבין שלושת בתי הכנסת שפעלו בעיר. את שרידי בית העלמין העתיק של יהודי העיר לא ניתן לאתר, ומניחים שנחרב במהלך עבודות תשתית והרחבת אזורי המגורים בפלובדיב. בעיר עדיין מצויים שרידיו של בית העלמין החדש יותר שהחל לפעול בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, ואליו הועברו מספר מצבות מבית העלמין הישן[3]. ב-2009 נמנו בפלובדיב 500 יהודים הרשומים בארגון "שלום", שהוא ארגון הגג של יהודי בולגריה. בנוסף לבית הכנסת פועל בעיר מועדון קהילתי[22]. מבנה בית הספר היהודי משמש כבית ספר לתיאטרון.

דמוגרפיה

במהלך מסע הצלב הרביעי נכבשה העיר פלובדיב בידי כוחות הצלבנים, ובתעודות בולגריות מתקופת האימפריה הבולגרית השנייה מצוין כי נערך טבח בבני הקהילה היהודית שבמסגרתו נרצחו כמה עשרות יהודים. חוקרים מניחים כי בעת ההיא התגוררו בעיר כ-100 יהודים רומניוטים[2]. נתונים מספריים מדויקים על קהילת יהודי פלובדיב קיימים החל מהתקופה העות'מאנית, בהקשר לגביית מיסים מתושבי העיר. ב-1519 התגוררו בפלובדיב 54 יהודים ב-32 בתי אב מתוך אוכלוסייה כוללת של 987 נפשות (1.69%). מספר היהודים נותר ללא שינוי גם ב-1569, אם כי גודל האוכלוסייה הכללי עלה ל-1,226 נפשות, מתוכם 91% מוסלמים[1]. במהלך המאה ה-16 החלו להגיע לעיר מגורשי ספרד ומספר התושבים היהודים בעיר גדל בהדרגה.

תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית, שלווה באובדן שטחים באירופה, הביא להגירת יהודים במקביל לנסיגת העות'מאנים, בשל העדפתם להישאר תחת השלטון העות'מאני, שהיטיב באופן מסורתי עם נתיניו היהודים. בסוף המאה ה-18 נימנו בעיר 750 יהודים[3]. לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) הגיעו לפלובדיב מאות פליטים יהודים, שנמלטו מחמת הקרבות וההתקפות כנגדם. הוועדה הרומנית לקונגרס ברלין ציינה כי בפלובדיב מתגוררים 1,415 יהודים[23]. במפקד של 1892 נמנו 2,696 יהודים, ומספר זה גדל באופן מהיר לאחר מלחמת הבלקן הראשונה ומלחמת העולם הראשונה, עת התיישבו בעיר פליטים רבים שנמלטו מחמת הקרבות, או בשל טרנספרי האוכלוסיות שליוו את המלחמות. חלק מהמהגרים נמלטו מבולגריה לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית ושבו אליה לאחר מלחמות הבלקן ומלחמת העולם הראשונה. מהגרים אלו הוגדרו "נתינים זרים", מאחר שלא החזיקו באזרחות בולגרית. רק מקצת מהם זכו בהמשך לדרכוני ננסן, או עלה בידם לרכוש בממון רב אזרחות בולגרית. במפקד שנערך ב-1920 נמנו בעיר 6,663 יהודים שהיוו 10.34% מכלל תושבי פלובדיב. 5,605 מהם הוגדרו אזרחים בולגרים ו-1058 הוגדרו "נתינים זרים"[24]. ב-1930 הגיעה כמות האוכלוסין לשיאה ונמנו בעיר 6,675 יהודים[25].

בראשית 1940, לאחר "המסע לגירוש נתינים זרים", נמנו בפלובדיב 5,960 יהודים, וב-1949, בשלהי גל העלייה לישראל, נותרו בפלובדיב 1,220 יהודים[26]. ב-1967 התגוררו בפלובדיב 1,000 יהודים[27], ב-2000 עמד מספרם על 700 נפשות[3], וב-2009 מנתה הקהילה 500 נפשות[22].

חיי הקהילה

חיי הדת

בית העלמין היהודי בפלובדיב, 2010
בית הכנסת "ציון" בפלובדיב, 2010
רצפת בית הכנסת העתיק בפיליפופוליס המוצגת במוזיאון הארכאולוגי בפלובדיב

מתחילת התקופה העות'מאנית נסמכה קהילת פלובדיב על פסיקתם של רבנים במרכזי ההלכה המרכזיים שהתקיימו באיסטנבול, באדירנה ובסלוניקי. הגעתם של מגורשי ספרד, ובהם רבנים נודעים, הביאה לתהליך הדרגתי של בניין עצמאות הלכתית בקהילות הגדולות. במהלך המאה ה-17 התבלטו בעיר הרבנים שלמה ואברהם ריין, אברהם פאג'יון והרב האשכנזי שמואל לפפא, בן העיר מגנצא.

