המצור על ירושלים (ג'של"ז)
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תיארוך שלא על פי חז"ל.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: תיארוך שלא על פי חז"ל. | |
המצור על ירושלים על ידי נבוכדנאצר בימי צדקיהו המלך החל בעשרה בטבת בשנת ג'של"ז[1], והסתיים בט' בתמוז כשנה וחצי לאחר מכן בחורבן ירושלים ובית המקדש הראשון. בספר מלכים מתוארים רק שלביו האחרונים של המערכה על ירושלים וחורבן העיר[2], אך פרטים רבים על השתלשלות המצור עולים מנבואות ירמיהו ויחזקאל.
רקע היסטורי
המצב הגאו-פוליטי במהלך האלף השלישי והרביעי, במזרח הקרוב התבסס על קיומן של מעצמות ואימפריות אחדות וממלכות עצמאיות קטנות, אשר לרוב ניהלו יחסי וסאליות עם המעצמות. עד המאה השלישית לאלף הרביעי, הייתה ממלכת אשור הכוח ההגמוני במזרח הקרוב. כלומר, מעבר לשטחה הגאוגרפי בצפון מסופוטמיה, שלטה האימפריה בשטח רחב שכלל את בבל וכל המרחב ממערב לנהר הפרת עד לים התיכון. יריבתה האסטרטגית המרכזית, הייתה הממלכה המצרית, אך גם מעצמות נוספות מסביבה כגון ממלכת מדי וממלכת אוררטו.
בשנת ג'רצ"ח, עם עלייתו של נבופלאסר, כשדי במוצאו, לשלטון בבבל, החלה שורה של מלחמות ומרידות שערערו את מעמדה האזורי של אשור. במהלך שנת ג'שי"ב הצליחו צבאות מדי והבבלים להשתלט על עיר הבירה נינוה ומוקד השלטון של האימפריה עבר לעיר חרן. גם עיר זו נכבשה בשנת ג'שט"ו והאימפריה האשורית החלה להתפורר. הקרב המכריע לגורלה התרחש באזור כרכמיש בשנת ג'שט"ז ובמהלכו גברו הכוחות הבבליים על שרידי הצבא האשורי וכוחות מצריים שבאו לעזרתם. בנו של נבופלאסר, שמת בינתיים, נבוכדנצר השני, ניצל את הצלחת הקרב ודלק אחר הכוחות המצריים הנסוגים דרומה. בשנה שלאחר הכתרתו של נבוכדנצר השני למלך בבל, הגיע הלה עם צבאו לאזור דרום הלבנט במטרה להמשיך ולפגוע במצרים תוך ביסוס מעמדה החדש של בבל כהגמוניה אזורית[3]. לאחר התנגדות צבאית של אשקלון ועקרון וחורבנן בקרב, הגיע הצבא הבבלי גם ליהודה.
ביהודה התנהל בתקופה זו מאבק פוליטי פנימי בין תומכי החסות הבבלית ובין מתנגדיהם. מלך יהודה, יהויקים, אשר מונה בידי מלך מצרים, נכו השני בשנת ג'שט"ז, לא מיהר להיכנע לבבלים על אף הלחץ מתומכי בבל, ובראשם הנביא ירמיהו שצוהו בדבר ה', להיכנע לבבלים. עם זאת, לאור התקרבות צבא בבל לירושלים, נכנע והסכים להפוך את ממלכת יהודה לממלכה וסאלית של הבבלים[4]. בתוך מסגרת זו של הגמוניה בבלית התקיימו יחסי יהודה (תחת שרביטם של יהויקים, יהויכין וצדקיהו) ובבל בין נאמנות יהודאית למרידה בבבלים ועל רקע של לפחות שני גלי מרידות מרכזיים כבשו הבבלים את יהודה ובצעו גלי הגליות משמעותיים לבבל.
גלות יהויכין (ג'שכ"ז)
גלות יהויכין, המכונה גם "גלות החרש והמסגר"[5], התרחשה בשנת ג'שכ"ז בעקבות מרידה מתמשכת של מלכי יהודה בבבל. כ-3 שנים לאחר שקיבל יהויקים מלך יהודה את עול חסותה של בבל כהגמוניה אזורית, החליט למרוד בבבל. אין במקרא הסבר להחלטה לפריצת המרד בכלל והעיתוי שנבחר בפרט, אולם מניתוח ההתפתחויות האזוריות מעריכים חוקרים[6] שיהויקים הבין את חולשתה הזמנית של בבל בעקבות כישלון מסעו הצבאי של נבוכדנצר למצרים בשנת ג'שכ"ג בתקופת מלכותו של נכו השני. במסע זה שני הצבאות סבלו מאבידות רבות, ללא הכרעה ביניהם[6]. מצב גאופוליטי זה, יחד עם לחצים פוליטיים פנימיים ביהודה, מקרב המחנה הפרו-מצרי בארמון המלך, האליטה הכלכלית ונראה שגם לחץ והבטחה מצרית, הניעו את יהויקים להכריז על מרד בשנת ג'שכ"ג.
