הוספיטלרים
מסדר ההוספיטלרים או בשמו המלא מסדר יוחנן ה"קדוש" של בית החולים בירושלים (לטינית: Ordo Fratrum Hospitalis Sancti Ioannis Hierosolymitani) הוא מסדר צבאי נוצרי שנוסד באמצע המאה ה-11. תחילתו של המסדר הייתה צנועה עם ייסוד בית חולים בירושלים לרווחת עולי הרגל הנוצריים, ומכאן נגזר שמו. עם כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים הפך המסדר לארגון דתי-צבאי ונטל על עצמו את ההגנה על ממלכת ירושלים.[1] עם הכחדת ממלכת ירושלים על ידי האימפריה הממלוכית במאה ה-13 העביר המסדר את מרכז פעילותו לאי רודוס ולאחר מכן לאי מלטה עד כיבוש האי על ידי נפוליאון בסוף המאה ה-18. לאחר מכן שינה המסדר את אופיו והפך לארגון צדקה דתי, והתפצל לחמישה ארגונים מקבילים: המסדר "המקורי" הפועל מקריית הוותיקן כארגון קתולי תחת השם המסדר הריבוני הצבאי של מלטה, וארבעה מסדרים פרוטסטנטיים שמרכזם בברלין, בהאג, באמסטרדם ובלונדון.
היסטוריה
שורשי תופעת הצליינות נעוצים בתחילת התבססות הנצרות כדת האימפריה הביזנטית ותנועת עולי הרגל לא נעצרה עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל. עוד במהלך המאה השביעית ראה האפיפיור גרגוריוס הראשון צורך לבנות בית חולים בירושלים עבור עולי הרגל הנוצרים, בית החולים הורחב על ידי קרל הגדול ונהרס על ידי הח'ליפה הפאטמי אל-חאכם בשנת 1005. בשנת 1023 קיבלו סוחרים איטלקיים רשות מהח'ליף הפטאמי עלי א-זהיר לבנות את בית החולים מחדש כחלק ממנזר של מסדר הנזירים הבנדיקטינים בראשות האב גרארדוס. בית חולים (לטינית: הוספסטיום) לגברים הוקם ליד כנסיית הקבר ולידו כנסייה שנקראה על שם מריה ה"קדושה" הלטינית (לטינית: Sancta Maria Latina), ובסמוך בית חולים נפרד לנשים שנקרא מריה ה"קדושה" הקטנה (לטינית: Sancta Maria Parva)
הקמה
כיבוש ירושלים על ידי הצבאות הצלבניים שינה את התמונה הפוליטית בארץ הקודש. התגבשות השלד של ממלכת ירושלים וזרימת עולי רגל מאירופה למקומות הקדושים הביאה פריחה לבית החולים והפכה אותו למוסד מרכזי בירושלים. גרארדוס ניצל את השינוי ויזם את הקמת מסדר הנזירים ההוספיטלרים סביב בית החולים שזכה להכרה מלכותית. ככל הנראה גוטפריד מבויון העניק כבר בשלב מוקדם זה את האחוזה כפר הסיליה (לטינית: Casal Hessilia) כהקדש למסדר, מענק שאושר על ידי בלדווין הראשון, מלך ירושלים בצו משנת 1110. מבנה זה היה הראשון ברשימת הנכסים העשירים שצבר המסדר כבר בעשור הראשון לקיומו. מעמדו הרשמי של המסדר וחוקתו אושרו בבולה של האפיפיור פסקליס השני בשנת 1113.[2] פטרונו של המסדר נקבע כיוחנן הצדיק, פטריארך אלכסנדריה (לטינית: sanctus Iohannes Eleemon) וחוקתו נכתבה על בסיס שבועות הנזירות המסורתית של עוני, פרישות ומשמעת, וכך, תוך צבירת רכוש בהיקף ניכר על ידי המסדר, שמרו חבריו על עוני אישי מוחלט. יורשו של גרארדוס, ריימון דה פואי דה פרובנס נכנס לתפקידו כגראנד מאסטר השני של המסדר בשנת 1120, ושימש כמפקד המסדר במשך 40 שנה. הוא ביסס והרחיב את פעילות המסדר, הפטרון השתנה ליוחנן המטביל, ועם מותו היה המסדר לארגון בעל כוח וחשיבות פוליטית ממדרגה ראשונה. בית החולים של המסדר טיפל, על פי רישומי התקופה, ב-2,000 חולים ביום והמסדר חילק חינם לכל דורש מזון ובגדים בשוקי ירושלים ועכו. בתקופתו של ריימון תקנון המסדר (שנכתב ב-1187) עסק אך ורק בעזרה לחולים.