במהלך המאה ה-18 התעצמה נסיגת האימפריה העות'מאנית, הוחמר מצב ביטחון הפנים, והתרופף הקשר המנהלי בין השלטון המרכזי למחוזות השונים. עקב כך, גם הקשר בין קהילות בולגריה למרכזים ההלכתיים הלך והתרופף. בראשית המאה ה-19, בתקופת שלטונו של מהמוט השני, הוקם בפלובדיב בית דין רבני שדן בענייני אישות ומסחר[6]. מערכת החוקים העות'מאנית, המג'לה, התבססה על השריעה, כך שהשלטון העות'מאני התיר ליהודים לקבוע כללי התנהלות פנימיים בתוך קהילתם. מרכז הפעילות היה בית הכנסת, שבדרך כלל הוקם לכל אחד מהקהלים הנפרדים, ובראשו עמד רב נבחר בעל סמכויות נרחבות. בעיני השלטון העות'מאני היה הרב ראש הקהילה ומייצגה. בחלק מן המקרים עבר תפקיד רב הקהילה בירושה מאב לבנו. בקהילה מרובת קהלים כמו פלובדיב, כוננה מועצת רבנים שהורכבה מנציגי שני הקהלים ומנתה בין 3 ל-5 רבנים, עם רוב לקהל הספרדים. במהלך המאה ה-19 התבלטו הרבנים אברהם בכמוה"ר מנוח סיד ויהודה סיד, אברהם ארויה, חיים אברהם ונטורה, יעקב פינצי וחיים ארויה, בנו של אברהם ארויה[28].

בתי הכנסת

בחפירות ארכאולוגיות התגלה בעיר העתיקה בית כנסת רחב ממדים אשר תוארך למאה ה-3. החוקר הבולגרי פרופסור חריסטו דאנוב ציין כי המקום שימש גם כמרכז תרבותי וכלכלי לבני הקהילה שהתגוררו בעיר[29]. מקטע פסיפס מרצפת בית הכנסת העתיק בפיליפופוליס מוצג במוזיאון הארכאולוגי בפלובדיב.

עם הגעת מגורשי ספרד לעיר, מתועדת הקמתו של בית כנסת שכונה קאל די אראגון והוקם על ידי מגורשי אראגון. פעילות בית הכנסת תועדה במהלך המאה ה-16.

בראשית המאה ה-20 פעלו בפלובדיב 6 בתי כנסת.

  • בית הכנסת הספרדי "ישורון" שכונה "קהל גדול" (לאדינו: Kal Grande).
  • בית הכנסת הספרדי "ציון" "קהל חדש" (לאדינו: Kal Nuevo/Muevo). בית הכנסת הושלם ב-1892, הפך למרכז הפעילות הקהילתית, ונערכו בו כנסים ועצרות. בסוף המאה ה-20 שוקם מבנה בית הכנסת והוא נותר היחיד הפעיל בעיר.
  • בית הכנסת "המדרש" אשר כונה "שבת אחים".
  • בית הכנסת של יוצאי קרלובו - איל קאל דה לוס קרלוברים (לאדינו: Kal Di Los Karlovarim), בבית כנסת זה התפללו בני קהילת קרלובו שנמלטו לפלובדיב מחמת המלחמה העות'מאנית רוסית (1878-1877).
  • בית הכנסת שבתוך "בית המדרש התאולוגי היהודי".
  • לצידו של בית הכנסת של יוצאי קרלובו, שכן בית כנסת קטן נוסף שכונה "קאל די לוס מפטירים" - קהל מפטירים.

בתקופה העות'מאנית ובשנים הראשונות שלאחר עצמאות בולגריה נהוג היה גם לקיים תפילות בביתן של משפחות נוטאבלים מקרב הקהילה אשר בביתן היה ארון קודש. מהן ניתן למנות את המשפחות: אסא, רומנו ומיטרני[30].