הבבלים, שאכן נתפסו בתקופת חולשה נדרשו לשקם את צבאם לארגנו ולציידו[6], השתהו בתגובתם למרד והגיעו ליהודה רק בשנת ג'שכ"ז. בעוד הצבא הבבלי הטיל מצור על ירושלים, יהויקים מת מסיבות לא ברורות ובמקומו הומלך יהויכין, בנו. יהויכין עמד כשלושה חודשים במצור הבבלי ונכנע.
- ”בֶּן שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה יְהוֹיָכִין בְּמָלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלִָם ... בָּעֵת הַהִיא עלה [עָלוּ] עַבְדֵי נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם וַתָּבֹא הָעִיר בַּמָּצוֹר. וַיָּבֹא נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַל הָעִיר וַעֲבָדָיו צָרִים עָלֶיהָ. וַיֵּצֵא יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְאִמּוֹ וַעֲבָדָיו וְשָׂרָיו וְסָרִיסָיו וַיִּקַּח אֹתוֹ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת שְׁמֹנֶה לְמָלְכוֹ. וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת כָּל אוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ ... וְהִגְלָה אֶת כָּל יְרוּשָׁלִַם וְאֶת כָּל הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עשרה [עֲשֶׂרֶת] אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם הָאָרֶץ. וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֶת אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת סָרִיסָיו וְאֵת אולי [אֵילֵי] הָאָרֶץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה. וְאֵת כָּל אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ בָּבֶל גּוֹלָה בָּבֶלָה. וַיַּמְלֵךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶת מַתַּנְיָה דֹדוֹ תַּחְתָּיו וַיַּסֵּב אֶת שְׁמוֹ צִדְקִיָּהוּ.”[7]
בכסלו בשנת 432 לפנה"ס יצא נבוכדנאצר במסע ליהודה (כ-1,600 קילומטר), ונטה את מחנהו מנגד לירושלים, כאשר הכוחות שפעלו ביהודה מאז סוף השנה הקודמת הצטרפו אליו. בב' באדר בשנת 432 לפנה"ס נלכדה ירושלים, לאחר שיהויכין הסגיר עצמו למלך בבל.
שנה 7: בחודש כסלו גייס מלך אכד את צבאו ויצא אל ארץ חת. הוא חנה על עיר יהודה. בחודש אדר יום ב' כבש את העיר ולכד את מלכה. מינה בה מלך כלבבו. את מנחתה העשירה קיבל והעביר לבבל
— כרוניקה בבלית מימי נבוכדנצאר[8]
יהויכין נלקח בשבי לבבל, ועמו אוצרות בית המקדש ואוצרות בית המלך, וכל הצמרת השלטונית ובית המלוכה, נכבדי הכהנים, העיר והארץ ("אילי הארץ"), העשירים ("גיבורי החיל"), ו"החרש והמסגר" - היינו האומנים. רק "דלת הארץ" נותרה בירושלים. נבוכדנאצר השני מלך בבל המליך על ירושלים את מתניה, דודו של יהויכין, והסב את שמו לצדקיהו - פעולה שמשמעותה אדנות[9].
המרידה של צדקיהו בבבלים
בשנת 424 עלה על כס המלוכה במצרים פרעה חָפרע, ונראה שבעידודו התעוררו מחדש מלכי המערב למרוד בבבל. לא ידוע מה היה היקף המרידה, אך לאור כוחה המוחלש של יהודה אין להניח שצדקיהו ושריו היו מעיזים למרוד אם לא היו נוכחים שהמרד מקיף שליטים רבים. רמזים למורדים נוספים קיימים בכל אופן רק לגבי צור ועמון. לגבי מרד של צור מרמז המצור שהטילו עליה הבבליים[10]; רמז למרידתה של עמון מצויה בחזון יחזקאל על מסעו של נבוכדנאצר והדילמה שניצבה בפניו אם לעלות על רבת בני-עמון או על ירושלים[11]. כמו כן מרמזת על כך מזימת בעליס, מלך עמון, לחסל לאחר חורבן ירושלים את גדליהו בן אחיקם, הממונה על יהודה מטעם בבל, באמצעות ישמעאל בן-נתניה[12]. וכן האמור במגילת איכה: "כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים"[13]; "בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד-צָר וְאֵין עוֹזֵר לָהּ"[14].
