היתר מכירה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף היתר המכירה)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
דוכן ירקות. חלק מהמוצרים מסומנים ב"היתר", כלומר כשרים על פי היתר המכירה.

בהלכה, היתר מכירה הוא פתרון הלכתי לביצוע פעולות האסורות בשנת השמיטה, הנעשה באמצעות מכירת הקרקע לגוי, שקרקעותיו אינן צריכות לשבות בשנת השמיטה.

על פי ההיתר, האדמות החקלאיות של ארץ ישראל נמכרות לגוי למשך שנת השמיטה. על פי התומכים בהיתר זה, הפירות הגדלים בשדות המכורים אינם קדושים בקדושת שביעית ועל כן ניתן לסחור בהם ולייצאם אל מחוץ לארץ ישראל. כמו כן, לדעת המתירים מותר לעשות בשדות המכורים עבודות האסורות בשמיטה רק מדרבנן (כלומר, לפי תקנות חכמים), ולאפשר לגויים לעשות בשדות מלאכות האסורות מהתורה. חלק מהתומכים בהיתר גורסים שגם ליהודים מותר לעשות מלאכות בשדות המכורים.

ההיתר היה נושא לפולמוס רחב בעולם הרבני, שנתגלע בין תומכים למתנגדים, וגם היום הוא נושא מחלוקת בתוך הציבור הדתי, בעיקר בין חרדים אשכנזים מצד אחד לדתיים לאומיים וספרדים מנגד.

רקע הלכתי

מכירה לגוי כדי להימנע מאיסור

פתרון המכירה לגוי משמש במספר תחומים בהלכה על מנת למצוא פתרון מאולץ לעקוף בדרך פורמלית איסור הלכתי שישנו קושי לקיימו. בין השאר הוא משמש בפסח במכירת החמץ לגוי על מנת להימנע מהשמדת כמויות גדולות של חמץ ויצירת נזק משמעותי לבעליו, וכן כדי להיפטר מקדושת בכור בהמה טהורה, שאסור בשימוש כלשהו בעודו תמים ללא מום. בגליציה שימש כדי לאפשר להחזיק חנויות פתוחות בשבת.

יסוד היתר זה של מכירת האיסור לאדם אחר נמצא כבר במספר מקומות:

  1. במשנה[1] מבואר שאדם נותן פירות מעשר שני שלו במתנה לחבירו שיוכל לפדותם בלי תוספת חומש.
  2. במסכת נדרים[2] המודר הנאה מחבירו ואין לו מה לאכול, נותנו לאחר לשם מתנה והלה מותר בה.
  3. במסכת ביצה[3] במי שלא הניח עירוב תבשילין הרי זה לא יאפה ולא יבשל ולא אחרים אופים ומבשלים לו. כיצד הוא עושה, מקנה קמחו לאחרים ואופים לו ומבשלים לו.
  4. בתוספתא במסכת פסחים[4] ישראל וגוי שהיו באים בספינה וחמץ בידי ישראל, הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה, וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח.

אולם בעניין השמיטה ההיתר בעייתי יותר, כיוון שישנן דעות שחובת השמיטה חלה גם על אדמה של הגוי וכי יש איסור למכור אדמה בארץ ישראל לגוי.

דין הקרקעות של הגויים בארץ ישראל בשנת השמיטה

קיימות שלוש דעות עיקריות לגבי תחולת השמיטה על אדמות בבעלות של גויים בארץ ישראל:

  1. "אין קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מחיוב": מצוות השמיטה חלה גם על אדמות של גויים, לפי שיטת המבי"ט (רבי משה מטראני). התוצרת החקלאית של גויים מאדמות ארץ ישראל קדושה בקדושת שביעית ואסור ליהודי לעבוד בשדה של גוי בשמיטה. עם זאת, בניגוד לאדמות בבעלות יהודית, מותר לאכול תוצרת חד-שנתית משדות הגויים, כלומר לא חל עליה איסור ספיחין, ואין חובה למנוע מגוי לעבד את השדה שלו, בתנאי שהוא לא עושה זאת בשליחותו של יהודי. חלק מההולכים בשיטה זאת סוברים שמותר לקנות פירות מגויים, וחלק, כמו השל"ה (רבי ישעיה הלוי הורוביץ), אוסרים על כך ומתירים רק לקבלם במתנה[5].
  2. מצוות השמיטה אמנם חלה על אדמת הגוי, אולם הפירות הגדלים באדמת הגוי אינם קדושים בקדושת שביעית.
  3. "יש קנין לנכרי בארץ ישראל להפקיע מחיוב": מצוות השמיטה אינה חלה על אדמות בבעלות גוי. האיסור של התורה לעבד את האדמה בשנת השמיטה חל אך ורק בארץ ישראל, ואדמות הנמכרות לגוי אינן חלק מארץ ישראל לענין זה. לשיטה זו יהודים יכולים לעבד את האדמה בשמיטה, כמו בכל מקום אחר מחוץ לארץ[6].

תוקף מצוות שמיטה בימינו

ישנו נידון האם המצוה תקפה בזמנינו מהתורה. נידון זה תלוי במחלוקת האם "קדושה שניה קידשה לעתיד לבוא", כלומר: האם מאז שיבת ציון קדושת ארץ ישראל לא בטלה ודי בכך בשביל להחיל את המצוה מן התורה, או שמא קדושתה פקעה כשישראל גלו. וכן תלוי במחלוקת נוספת, האם מצות שביעית נוהגת מהתורה רק בזמן שרוב עם ישראל בארצו.

למעשה, שיטה אחת גורסת כי מצות שמיטה בזמנינו היא מהתורה. דעה זאת מבוססת על הבנה אחת של דברי הרמב"ם, ותמך בה בין השאר הנצי"ב מוולוז'ין (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין)[7].

אך הדעה המקובלת בהלכה שתמכו בה בית הלוי (הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק), החזון איש והראי"ה קוק המסתמכים על רש"י, בעלי התוספות, הרמב"ן, הרשב"א ועוד ראשונים רבים, שמצוות השמיטה בימינו היא מדרבנן. שכן אף כי להלכה "קדושה שניה לא בטלה", בדומה למצוות היובל, יש צורך בישיבת רוב עם ישראל בארץ ישראל כדי לחייב במצוות השמיטה מהתורה, או אף שיכירו איש את נחלת אבותיו[8].

אף שלרוב הפוסקים שמיטה בזמנינו היא מדרבנן, ניתן לה תוקף כשל תורה, או שנחשבת כמצוה ש"עיקרה מהתורה"[9]. ישנה דעה ששמיטה בזמן הזה היא מידת חסידות בלבד, דעה זו אינה מקובלת להלכה, אך משמשת את מצדדי היתר המכירה כסמך לשעת הדחק.

איסורי השמיטה והיתר המכירה

היתר המכירה מבוסס על כך שהאדמה החקלאית נמכרת לגוי, ועל כן חלים עליה הדינים של אדמת גוי. למכירה שלוש מטרות:

  1. לגרום שהתוצרת לא תהיה קדושה בקדושת שביעית, כדי שיהיה ניתן לסחור בתוצרת, שיהיה ניתן לייצאה לחוץ לארץ ושהצרכן לא יצטרך לשמור אותה בקדושת שביעית.
  2. לאפשר עבודה בשדה, של יהודים או לפחות של גויים.
  3. לגרום שלא יחול על התוצרת החד-שנתית גזירת ספיחין, כדי שהיא תהיה מותרת לאכילה.