החינוך היהודי

ערך מורחב – החינוך היהודי בבולגריה
חוג תרבות "מקווה ישראל" של נערים יהודים בפלובדיב ב-1896
הכניסה למבנה בית הספר היהודי לשעבר כפי שצולמה ב-2010. בהמשך, הושכר המבנה לבית ספר למשחק וקוסמות
בית הכנסת בעיר פלובדיב

בתקופה העות'מאנית התבסס החינוך היהודי על בתי למידה שכונו מלדארי והוקמו רק בערים גדולות דוגמת פלובדיב. המלדארי היו בחלקם בבעלות פרטית של רבנים, ובחלקם נסמכו על תרומות ותשלומי הורים, כך שרק בניהם של יהודים אמידים למדו בהם[6]. במלדארי למדו תורה וסידור ברמה בסיסית, במשך כמה שעות בכל בוקר ובהמשכו של היום שימשו הנערים כשוליות בקרב בעלי מלאכה בעיר. ב-1877 נפתח בית ספר לבנות של רשת אליאנס וב-1879 בית ספר לבנים.

ב-1890 הוקמה אגודת "התעוררות" אשר פעלה לקידום ההשכלה המודרנית בעיר ובראשה עמדו חיים נבון, מארקו רומאנו ויהושע כלב. ב-1891 הכיר משרד החינוך הבולגרי במערכת החינוך היהודית היסודית. בתי הספר של אליאנס נתפשו כחילונים על ידי שמרני הקהילה והעניין הוביל לא אחת לעימותים מול רבנים ותלמידיהם, ובכלל זה קטטות ושיבוש הלימודים בבתי הספר. בהמשך רבו העימותים מול התנועה הציונית על רקע החינוך האוניברסלי המוכתב ממטה הרשת בפריז והתנגדות ראשיה באופן מופגן לציונות. העימות הגלוי הביא בסופו של דבר לסגירת בתי הספר של אליאנס[31].

במקביל הוקם בית ספר יסודי קהילתי, שיועד לכיתות א'-ד' ובהמשך נוספו כיתות פרו-גמנסיה (ה'-ז') וכיתות גן. שיטות הלימוד המיושנות, שהיו נהוגות במלדארי והתבססו על שינון, הוחלפו בחדשות. במערכת החינוך החדשה בעיר התבלטו הרב שמואל בנימין בכר ויעקב כלב[9]. ב-1920 התקיים בעיר קורס גננות ראשון לקהילות בולגריה. בשנה זו נערך בפלובדיב הכנס הראשון של המורים לעברית בממלכה שדן בהעמקת לימודי השפה העברית. ב-1925 נפתח בעיר הקורס הארצי הראשון למורים לעברית ושנה מאוחר יותר הועתק משכנו לסופיה.

ב-1924 חוקק בבולגריה "חוק השכלת העם", שבמסגרתו הוכרו בתי הספר היהודיים כבעלי מעמד דומה לבתי הספר הממשלתיים. במסגרת זו נוהל בית הספר בפלובדיב על ידי ועד שנבחר על ידי בני הקהילה בעלי אזרחות בולגרית ובחירתו אושרה על ידי בית משפט מחוזי[31].

מנתוני מערכת החינוך היהודית עולה כי ב-1920 למדו בה 788 תלמידים שהיוו 87.7% מכלל התלמידים היהודים בעיר. התלמידים למדו ב-4 כיתות גן, 4 כיתות בית ספר יסודי, כיתת מכינה ו-3 כיתות פרו-גימנסיה. ב-1925 עמד מספר התלמידים במערכת החינוך היהודית על 677, כאשר הממשלה הבולגרית מימנה אחוז מתקציבה ועיריית פלובדיב עוד 3 אחוזים. ב-1927 עמד מספר התלמידים על 627 ומתוכם 314 למדו בחינוך היסודי, 176 בכיתות פרו-גימנסיה ו-137 בכיתות גן[32].

במהלך מלחמת העולם השנייה הוקפאה פעילותה של מערכת החינוך היהודית, מתוקף המגבלות שהטיל המשטר. לאחר עליית המשטר הקומוניסטי בבולגריה, השתלט המיעוט הפרו-קומוניסטי בקהילה על מוסדותיה ובכלל זה מערכת החינוך והוחל באינדוקטרינציה אנטי-ציונית ונגד לימוד העברית. צעדים אילו כללו ביטול חופשת השבת והחלפתה בחופשת יום ראשון, ביטול לימוד השפה העברית בבתי הספר ופיטורי המורים לעברית. ב-1946 הועבר בית הספר היהודי לחזקת משרד החינוך הבולגרי, אף על פי שהותרה לו מידה מסוימת של עצמאות[33]. בספטמבר 1947 נפתחו בפלובדיב כיתות מלאכה של רשת אורט שהכשירו תלמידים במקצועות הנגרות, כריכת ספרים, חייטות ותפירה. ב-1952 לאחר גל העלייה לישראל הפסיקה רשת אורט את פעילותה בבולגריה[34].