יחסי יהודה עם עמי האזור
נוכח סכנת האויב שיגר צדקיהו שליחים למצרים כדי לגייס סיוע צבאי, ובייחוד גייסות רכב, כפי שמעידים דברי יחזקאל[15] וכנראה גם אחד ממכתבי לכיש (חרס ג, שו' 14 ואילך: "ירד שר הצבא כ[נ]יהו בן אלנתן לבא מצרימה"). פרעה חפרע נעתר באיחור רב להחיש לארץ חיל-עזר שאילץ את הבבלים להסיר את המצור מעל ירושלים לזמן קצר כדי לקדם את פני הצבא המצרי[16]. מנבואות הפורענות של יחזקאל על מצרים ומן התאריכים שבכותרותיהן ניתן להסיק שפעולת הנפל המצרית אירעה באביב ג'של"ח, כלומר כשנה לאחר התחלת המצור. התערבותה של מצרים גרמה לאשליות שווא של ביטחון בירושלים, נגדן התריע ירמיהו, אך חיל המשלוח המצרי הקטן איכזב[17], והמצור התחדש.
כיבוש ירושלים
בספר ירמיהו, פרק ל"ד, פסוק ח' ואילך, מובאת ידיעה על צעד שנקט צדקיהו ככל הנראה בעת המצור על העיר:
הַדָּבָר אֲשֶׁר-הָיָה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת-כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִַם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר. לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת-שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חָפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבָד-בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ
בהמשך כפי המבואר במקראות, חזרו "השרים וכל העם" אשר שיחררו את עבדיהם וכבשו עבדים אלו שנית לעבדות[18]. ועל כך הגיב ה' בנבואה קשה לירמיהו על עם יהודה[19].
הזמן הרב שנדרש לנבוכדנאצר לכבוש את ירושלים מעורר פליאה על פי דרך הטבע. שהרי לאחר גלות יהויכין הוחלשה יהודה במידה ניכרת, ומה עוד שבירושלים היו הדעות חלוקות בדבר המדיניות הנכונה שיש לנקוט, בין המצדדים במלחמה נגד בבל עד הסוף, לבין חסידי הפיוס שתבעו כניעה לבבל, וביניהם ירמיהו וחוגים מסוימים מקרב הצבא, שהשתכנעו בחוסר הסיכוי להצלחת המלחמה. למרות כל אלו נמשך המצור שנה וחצי. לצורך המצור נזקק נבוכדנאצר לטובי שריו[20], שאחדים מהם מילאו כעבור שנים משרות רמות בממלכת בבל [21], וכן הסתייע במיטב הטכניקה של קרבות מצור שהייתה קיימת באותה עת - הקפת המקום בדיק, שפיכת סוללות לעבר חומות העיר והשימוש במכונות מצור (כרים ואילים) לקעקוע החומות[22].
אחד הקשיים שמנע מנבוזראדן שליחו של נכובדנצר לפרוץ את חומותיה הבצורות של ירושלים, היו הגיבורים שנמצאו בה, במדרש[23] מסופר על אחד הגיבורים בשם 'אביקא בן גבתרי' שהיה תופס את 'אבני הבליסראות' שזרקו הבבלים על ירושלים, וזורקן בחזרה אל עבר מחנה הבבלים, והורג בהם הרבה, עד שפעם שלחו אבן בעצמה חלשה יותר, ואביקא הפעיל את מלא עצמתו ואיבד שיווי משקל ונפל בין החומות, אבל הצליח מהרה להתאושש, ולהמשיך במלחמה, אולם לאחר תקופה הפילתו הרוח מהחומה ומת[24].
בעת המצור, מקצת אנשי ירושלים הסגירו את עצמם לידי הבבלים בשנה האחרונה למצור. על כך מלמדים דברי צדקיהו לירמיהו: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל-יִרְמְיָהוּ אֲנִי דֹאֵג אֶת-הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל-הַכַּשְׂדִּים פֶּן-יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם וְהִתְעַלְּלוּ-בִי"[25]. ייתכן שעריקים אלו נמנו על 832 הגולים שלפי הרשימה בספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק כ"ט, גלו מירושלים בשנת 18 לנבוכדנאצר. למרות כל זאת, מן האמור במקרא עולה, שהגורם שהכריע בנפילת ירושלים היה הרעב הכבד שהציק לתושביה[26], שבוודאי התרבו על ידי זרם פליטים מערי השדה שביקשו מקלט בירושלים עם בוא הצבא הבבלי.