לגבי כל אחת ממטרות אלה, ישנה מחלוקת האם שייכותו של השדה לגוי פותרת את הבעיה:

  • בעניין קדושת שביעית של הפירות: נחלקו תנאים האם יש קנין לגוי להפקיע בארץ ישראל חיוב תרומות ומעשרות, ונפסק להלכה שאין לגוי קנין להפקיע חיוב זה. אך בסוריא, שיש לה דין של "כיבוש יחיד", נפסק שיש לגוי קנין להפקיע חיוב תרו"מ. דעת ספר התרומה שכיום שחיוב תרומות ומעשרות הוא רק דרבנן[10] הרי זה כמו סוריא, והגוי מפקיע בכל ארץ ישראל חיוב תרומות ומעשרות. באחרונים, למדו מדבריו שכך זה גם לגבי שמיטה שהיא מדרבנן בזמנינו. אולם למעשה, לגבי תרומות ומעשרות נפסקה ההלכה בצורה מוחלטת שלא כשיטת ספר התרומה, כך שקרקע בבעלות גוי חייבת בתרומות ומעשרות (שלא בשנת השמיטה, כשישראל גמר את מלאכת היבול), וממילא גם לענין מצות שמיטה, נפסק ש"אין קנין לגוי להפקיע" את קדושת הארץ.
על פי האמור, שיטת המבי"ט ובנו המהרי"ט (רבי יוסף מטראני), שהפירות והירקות הגדלים בשדה של גוי קדושים בקדושת שביעית. לעומת זאת, שיטת רבי יוסף קארו בספרו "כסף משנה"[11] על פי הרמב"ם[12], שהתוצרת החקלאית של שדה גוי אינה קדושה בקדושת שביעית.
למעשה, היישוב הישן בירושלים נהג כשיטת רבי יוסף קארו, אך הרידב"ז (הרב יעקב דוד וילובסקי) והחזון איש (רבי אברהם ישעיהו קרליץ) פסקו כשיטת המבי"ט וכך למעשה נהוג בבני ברק. בסוף ימיו הוביל הרב יוסף שלום אלישיב את הגישה שגורסת כי יש בפירות של גויים קדושת שביעית, בעוד שהעדה החרדית ותומכי היתר המכירה טוענים שאין בפירות של גויים קדושת שביעית.
עוד נחלקו הב"י והמבי"ט, האם יבול משדה נכרי בשנת שמיטה, חייב בתרומות ומעשרות, המבי"ט פטר יבול נכרי בשמיטה, והב"י חייב יבול נכרי בתרומות ומעשרות, ואף החרים את הנמנעים מלעשר יבול זה[13].
  • לגבי איסור העבודה בשביעית - לשיטת הרמב"ם האמורה שכשהקרקע בבעלות הגוי היא מופקעת מקדושתה, שיטת מנחת חינוך שלדעתו גם אין איסור עבודה בקרקע בשביעית, אולם הכסף משנה כתב שיש איסור עבודת קרקע, ורק הפירות לא קדושים.
למעשה, לגבי איסור העבודה בשביעית, ישנן גישות שונות בקרב התומכים בהיתר המכירה. לפי השיטה המקלה, פוסקים כשיטה שבשדות גויים לא חלה השמיטה כלל, וממילא מותר ליהודי לעבוד בשדה. גישה אחרת גורסת ששמיטה חלה בשדות של גויים, אולם הגוי אינו מצוה על השמיטה והיהודי אינו חייב למנוע ממנו לעבוד בשדה של גוי, ולכן את העבודות בשדה על הגויים לעשות. בנוסף, התומכים בהיתר המכירה גורסים שבמלאכות דרבנן ניתן להקל, מכיון ששמיטה כולה היא בימינו מדרבנן, ועל כן ניתן לעשותם על ידי יהודי. הרב שאול ישראלי טען[14] שהמתירים לא התירו את כל ארבעת המלאכות שמקורן בתורה: זריעה, זמירה, קצירה ובצירה. לעומת זאת, הרב שלמה זלמן אוירבך טען שהרבנים המתירים התירו לגמרי קצירה ובצירה מאחר שקדושת שביעית פקעה, ובתנאי שהקצירה והבצירה אינן נעשות לצורך הקרקע או האילן אלא רק בשביל הפירות[15].
  • לגבי גזירת ספיחין, ישנה הסכמה גורפת כמעט, שהיא אינה חלה על שדות של גויים שעובדו על ידי גויים[16]. אמנם, הרדב"ז כתב שבמקרה שישראל עבד באיסור בשדה של גוי, יש את איסור ספיחין. ולכן רק כשהיהודי עובד בהיתר, לפי אחת השיטות בסעיף הקודם, התוצרת החד-שנתית מותרת באכילה. המתנגדים להיתר המכירה טוענים שייתכן כי איסור ספיחין חל על פירות שגדלו בשדה גוי, אם עבודת הקרקע אורגנה על ידי יהודי, או אם יש חובה על הגוי למכור את התוצרת ליהודי[17]. בנוסף, המתנגדים להיתר המכירה חוששים שמא גם במקרה שישראל עשה באיסור מלאכות מדרבנן חל על הגידולים איסור ספיחין[18]. הרב זלמן נחמיה גולדברג כותב שאיסור ספיחין לא חל כלל על פירות שאינם קדושים בקדושת שביעית, כך שמי שסובר שפירות גוי אינם קדושים בקדושת שביעית לא צריך לחשוש לספיחין[19].

אופן ביצוע המכירה

אחת הבעיות המרכזיות של היתר המכירה של שמיטה לעומת שאר ההיתרים הנוגעים למכירה לגוי, היא שיש איסור למכור קרקע בארץ ישראל לגוי, מהפסוק לא תחנם. בעיה אחרת, הקיימת גם בהיתרים אחרים היא שעל מנת שהמכירה תחול יש צורך בכך שהמוכר באמת ובתמים יתכוון למכור את הקרקע, דבר הנקרא בלשון ההלכה "גמירות דעת". מגוון של פתרונות שונים ואף סותרים נתנו לבעיית "לא תחנם", תוך דאגה להשגת גמירות דעת של המוכר. פתרונות אלו כוללים:

  • טענה כללית שמכיון שהמכירה נועדה לחזק את ההתיישבות בארץ ישראל האיסור של לא תחנם אינו חל[20].
  • טענה בדעת המהרש"א שמכירה חזרה לגוי של קרקע שקנו מגוי אינה אסורה[21].

פיתרונות הנוגעים לאופן המכירה:

  • מכירה לזמן מוגבל. פתרון זה שימש בשמיטת תרמ"ט ותמך בה הרב יצחק אלחנן ספקטור[22]. על מנת להדגיש שהמכירה היא אכן מכירה מלאה, נרשם בחוזה המכירה שיש רשות לקונה לחפור בשדה בורות שיחין ומערות ולעשות בו כל שינוי[23]. מצד שני, רישום זה ספג ביקורת בטענה שהיא מעמידה בספק את גמירות הדעת של המכירה, שכן אין כל כוונה שהגוי יחפור בשדה וספק אם מישהו יאפשר לו זאת[24]. בפועל המכירה נעשית לשנתיים, כיוון שקדושת פירות שביעית ממשיכה חודשים רבים לתוך השנה שאחרי שנת השמיטה.
  • מכירה של העצים על מנת שהגוי יקצץ אותם, יחד עם האדמה שהעצים יונקים ממנה (אך לא הקרקע שתחתיה). פתרון זה מבוסס על כך שמותר למכור לגוי עפר ועצים המיועדים לכריתה. פתרון זה משמש ביחד עם המכירה לזמן מוגבל באופן שהגוי הוא זה שבוחר האם לקצץ את העצים ורק אם הגוי אינו מקצץ אותם המכירה חלה[25] פתרון זה הוצע בשנת השמיטה תרנ"ו והוסכם גם על ידי חלק מהרבנים שהתנגדו בתוקף להיתר שהונהג בשנת תרמ"ט.
  • מכירה מוחלטת של הקרקע לזמן בלתי מוגבל, עם אופציה לקנות בחזרה את הקרקע לאחר השמיטה[26].