אגודות נוער וספורט

ב-1882 נוסד בעיר תא של "אגודת אחים ליישוב ארץ ישראל" במסגרתו התאגדו צעירים לקראת עלייה לארץ ישראל. הגרעין פעל עד 1896, עת עלו חלק מחבריו לארץ ישראל והיו שותפים להתיישבות בחורן ובהר-טוב. ב-1893 הוקמו בפלובדיב שתי אגודות נוער בשמות "נווה צדק" ו"אור הקודש", שהתאחדו בהמשך לאגודת "שמשון", ממנה צמח לאחר מכן ארגון "מכבי" המקומי. ראשי ארגונים אלו היו ממקימי ההסתדרות לשפה ולתרבות העברית בבולגריה. ב-1896 הוקם לראשונה ארגון ציוני בשם "בני ציון" והתאגדות "מצפה" מטעם בני ברית[9]. ב-1909 יצאו חברי מכבי מפלובדיב לביקורים בממלכת יוון ובאימפריה העות'מאנית במטרה להשפיע על הקהילות להקים אגודות ציוניות. במהלך שנות ה-20 של המאה ה-20 התרחבה פעילותו של סניף "השומר הצעיר" בעיר[31].

הפעילות הענפה של ארגוני הנוער הופסקה במסגרת המגבלות שהוטלו על יהודי בולגריה לאחר חקיקת החוק להגנת האומה. בספטמבר 1944, לאחר כיבוש בולגריה בידי הצבא האדום, חודשה פעילות ארגוני הנוער. בפלובדיב הוקם סניף אזורי של תנועת "החלוץ הצעיר", שפעל להכשרת צעירי הקהילה לקראת עלייה לישראל. בעיר כונסו ועידות וסמינריונים לחברי התנועה מפאזארדז'יק, חאסקובו, צ'ירפאן, קרנובט, ימבול ובורגס. בהמשך נפתחו מחדש הסניפים האזוריים של ארגון "השומר הצעיר" ושל ההסתדרות החלוצית "תגר"[18]. לאחר תום המלחמה התחזק מאד מעמדם של הקומוניסטים היהודים חברי "חזית המולדת" שהיו מתנגדי התנועה הציונית. הקומוניסטים היהודים, שמקור כוחם היה במפלגת השלטון, הפעילו לחץ כבד ובלתי פוסק על ארגוני הנוער הציונים להפסיק את פעילותם. ב-18 בינואר 1948 הודיעו תנועות "השומר הצעיר" ו"החלוץ הצעיר" על הפסקת פעילותן. מיד לאחריהן הפסיקו את פעילותן תנועות "בונה ומגן", "עקיבא", "מכבי הצעיר" ו"תגר"[35].

הפוליטיקה הפנימית

הפעילות הפוליטית

השבועון הרשמי של ההסתדרות הציונית בבולגריה-"השופר", שהפצתו החלה בפלובדיב, ב-1901

בעשור האחרון של המאה ה-19 הגיעו מרוסיה לבולגריה, בהזמנת הנסיך פרדיננד הראשון, מומחים ואקדמאים יהודים כדי לסייע בבניית המדינה החדשה. רבים מהם זוהו עם תנועת "חובבי ציון" וניכרה להם השפעה מרובה ביסוד התנועה הציונית בפלובדיב. ב-1894 נוסד בפלובדיב ארגון "השחר" שמטרתו העיקרית הקניית השכלה לאומית ציונית לבני הקהילה. ביוני 1895 הגיע לעיר יוסף מרקו ברוך שהיה מהפכן שהושפע מתנועת התחייה הלאומית הבולגרית והקים את הארגון הציוני "כרמל", אליו הצטרפו רפאל כלב ומרקו רומנו, שבהמשך היו מראשי התנועה הציונית בבולגריה.