חורבן ירושלים ויהודה
המצור נמשך עד לט' בתמוז ג'של"ח (היא השנה ה-19 של נבוכדנאצר וה-11 של צדקיהו) עת הובקעה החומה, והסתיים בחורבן הבית בי' באב[27]. החומה הובקעה ככל הנראה בצידה הצפוני של העיר, צד שהיה הנוח ביותר לחדירה אל העיר. הימצאותו של צדקיהו בשלב הקריטי של המצור בשער בנימין, והתכנסותם של שרי בבל לאחר הבקעת החומה בשער התווך[28] - שני שערים שבחומה הצפונית, מעידים שהפריצה הייתה אכן בצד הצפוני.
חודש לאחר נפילת העיר החריבו הבבלים את חומות העיר ובתיה, שרפו את המקדש ואת הארמון[29]. מה שנותר מכלי השרת במקדש ומאוצרות בית המלך לאחר מה שנלקח בגלות יהויכין, הושחת או נלקח. עדות מוחשית לשואה שפקדה את ירושלים העלו החפירות הארכאולוגיות, הן בעיר העליונה והן במדרון המזרחי של גבעת העופל, שם התגלה הרס מוחלט של בנייני העיר, מעשה ידי הבבלים. מחמת ממדי החורבן באזור זה נבצר מנחמיה, כעבור כ-70 שנה, לשקם את עיי החורבות שבמקום והוא נותר מחוץ לחומה שהקים במרומי התל[30]. ואילו בעיר העליונה, ליד מגדל ששמר על קו הביצור הצפוני (שנמשך דרומה לרחוב השלשלת של היום), נתגלתה רצפה חרוכה ועליה חיצים שהיו בשימוש הצבא הבבלי - כל אלו עקבות לקרב הסופי עם אויב שהסתער מצד צפון.
האוכלוסייה ששרדה בעיר, ועמה אלו שהסגירו את עצמם בעת המצור לידי הבבלים, וכן תושבי ערי יהודה האמידים יותר, את כל אלו הגלה נבוזראדן לבבל. ביהודה השאיר נבוזראדן רק "מִן-הָעָם הַדַּלִּים אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם מְאוּמָה"[31]. עד שנרצח עמד גדליהו בן אחיקם בראש האוכלוסייה היהודית הענייה שנותרה ביהודה, אך עם הירצחו התפוררה הקהילה לגמרי. אירוע זה מצוין עד היום בצום גדליה.
גורלן של הערים השכנות
באשר לערי יהודה האחרות, העדויות הארכאולוגיות מצביעות על כך שמרבית ערי המבצר ירדו אמנם מגדולתן כבר קודם לכן, אך מסוף ימי בית ראשון התגלו עקבות של הרס מוחלט באתרים השוכנים בחבליה השונים של יהודה: חבל לכיש, תל בית מירסים, בית שמש וגזר בגבול השפלה והאשדות המערביים של ההר; בית צור, ח'רבת רבוד (כנראה העיר דביר) ורמת רחל, בנוסף לירושלים בתוככי חבל ההר; בספר הדרומי - כנראה ערד, תל מלחתה ותל משוש; אף עין גדי המרוחקת לא ניצלה מחורבן. בחומות עין גדי גם נמצאו תקועים צרורות חיצים מן הטיפוס שהיה בשימוש הצבא הבבלי, ובחומת לכיש נחשפה אבן-קלע שנורתה כנראה ל ידי חיל מצבא נבוכדרנאצר.
תמונה שונה לחלוטין התגלתה באזור שמצפון לירושלים, שם שפר גורלם של יישובי ארץ בנימין. את סימני החורבן בבית-אל ותל א-נצבה (מצפה) שיוחסו בעבר לימי נבוכדנאצר יש ליחס - יחד עם סימני החורבן שנחשפו בגבעה (תל אל-פול) ובגבעון[32] - לזמן מאוחר יותר. כנראה, גם בענתות (תל ראס-אבו חרובה), עיר מולדתו של ירמיהו, ובמוצא לא פסק היישוב באותו פרק זמן, וכך כנראה גם ברמה, ששימשה כמקום מפקדתו של נבוזראדן, המצביא הבבלי בסיום המערכה על ירושלים וכתחנת מעבר לגולי יהודה לאחר כיבוש הבירה[33]. לכן מסתבר, שהיישוב בנחלת בנימין לא נפגע באופן משמעותי בניגוד למצב בשאר חבלי יהודה. את סיבת הדבר יש לבקש בניתוקו של חבל ארץ זה, שהיה בחזקת חטיבה טריטוריאלית נפרדת[34] מעל יהודה כבר בשנת 589/588 לכן נבחר אזור זה על ידי הבבלים לאחר חורבן הבית כמרכז של שארית הפליטה, ומצפה הפכה למקום מושבו של גדליהו, נציב יהודה מטעם בבל (על-פי נחמיה, ג', ז', הוסיפה מצפה לשמש מקום מושב הפחה אף בתקופה הפרסית).