ייסוד מסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים) בשנת 1119 וגיבוש תקנונה בשנת 1128 הציג מודל של קבוצת אבירים ששילבה באופן ייחודי את אידיאל האבירות כקבוצת לוחמים עם אידיאל הנזירות, ואילץ את ההוספיטלרים לשנות את אופי המסדר ולאמץ את המודל הטמפלרי של אביר-נזיר על בסיס המודל הטמפלרי. סביב שנת 1200 הפך המסדר מאגודת צדקה גרידא לאגודת אבירים, שפרט לתפקידה המסורתי במתן שירות לחולים, נותנת את חסותה בליווי חמוש כדי להבטיח את שלומם של הצליינים. ההיסטוריה הצלבנית וההכרח של הגאו-פוליטיקה של ממלכת ירושלים בה נשלטה הארץ על ידי מיעוט ונמצאת במצב מלחמה תמידי הביאו לחלוקת תפקידים ומעמדות בתוך המסדר עצמו, הצדקה והטיפול היו מחובות המסדר אך נשמר לחברי המסדר שלא היו אצילים, רוב חבריו היו אבירים לוחמים שקידמו את מטרותיו הצבאיות שבסיכומו של דבר קיבלו משקל מכריע בהתפתחות המסדר. מהלך זה היה חידוש על מנהגי אירופה הנוצרית של ימי הביניים שבה הטיפול בעניים ובחולים היה באחריות הכנסייה, ההוספיטלרים שהיו בבסיסם קבוצת אבירים הכריזו על מעשה צדקה וחסד כעמוד השדרה של אורח חייהם. כך הפך מסדר ההוספיטלרים למסדר אבירים וגורם פוליטי- צבאי מכריע במדינות הצלבניות.[3]
התבססות
הפריוולגיות שקיבלו ההוספיטלרים מהאפיפיור היו רבות וכללו, מלבד הכפיפות לאפיפיור בלבד גם אי תשלומי מיסים. חברי המסדר קיבלו עליהם את נדרי הנזירות (על פי התקנון האוגוסטיני), את חובת הטיפול בחולים ואת חובת המלחמה למען הכנסייה. כך זכה הכס ה"קדוש" לארגונים ממושמעים וצייתנים ששימשו ככלי שרת בידי האפיפיור לקידום האינטרסים של הכנסייה הקתולית. ה"אחים" חברי המסדר נחלקו לשלושה סוגים אבירים (אצילים), סרז'אנטים (אחים – משרתים) וקאפלאנים (כמרים). תלבושתם הייתה מעיל שחור ועליו צלב מלטזי (צלב לבן בעל 8 פינות). מפקדי המסדר נמנו על מעמד האצולה האירופאי, בעוד חברי המסדר היו בדרך כלל מבני האצולה הנמוכה שראו בחברות בארגון פתח לניידות חברתית אך זו הייתה מוגבלת בגין חובת הפרישות וההתחייבות לחיי רווקות שנכפו על חברי המסדר ובהכרח מנעו יצירת שושלות אצולה ובניית קשרי משפחה, גורם רב חשיבות בתקופה בה קשרים אלו הרכיבו את מרקם החברה הפאודלית. מקומה של האצולה הצלבנית המקומית נפקד משורות לוחמי המסדר ומשדרת הפיקוד ככל הנראה מאחר שהוספיטלרים (ושאר המסדרים הצבאיים) נתפסו כגורם חיצוני שלא התערה בחיי הממלכה. פועל יצא של תופעה זו הייתה עמידתם מהצד של המסדרים והימנעותם ממעורבות ישירה בפוליטיקה הצלבנית הסבוכה, ההוספיטלרים שימשו בגלוי כמתווכים ובחשאי כאופוזיציה לאצולה הצלבנית.
צבירת נכסים
בממלכת ירושלים היה המסדר לבעל קרקעות ורכוש רב שהיה הגדול ביותר בהשוואה למסדרים הצבאיים האחרים, בזכות היותו מסדר צדקה והקשר הישיר לבתי חולים, זכה המסדר לתרומות קרקע במטרה לתת למסדר את האמצעים לכלכל את החולים והנזקקים. כבר בשנת 1113 היו ההוספיטלרים בעלי נכסים רבים בצרפת אסטי, פיזה ומסינה שבאיטליה ובמאה ה-13 מספר ההיסטוריון בן התקופה מתיה מפריס כי להוספיטלרים 19,000 אחוזות כפריות באירופה. מדי שנה היו שליש מההכנסות מנכסי המסדר מועברים למטה המסדר בארץ הקודש. תשלומים אלו נקראו על ידי המסדר בשם תשובות (Responsiones) עליהן נוספו חובות ספציפיות לאספקת משאבים לצרכים מיוחדים של חברי המסדר בממלכת ירושלים, להוספיטלרים היה צי אוניות משלו ששימשו לשינוע אנשים סחורות וכספים.
הגנת ממלכת ירושלים
בתהליך איטי אך ברור נטלו ההוספיטלרים (ובמידה מועטה יותר הטמפלרים) תפקיד של צבא קבע וחיל מצב במבצרי ממלכת ירושלים. התהליך החל בשנת 1136 כאשר קיבל המסדר את מבצר בית גוברין מידי פולק מאנז'ו, מלך ירושלים ובשנת 1152 נמסרה העיר הקטנה עזה למסדר ועימם נמסרה, הלכה למעשה, הגנת הגבול הדרומי של ממלכת ירושלים. עד לשנת 1160 החזיק המסדר שבעה או שמונה מבצרים ובשנות השישים של המאה ה-12 החזיק המסדר 11 מבצרים נוספים, עד לשנת 1180 החזיקו ההוספיטלרים 25 מבצרים שרובם נמסרו לשליטתם על ידי מלכי ירושלים על מנת שהמסדר יגן על גבולות הממלכה שהיו בלחץ מתמיד, או שנבנו באופן מיוחד על ידי המסדר כגון מבצר כוכב הירדן. בתקופה זו כבר החלה המגמה שבה מסרו אצילים מקומיים לידי המסדר את מבצריהם או את הזכויות במבצרים מאחר שלא יכלו לעמוד בנטל הכלכלי והצבאי שבהחזקת מבצרי ספר, והבולט באצילים אלו היה אדון מבצר הבניאס. לאחר התבוסה בקרב קרני חיטין וצמצום השטח שבשליטת הצלבנים נמסרו מבצרים ואף ערים לידי ההוספיטלרים ובשנת 1244 החזיקו ההוספיטלרים 29 מבצרים ובהם העיר ארסוף.
מול כוחה הצבאי המוגבל של ממלכת ירושלים שארגונו וגיוסו היו כפופים לקוד הפאודלי ומוגבלים על ידי משאביו המוגבלים של המלך ואציליו על פי ההנחה המקובלת יכלה ממלכת ירושלים בשיאה לגייס לא יותר מ-670 אבירים ואלפים בודדים חיילים רגלים שרובם היו מרותקים כחיל מצב במבצרים. על רקע זה בולטים המסדרים הצבאיים והמסדר ההוספיטלרי שיכל היה להוציא בהתרעה קצרה ביותר צבא של אבירים מצוידים היטב במספר שלעיתים עלה על צבא ממלכת ירושלים. ההשערה היא כי לרשות מפקד המסדר עמדו כ-300 אבירים שהיו במצב של גיוס קבע וכל עיסוקם לחימה או כחיל מצב, יתר על כן לרשות המסדר עמד כוח אדם זמין לא רק בארץ ישראל אלא גם באירופה ומשם יכל היה המסדר לשאוב אבירים ומשאבים כלכליים שלא עמדו לרשות הממלכה.