בהמשך הופץ בעיר העיתון "כרמל", שהפיץ את בשורת הציונות לשכבת האינטליגנציה בקהילות נוספות בבולגריה. ההנהגה הציונית הצעירה נקלעה למאבקים מול ההנהגה הוותיקה של הקהילה שאף פנתה לשלטונות בבקשה להצר את צעדיו של ברוך, אותו תפשו כאנרכיסט. ברוך נעצר ושוחרר מספר פעמים על ידי השלטונות. גם לאחר שב-1899 התאבד ברוך, נמשך המפעל הציוני והוקם הארגון "ציון" שהיווה את היסוד להקמת ההסתדרות הציונית בעיר. על שמו של ברוך נקראה בהמשך שכונת תל ברוך בתל אביב. ב-29 בדצמבר 1898 נערכה בפלובדיב הוועידה הציונית הראשונה של יהודי בולגריה, ומועד זה נחשב לתאריך יסודה הרשמי של ההסתדרות הציונית בבולגריה. במשך שנים ארוכות היו ראשי ההסתדרות הציונית בבולגריה בני העיר פלובדיב.

ב-1901 נערכו בחירות לוועד הקהילה בהן זכו הציונים ברוב מוחלט ולתפקיד היושב ראש נבחר פריסיאדו רומנו. שנה מאוחר יותר זכו השמרנים ומתנגדי הציונים ברוב דחוק בבחירות להנהגת הקהילה[31]. בראשית המאה ה-20 גברה הצטרפות בני הקהילה לתנועה הסוציאליסטית והסוציאל-דמוקרטית הבולגרית. היו אלו צעירים בני משפחות אמידות ששבו מלימודיהם האקדמיים באירופה ושם נחשפו לתנועה. אליהם הצטרפו מהגרים יהודים מרוסיה. חברי התנועות הסוציאליסטיות הפיצו עיתון מטעמם בשם "אֶבְרֵיְיסְקִי רָבּוֹטְנִיק" ("העובד העברי"). עד נהרה נוצר עימות גלוי בין הסוציאליסטים לציונים מקרב בני הקהילה. ב-1910 קמה בעיר מפלגת פועלי ציון אשר שילבה לראשונה בקהילות היהודיות - ספרדיות - מזרחיות ציונות וסוציאליזם. המפלגה פרסמה עיתון בשם "פְּרוֹבּוּדָה" אשר ערך לאון מנחמוב ונסמך על כספי תרומות מכל רחבי בולגריה. הנהגת המפלגה עמדה בקשר עם הלשכה המרכזית של התנועה בווינה וכן עם תאים של המפלגה במדינות נוספות. ב-1911 כונסה בווינה הוועידה העולמית השלישית של פועלי ציון ולבקשת מפלגת פועלי ציון מפלובדיב, ייצג אותה בוועידה בר בורוכוב ובהמשך לאור הקשר שנוצר עם הקהילה היהודית, כתב בורוכוב מאמר מקיף על קהילת יהודי בולגריה. עם תום הוועידה הגיע יצחק בן צבי לביקור בפלובדיב ונפגש עם ראשי המפלגה המקומית. ב-1912 עם פרוץ מלחמת הבלקן הראשונה, פסקה פעילות המפלגה והיא חודשה רק ב-1930[36].

במהלך מלחמת העולם הראשונה התגייסו היהודים בהמוניהם לצבא הבולגרי, עניין שהוביל להקפאת הפעילות הציונית והקהילתית ברמה הארצית. במהלך המלחמה הוקם ועד ציוני עצמאי בפלובדיב בראשות פריסיאדו רומאנו והרב הראשי ליהודי העיר שמואל בנימין[31]. לאחר מלחמת העולם הראשונה התחזק כוחו של הקומוניזם בפעילות הפוליטית בבולגריה, ובכלל זה בקרב בני הקהילה בפלובדיב, אף על פי שנחשבה מעוז של התנועה הציונית. ב-4 במרץ 1923 נערכו הבחירות לוועדי בתי הספר בקרב קהילות בולגריה ובפלובדיב זכו הציונים ב-86% והקומוניסטים ב-14% מהקולות. בבחירות שנערכו ב-11 במרץ 1926 האמיר כוחם של הקומוניסטים לכדי 38% מהקולות, עניין שהוביל לעימותים חריפים בתוך הקהילה, שהגיעו עד לכדי פתיחת בית כנסת נפרד לתומכי הקומוניסטים.

לאחר הוצאת התנועה הקומוניסטית אל מחוץ לחוק בבולגריה עברה הנהגת הקהילה במלואה לידי הציונים שנחלקו כעת לשני מחנות, ציונים כלליים ורוויזיוניסטים. בבחירות לוועד הקהילה שנערכו ב-1929 זכו הציונים הכלליים ב-79% מהקולות והרוויזיוניסטים ב-21%. בבחירות שנערכו ב-1932 עלה כוחם של הרוויזיוניסטים לכדי 30%. ב-1934 בוצעה הפיכה בממלכה על ידי חברי הליגה הצבאית והושעתה כל פעילות פוליטית. גם במהלך מלחמת העולם השנייה הושעתה הפעילות הפוליטית הממוסדת ופעילות כל ארגוני הנוער של הקהילה, במסגרת המגבלות שהוטלו על הקהילה היהודית[25]. לאחר כיבוש בולגריה בידי הצבא האדום חודשה הפעילות הפוליטית. ב-7 בספטמבר 1947 נערכה בפלובדיב הוועידה הראשונה של הציונים הכלליים בבולגריה בראשות ז'אק לוי ממנהיגי הקהילה[18].