בהקשר זה מעניינת גם תקרית שסיבכה את הנביא ירמיהו: בשעת ההפסקה הזמנית של המצור הבבלי על ירושלים עקב הופעת חיל המצב המצרי, מנסה הנביא, כרבים מתושבי הבירה, לעבור לארץ בנימין. אולם צעד זה החשיד אותו בבגידה כטענתו של יראיה בן שלמיה, מפקד שער בנימין: "אֶל-הַכַּשְׂדִּים אַתָּה נֹפֵל"[35] - זאת אל-נכון משום שארץ בנימין נחשבה כטריטוריה בשליטת האויב.
ראיה נוספת להנחה כי נמנע אז הרס של ארץ בנימין ייתכן כי נמצאת ברשימת עולי בבל הראשונים[36]. לפי רשימה זו חזרו שבי ציון בעיקר לערי בנימין, עובדה המוכיחה כנראה שערים אלו לא נחרבו והתאפשר לשבים להיאחז בהן. עניין מיוחד יש בשלוש הערים לוד, חדיד ואונו, ששכנו בקרבת "דרך הים" - עורק תחבורה החיוני לצבא בבל - ולפיכך לא יכלו להתגונן מפני האויב ונכנעו ללא התנגדות. פרט לערי בנימין נזכרו ברשימת העולים רק בית-לחם ונטופה. בנוגע למקום האחרון מעניינת העובדה, שמבין שרי החיילים שנתרכזו סביב גדליהו במצפה, היחידים שעיר מוצאם צוינה במפורש - שריה בן-תנחומת ובני עיפי וחבורתם - הם אנשי נטופה[37]; כלומר, חיל יהודה באזור זה לא הושמד לחלוטין ולא הוגלה לבבל. כמו כן שימשה עדיין לאחר חורבן הבית סביבת בית לחם כמקום יישוב וכתחנה בדרך למצרים[38]. על יסוד עובדות אלה ניתן כנראה להסיק, שאף ביהודה נותרו מובלעות שלא התנגדו בחריפות לצבא בבל ועל-כן לא הושמד היישוב בהן כמו בשאר חבלי הממלכה.
עדות תעודות לכיש וערד
על מה שהתרחש בזמן המצור על ירושלים ביהודה לא קיימות ידיעות מן המקרא. רק הערת אגב מעלה את שמן של שתי ערים נוספות שסביבן התחוללו קרבות מצור - לכיש ועזקה (תל זכריה): "וְחֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל נִלְחָמִים עַל-יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת אֶל-לָכִישׁ וְאֶל-עֲזֵקָה כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר"[39]. מידיעה זו, המתייחסת לשנת המצור הראשונה, קודם לבואו של חיל המשלוח המצרי (כאשר ירמיהו התהלך עדיין חופשי וראה פתח של תקוה לגורל המלך:[40]), מסתבר שמיד בראשית פלישתם מיהרו הבבלים לכבוש את מרבית יהודה, ורק שתי הערים הללו נותרו לשמור על הגישה לירושלים מדרום-מערב.
השלמה מסוימת לידיעות אודות ההתרחשויות ביהודה קיימות בממצאים הארכאולוגיים והאפיגרפיים שהתגלו בכמה מערי יהודה, שיש בהם להמחיש את האירועים של סוף ימי בית ראשון. בין אלו נודעת חשיבות מיוחדת לאוסטרקונים שנחשפו בלכיש שכבה II, ובערד שכבה VI.
ממצאים מלכיש
חרסי לכיש הם קבוצה של 21 חרסים כתובים בדיו, ובה 18 מכתבים (מס' 2–18, 21); רשימת שמות (מס' 1); רשימת שמות ומספרים (מס' 19); וחשבון משלוח (מס' 20). פרט לשלושה, כולם נמצאו בשנת 1935 בחדר המשמר שבין השער החיצוני לשער הפנימי של העיר, וזאת בתוך שכבת שריפה המיוחסת לחורבנה של לכיש בידי הבבלים בשנת 588/587. מתוכם רק ששה אוסטרקונים נשתמרו במצב תקין וניתנים לקריאה. לשון המכתבים קרובה ללשון ספרי מלכים ופרקי הפרוזה שבספר ירמיהו, אם כי יש בהם גם מילים וביטויים שאינם מצויים במקרא. המכתבים נכתבו בידי אדם בשם הושעיהו[41], והוא נשלח אל "אדונו" יאוש (=צורה מקוצרת של יאשיהו), שהיה ככל הנראה מפקד לכיש (בה נמצאו המכתבים). הושעיהו, המכנה עצמו במכתבים אלו "עבדך כלב", כסמל לכפיפות, היה ככל הנראה ממונה על אחת המצודות שבסביבה. לא כל העניינים הנידונים במכתבים אלו נהירים, אך המכתבים עוסקים בעיקר במספר נושאים, המשקפים את האווירה המדינית והצבאית בעת כתיבתם.