הגנת נסיכויות הצפון
מסדר ההוספיטלרים (ביחד עם המסדר הטמפלרי) מילא תפקיד בעל משקל משמעותי בהגנת נסיכות אנטיוכיה ורוזנות טריפולי שתיהן ישויות צלבניות עצמאיות למחצה שהתקשו לשמור על גבולותיהן מול הלחץ של הצבאות המוסלמיים. בשנת 1144 העניק רמון השני מטריפולי, שליטה של רוזנות טריפולי, למסדר ההוספיטלרי מבצר קטן בגבול המזרחי של הרוזנות עליו הקים המסדר את המבצר הענק קראק דה שבלייה. ההוספיטלרים בנו את המבצר מחדש והרחיבו אותו עד שהפך למצודה הגדולה ביותר בארץ הקודש. הם הוסיפו לו חומה חיצונית בגובה של 30 מטר, ובה שמונה מגדלי שמירה עגולים שעובי כל אחד מהם עומד על 8–10 מטרים. מהלך זה הביא ליצירת מבצר קונצנטרי, שבו חומה היקפית ובמרכזו מגדל עוז. בשנת 1168 מסר בוהמון השלישי, נסיך אנטיוכיה לידי המסדר את מבצר אפאמיה ואתו את ההגנה על כל הגבול המזרחי של הנסיכות. מאוחר יותר העמיקו ההוספיטלרים את אחיזתם עם רכישת מבצר מרגט בשנת 1186 ההוספיטלרים בנו את המבצר מחדש והפכו אותו למפקדת המסדר בסוריה. מבצרים אלו הועברו לרשות המסדר שהיה במעמד של ישות עצמאית בתוך הנסיכות או הרוזנות ולא במעמד של וסל, המסדר הוכר כריבון מוחלט באדמתו והורשה לנהל מדיניות חוץ עצמאית מול השכנים המוסלמיים, מנגד הסכימו הרוזן והנסיך להשמע ל"עצות" מפקדי המסדר, באנטיוכיה הוסכם כי המסדר איננו מחויב לעמוד בהסכמים שנחתמו על ידי נסיך אנטיוכיה ללא הסכמתם.
סוף פעילות המסדר בארץ הקודש
מסע הצלב השביעי הביא עם סיומו לעליית הממלוכים לשלטון, ולאחר התייצבות שלטונם במצרים פנה הסולטאן החדש ביברס לקצץ אט-אט במה שנותר מממלכת ירושלים הצלבנית. ב-1263 כבש ביברס את הר תבור שהוחזק על ידי המסדר ההוספיטלרי ונצרת. ב-1265 קיסריה וארסוף וב-1266 את צפת - מגדולי המבצרים הצלבניים בארץ ישראל. בשנת 1271 כבש ביברס את המבצר ההוספיטלרי האדיר של קראק דה שבלייה - הגדול במזרח התיכון. בחודש מרץ 1291 החלו גדודים מוסלמים להאסף במישור עכו תחת פיקודו של הסולטאן הממלוכי החדש ח'ליל בן קלאון. המחנה הממלוכי שנאסף מול חומות העיר עכו היה מהגדולים שנאספו מול עכו בפרט ובימי הביניים בכלל.[4] ביום 28 במאי 1291 הסתיים המצור על עכו, בירת ממלכת ירושלים הצלבנית, נפלה לידי הממלוכים. נפילת עכו סימנה את קץ ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, לאחר נפילת העיר והרס ביצוריה יצאו גדודים ממלוכים לשאר מבצרי הצלבנים לאורך מישור החוף וחוף לבנון ובזמן קצר יחסית, ובהתנגדות סמלית נפלו או פונו שאר המבצרים והערים מחמת הייאוש וחוסר התקווה שאחזה במגינים. 200 שנה של מדינה צלבנית עצמאית בארץ הקודש באו אל סופם.
מבצרי המסדר ההוספיטלרי בארץ הקודש
ערך מורחב – מבצר צלבני
בתוך תקופה קצרה מכניסתם לארץ ישראל עברו הצלבנים מבניית מצודות פשוטות ואף פרימיטיביות לבניית מבצרים מורכבים וחדשניים שתוכניתם מעידה על הבנה בכל היבטי האדריכלות הצבאית. הצלבנים הפגינו גמישות וסתגלנות כשהם משתמשים ומתאימים לצרכיהם דגמים קיימים. הצלבנים לא הסתפקו בהעתקה, אלא פיתחו דגמי מצודות ייחודיים, ובראשם "הקסטרום הכפול", הידוע גם כמצודה קונצנטרית, ומצודות ההרים, הידועות בספרות המקצועית גם כמצודות דורבן.[5] למרות המספר המרשים של חורבות ושרידים, מרבית הביצורים הצלבניים סבלו מתהליכי הרס ובלייה אגרסיביים ורוב המבצרים בארץ ישראל נהרסו עד היסוד, ומביצורי הערים המרכזיות בהם ישבו האצילים הגדולים לא נותר שריד. החורבות שנותרו ואלו שנחשפו בחפירות ארכאולוגיות מאפשרים שיחזור של הישגי האדריכלות הצבאית הצלבנית שהיא, כדברי פרופ' יהושע פראוור, "החלק המקורי והמרשים ביותר של היאחזות הצלבנים במזרח".[6] למרות ההתפתחות הרעיונית והמרחק במורכבות התכנונית והביצועית בין מצודות המגדל למצודות ההרים, השתמשו הצלבנים גם בסוף המאה ה-13, על פי הצורך, בדגמי מצודות פשוטים שהיו נפוצים בתחילת המאה ה-12. מצודות הקסטרום, שנבנו במהלך המאה ה-12 לא נבנו יותר לאחר קרב קרני חיטין, ומצודות ההרים הראשונות נבנו עוד במחצית השנייה של המאה ה-12, אך שוכללו לדרגת שלמות ושימשו כעמוד השדרה של מערך הביצורים הצלבניים החל מתחילת המאה ה-13. תהליך זה מקביל להעלמות האביר-אציל בעל האדמות שנאלץ למכור את נחלתו למסדרים הצבאיים. תהליך זה, שסימניו ניכרים עוד לפני התבוסה בקרב קרני חיטין, הואץ לאחר מסע הצלב השלישי, משהוברר כי מגדלים ומבצרים קטנים אינם יכולים לעמוד בפני הצבאות של סוף המאה ה-13.[7] מעשרות מבצרי המסדר ההוספיטלרי בארץ הקודש שלושה ראויים לציון מיוחד:
כוכב הירדן
- ערך מורחב – כוכב הירדן