בתוך הקהילה נתגלו עימותים חריפים בין המיעוט הקומוניסטי לרוב הציוני. הקומוניסטים, בחסות הממשל החדש, התערבו בפעילות התנועה הציונית ולא אחת פיזרו בכוח מוסדות נבחרים ומינו תחתם ועדים ממונים מקרב חברי המפלגה הקומוניסטית, שהקימו תא יהודי במפלגת השלטון שכונה "חזית המולדת היהודית"[37]. המאבקים נמשכו ללא הרף עד לגל העלייה ההמוני לישראל. ב-29 במרץ 1949 הודיעה ההסתדרות הציונית בבולגריה על התפרקותה בשל חוסר בחברים. מבני הציבור של התנועה ובתי העם בערים השונות ובכלל זה בפלובדיב, הופקעו על ידי הממשלה "לצורכי ציבור"[38].

אישים

בעיר פלובדיב בלטה מאד פעילותה של התנועה הציונית. מקרב שתי משפחות גדולות וענפות כָּלֶב ורומאנו בלטו מספר אישים בהנהגת התנועה ויהדות בולגריה.

תרבות ואמנות

ב-1896 קמה בפלובדיב להקת תיאטרון מקרב חברי התנועה הציונית "בני ציון" בניהולו של יעקב כלב. הרפרטואר של הלהקה כלל קומדיות של מולייר לצד מחזות דרמטיים.

ב-1928, בהשראת מקהלת צדיקוב שפעלה בסופיה, נוסדה בפלובדיב מקהלה בניצוחו של ניסים אלקלעי ובניהולו של ז'אק פרידמן, שמנתה 100 חברים. המקהלה הופיעה בקונצרטים ואירועי קהילה וזכתה להערכה גם מחוץ לחוגי הקהילה היהודית[41].

בפלובדיב נולד במאי הקולנוע אנג'ל ואגנשטיין, שזכה בפרס השופטים בפסטיבל הקולנוע בקאן ב-1959 על סרטו "כוכבים", וכיהן בחבר השופטים בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין שנערך ב-1980.

עיתונות

כותרת השבועון "איל דיאה" שהופיע בפלובדיב ב-1898

ב-1895 יצא לאור בעיר הירחון "כרמל" שנכתב בצרפתית ועורכו היה יוסף מרקו ברוך. בראשית 1896 פסקה הפצתו. ב-1897 הופץ בפלובדיב השבועון "איל דיאה" אותו ערכו בלאדינו יהושע כלב ובבולגרית קארל הרבסט. השבועון זכה להצלחה ובהמשך יצא לאור גם בסופיה[9]. במאי 1901 יצא לאור בעיר השבועון הרשמי של ההסתדרות הציונית בבולגריה שנקרא "השופר". עורכו של השבועון היה ד"ר מרקו רומנו והוא הופיע עד 1940. לאחר מלחמת העולם הראשונה עברה מערכת העיתון מפלובדיב לסופיה. בשנותיו הראשונות הופיע בלאדינו ובהמשך בבולגרית. בנוסף לנושאים חדשותיים הביא העיתון מידע על ספרות עברית ויהודית ברחבי תבל וכתבות אורח של כותבים מקהילות איסטנבול, סלוניקי, אדירנה ובלגרד[42]. במקביל להוצאת "השופר" הופץ העיתון "המשפט" על ידי אהרון ישראל עמר. העיתון תקף בחריפות את מתנגדי הציונות בפלובדיב ופרסומו גרם לא אחת לליבוי היצרים בין המחנות[31].