במכתב מס' 3 מספר הושעיהו שהוגד לו כי שר הצבא, כניהו בן אלנתן, ירד מצרימה ושלח כמה מאנשיו לקחת דבר-מה. הוא מודיע ליאוש שהוא מעביר אליו מכתב של טביהו עבד המלך שהתקבל באמצעות הנביא, לאמור "הִשָמֵר". הדברים מזכירים את סיפור המעשה בנביא אוריהו בן שמעיהו מקרית יערים, בן מפלגתו של ירמיהו, שברח מפני יהויקים מצרימה, ועל אלנתן בן עכבור ואנשיו שרדפו אחריו, החזירוהו לירושלים ושם הומת[42]. אך גם אם ישנו דמיון מסוים בין שני המקרים אין בשום פנים לזהות ביניהם, ולו רק בשל העובדה ששמותיהם של שרי הצבא אינם זהים.
בהקשר לכך יש עניין מרובה במכתב מס' 6, בו מודיע הכותב שקיבל את מכתב המלך ואת מכתבי השרים והנה "דברי ......ה[...] לא טבים לרפת ידיים". ובהמשך: "ועתה אדני הלא תכתב אלהם [לאמר למ]ה תעשו כזאת ב[...]יהו". טור-סיני משלים במקום המקוטע הראשון "ה[נבא]", ובשני "ב[אר]יהו", ומשווה זאת לדברים שנאמרו על ירמיהו הנביא: "וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל-הַמֶּלֶךְ יוּמַת נָא אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה כִּי-עַל-כֵּן הוּא-מְרַפֵּא אֶת-יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת וְאֵת יְדֵי כָל-הָעָם"[43]. אולברייט, ח"א גינזברג ואחרים משלימים במקום הראשון "ה[שרים]" ובשני "י[ר]שלם", ודוחים את הזיהוי עם אוריהו הנביא מכל וכל. ברם, בדיקת התצלומים המקוריים מראה (לדעת פרופ' אביגד) ששתי ההצעות אינן מבוססות. כך או כך, ממכתב זה משתקפת תקופה של הכנה למלחמה ומציאות מדינית של השלטון בירושלים הדוגל בקו פרו-מצרי (שר הצבא ירד מצרימה!) ושל מתנגדי קו זה, המרפים בדבריהם את ידי העם.
הד הימים הגורליים ההם נשמע במכתב מס' 4, המסתיים בתיאור דרמטי של מצור ומלחמה:
ישמע ה' [את] אדני עת כים. שמעת טב ועת בכל אשר שלח אדני כן עשה עבדך. כתבתי על הדלת ככל אשר שלח [אדני א]לי וכי שלח אדני על דבר בית הרפד, אין שם אדם. וסמכיהו לקחֹה שמעיהו ויעלהו העירה ועבדך אי[ננ]י. שלח שמה את הע[ד] כי אם בתסבת הבקר וידע כי אל משאת לכִש נחנו שֹמרִם ככל האֹתֹת אשר נתן אדני כי לא נראה את עזקה
ברור שדברים אלו נכתבו ערב נפילת לכיש ועזקה, והם תואמים להפליא את הכתוב בירמיה לד, ז: "וְחֵיל מֶלֶךְ-בָּבֶל נִלְחָמִים עַל-יְרוּשָׁלִַם וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת אֶל-לָכִישׁ וְאֶל-עֲזֵקָה כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר".
ממצאים מערד
מכתבי ערד נחשפו על ידי יוחנן אהרוני בערד בשנים 1962–1964. במקום זה, השוכן באזור מדברי, נחשפו שרידי מצודה מהתקופה הישראלית, שהתקיימה בשלבים שונים במשך כל תקופת קיומה של ממלכת יהודה. המצודה שימשה כנראה תחנה ממלכתית שסיפקה צידה לדרך (בעיקר יין, שמן וקמה) לעוברי אורח שהיו בשליחות הממלכה. בשעת הצורך היא נדרשה גם לספק כוחות לוחמים. הממונה על מחסני המצודה הממלכתית היה אלישיב בן אשיהו; אליו הופנו המכתבים ובהם הוראות או משאלות למסירת הצידה. על מעמדו של אלישיב מעידה גם מציאת שלוש חותמות (כמות גדולה מאוד) הנושאות את שמו באחד מחדרי המצודה. אלישיב שמר על המכתבים בארכיון כאסמכתאות מנהליות. בארכיון זה נמצאה קבוצה של 17 מכתבים, מהם 9 פחות או יותר שלמים. הם מיוחסים לשכבה VI, כלומר, לסוף ימי בית ראשון.