בחירת הקונה:

  • מכירה של הקרקע לידי אדם שאיננו נחשב עובד עבודה זרה, שכן לפי דעות מסוימות האיסור אינו חל על גויים שאינם עובדי עבודה זרה. בהתאם לכך, בשמיטות הראשונות בקשו הרבנים שהמכירה תהיה דווקא לערבי (ישמעאלי)[21]. אמנם באחת השמיטות המכירה התבצעה לנוצרי מצרפת לבקשת הברון רוטשילד שהכירו. הרב שלמה גורן בהיותו הרב הראשי לישראל ביצע את המכירה לגוי שהיה בהליכי גיור והסכים לדחות את סיום הגיור לשנה על מנת להיות הבעלים של כל הקרקעות של ארץ ישראל עבור היתר המכירה.
  • מכירה לגוי שכבר יש לו קרקע משלו בארץ ישראל[27].

אחת הטענות נגד היתר המכירה הכללית, שהועלתה על ידי החזון אי"ש, הייתה שמכיון שהמכירה היא עבירה אם היא נעשית על ידי שליח היא אינה חלה על פי הכלל ההלכתי ש"אין שליח לדבר עבירה". כהתמודדות עם טענה זאת דאג הרב שלמה גורן שהחקלאים ימכרו את קרקעותיהם לרבנות הראשית והיא תמכור את הקרקעות שלה לגוי, באופן שאין במכירה שליחות. הרב ויטמן ביקש מאותה סיבה שנציג של כל קיבוץ יבצע את המכירה בפועל[28]. במכירה פרטנית, אך היה מי שדרש שכל חברי הקיבוץ יבצעו את הקניין[29].

טענה נוספת שהועלתה נגד היתר המכירה לאחר הקמת המדינה הייתה שהחוק במדינת ישראל אוסר מכירה ללא רישום בטאבו. כמענה לכך, בה' אב תשל"ט, לקראת השמיטה בשנת תש"מ, חוקקה הכנסת, ביוזמתו של הרב חיים דרוקמן[30], ובלחצו של הרב שלמה גורן, תיקון לחוק המאפשר ביצוע עסקת מקרקעין לצורך היתר המכירה, ללא תשלום האגרה וללא רישום בטאבו[31].

הצורך בהיתר

מקובל בהלכה שאין להשתמש בהיתרים גורפים שכאלו אלא כאשר יש צורך גדול לכך. לכן מוסכם כמעט על כל הרבנים מאז ייסודו של ההיתר במאה ה-19 ועד היום, כי השימוש בהיתר המכירה לגיטימי רק במקרה של צורך דוחק ביותר המחייב את השימוש בו. כך, כל הרבנים שפעלו על פי ההיתר ציינו את המציאות הדוחקת המחייבת שימוש בהיתר וציינו כי ההיתר ניתן רק לשנה ספציפית והתנאים ייבחנו מחדש בשנים הבאות. גם המתנגדים להיתר המכירה התייחסו ברובם לטיעון ההכרח וטענו כי המצב אינו מחייב שימוש בהיתר (הגם שלשיטת חלק מהם אין להשתמש בהיתר בשום תנאי).

הטענות לגבי הצורך בהיתר כללו:

  • שמירת השמיטה היא סכנה לחקלאים אשר חלקם עלולים למות ברעב בהיעדר מקור פרנסה. טענה זאת הופיעה כבר בשמיטת תרפ"ט, התגברה לאחר מכן עם הגידול ביישוב היהודי בארץ ישראל[32]. ונעלמה כמעט לגמרי לקראת סוף המאה ה-20, כאשר היקף החקלאות מהתל"ג נהיה קטן מאוד. המתנגדים להיתר המכירה, ובהם הנצי"ב, טענו שאין בו צורך קיומי כי ניתן לגייס תרומות לפרנס את המתיישבים. ממבט היסטורי טוען פרופ' פרידמן שהמתנגדים להיתר אכן צדקו בתקופה ההיא שכן כל ההתיישבות בארץ ישראל באותה תקופה הייתה סמוכה על שולחנו של הברון רוטשילד. הרב אהרון אורלנסקי, רבה של פתח תקווה, כתב לגבי שמיטת תרפ"ט שאין צורך בהיתר המכירה ודווקא המנוחה מעבודת הקרקע תאפשר לקרקע לנוח ולחקלאים להשקיע במשק החי[33].
  • הוברת השדות תפגע בחקלאות גם לאחר שנת השמיטה בשל אובדן קשרים מסחריים וכוח אדם.
  • שמירת השמיטה תביא לביטול ההתיישבות בארץ ישראל. טענה זאת מופיעה, למשל, במכתב של האדר"ת[34], ולאחר מכן מופיע רבות בדברי הרב קוק[35].
  • שמירת השמיטה תמנע הגעת תרומות למען יישוב הארץ, שכן התורמים ייראו במתיישבים בטלנים. במיוחד היה חשש מצד הרב שמואל מוהליבר שהברון רוטשילד לא יסכים לתמוך במושבות אם לא יעבדו את האדמה בשמיטה[36]. הנצי"ב, לעומת זאת, טען שאם ישמרו שמיטה כהלכתה יגיעו תרומות מספקות לתושבי המושבות שיחזיקו אותם בחיים וכי דווקא שמירת השמיטה תביא לזרם של תרומות.
  • עם הקמת מדינת ישראל, עלתה הטענה שיש צורך בשימוש בהיתר המכירה היות שהמדינה מוקפת אויבים ומחשש ממצור כלכלי.
  • טענה נוספת שעלתה בשנים יותר מאוחרות היא שללא היתר המכירה לא תוכל להתקיים חקלאות יהודית בארץ ישראל וקיום חקלאות יהודית הוא ערך חשוב[37].
  • שמירת שמיטה תפגע בייצוא החקלאי לאורך שנים בגלל אובדן לקוחות[38].
  • שמירת צביון השמיטה בתודעת היהודים והם לא יזלזלו בה בריש גלי. אי הזדקקות להיתר המכירה תגרום לרבים מהחקלאים לחלל אותה ותביא רבים מתושבי ישראל לקנות פירות האסורים באכילה בהיעדר מקור מזון אחר[39].
  • אי שימוש בהיתר המכירה תגרום לחקלאים לעבוד את האדמה באיסור[40].
  • חשש להתמוטטות מערכת הכשרות ללא שימוש בהיתר.

לעומת זאת, המתנגדים להיתר המכירה טוענים שהנזק הכלכלי בשמירת השמיטה אינו גדול ואינו מצדיק עקירת המצוה[41]. בנוסף, המתנגדים מנו את הטעמים הבאים מדוע לא כדאי להנהיג את היתר המכירה:

  • התרומות שהגיעו למושבות בארץ ישראל יתמעטו אם לא ישמרו שמיטה[42].
  • אי שמירת המצוה עלולה להביא מארה על הארץ[43].