כלכלה

החל מתקופת מהמט השני חויבו יהודי פלובדיב לשלם שני סוגי מסים לשלטון העות'מאני, האחד מס גולגולת והשני מס קהילה כללי שגבייתו הוטלה על ראשי הקהילה והם גבו אותו באופן פרוגרסיבי[6]. במהלך המאות ה-16 וה-17 היו יהודי העיר ברובם סוחרים בבשר מיובש, ביצים ועור. עיקר הסחר היה עם המרכזים היהודים הגדולים באיסטנבול, אדירנה וסלוניקי[3]. בתקופה זו הוטלו על היהודים מיסים נוספים. סלים הראשון הנהיג מס מכר על סחורות מיובאות בשיעור שנע בין 3 ל-5 אחוזים מערכן. מאחר שמרבית היבוא נשלט על ידי יהודים השפיע המס בעיקר עליהם. בימי מוסטפא הרביעי הוטל על היהודים מס מכירת יין ומס השתתפות בירידי מכירות[6].

בראשית המאה ה-20 היו בני הקהילה סוחרים ובעלי מלאכה, נפחים, חלפני כספים וצורפים. היהודים שכונו "נתינים זרים" היו בדרך כלל בני המעמד הנמוך ושאר בני הקהילה היו ברובם בני המעמד הבינוני[9]. בסוף שנות ה-20 החריף מאד המשבר הכלכלי בבולגריה כפועל יוצא מהמשבר הגלובלי, אך גם בשל נטל פיצויי העתק אותם חויבה הממלכה לשלם לאחר מלחמת העולם הראשונה. כשישית מבני הקהילה היו פליטים ("נתינים זרים"), שהיו נתונים במצב כלכלי ירוד ועסקו בסבלות, צחצוח נעליים, רוכלות זעירה, סוחרי מוצרים משומשים (אלטע זאכן) ומקצתם אף היו קבצנים. בקרב שאר בני הקהילה גדל מאד נתח השכירים וחלקם מצאו פרנסתם במפעל עיבוד הטבק שפעל בעיר. סוחרים צמצמו את היקף פעולתם ובתי עסק רבים נסגרו.

ב-1926, כ-60% מקרב המפרנסים בקהילה היו פועלים, עוזרים ומשרתים. בראשית שנות ה-30 הוגדרו כ-20% ממשפחות הקהילה כעניות. עם זאת הייתה בקהילה גם שכבה אמידה מאד והיא נרתמה לסייע לשאר בני הקהילה[43]. בראשית שנות ה-30 נפתחו בעיר שני בנקים יהודים, אשר בסיוע כספי של ארגון הג'וינט פעלו גם כקופות מלווה (קאסות) וסייעו להקלת המצב הכלכלי הרעוע של בני הקהילה. ב-1931 נפתחה בעיר אגודה קואופרטיבית לאשראי שנקראה "התקוה" ופעלה תחת חסותו של הבנק הקואופרטיבי היהודי "גאולה", שמרכזו היה בסופיה. ב-1932 הוקם בנק יהודי פרטי שנקרא "בנק לחיסכון"[44].

לאחר כיבוש בולגריה בידי הצבא האדום נמצאו בני הקהילה במצב כלכלי קשה. המגורשים ועובדי הכפייה חזרו לבתיהם וניסו לשקם את מעמדם הכלכלי. המשטר הקומוניסטי החדש התקשה לסייע לבני הקהילה בשל מצבה של המדינה לאחר סילוק הגרמנים מחד והסתייג מיוזמות פרטיות בשל מדיניותו הכלכלית הריכוזית, מאידך. עם זאת, הממשלה הבולגרית תמכה במתן סיוע חומרי לבני הקהילות היהודיות במדינה ולשם כך אף ביטלה מיסים ומכסים על פריטי מזון, ביגוד והנעלה שנשלחו לבולגריה על ידי "ועד העזרה האמריקני בארץ ישראל". במקביל, היקשתה מאוד הממשלה על השבת רכוש כגון מפעלים, חנויות וקרקעות שהיו בבעלות בני הקהילה היהודית, עניין שהאיץ את עלייתם של בני הקהילה לישראל[18].