כוכב הירדן (ידוע גם בשמות יפה נוף וכוכב הרוחות בעברית, כאוכב אל-הווא בערבית ובלוואר או קוקט בצרפתית) הוא גן לאומי, אתר ארכיאולגי הממוקם בקצהּ המזרחי של רמת יששכר (רמת כוכב), בשולי הגליל התחתון. במקום שרידים ארכאולוגים מתקופות שונות, ביניהם חורבות יישוב עברי קדום, שרידיו של מבצר צלבני מפואר ושרידי יישוב ערבי. האתר ממוקם על פסגה שגובהה 312 מטרים מעל פני הים, ושיפוליה המצוקיים מתנשאים לגובה של 550 מטרים מעל לבקעת הירדן שפרושה לרגליה ממזרח. המבצר הוא אחד מתוך שני מבצרים כפולים (לעיתים נקרא "מבצר בתוך מבצר"), שנחשפו בממלכת ירושלים ובלבנט. מבצרים שנבנו לאחר מכן נטלו הרבה מהרעיונות שיושמו בכוכב הירדן ושיבצו אותם במערכות ביצורים בעלות מאפיינים נוספים. חוקרים וארכאולוגים של התקופה הצלבנית תיארו את המבצר בהרחבה. בספרו "ארכאולוגיה של הצלבנים" מציין[8] החוקר, ד"ר אדריאן בועז מהפקולטה לארכאולוגיה של אוניברסיטת חיפה, כי המבצר מהווה הדוגמה המושלמת לסוג זה של מבצרים. הוא שימש כנקודת מפנה בבניה ותכנון של מבצרים והיה אבטיפוס "לכמה מהטירות המעולות שנבנו במערב". חוקר תולדות הצלבנים, פרופסור יהושע פראוור, מכנה את המבצר "אחד מגדולי ההישגים האדריכליים של הצלבנים" ומציין כי מדובר במבצר מפואר ויחיד במינו.[9] כוכב הירדן נבנה מאבני בזלת שנחצבו מהחפיר המקיף את המבצר משלושה עברים ומאבנים לבנות שהובאו לאתר ממחצבות מרוחקות יותר.
קרק דה שבלייה
- ערך מורחב – קרק דה שבלייה
קראק דה שבלייה (ערבית قلعة الحصن; צרפתית Krak des Chevaliers) הוא מבצר צלבני במערב סוריה. זה היה אחד המבצרים העיקריים של האבירים ההוספיטלרים בסוריה במהלך מסעות הצלב מ-1144 ועד 1271. הוא שוכן על צוק בגובה 650 מטר החולש על הדרך היחידה מאנטקיה לביירות, ליד העיר חומס, מצפון ובסמוך לגבול עם לבנון. רמון השני מטריפולי, שליטה של רוזנות טריפולי שבתחומה נמצא המבצר, העניקו למסדר ההוספיטלרי בשנת 1144. ההוספיטלרים בנו את המבצר מחדש והרחיבו אותו עד שהפך למצודה הגדולה ביותר בארץ הקודש, מבצר קונצנטרי, שבו חומה היקפית ובמרכזו מגדל עוז. במאה ה-12, היה המבצר מוקף בחפיר שעליו נמתח גשר מתרומם, וכניסתו הראשית נקבעה בצידו המזרחי. בין החומה החיצונית לפנימית הייתה חצר שהובילה לבניינים הפנימיים שנבנו על ידי ההוספיטלרים בסגנון האדריכלות הגותית. בניינים אלה כללו אולם פגישות ומנזר המהווה בן לוויה סגנוני מושלם לביצורים המאסיביים. כתובת לטינית קצרה חקוקה על אחת הקשתות: 'היה עשיר, היה חכם ויפה אבל הזהר מהגאווה המשחיתה כל דבר עמו היא באה במגע'. ההערכה היא שההוספיטלרים יכלו להחזיק מעמד תחת מצור משך חמש שנים. בשנת 1190 סיימו ההוספיטלרים לשדרג את המבצר, אך חלקים מסוימים נבנו מחדש לאחר מספר רעידות אדמה בין 1190 ל-1200 ובשלב הבא והאחרון עד 1271. בתוך המבצר יכלו לחיות כ-50–60 הוספיטלרים ועוד כ-2,000 לוחמי חיל רגלים. המבצר מהווה עדות לעושרו האגדי של המסדר ההוספיטלרי ולתושיה של האדריכלות הצבאית הצלבנית. תומאס אדוארד לורנס (לורנס איש ערב), שהיה בין ראשוני החוקרים המערביים של אדריכלות צלבנית, תיאר את קרק דה שבלייה כ"המבצר המדהים ביותר בעולם". החוקר הישראלי, דוקטור אדריאן בועז, קובע בספרו "אדריכלות של המסדרים הצבאיים" כי "הבחירה האינטליגנטית של המיקום, הגאונות של התכנון והמשאבים האדירים שהושקעו בהקמת המבצר חוברים להעיד על הכשרון בבניית ביצורים של ההוספיטלרים שהמבצר היה – ללא עוררין – יצירת המופת שלהם". ההיסטוריון הבריטי יו קנדי (Hugh N. Kennedy) מציין בספרו "מבצרי הצלבנים" כי ביצורי קרק דה שבלייה היא "מערכת לחימה המתוכנת באופן מבריק ובנויה לתפארה".[10]
מבצר מרגט
- ערך מורחב – מבצר מרגט
מבצר מרגט הידוע גם בשם הערבי קלעת מרקב (قلعة المرقب), הוא מבצר צלבני גדול שנבנה על ידי מסדר ההוספיטלרים והשתמר במצב טוב יחסית. המבצר שוכן על גבעה געשית המתנשאת לגובה של 360 מטרים וצופה ממרחק של 2 קילומטרים על הים התיכון ועל העיר הסורית בניאס, על הדרך בין טריפולי שבלבנון ועיר הנמל הסורית לטקיה. בשנת 1186 נמכר למסדר ההוספיטלרים שבנו את המבצר מחדש והפכו אותו למפקדת המסדר בסוריה. מבחנו הראשון של המבצר הגיע בשנת 1188 - לאחר קרב קרני חיטין צרו עליו צבאות מוסלמיים אך לא הצליחו לכבשו. לאחר מסע הצלב השלישי המבצר הורחב וחוזק עד שהפך לשני בגודלו ובתפארתו רק לקרק דה שבלייה. מרגט הוא מבצר ענק השייך למבצרי ההרים הצלבניים ונבנה כ"מבצר כפול", כלומר מבצר פנימי עצמאי בעל מערכת חומות ומגדלים החולשים על מערכת ביצורים חיצונית המקיפה אותו. האלמנט המרשים ביותר במבצר מרגט הוא מגדל עגול גדול מידות ששימש כמגדל העוז של הטירה הבנוי באבן בזלת שחורה לבנייה באבן בזלת היה גם יתרון חזותי. לקירות השחורים של מבצר מרגט הייתה השפעה מרתיעה שנוצלה במלואה על ידי הצלבנים. יש יסוד להנחה כי האדריכלים הצלבניים השתמשו ביסוד פסיכולוגי ובהופעה התיאטרלית בבניית חומות גבוהות ומגדלים מאסיביים המקרינים עוצמה.[11] השפעה זו ניכרת בהחלטתו של צלאח א-דין שלא לצור על מבצרים אלו במהלך מסע הכיבוש של שנת 1188. מראם האימתני "הבטיח" את התשת הצרים והפחית את אומץ לבם. בשיפולי המבצר התפתחה עיר שנהנתה מההגנה והביטחון שהעניקו הביצורים.