טענות הלכתיות נגד היתר המכירה

  • איסור "לא תחנם" (האיסור לתת לגויים חנייה בקרקע ארץ ישראל).
  • ביטול, הלכה למעשה, של מצוות השמיטה.
  • חשש שיעשה שימוש בעתיד בהיתר המכירה ללא צורך, גם כאשר מצב החקלאים ישתפר.
  • נטען שאין תוקף למכירה מאחר שאין רישום בטאבו על הקרקעות ואין לה תוקף משפטי (להבדיל ממכירת חמץ שתקפה במטלטלין) ופעמים שמדובר בקרקעות מנהל שלא ניתנות למכירה כלל.
  • האפשרות שביצוע היתר המכירה יעשה בצורה "חובבנית". קרו מקרים שקיבוצים חתמו על היתר המכירה רק בתוך שנת השמיטה לאחר שכבר סיפקו ירקות לשדות.[דרושה הבהרה]

טיעונים הלכתיים נגדיים, בעד היתר המכירה

  • נטען שבזמן הזה איסור "לא תחנם" נוהג רק מדרבנן, כיוון שאין מתקיים התנאי של "כל יושביה עליה". וא"כ בעצם בימינו כל האיסור ענינו רק גזירת חכמים למנוע התיישבות גויים בארץ ישראל -ואיך ייתכן לומר שמכירת הקרקע לגוי, שנובעת מתוך רצון לחזק את ההתיישבות היהודית - תגרום לחיזוק אחיזת הגויים בארץ?
  • נטען שהאיסור מדאורייתא חל רק על מכירה לגוי שאין לו קרקע (חניה) בארץ ישראל ואילו המכירה היא לבעל קרקעות[44].
  • נטען שאיסור "לא תחנם" חל רק על עובדי עבודה זרה בעוד שהמכירה היא למוסלמי[46]
  • אמנם יש כאן "בריחה" מחיוב מצוות השמיטה, אך על ידי כך ימנע חילול פירות הקדושים בקדושת שביעית.
  • מצינו ש"הערמה" מותרת אפילו במצוות מדאורייתא (כגון מעשר שני), וכל שכן שאפשר לעשות הערמה בשמיטה בימינו, שנוהגת רק מדרבנן - שהרי כל תקנת רבנן היא כדי לשמש "זכר" לשביעית, וממילא גם אותה מכירה יכולה לשמש לצבור הרחב כתזכורת למצוות השמיטה המקורית.

כשרות תוצרת היתר המכירה

מוצר אחד, שתי כשרויות: מימין תפוצ'יפס מיבול חו"ל, בהכשר של הבד"ץ של העדה החרדית, ומשמאל תפוצ'יפס מיבול ארץ ישראל, על פי היתר מכירה, בהשגחת הרבנות המקומית נתיבות
תמונה זו מוצגת במכלול בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.

התומכים בהיתר המכירה סוברים שהתוצרת כשרה לאכילה. ישנם מהתומכים בהיתר המכירה אשר מעדיפים להחמיר על עצמם ולא לאכול מפירות היתר המכירה. בגלל ההתנגדות להיתר המכירה, ישנם כאלו אשר בכוונה אוכלים מהיתר המכירה כדי להראות שהתוצרת היא כשרה.

המתנגדים להיתר המכירה מעדיפים לא לקנות מתוצרת היתר המכירה ממספר סיבות:

  • הם חוששים לדעות שהירקות אסורים משום ספיחין, למשל אם למכירה אין תוקף או שבגלל העבודה של היהודי חלה גזירת ספיחין.
  • הם אינם רוצים לאכול פירות שלא הופקרו (הנקראות "שמור ונעבד").
  • הם אינם רוצים לחזק את אלו המסתמכים על היתר המכירה.
  • הם חוששים לשיטה שהפירות קדושים בקדושת שביעית ואינם רוצים למסור לידי המוכרים כסף אשר לא ישמרו אותו בקדושת שביעית[47].

לרוב הדעות של המתנגדים להיתר המכירה, פירות שלא חל עליהם איסור ספיחין מותר בדיעבד להשתמש בתוצרת של היתר המכירה וכך פסק הרב משה פיינשטיין, בניגוד לדעה אחרת לאסור, לגבי אתרוגים שהובאו מישראל משמיטת תשי"ג. בתשובותו של הרב פיינשטיין הוא כותב שהנימוק של סיוע לעוברי עבירה לא חל בנידון היתר המכירה מכיון שהחקלאים פועלים על פי רבנים שפסקו להם היתר[48]. הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (מבוסטון) פסק שלא לקנות מפירות היתר המכירה בארצות הברית, מכיון שכל ההיתר נקבע משום שעת הדחק וגם אם ליהודי ישראל מדובר על שעת הדחק, ליהודי ארצות הברית זה לא שעת הדחק[49].

תולדות ההיתר

התומכים בהיתר המכירה מוצאים שורשים להיתר כבר בדברי המבי"ט[50], המהרי"ט והרב ישראל משקלוב בעל פאת השולחן[51]. באמצע המאה ה-18 התיר הרב מרדכי רוביו, בעל "שמן המר", להסתמך על מכירה של כרם לנכרי כדי לעקוף את מצוות השמיטה[52]. אזכורים לשמירת שמיטה בארץ ישראל בעת החדשה נמצאו בעיתון הלבנון כ"א באדר תרכ"ג (1863), ובו מכתב פנייה מתושבי ירושלים לחברת כל ישראל חברים בראשות משה מונטיפיורי ובו בקשת עזרה ברישיון להקמת אחוזה ביישוב מוצא (קלאניא) ליישוב. במכתב הם מפרטים את שמירת השמיטה בשנת תרכ"א. בשנת תרל"ה פנה קרל נטר לרבי אליהו גוטמכר בבקשת היתר לעבוד בשמיטה באדמות מקוה ישראל. הרב גוטמכר הורה לו לשמור את השמיטה כהלכתה. אם כי באופן כללי היהודים שעבדו בחקלאות (כמו במוצא), עבדו בשדות הערביים המקומיים.

עם הקמת המושבות הראשונות בימי העלייה הראשונה, התעורר מצב בו יישובים שלמים של יהודים התפרנסו מחקלאות בארץ ישראל. בשנת תרמ"ב (1882), התקיימו רק פתח תקווה, מוצא ובית הספר החקלאי מקוה ישראל והם שמרו את השמיטה על ידי הימנעות מכל עבודות חקלאיות.

עם הגידול במספר המושבות, לקראת השמיטה בשנת תרמ"ט (1889), החל לחץ מצד חלק מחקלאי ארץ ישראל אשר חששו ששמירת השמיטה תשאיר אותם ללא מקור פרנסה. פקידי הברון רוטשילד פנו לרבני חובבי ציון: הנצי"ב מוולוז'ין, רבי שמואל מוהליבר מביאליסטוק ורבי מרדכי אליאשברג בבקשת היתר. הנצי"ב סירב להתיר, הרב מוהליבר והרב אליאשברג צידדו בהיתר מכירה, אך רצו את הסכמתו של הרב יצחק אלחנן ספקטור, שנחשב לגדול הדור. הרב ספקטור הצטרף להיתר, וכן הצטרפו אליו הרבנים ישראל יהושע טרונק מקוטנא[53] ושמואל זנוויל קלפפיש מוורשה. פסק ההלכה היה שניתן למכור את הקרקע לשנתיים לנוכרים ובאופן זה לעבוד את האדמה בשנת שמיטה, אך הרב ספקטור הורה שאת המכירה יערכו בהסכמת ועל ידי בית הדין שבירושלים. הרב מקוטנא סייג את היתרו בכך שכמעט ואין חקלאות בארץ ישראל ואין את ברכת השמיטה. רבני ירושלים האשכנזים, ובראשם הרב יהושע לייב דיסקין (מהרי"ל דיסקין) והרב שמואל סלנט סירבו להצטרף להיתר וקבעו כי אין להתחמק משמירת השמיטה, ואדרבא יש לשמוח על ההזדמנות לשמור את השמיטה. גם הרב מרדכי גימפל יפה מחובבי ציון התנגד להיתר באמרו שלא ייתכן שמיד בשמיטה הראשונה לאחר הקמת המושבות לא יקיימו את מצוות שמיטה[54]. עם זאת, רבני העדה הספרדית - הרב יעקב שאול אלישר והרב רפאל מאיר פאניז'יל תמכו בהיתר המכירה[55]. בנוסף, הרב ספקטור סייג את תמיכתו בכך שיהודים לא יעבדו בשדות בשנה זו. פקידי הברון רוטשילד השמיטו את דעתו זו, מה שגרר מכתב חריף מצד הרב ספקטור.