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הקהילה היהודית בפלובדיב בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 צבי קרן, תקציר ההיסטוריה של בולגריה ויהודיה, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה .
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 חיים קשלס, מתי באו ראשוני היהודים לבולגריה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 36-25.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 הקהילה היהודית בפלובדיב, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
  4. ^ ייתכן והיה זה השם בו כינה קהל הספרדים את ראש קהילת ההונגרים.
  5. ^ מינה רוזן (עורכת), ימי הסהר-פרקים בתולדות היהודים באימפריה העות'מאנית, המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, התשנ"ו-1996, עמודים 55-45.
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 חיים קשלס, היהודים בבולגריה בימי השלטון העותומני, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 37-62.
  7. ^ קהילת יהודי פלובדיב, מאגרי המידע הפתוחים של מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות. 18-02-2019
  8. ^ שלמה שאלתיאל, שני דגלים לציונות, תכלת וגם אדום, הוצאת "מערכת", קיבוץ דליה, 2015, מסת"ב 9789655181395, עמ' 26.
  9. ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 חיים קשלס, היהודים בבולגריה בעשרים השנים הראשונות לאחר שחרורה מעול העותומנים (1878-1898), בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 136-63.
  10. ^ אלברט רומנו, כינוס ב"כ הקהילות תקנון הקהילות והקונסיסטוריון, בתוך אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, עמודים 456-435.
  11. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה - כרך ג'-תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 39-27.
  12. ^ 12.0 12.1 חיים קשלס, תעודות ומסמכים, בתוך: אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, עמודים 866-831.
  13. ^ פורום המטה הכללי של צה"ל ציין את יום הזיכרון לשואה ולגבורה ביום עיון מיוחד במוזיאון "יד ושם", 11 באפריל 2010.
  14. ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמודים 117-116.
  15. ^ סרטונים מיכאל בר-זוהר, ‏אף יהודי לא עוזב את בולגריה - 65 שנה להצלת 50,000 יהודי בולגריה, באתר הערוץ האקדמי, הרצאה שנשא פרופ' בר-זוהר בנושא הצלתם של יהודי בולגריה.
  16. ^ חיים קשלס,המצב אחרי הגירוש, בתוך אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 876.
  17. ^ יוסף בן, התנועה הפרטיזנית במשטר הפאשיסטי בבולגריה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 900-895.
  18. ^ 18.0 18.1 18.2 18.3 יוסף בן, לחרות ולעליה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 962-925.
  19. ^ יזכור, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 996-973.
  20. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה-כרך ד', מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 300-285.
  21. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1939–1949, הוצאת עם עובד, תל אביב יפו, עמוד 264.
  22. ^ 22.0 22.1 מקסים בנבניסטי, קהילת יהודי בולגריה - 2009, באתר "כולנו בולגרים", אתר הבית של יהודי בולגריה.
  23. ^ נתן מיכאל גלבר, שאלת יהודי בולגריה בקונגרס של ברלין (1878), בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 153.
  24. ^ נתן מיכאל גלבר, חיי היהודים בבולגריה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 683.
  25. ^ 25.0 25.1 אלברט רומנו, תקופת המשבר והפילוג 1930-1940, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 606-537.
  26. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה-כרך ד', מאחורי מסך הברזל, עמוד 296.
  27. ^ הקהילה היהודית בפלובדיב, באתר הספרייה היהודית המקוונת (באנגלית).
  28. ^ דוד פיפאנו, שלשלת רבני בולגריה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמ' 140.
  29. ^ שלמה שאלתיאל, שני דגלים לציונות, תכלת וגם אדום, עמ' 18.
  30. ^ שלמה שאלתיאל, שני דגלים לציונות, תכלת וגם אדום, עמודים 44-43.
  31. ^ 31.0 31.1 31.2 31.3 31.4 31.5 אלברט רומנו, היהדות והתנועה הציונית בבולגריה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 350-185.
  32. ^ לוחות סטאטיסטיים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, עמודים 662-641.
  33. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה-כרך ד', מאחורי מסך הברזל, עמודים 59-49.
  34. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה-כרך ד', מאחורי מסך הברזל, עמודים 107-100.
  35. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה-כרך ד', מאחורי מסך הברזל, עמודים 213-203.
  36. ^ שלמה שאלתיאל, פועלי ציון בבולגאריה 1910 - 1912, חלוצת הציונות הסוציאליסטית במזרח, מתוך: פעמים, גיליון מספר 40, הוצאת מכון בן צבי, 1989, עמודים 76–92.
  37. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה-כרך ד', מאחורי מסך הברזל, עמודים 17-26.
  38. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה - כרך ד', מאחורי מסך הברזל, עמודים 292-288.
  39. ^ ד"ר מארקו רומאנו, דבר, 28 באפריל 1942 (נקרולוג).
  40. ^ אלברט רומנו, אישים, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 634-609.
  41. ^ אלברט מיכאל, היהודים באמנות, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 764-755.
  42. ^ אלברט רומנו, התנועה הציונית בעשור הראשון להיוסדה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 207-205.
  43. ^ אלברט רומנו, כלכלה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות -יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 472-459.
  44. ^ אלי ברוך, התפתחותה של תנועת הקואופרציה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 754-727.


ערך מומלץ

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

26329799יהדות פלובדיב

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=יהדות_פלובדיב&oldid=2723297"