אבירי רודוס
עם התפרקות האחיזה הנוצרית–צלבנית במזרח התיכון וסילוק הצלבנים מארץ הקודש (עם נפילת עכו במצור עליה ב-1291), נאחזו ההוספיטלרים בממלכה הצלבנית של קפריסין. עד מהרה הבינו ההוספיטלרים שיחסי הכוחות והפוליטיקה בקפריסין מגבילים אותם וראש המסדר באותה עת גילום דה וילר החליט שיש להוספיטלרים צורך בשטח משל עצמם ובחר באי רודוס. ממשיכו, פוקה דה וילר, הוציא את התוכנית לפועל, וב-1310 כבשו ההוספיטלרים את האי רודוס וכן מספר איים שכנים מידי שודדי הים שהחזיקו בו. עם התמוססותו של מסדר הטמפלרים ב-1312 קיבלו ההוספיטלרים חלק מנכסיהם ונשארו המסדר הצבאי-נוצרי העיקרי ונקראו עכשיו "אבירי רודוס". המסדר עצמו נשאר פעיל ופרוש על פני אירופה כולה וחולק ל-8 לשונות אחד בכתר אראגון, בסיס כוח עיקרי של המסדר, שלושה נוספים במחוזות אוברן ופרובאנס שבצרפת, חמישי בכתר קסטיליה, שישי באנגליה, שביעי בגרמניה ושמיני באיטליה. ברודוס הפך המסדר תהליך של מיליטריזציה נוספת ושיתפו פעולה עם שודדי ים במטרה לפגוע בסחר והתקשורת הימית באגן המזרחי של הים התיכון, האי ואבירי המסדר הפכו למטרה מועדפת על השליטים המוסלמים. אבירי המסדר קבעו את מרכזם בעיר רודוס, בתקופה זו הורחבו ביצוריה של העיר וחוזקו. בעיר הוקמו בית חולים, ארמון ומספר כנסיות בסגנון גותי ובסגנון אדריכלות הרנסאנס. תוואי רחובותיה של העיר ההיסטורית נשמר, וכך גם חלוקתה לשני חלקים שביניהם חצצה חומה פנימית. בחלק הצפוני שכנו ארמון הגראנד מאסטר, הכנסיות החשובות, בית החולים, מעון הבישוף הקתולי ואכסניות האבירים. בחלק הדרומי התגוררה האוכלוסייה המקומית, ובו שכנו השוק, מספר כנסיות נוספות ובתי כנסת.
המצור של שנת 1480
ההתקפה הראשונה הראויה לציון אירעה ב-23 במאי 1480, צי של האימפריה העות'מאנית בן 160 ספינות ועליהן עשרות אלפי לוחמים (יש אומדנים המעריכים את גודל הצבא הטורקי ב-70,000 חיילים) נחת בחופי האי שביצוריו הוחזקו על ידי כוח הוספיטלרי שמנה כ-500 אבירים וכ-2,500 לוחמים אחרים. הקרבות העקובים מדם על האי נמשכו עד ל-17 באוגוסט ובסופם נסוגו הטורקים בבושת פנים.
המצור של שנת 1522
ביום 22 ביולי 1522 נחת צי עות'מאני בן 400 ספינות וכ-100,000 לוחמים חמושים בתותחי מצור כבדים מול חיל מצב הוספיטלרי בן 700 אבירים כ-500 קשתים ובסך הכל כ 7000 חיילים, בפיקודו של ראש המסדר החדש פיליפ וילייה דה ל'איל-אדם. קרבות כבדים התחוללו מול חומות העיר במשך 6 חודשים עד שב-22 בדצמבר נכנעה העיר וב-23 בינואר 1523 יצאו האבירים מהאי על גבי ספינות של ונציה לאי כרתים. במסגרת הסכם הכניעה ויתרו ההוספיטלרים על נכסיהם בים האגאי וגם על מצודת פיטר ה"קדוש" שהוקמה כבסיס יבשתי באנטליה בשנת 1404, המצודה, אחת מהמפוארות והחזקות ביותר נקראה בשם פטרוניום שם שנשתבש למצודת בודרום. כיבוש האי עלה לטורקים במחיר דמים כבד של כמחצית מהכוח התוקף אך בתמורה זכו לשליטה באגן המזרחי של הים התיכון וביטחון בקשר בין חלקי האימפריה השונים ובעיקר בין קהיר לאיסטנבול. מבסיס זה כבשו הטורקים את האי כרתים מידי ונציה בשנת 1669. אבירי המסדר ההוספיטלרי התבססו בסיציליה ובשנת 1530 עברו לבסיסם באי מלטה וגוזו אותו קיבלו כאחוזה מידי קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה".