רוב המושבות פעלו בהתאם להיתר המכירה ועבדו את האדמה. אולם חלק מחקלאי פתח תקווה (שהיו נאמנים לרבני ירושלים) וחקלאי מזכרת בתיה (שהיו נאמנים לרב גימפל יפה) שמרו את מצוות השמיטה מבלי להסתמך על היתר המכירה. הדבר הביא לסכסוך חריף ביניהם לבין הברון רוטשילד, אשר ראה בהם עצלנים. לתמיכתם יצאו מספר רבנים, בהם רבי יהודה אריה ליב אלתר בעל ה"שפת אמת", הנצי"ב, הבית הלוי ובד"צ ירושלים בהקמת "ועד השמיטה", לסיוע כספי לאיכרים שלא הסתמכו על ההיתר. גם איכרי גדרה בהתחלה סירבו להסתמך על ההיתר, אך בלחצם של פקידי הברון הם נכנעו ולאחר מספר חודשים החלו לעבוד (אירועי שנת שמיטה ה זו נודעו גם בכינוי "פולמוס גדרה")[56]. הברון האשים את הרב מוהליבר באחריות לאיכרי מזכרת בתיה, ובין השניים חל סכסוך מר[57].

בשתי השמיטות הבאות, הפולמוס שכך ורבני ירושלים, הרב דיסקין והרב שמואל סלנט הביעו תמיכה בעל פה בהיתר מכירת העצים על מנת לקוץ על מנת להתיר עבודות שאסורות מדרבנן, פתרון שהוצע על ידי הרב נפתלי הרץ הלוי וסודר על ידו ובהמשך על ידי חתנו הרב יוסף צבי הלוי[58]. היתר זה הוסכם על ידי הרב דיסקין רק כהוראת שעה, ואף הרב נפתלי הירץ הסתייג מהיתר זה באמרו שנראה כהערמה, והוא הוסיף תיקונים לנוסח ההיתר. בשמיטה שלאחריה, בשנת תר"ע, הופסק גם היתר זה על ידי מתנגדי ההיתר ובראשים הרידב"ז.

כשעלה הראי"ה קוק לארץ, סמך גם הרב קוק ידיו על ההיתר, בגלל המצוקה הגדולה של היישוב החדש אשר פרנסתו הייתה תלויה בחקלאות. מולו התייצב הרידב"ז, רבה של צפת, אשר שלל את ההיתר. בעקבות כיבוש הארץ בידי בריטניה, הקים הרב קוק את הרבנות הראשית לישראל, ומאז ההיתר מיושם באמצעותה. אך קיבוצי פועלי אגודת ישראל, בהתאם לפסיקותיו של החזון איש שאף הוא התנגד להיתר, מיישמים פתרון חלופי של אוצר בית דין תוך הסתמכות על פסיקותיו המקילות יותר של החזון איש לגבי הלכות שמיטה. נוהג זה נמשך מאז בכל שנות השמיטה עד היום, על ידי הרבנות הראשית לישראל. כיום רוב היישובים החקלאיים בארץ ישראל משתמשים בהיתר המכירה, אך רוב החרדים אינם סומכים על ההיתר ומעדיפים לקנות בשנת השמיטה תוצרת חקלאית מערבים או מחו"ל. חלק מהיישובים החקלאיים הדתיים אימצו את "אוצר בית דין" כפתרון.

הרב עובדיה יוסף גם כן הורה להיתר המכירה, ויש הטוענים כי רבו הרב עזרא עטיה הסכים עמו[59], אך רבי בן ציון אבא שאול ורבי יהודה צדקה העידו שרבי עזרא עטייה היה מן האוסרים[60].

בסוף שנת 2007 ה'תשס"ז לקראת שנת שמיטה שחלה בשנת ה'תשס"ח דווח כי המדינה ביצעה את התהליך ההלכתי בנוגע להיתר המכירה שהקיף את קרקעות המושבים, הקיבוצים והחקלאים בישראל - ששטחם כ-1.75 מיליון דונם, ושווים מוערך בכ-70 מיליארד ₪[61].

פולמוס השמיטה בשנים תשס"א, תשס"ח

מאז ראשית הפולמוס ההיסטורי בסוגיה, ובעיקר מאז שנות ה-50, התפתחה בישראל חלוקה חברתית בין חרדים לציונים דתיים: רוב החרדים האשכנזים הקפידו שלא להסתמך על היתר המכירה וצרכו תוצרת חקלאית שמקורה ביבוא מחו"ל או מגידולים על קרקע שגם ללא המכירה אינה בבעלות יהודית. הציונים דתיים, וכן רבים מן החרדים הספרדים, לעומת זאת, הסתמכו על היתר המכירה, על כל פנים כצרכנים. לקראת שנת השמיטה בה'תשס"א התחולל שינוי במדיניות החרדית: לראשונה בהיסטוריה נעשה ניסיון להחיל את ההחמרה ההלכתית לא רק על צרכנים חרדים ועל חנויות המשרתות את הציבור החרדי, אלא גם על חנויות שלקוחותיהן אינם חרדים. העסקונה הליטאית יצאה בהתקפות חריפות נגד הרב הראשון לציון, הרב אליהו בקשי דורון, שפעל להמשך ההתבססות על היתר מכירה בישראל. באחת הכותרות בעיתון 'יתד נאמן' הליטאי נכתב 'בושה וגלימה', רמז לגלימה המסורתית שלובש הראשון לציון. הרב של תנובה, זאב ויטמן, הביע הסתייגות מהיתר המכירה הכללי של הרבנות הראשית ופעל לביצוע היתר מכירה פרטני לחלקות ספציפיות[62].

לקראת שנת השמיטה ה'תשס"ח, הרבנות הראשית החליטה לבזר את הסמכות לרבני הערים, כך שלרב העיר המקומי תהיה אפשרות לאפשר צריכת תוצרת של היתר מכירה, או שתינקט המדיניות המחמירה האוסרת תוצרת כזו.

ארגון רבני צהר, ארגון ציוני דתי, איים שיקים מערך כשרות חלופי למערך הכשרות של הרבנות הראשית, על מנת לתת מענה במקומות בהם הרבנות הראשית אינה מכירה בהיתר מכירה[63][64]. פרשה זו הסתיימה בכך שבג"ץ, בתשובה לעתירת ארגונים חקלאיים, פסל את החלטות הרבנות שנתנו אוטונומיה לכל רב מקומי לפסוק בעצמו בנוגע להיתר מכירה, וקבע כי בכל מקום בו יסרב הרב המקומי לתת היתרי כשרות המסתמכים על היתרי המכירה, על הרבנות הראשית למנות רב שיעניק תעודות כשרות[65]. בעקבות זאת החליטה הרבנות הראשית למנות מספר רבנים שיעניקו תעודות כשרות לתוצרת היתר מכירה בכל מקום שבו הרבנים המקומיים לא יעשו זאת.

בנוסף למחלוקת שפרצה בין החרדים הליטאים לארגונים דתיים לאומיים, באותה תקופה הופיעה חוברת "מן השורש", שנכתבה על ידי הרב יוסף יקותיאל אפרתי, מקורבו של הרב יוסף שלום אלישיב, ובה הוא תקף בחריפות את דעתם של המקילים בהיתר המכירה, כאשר בין היתר כוונתו הייתה אל הרב עובדיה יוסף, שבאותה שנה היה ראש המתירים.