במכתב אחד (מס' 1) מצווה אלישיב על ידי הממונה עליו לתת כמות מסוימת של יין לכתים (כנראה חיילים שכירים יווניים שהיו בשירות מלך יהודה) וכן קמח לעשיית לחם, והוא מצטווה גם לרשום את יום המסירה.
אחד האוסטרקונים המעניינים ביותר (מס' 24) ענינו מדיני-צבאי, והוא כתוב משני צדדיו, אלא שצד הפנים מחוק ואין לדעת אל מי מופנה המכתב (ככל הנראה למפקד המצודה). במכתב הוראה דחופה לגייס מכסה מסוימת של אנשים בערד ובמקום אחר (קינה?) לשלחם בידי מלכיהו בן קרבאור לרמת-נגב ולהפקידם שם בידי אלישע בן-ירמיהו, על מנת לקדם פני התקפה אדומית צפויה. המכתב כולל גם התראה, כי הפקודה היא דבר המלך ובנפשם הוא אם לא ימלאו אחריו:
מערד ... ומקינ (ה ...)ה. ושלחתם. אתם.רמת.נג[ב בי]ד.
מלכיהו בן קרבאור. והבקידם.על.יד אלישע בן ירמיהו.
ברמת נגב. פן יקרה.את העיר דבר. ודבר המלך אתכם בנבשכם.
הנה שלחתי. להעיד בכם. הים.האנשם.את. אלישע.פן. תבא.אדם. שמה.
במכתב זה בא לכלל ביטוי מציאות אופיינית של חבל הספר, שבו שוכנות ערד ורמת-נגב (חורבת עוזה?). המלחמות עם האדומים היו תכופות למדי. אהרוני סבור, שהמדובר הוא בהתקפה שערכו האדומים בימי יהויקים בשנים 598–600, סמוך למסעו הראשון של נבוכדנאצר, ערב חורבן הבית הראשון. דומה, כי גם דברי הזעם על אדום, המצויים בספרי המקרא השונים, מתייחסים לחלקו של אויב זה בחורבן הסופי של ממלכת יהודה[44].
ממצאים נוספים
סימנים לחדירתם של האדומים לנגב, ובכלל זאת לבקעת באר שבע, קיימים בממצא הארכאולוגי והאפיגראפי. יישובים בנגב שחיזקו וביצרו יאשיהו ומלכי יהודה שקדמו לו נתפסו בידי האדומים: בתל מלחתה ובתל ערוער נמצאו כלים מטיפוס אדומי, ובתל ערוער נתגלה חותם אבן עם הכתובת "לקוסא" (קוס הוא שם האליל הלאומי של אדום). גם בחירבת עוזא נמצאו כתובות המעידות על תפיסת המקום בידי האדומים, וכיוצא בזאת נראה שתל משוש נחרבה במאה הששית לפני הספירה בידיהם. הממצא הקרמי והאפיגראפי מן התקופה שלאחר חורבן בית ראשון באתרים שונים בדרום הר יהודה ובנגב הצפוני, בעיקר בערד ובאר שבע, מעיד על אוכלוסייה אדומית וערבית שנאחזה בחבלים אלו.
ראו גם
הערות שוליים
- ↑ קיים מחלוקת בראשונים בנושא, ולפי שיטת כמה מהראשונים מאחרים את שנת החורבן בשנה, לפי שיטה זו שנת התחלת המצור היא ג'של"ח
- ↑ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוקים א'-כ"ב; והמקבילה בספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוקים ד'-כ"ז
- ↑ ראו לדוגמה את תיעוד השנה הראשונה לנבוכדנצר בכרוניקות הבבליות ב-מרדכי כוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל: מאות ט'-ו' לפנה"ס, מוסד ביאליק, 2003, עמ' 131.
- ↑ ראו הרצאתו של דר' עודד לפשיץ, מאוניברסיטת תל אביב, דצמבר, 2013.
- ↑ סדר הדורות המקוצר שנת 3,327
- ^ 6.0 6.1 6.2 ישראל אפעל, הערך נבוכדנאצר, האנציקלופדיה המקראית, כרך ה, עמ' 734
- ↑ ספר מלכים ב', פרק כ"ד, פסוקים ח'-י"ז. השוו: ספר דברי הימים ב', פרק ל"ו, פסוקים ט'-י'.