העיר העתיקה של רודוס
חומות העיר העתיקה כבר ניצבו על כנן כאשר ההוספיטלרים הגיעו לרודוס, אך הם בנו אותן כמעט מחדש. אורכן של החומות הוא כארבעה ק"מ, עוביין עומד על 5.3 מטרים ועומק החפיר סביבן הגיע במקומות מסוימים ל-20 מטר. החומות חולקו ל"שדרות", וכל קבוצה אתנית מאלה שהרכיבו את המסדר ואשר כונו "לשונות", הייתה אחראית על התחזוקה ועל ההגנה של אחת מהן. העיר חולקה לשני חלקים החלק הצפוני שכונה "קולאכיום" או "המצודה", יועד למגורי האבירים ולמבני הציבור החשובים. שהבולט בהם ארמון ראש המסדר, הנחשב למבנה המוכר ביותר ברודוס העתיקה. הוא הוקם במאה ה-14 במקום בו ניצבה מצודה ביזנטית קדומה מהמאה ה-7. המבנה דומה יותר למצודה הערוכה סביב חצר פנימית שלאורכה ארקאדה מאשר לארמון. מהארמון מוליך רחוב האבירים, רחובו הראשי של הקולאכיום, מזרחה, וסביבו ניצבים הבתים והאכסניות ששימשו כל אחת מהקבוצות האתניות או "הלשונות" של האבירים. הרחוב מסתיים במבנה בית החולים ובכנסייה המוקדשת לבתולה. מעבר לבית החולים שוכן הנמל ההיסטורי ששימש את האבירים (מפה - 5), ושרשרת פלדה סגרה על הכניסה אליו בין שובר הגלים לרציף המערבי. עיר ימי הביניים ההוספיטלרית הוכרזה כאתר מורשת עולמית על ידי ארגון אונסק"ו.
-
מבט כללי על המצודה.
-
קטע מחומת רודוס.
-
רחוב האבירים. -
שער הכניסה לארמון הגראנד מאסטר.
אבירי מלטה
- ערך מורחב – המצור הגדול על מלטה
קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", שהבין את חשיבותם של האבירים כחסם בפני ההתפשטות העות'מאנית לאירופה ולאגן המערבי של הים התיכון, העניק להם שליטה על האי מלטה בשנת 1530. בתמורה דרש מס סמלי – בז אחד, על מנת לתת ביטוי לבעלותו על האי. לפי ההסכם עמו, היו האבירים כפופים לאפיפיור בלבד ואילו הקיסר היה השליט להלכה, אך לא למעשה. כך שמר המסדר על עצמאותו. בהגיעם למלטה המשיכו האבירים במנהגם לפשוט על הספינות הטורקיות ושיבשו בצורה קשה את הקשר בין איסטנבול ושטחיה של האימפריה בצפון אפריקה. אך בישיבתם במלטה היו אבירי המסדר רחוקים מייעודם המקורי - מסע צלב מתמשך בארץ הקודש, ורחוקים ממקורות המימון האירופאים כך מינה המסדר את עצמו לשוטר של הים התיכון מפני שודדי הים הברברים בני בריתם של העות'ומנים שבסיסם בקו החוף של צפון אפריקה. התחרות מול הקומונות האיטלקיות הורידה את ערכו של המטבע המקומי-הוספיטלרי של מלטה ואי יכולתו של האי הצחיח יחסית לספק את צורכי המסדר הפכו את פעולות השיטור ויירוט ספינות המלחמה והסוחר המוסלמיות לענף כלכלי מכניס שאיפשר לאבירים רמת חיים נוחה במלטה בה הם נישאו אל תוך האוכלוסייה המקומית בעוד חלקם משרתים כשכירי חרב בציים של אימפריות ימיות ובראשן ספרד וצרפת. העילה המיידית לפרוץ מעשי האיבה בין המסדר לטורקים הייתה, ככל הנראה, תפיסתה של ספינת מסחר שהייתה בבעלותה של בת הסולטאן. לבד מאוצר שעמד על כ-80,000 דוקטים ומטען אחר, שבו הצלבנים מספר מכובדים עות'מאנים, בהם המטפלת הזקנה של הנסיכה. הרגשות בארמונו של הסולטאן געשו, והוא דרש את שחרורם של המכובדים ללא כופר, אך הנוצרים סירבו. סבלנותו של הסולטאן פקעה, והוא החליט לתקוף את מלטה במטרה לשים קץ למעשי השוד והגזל של המסדר.
המצור על מלטה
במאי 1565 קיבלה האימפריה העות'מאנית החלטה לחסל סופית את המסדר. כוח גדול של כ־30,000 חיילים נחת על חופי מלטה, חודש לאחר מכן נחתו באי עוד 10,000 חיילים טורקים. כוחו של המסדר, שהונהג אז על ידי ז'ן דה לה ולט עמד על כ-600 עד 700 אבירים ועוד כמה אלפי חיילים. המצור היה למעשה סדרת עימותים צבאיים אלימים ועקובים מדם הראשון בהם, המצור על מבצר סנט אלמו החל ב-24 במאי וכלל דו-קרב ארטילרי וקרבות עזים על חומות המבצר, ב-22 ביוני פרצו הטורקים למבצר ההרוס, הצליחו להתגבר על קומץ האבירים והחיילים שעוד נותרו במבצר. רק תשעה אבירים נפלו בשבי וכל היתר נהרגו במערכה. מספר חיילים מלטזים הצליחו להימלט לאחר שקפצו למים ושחו למבצרים שעדיין נותרו בידי הנוצרים. בסך הכל, בין 8,000 ל-10,000 טורקים איבדו את חייהם בכיבוש סנט אלמו. במקביל, ולאחר נפילת סנט אלמו, ביתר שאת מיקדו הטורקים את התקפותיהם על שני המבצרים העיקריים באי מבצר סנט אנג'לו ומבצר סנט מייקל, הקרבות העזים נמשכו עד לאמצע אוגוסט, כאשר היתרון עובר מצד לצד כנדנדה, בשלב זה היה מצבם של הטורקים נואש. האספקה שהביאו תוכננה למצור קצר בן ארבעה שבועות, ועם התארכות המצור החלו לסבול מרעב, כשבמקביל תחמושתם הולכת ואוזלת. ב-5 בספטמבר, נחתה תגבורת נוצרית של כ-200 אבירים וכ-10,000 לוחמים אחרים במלטה. ב-9 בספטמבר נערך הקרב המכריע בין הכוחות הטורקיים והחיילים שהגיעו מסיציליה עם הכוחות שנותרו במבצרים. בקרב עיקש נשברו שורות הטורקים, הנסיגה הפכה עד מהרה למנוסת בהלה של הטורקים לעבר ספינותיהם, למחרת, ב-10 בספטמבר, לא נותרו חיילים טורקיים על האי. על שמו של ז'ן לה ולט נקראת ולטה, עיר הבירה של מלטה שהוקמה סביב מבצר סנט אלמו. אולם המועצה העליונה בארמון הגראנד מאסטר בוולטה מעוטר ב־12 פרסקאות המתארים את המצור.