בתגובה לדברים אלה, הופיעה באותה שנה חוברת אנונימית בשם "מחולת המחניים", שתקפה בצורה קשה את דרכו של הרב אפרתי, ובאופן מפורט יותר, את התנהגותם ויחסם של הרבנים המחמירים בעניין השמיטה, כלפי פסקו של הרב עובדיה יוסף. בעיתונות פורסם, כי מחבר החוברת הוא נכדו של הרב עובדיה יוסף, דבר שהחמיר עוד יותר את הפולמוס סביב הנושא.

דעות הרבנים בעניין היתר מכירה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: המידע בקטע זה חלקי, חלקו לא מגובה במקורות, והוא מתייחס לסעיפים שונים של ההיתר כמקשה אחת.

המתירים

המסתייגים

רבנים רבים מתירים להשתמש בהיתר מכירה בימינו, אך טוענים שהוא אינו הפתרון הראוי, ויש להעדיף עליו פתרונות אחרים כגון אוצר בית-דין.

  • הרב שמואל סלנט התנגד בשמיטת תרמ"ט, (1889) ואף חתם בכרוז על כך[91], אך הסכים להיתר מכירת האילנות שהוצע על ידי הרב נפתלי הרץ הלוי בשנת תרנ"ו (1896),[92] יחד עם המהרי"ל דיסקין. בשמיטת תרס"ג (1903) בתחילה נמנע מלהביע דעה[93][94], אך לאחר מכן בשיחה עם האדר"ת הסכים שיעשו כפי שנעשה בשמיטת תרנ"ו ע"פ הוראת מהרי"ל דיסקין[95], לקראת השמיטה תר"ע שוב התנגד להיתר[96].
  • הרב יהושע ליב דיסקין התנגד להיתר המכירה של שנת שהונהג בשנת תרמ"ט[97], אבל בשנת תרנ"ו הסכים להיתר מכירת האילנות שהציע הרב נפתלי הרץ הלוי[98].
  • הרב נפתלי הרץ הלוי - התנגד בשמיטת תרמ"ט, וכתב: "עד כמה הוקל בעיניהם, עד שנעשה כהיתר. ואוי לעיניים שכך רואות... מי יודע אחרית כוונת המחפשים היתר. ואף הכשרים והיראים שבהם, אינם רואים את הנולד"[99]. אולם בשמיטת תרנ"ו חתם על היתר מסויג - למכור לגוי את האילנות בלבד, על-דעת שהגוי יקצוץ את האילנות, כדי להתיר ייצוא וסחורה בפירות. בשמיטת תרס"ג חתם על היתר בהסכמת רבני ירושלים[100].
  • רבי אליעזר גורדון כתב שרוב הרבנים אוסרים ורק מעט מתירים, ואף כתב בקורת חריפה על רבי יצחק אלחנן ספקטור שהיה עליו להתייעץ עם עוד מגדולי הדור אם ראוי להתיר אפילו אם הלכתית יש לכך אפשרות דחוקה, מה גם שיש לפקפק על היתרו של רבי יצחק אלחנן[101][102].
  • רבי דוד ליב זילברשטיין, הרב זילברשטיין מתיר את עבודת הקרקע בשביעית משום חיי נפש, הוא מסביר שאין אפשרות לאגור מזון מהשנה הקודמת וגם אין אפשרות לייבא מזון ממדינות סמוכות (נכון לתקופתו ספרו יצא לאור בשנת תר"מ) והמצב קרוב לסכנת נפשות, אך אין בדבריו כל התייחסות להיתר המכירה.[103]
  • הרב מרדכי אליהו התיר אך כתב שההיתר הוא בדיעבד[104].
  • הרב יעקב אריאל: "האם רצון התורה שנמכור דרך קבע את אדמתנו לגויים, כדי לעקוף את מצוות השמיטה?! כידוע, מכירת הקרקעות מועילה רק למ"ד שביעית בזה"ז דרבנן, אך כשתתקיים השמיטה מדאורייתא לא ניתן יהיה להשתמש בדרך זאת... האם בטלה המצוה החשובה הזאת, שיישובנו בארץ מותנה בה, חלילה?!"[105]
  • הרב זאב וייטמן: "אין לראות בהיתר המכירה הלכה לדורות. היתר המכירה לעומת פרוזבול, היתר עסקא, מכירת חמץ וכו'. היתר המכירה מפקיע מצוה. היתר המכירה מפקיע קדושת א"י. הקושי בקיום שמיטה בעבר - לעומת ימינו. בעיות במכירה הנהוגה בימינו: בעלות-העל של מדינת ישראל, הערמה וגמירות דעת."[106]
  • הרב מאיר מאזוז בדרך-כלל מחמיר שלא להשתמש בהיתר מכירה, אבל קובע שאם מחירי אוצר בית-דין גבוהים מדי, יש להתחשב בציבור ולהתיר היתר מכירה לכתחילה[107].