- ↑ מרדכי כוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל: מאות ט-ו לפסה"נ, בהוצאת ספריית האנציקלופדיה המקראית, מוסד ביאליק ירושלים. כתובת 41, עמ' 130 - 135
- ↑ ספר מלכים ב', פרק כ"ד, פסוק י"ז
- ↑ יחזקאל פרקים כ"ו-כ"ח; כ"ט, י"ז-כ'; יוספוס, קדמוניות היהודים י, יא, א; נגד אפיון א, כא
- ↑ ספר יחזקאל, פרק כ"א, פסוקים כ"ג-כ"ח
- ↑ ספר ירמיהו, פרק מ', פסוק י"ד; מא, טו
- ↑ מגילת איכה, פרק א', פסוק ב'
- ↑ מגילת איכה, פרק א', פסוק ז'
- ↑ ספר יחזקאל, פרק י"ז, פסוק ט"ו
- ↑ ספר ירמיהו, פרק ל"ז, פסוקים ה'-י"א
- ↑ ספר יחזקאל, פרק י"ז, פסוק י"ז; פרק ל', פסוקים כ'-כ"ו; מגילת איכה, פרק ד', פסוק י"ז
- ↑ ספר ירמיהו, פרק ל"ד, פסוק י"א
- ↑ ספר ירמיהו, פרק ל"ד, פסוקים י"ב-כ"ב
- ↑ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוקים ג'-י"ג
- ↑ כמו נרגל-שראצר, שעליו סבורים החוקרים כי היה לימים מלך בבל
- ↑ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק א'; ספר ירמיהו, פרק ל"ב, פסוק כ"ד; ספר ירמיהו, פרק ל"ג, פסוק ד'; ספר יחזקאל, פרק ד', פסוקים א'-ב'; ספר יחזקאל, פרק י"ז, פסוק י"ז; ספר יחזקאל, פרק כ"א, פסוק כ"א
- ↑ פסיקתא רבתי כ"ט
- ↑ ילקוט שמעוני איכה רמז תתר"ט
- ↑ ספר ירמיהו, פרק ל"ח, פסוק י"ט
- ↑ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק ג'; ספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק ו'; וכן ספר ירמיהו, פרק ל"ז, פסוק כ"א; ספר יחזקאל, פרק ה', פסוק י'; מגילת איכה, פרק ד', פסוקים ד'-י'
- ↑ על פי ספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק י"ב
- ↑ ספר ירמיהו, פרק ל"ח, פסוק ז'; ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק ג'
- ↑ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק ח'; ספר ירמיהו, פרק נ"ב, פסוק י"ב
- ↑ ספר נחמיה, פרק ב', פסוקים י"ב-י"ד
- ↑ ספר ירמיהו, פרק ל"ט, פסוק י'
- ↑ הנזכרת אף לאחר חורבן ירושלים בספר ירמיהו, פרק מ"א, פסוקים י"ב-ט"ז
- ↑ ספר ירמיהו, פרק מ', פסוק א'
- ↑ ספר ירמיהו, פרק י"ז, פסוק כ"ו; ספר ירמיהו, פרק ל"ב, פסוק מ"ד; ספר ירמיהו, פרק ל"ג, פסוק י"ג
- ↑ ספר ירמיהו, פרק ל"ז, פסוק י"א ואילך
- ↑ ספר עזרא, פרק ב', פסוקים כ"א-ל"ה; ספר נחמיה, פרק ז', פסוקים כ"ה-ל"א
- ↑ ספר מלכים ב', פרק כ"ה, פסוק כ"ג; ספר ירמיהו, פרק מ', פסוק ח'
- ↑ ספר ירמיהו, פרק מ"א, פסוק י"ז
- ↑ ספר ירמיהו, פרק ל"ד, פסוק ז'
- ↑ ספר ירמיהו, פרק ל"ד, פסוקים א'-ה', פסוקים כ"א-כ"ב
- ↑ שמו מופיע רק במכתב מס' 3
- ↑ ספר ירמיהו, פרק כ"ו, פסוקים כ'-כ"ד
- ↑ ספר ירמיהו, פרק ל"ח, פסוק ד'
- ↑ ספר ירמיהו, פרק מ"ט, פסוקים ז'-כ"ב; ספר יחזקאל, פרק כ"ה, פסוקים י"ב-י"ד; ספר עובדיה, פרק א', פסוקים י'-י"ד; ספר יואל, פרק ד', פסוק י"ט; ספר תהלים, פרק קל"ז, פסוק ז'; מגילת איכה, פרק ד', פסוקים כ"א-כ"ב
המצור על ירושלים (588 לפנה"ס)25228120