סיום הקרבות ובניית מלטה מחדש היו שירת הברבור של המסדר, תקופת השיא האחרונה שבסיומה התפורר מסדר ההוספיטלרים. הקרבות עצמם היו מהאחרונים בהם הוכרעה המערכה על ידי אבירים ונשק קר.
לאחר המצור
מסדר ההוספיטלרי החל לאבד את נכסיו והשפעתו באירופה עם עליית הנצרות הפרוטסטנטית אך המשיך להאחז במלטה. נכסי "הלשון" האנגלית הוחרמו בשנת 1540, במסגרת מאבקו של הנרי השמיני, מלך אנגליה עם הכנסייה הקתולית, והקמת כנסייה עצמאית, היא הכנסייה האנגליקנית. הלשון הגרמנית הפכה לותרנית בשנת 1577 אך המשיכה לשלם את מיסיה למסדר עד לשנת 1812.
בשנת 1651 רכש המסדר את האיים סנט קיטס ונוויס, סן מרטן וסן ברתלמי שבים הקריבי אך מכר את אחזקותיו לחברה הצרפתית של הודו המערבית בשנת 1665.
האספה המכוננת הלאומית של צרפת ביטלה את הלשון הצרפתית של המסדר בשנת 1789. ובשנת 1792 תפסה האספה המחוקקת את כל נכסיו של המסדר בצרפת והביאה את פעילות הלשון הצרפתית לסיומה.
סוף השלטון במלטה
את סוף שלטונו של המסדר במלטה הביא נפוליאון בונפרטה שליט צרפת בעת המסע לכיבוש מצרים. ב־19 במאי 1798 יצא נפוליאון לדרכו. אניותיו הפליגו מנמל טולון כשהן נושאות עמן כשלושים וחמישה אלף חיילים. בצאתו לדרך היה משום הימור, שכן הצי הבריטי, בפיקודו של הורציו נלסון, שם לו למטרה להטביע את אניות המסע ואת כוח הפלישה של נפוליאון בים התיכון עוד בטרם יגיעו ליעדן. צי הפלישה יצא לדרכו כשהוא חומק מאוניותיו של נלסון. על מנת שתהיה לפלישה נקודת ביניים לציוד ולאספקה, נכבש האי מלטה ב־9 ביוני. סירובו של מפקד המסדר לספק את צורכי הצי הביא לנחיתת כוח צרפתי על חופי האי וכניעתו ללא תנאי של המסדר בפני הצבא הצרפתי ללא קרב.
המסדר התפורר ונפוץ לכל רוח, פאבל הראשון, קיסר רוסיה נתן מקלט לאבירי המסדר בעיר הבירה סנקט פטרבורג וייסד את הסניף הרוסי של המסדר ונטל על עצמו את התואר מפקד המסדר, תחת שרביטו הפך הסניף הרוסי לגדול ביותר ונפתח לכל הזרמים הנוצרים וייצר 90% מהכנסות המסדר עד לשנת 1810, עם זאת, סניף זה מעולם לא זכה להכרה רשמית של הכס ה"קדוש". את שינוי המגמה ואופי המסדר יזם האפיפיור לאו השלושה עשר שחידש את פעילות המסדר תחת הכס ה"קדוש" כארגון צדקה וחינוך קתולי.
ארמון הגראנד מאסטר
ההוספיטלרים, שתמיד הצטיינו בבניה השאירו במלטה מבנים מרשימים רבים, הבולט בהם הוא ארמון הגראנד מאסטר. הארמון שנבנה בעיר ולטה, הוא המבנה החילוני הגדול בעיר וממוקם במרכזה הגאוגרפי. הארמון נבנה כמקום מגוריו ועבודתו של הגראנד מאסטר של מסדר ההוספיטלרים במלטה, וכיום שוכנים במבנה הפרלמנט של מלטה ומעונו הרשמי של נשיא המדינה. עוד ממוקמים בו מוזיאון השריון ומשרדי ממשלה. הקמת הארמון החלה ב-1571 ונשלמה ב-1575, הארמון שימש כמשכנם של 21 גראנד מאסטרים עד שההוספיטלרים גורשו מהאיים על ידי חייליו של נפוליאון ב-1798. לארמון שתי קומות, וצורתו כשל מלבן באורך של 97 מטרים וברוחב של 83 מטרים. הבניין בנוי מאבן גיר ותקרותיו עשויות מעץ שהובא מאירופה, חזותו החיצונית פשוטה למדי.
- "אולם הכס", שנודע בעבר כאולם המועצה העליונה (Supreme Council Hall או Sala del Maggior Consiglio), שימש בתקופת ההוספיטלרים כחדר קבלת פנים לשגרירים ולאורחים רמי מעלה, בקצהו של החדר, מתחת לסמל מלטה, ניצב עדיין כסאו של הגראנד מאסטר.
- "אולם הגובלנים" מכונה גם "אולם המועצה הגדולה" בשל כך ששימש להתכנסות מועצת האבירים ההוספיטלרים. בד בבד הוא שימש חלק מהזמן כקפלה הפרטית של הגראנד מאסטר, ולכן שכנה בו קומת גלריה שיועדה למקהלה. גלריה זו נבנתה מעץ האוניה "סנטה אנה" (Santa Anna) ששמשה את ההוספיטלרים ב-1523, עת נמלטו מפני הטורקים לאחר המצור על רודוס, והפליגו למלטה.