האוסרים

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מסכת מעשר שני, פרק ד', משנה ה'
  2. ^ דף מ"ח עמוד א'
  3. ^ דף י"ז עמוד א'
  4. ^ פרק ב'
  5. ^ יעקב דוד רידב"ז, קונטריס השמיטה, תרס"ט, עמודים יא-יב.
  6. ^ ספר התרומות; הגר"א בביאורו על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"א, סעיף ו'.
  7. ^ הבנה זו ברמב"ם אינה מתאימה לנוסחאות כתבי היד של הרמב"ם, בהם כתוב במפורש שבזמן שאין היובל נוהג שמיטת הקרקעות גם היא אינה אלא מדברי חכמים
  8. ^ מוסכם כי היובל נוהג רק בזמן שרוב ישראל בארצם. ונחלקו תנאים (רבי וחכמים, גיטין ל"ו) האם שמיטה הוקשה ליובל, וגם בראשונים נחלקו איך לפסוק להלכה. ורבים פסקו להקל, כשיטת רבי, ובחזון איש היקל כי צירף גם שיטה שפסקה ש"קדושה שניה בטלה".
  9. ^ ספר השמיטה, עמוד מז, בשם המהרי"ל דיסקין.
  10. ^ דעת הרמב"ם (הלכות תרומות, פרק א', הלכה כ"ו) ושולחן ערוך, יורה דעה, סימן של"א, סעיף ב', ואף שדעת רש"י, תוספות, הראב"ד והטור שחיובם מן התורה גם בזמן הזה, הרמ"א שם מביא דעה זו ומסיים שלא נהגו כמותה.
  11. ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ד', הלכה כ"ט
  12. ^ שיטת הרמב"ם שמה שכתוב שהגוי לא מפקיע את קדושת הארץ, זה רק אם חזר ישראל וקנה את הקרקע מהגוי, שאז הקרקע חוזרת לקדושתה. אך קרקע בבעלות גוי אינה קדושה: ”גוי שקנה קרקע בארץ ישראל לא הפקיעה מן המצוות אלא הרי היא בקדושתה, לפיכך אם חזר ישראל ולקחה אינה כיבוש יחיד אלא מפריש תרומות ומעשרות” (משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות תרומות, פרק א', הלכה י')
  13. ^ בפשוטו נחלקו 'לשיטתם', שלמבי"ט זה קדוש - ולכן פטור מתרו"מ כמו כל יבול שביעית. ולב"י זה לא קדוש ולכן גם חייב במעשרות. אולם חזון איש (סימן ט אות יח) כתב שאין הנידונים תלויים זה בזה בהכרח, כי יתכן לפטור כל יבול של שמיטה גם אם אינו קדוש וגם אם אינו הפקר, ומאידך, יתכן לחייב יבול נכרי גם אם הוא קדוש, כי אולי רק יבול שהוא הפקר פטור מתרו"מ בשמיטה, והנכרי אינו חייב להפקיר את גידולי קרקעותיו. מהרשד"ם הביא את החרם של הב"י גם לגבי קדושה בפירות נכרים, שאין לנהוג כן. אולם רוב האחרונים הביאו חרם זה רק לגבי מי שלא מפריש תרומות ומעשרות, ויש שהעידו שהבית יוסף עצמו חזר בו מחרם זה.
  14. ^ התורה והמדינה, ד', עמודים קסא-קעב.
  15. ^ התורה והמדינה, קובץ ד', עמוד ק"פ.
  16. ^ ”עכו"ם שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית פירותיה מותרין, שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה, והעכו"ם אינן מצווין על השביעית כדי שנגזור עליהם” (משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק ד', הלכה כ"ט)
  17. ^ אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קמה; הרב זלמן נחמיה גולדברג כתב שבמצב כזה לא חל איסור ספיחין, שם עמוד קנז.
  18. ^ אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קמה.
  19. ^ אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קנז; אך הרב וייסמנדל חלק עליו, שם עמוד קמו.
  20. ^ ספר השמיטה, עמוד ק"ח.
  21. ^ 21.0 21.1 ספר השמיטה, עמוד קט.
  22. ^ ספר השמיטה, עמוד סא.
  23. ^ ספר השמיטה, עמוד עו.
  24. ^ מכתב של הרב זאב ויטמן, אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קנב.
  25. ^ ספר השמיטה, עמוד עה.
  26. ^ אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קנד.
  27. ^ ספר השמיטה, עמוד קח.
  28. ^ אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קנ.
  29. ^ הרב מנחם מאיר ווייסמאנדל, אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קנה.
  30. ^ הצעת החוק מח"כ הרב חיים דרוקמן
  31. ^ פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל, כרך י"ב, עמוד 295.
  32. ^ אגרות הראי"ה, כרך א', עמוד שנז.
  33. ^ תקות אהרן, ז', עמוד ב' וח' עמוד א'; נראה שבשמיטת תרס"ג הוא סבר אחרת, לפי עדותו של האדר"ת, אגרות הראיה חלק א', נוספות ט'.
  34. ^ "אבל ההפסד לא יתואר, אינו משום חיי נפש של האיכרים, אשר גם כן יעלו ליותר משלוש מאות בתי אבות (משפחות) הי"ו, רק פשוטו כמשמעו שכל היישוב יתבטל לגמרי באין שום שם וזכר לו חלילה." אגרות הראי"ה, חלק א, נוספות ט.
  35. ^ למשל באגרות הראי"ה, כרך א, עמוד שסא: "אמנם אני הנני בעניי מן המתירים, בשביל תקון יישוב ארץ הקודש".
  36. ^ יוסי צינדוביץ הרב שמואל מוהליבר והקונגרס הציוני הראשון, הצופה, 3 ביוני 2004.
  37. ^ הרב שלמה אבינר, עיטורי כהנים (תשרי התשס"ח, עמוד 9): "אמר לי הוגה דתי אחר: כיוון שהשמיטה אינה נוחה, יש לפתור את הבעיה על ידי הקמת מדינה תעשייתית. כאשר סיפרתי על כך לרבנו הרב צבי יהודה, הוא הזדעזע מאוד. כיצד יעלה על הדעת לבטל את החקלאות בארץ ישראל?!". וגם עמוד 24.
  38. ^ הרב שלמה אבינר, עיטורי כהנים, תשרי התשס"ח, עמוד 20, טענה משנת תשל"ג.
  39. ^ על הלוחמים נגד "היתר המכירה" בשביעית, הרב משה צוריאל.
  40. ^ היתר המכירה, מאתר הלכה יומית מפסקי הרב עובדיה יוסף, בשם הרב שלמה זלמן אוירבך לגבי שמיטת ה'תשנ"ד.
  41. ^ שופר, תשרי תשס"ח, עמוד 9.
  42. ^ שו"ת משיב דבר, סימן נ"ו עמוד 116-117.
  43. ^ הנצי"ב בשו"ת "העמק דבר", והרידב"ז.
  44. ^ הראי"ה קוק, שבת הארץ, באתר היברובוקס
  45. ^ איסור מסירת שטחים ללא יהודים בארץ ישראל, באתר www.yeshiva.org.il
  46. ^ תירוץ זה הובא על ידי הרב קוק (שו"ת משפט כהן, סימן סב) בהתבסס על הבנה בדברי הבית חדש (חושן משפט, סימן רמט). מאוחר יותר התברר שהבנה זו הסתמכה על נוסח משובש, מעשה ידי הצנזורה הנוצרית, ובאמת בדברי הב"ח מפורש שלא כך.[45]. אמנם הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק י יורה דעה סימן מא) כתב שזו הייתה דעת הראשונים (שו"ת הרשב"א חלק א סימן ח, המאירי עבודה זרה כ, א)
  47. ^ קונטריס השמיטה, עמוד יב.
  48. ^ אגרות משה, כרך א', סימן קפ"ו.
  49. ^ אור ישראל, כסלו תשס"ב, עמוד קמג.
  50. ^ תשובות חכמי צפת בעניין השמיטה.
  51. ^ הרב צבי יהודה קוק, עיטורי ירושלים, תשרי התשס"ח, עמוד 3.
  52. ^ שופר, תשרי תשס"ח, עמוד 10.