- מוזיאון השריון (Palace Armoury ובעבר Sala d’Armi del Palazzo) הוא אחד מהאוספים הגדולים מסוגו השמורים במקומם המקורי. ארסנל המסדר שיכל לספק שריון ונשק לאלפי לוחמים, הלך וגדל עם השנים, שכן לפי הכללים הנוהגים, כלי נשקם ושריוניהם של האבירים והחיילים שמתו או נפלו בקרב עברו לרשותו.
-
מוזיאון השריון.
-
אולם המועצה העליונה. -
אולם המועצה הגדולה. -
חצר פנימית בארמון.
המסדר בעת החדשה
המסדר ההוספיטלרי שינה את פניו ואופיו לאורך ההיסטוריה, העת החדשה ראתה את התפצלות הכנסייה הנוצרית ובעקבות אירועים אלו, את התפצלות המסדר ההוספיטלרי למסדר קתולי ול-4 מסדרים פרוטסטנטים. מסדרים אלו מאוגדים באופן רופף בברית המסדרים של סנט ג'ון מירושלים ברית זו הוקמה בשנת 1961 על מנת לקדם שיתוף פעולה בין המסדרים ועל מנת לדחות היווצרות מסדרים קיקיוניים.
המסדר הריבוני הצבאי של מלטה
- ערך מורחב – המסדר הריבוני הצבאי של מלטה
בשנת 1834 שיקם האפיפיור חלקית את המסדר, כארגון כנסייתי, כאשר עיקר תפקידו הוא תמיכה בבתי חולים ובמוסדות צדקה ומקום מרכזו ברומא, בכך חזר המסדר לייעודו המקורי, הסערות המדיניות-פוליטיות שהחריבו את אירופה אפשרו לו לממש יעוד זה תחילה במלחמת העולם הראשונה וביתר שאת במלחמת העולם השנייה. המסדר מקיים יחסים דיפלומטיים עצמאיים עם 104 מדינות ונציגויות של המסדר פועלות ב-120 מדינות. המסדר מוציא דרכונים, מדפיס כסף ובולים, אך עיקר פעולתו מתמקדת בבתי חולים ומרפאות המופעלים על ידי 13,000 חברי המסדר 80,000 מתנדבים ו-20,000 מומחים בתחומי הרפואה.
-
דגל המסדר. -
סמל המסדר.
-
.svg)
המסדר של סנט ג'ון
התפוררות המסדר ההוספיטלרי הביאה להתגבשות מסדרים עצמאיים סביב גרעין של סניפים אירופאיים של המסדר המקורי, העיקרי שבהם הוא הסניף הגרמני שהפך לותרני ובשנת 1812, בפקודתו של פרידריך וילהלם השלישי, מלך פרוסיה התנתק מהמסדר הקתולי והפך למסדר עצמאי שנטל את השם הבילוויק של ברנדנבורג של המסדר האבירי של סנט ג'ון מבית החולים שבירושלים (גרמנית: Balley Brandenburg des Ritterlichen Ordens Sankt Johannis vom Spital zu Jerusalem) ובקיצור המסדר של סנט ג'ון או היוהניטים (גרמנית: Der Johanniterorden) המסדר שחבריו שייכים לנצרות הפרוטסטנטית מורכב מ-17 אגודות בגרמניה וכן אגודה בודדת באוסטריה, פינלנד, צרפת, הונגריה ושווייץ, למסדר אגודה בינלאומית שלה סניפים ב-8 ארצות ובהן ארצות הברית, בלגיה, קנדה, אוסטרליה ודרום אמריקה. סניפי המסדר בהולנד ובשוודיה הפכו למסדרים עצמאיים לאחר מלחמת העולם השנייה.
מסדר הכבוד של סנט ג'ון
רכושו של המסדר ההוספיטלרי באנגליה הוחרם על ידי הנרי השמיני כחלק ממאבקו בכנסייה הקתולית ובנציגיה. בשנת 1831 הוקם בבריטניה מסדר הכבוד של סנט ג'ון מירושלים בבריטניה על ידי איש כמורה צרפתי שטען כי הוא פועל על פי ייפוי כוח של המסדר ברומא. בשנת 1888 קיבל המסדר את חסותה של ויקטוריה, מלכת הממלכה המאוחדת ואת הכרתו הרשמית של המסדר הקתולי ברומא בשנת 1963. מפעלו העיקרי של המסדר בארץ ישראל הוא בית החולים למחלות עיניים סנט ג'ון בירושלים שהוא בית חולים ייעודי לרפואת עיניים (אופתלמולוגיה) בירושלים. בין השנים 1882–1948 פעל בית החולים בקבוצת מבנים המשמשים כיום את מלון הר ציון ואת בית אות המוצר הירושלמי בדרך חברון. לאחר 1948 עבר בית החולים למוריסטן שברובע הנוצרי בעיר העתיקה ומ-1960 פועל בית החולים בשכונת שייח ג'ראח שבמזרח ירושלים.
קישורים חיצוניים
.svg){kind=link}
הערות שוליים
- ^ David Nicolle Knight Hospitaller vol I p.5, Osprey 2001
- ^ Helen J. Nicholson. The Knights Hospitaller . Boydell & Brewer, 2001 page 4
- ^ יהושע פראוור הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית. ירושלים: מוסד ביאליק, תשל"ו 1975 עמוד 331
- ^ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרך ב, מוסד ביאליק, מהדורה ראשונה, 1963 עמוד 529
- ^ Ronnie Ellenblum Crusader castles and modern histories Cambridge, UK : Cambridge University Press, 2007 page 71
- ^ יהושע פראוור, הצלבנים דיוקנה של חברה קולוניאלית, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, 1985, עמ' 370
- ^ Adrian J. Boas. Crusader archaeology: the material culture of the Latin East. Routledge, 1999. page 89
- ^ Adrian J. Boas. Crusader archaeology: the material culture of the Latin East. Routledge, 1999. page 103
- ^ יהושע פראוור, תולדות המבצר הצלבני כוכב אל-הווא, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, ל"א, עמ' 236-249.
- ^ Hugh Kennedy. Crusader castles. Cambridge University Press, 2001. page 154
- ^ Adrian Boas. Archaeology of the Military Orders (Routledge 2006) page 183
24960839הוספיטלרים