  53. ^ שו"ת ישועות מלכו, יו"ד סימן נ"ג, עמוד 43.
  54. ^ ”כי איך שתהיה ההלכה קבועה בעניין השמיטה בזמן הזה, דאורייתא או דרבנן, ראויים ומחויבים אנו לקיימה בזה עכ"פ בשמיטה הראשונה אשר זכינו למושבות, ולתת לנו יתד במקום קודשו” ("החבצלת" תרמ"ט, גיליון 34).
  55. ^ היתר המכירה, באתר הלכה יומית - מפסקי הרב עובדיה יוסף. שם כתוב שההיתר התחיל מהרבנים הספרדים והרבנים האשכנזים הצטרפו אליו.
  56. ^ ראו חבצלת י"ב אב תרמ"ט. הצפירה גיליון 10 תרמ"ט.
  57. ^ הרב שמואל מוהליבר זצ"ל ומזכרת בתיה באתר דעת.
  58. ^ ספר השמיטה, עמוד ס'.
  59. ^ ילקוט יוסף עמ' תרט"ו מהדורת תש"ס
  60. ^ גלאט - מדריך הכשרות לפסח ולכל ימות השנה. בהוצאת בד"ץ שארית ישראל. מהדורה ט"ז, בני-ברק, ניסן ה'תש"ס.
  61. ^ קובי נחשוני, היתר המכירה יצא לדרך, באתר ynet, 5 בספטמבר 2007
  62. ^ צהר ל"ב, הרב זאב ויטמן, היתר המכירה בשמיטה תשס"ח - שינויים וחידושים.
  63. ^ קובי נחשוני, יוזמה: מערך כשרות עוקף רבנות, באתר ynet, 28 בספטמבר 2007
  64. ^ יאיר שפירא, ‏הופכים את הבאסטה, באתר בשבע - ערוץ 7
  65. ^ בג"ץ עם רבני צהר, באתר nrg‏, 24 באוקטובר 2007
  66. ^ שמחה לאי"ש, יורה דעה כו, דף קז-קט
  67. ^ שו"ת ישועות מלכו, יורה דעה, סימן נג.
  68. ^ בשו"ת אבני נזר, יור"ד, ב תנח.
  69. ^ משה אריאל פוס, תשובת בעל "אבני נזר" בעניין היתר מכירה בשמיטה - השלמות והבהרות ע"פ כתב היד, באתר קובץ תורני המעין, ‏טבת תשע"ז
  70. ^ במבוא לספרו שבת הארץ. עם זאת, הרידב"ז מעיד בהקדמה לפירושו על ספר 'פאת השולחן, כי הרב קוק בכה לפניו על שנאלץ ליתן ידו בעד ההיתר, והוא שמח שיצאו נגדו, משום שאין רצונו שההיתר ייהפך לדבר גורף. כן כתב בהקדמה לספרו 'קונטרס השמיטה', כי הרב קוק מיצר על שההיתר התקבל בצורה גורפת, שכן בעיקרון לא רצה להתיר אלא לשעתו בלבד
  71. ^ בתשובה משנת תרס"ג להרב ריינס. התשובה הודפסה בתשובות הרב שמואל מוהליבר ובספר חקרי הלכות דף מו.
  72. ^ יהושע בן מאיר, אוצר בית דין או היתר מכירה, באתר www.daat.ac.il
  73. ^ 73.0 73.1 אחיעזר ארקין, הרב שמואל מוהליבר ומזכרת בתיה, אתר דעת.
  74. ^ הובאה תשובתו בשו"ת ישועות מלכו, יורה דעה, סימן נה.
  75. ^ אמנות עתיך, מכון התורה והארץ, גיליון 69 (שבט-אדר תשס"ז), עמ' 14.
  76. ^ ספר השמיטה, עמ' נט-ס; בצאת השנה, עמ' נה; הרב שלמה יוסף זוין, שמיטה, סיני, כרך מד (תשרי - אדר ב' תשי"ט), עמ' רצח; הרב משה פטרובר, האם אין דוחק בהיתר המכירה לדעת המתירים?, המעין, גיליון 215 (תשרי תשע"ו), עמ' 53.
  77. ^ 'הלבנון' ח' אייר תרמ"ב [מיינץ שנה 19 גיליון טו] עמ' 119
  78. ^ אוצרות יוסף קונטרס שביעית בזמן הזה, וילנא תרפ"ח עמ' 90 - 102
  79. ^ שו"ת בית יצחק ח"ב סי' קכא
  80. ^ היתר המכירה, באתר הלכה יומית - מפסקי הרב עובדיה יוסף. שם כתוב שההיתר התחיל מהרבנים הספרדים והרבנים האשכנזים הצטרפו אליו.
  81. ^ "פירות שביעית", עמ' רא
  82. ^ ראו מכתביו שהודפסו באגרות ראיה, א' ב'נוספות', איגרת ט, י [עמ' שעז-שעח].
  83. ^ שו"ת הר צבי זרעים ח"ב סי' מו-נב
  84. ^ בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ח' יורה דעה סימן כ"ח, אות ג') כותב: "הדבר ידוע שאלו שלא סומכים על המכירה הם רק מיעוטא דמיעוטא".
  85. ^ פסקים וכתבים זרעים סי' מז, נ, נג. וראו פסקים וכתבים ג' סי' עב, שם הסתייג מ'אוצר ב"ד'
  86. ^ ]"הפולמוס מסביב להיתר המכירה", בהקדמה ל'מדריך שמיטה תשמ"ז', ונדפס מחדש ב'קטיף שבעית', תשס"ז
  87. ^ השגותיו נמצאו בעזבונו ונדפסו בתחומין כרך ז'
  88. ^ יביע אומר ח"י יו"ד סימנים לז - מג
  89. ^ ילקוט יוסף הלכות שביעית פרק כה
  90. ^ בספרו דבר השמיטה
  91. ^ אתר בית הספרים הלאומי
  92. ^ דיון ומקורות
  93. ^ ספר השמיטה, הרב יחיאל מיכל טוקצינסקי, עמ' נט - סב
  94. ^ מכתב האדר"ת משנת תרס"ב, ספר "הוראות שעה" פרק ל"א, עמ' קט"ז
  95. ^ מכתב האדר"ת סיון תרס"ב, ספר "הוראות שעה" פרק ל"ב, עמ' קכ"ה
  96. ^ דיון נרחב בעמדת רש"ס לקראת שמיטת תר"ע
  97. ^ תשובה שנדפסה בספר השמיטה סימן ע
  98. ^ מכתבו של הגרנ"ה [מתאריך כ"ז אלול תרנ"ה] התפרסם ב'שערי ציון' שנה י"ח, תרח"ץ, חוברת ד-ז. וראו 'הוראות שעה' מחתנו הגר"י הלוי, פרק יב.
  99. ^ 99.0 99.1 99.2 גלאט - מדריך הכשרות לפסח ולכל ימות השנה. בהוצאת בד"ץ שארית ישראל. מהדורה ט"ז, בני-ברק, ניסן ה'תש"ס. עמ' 209--215
  100. ^ מכתבו של הגרנ"ה [מתאריך כ"ז אלול תרנ"ה] התפרסם ב'שערי ציון' שנה י"ח, תרח"ץ, חוברת ד-ז. וראו 'הוראות שעה' מחתנו הגר"י הלוי
  101. ^ תשובות רבי אליעזר מהדורה חדשה, תש"ע, עמ' תר"ס-תרס"ו
  102. ^ דבריו של רבי אליעזר גורדון לא נכתבו במענה לשאלה הלכתית אלא במענה לשאלה באלו מושבות לתמוך בשנת השביעית, לכן למרות שביקר בחריפות את ההיתר וכתב שיש לפקפק בו הלכתית, אין בדבריו הכרעה הלכתית מפורשת לאיסור.
  103. ^ שבילי דוד חלק ד' יורה דעה, באתר הברובוקס
  104. ^ מאמר מרדכי סי' טז
  105. ^ הרב יעקב אריאל, מאמר באתר ישיבה
  106. ^ כל אלה כותרות פרקים ותת-פרקים בספר "לקראת שמיטה ממלכתית במדינת ישראל", ה'תש"ס. לכל כותרת יש פירוט נרחב. עמ' 28--49.
  107. ^ הגר"מ מאזוז: "אם יהיה יקר, נתיר היתר מכירה לכתחילה". בחדרי חרדים, ב' שבט ה'תשע"ז.
  108. ^ שו"ת משיב דבר ב נו
  109. ^ בית הלוי ג א
  110. ^ עין התכלת לב
  111. ^ שו"ת דברי מלכיאל חלק ז' סימן מ"ט
  112. ^ מיר-אנציקלופדיה של גלויות, תשכ"ג, עמ' 65
  113. ^ שו"ת זכר שמחה סימן רט"ז
  114. ^ קונטרס תוספת שביעית
  115. ^ עמדתו פורסמה, בין השאר, במאמרו "תוקפו של היתר המכירה לשמיטה עם תקומת המדינה", נדפס במקור בהצופה, י"ב מרחשון תשמ"ז, עמ' 8. וכן ב'תורת המדינה' עמ' 452-454)
  116. ^ בתוך ספרו שו"ת אור לציון. מצוטט ב"גלאט" (לעיל).
  117. ^ בתוך ספרו "קול יהודה", דף קלא: "מאמר לכבוד שומרי שביעית - גיבורי כוח עושי דברו", ושם בשער ההלכה שיעור ב, וכן בתשובתו שבספר "עוטה אור" סימן יד. בשם הרב יעקב חיים סופר (הנין). מצוטט ב"גלאט" (לעיל).
  118. ^ מכתב לרב ע' טולדנו, בעל "עוטה אור". מצוטט ב"גלאט" (לעיל).
  119. ^ עדות של הרב בן ציון אבא שאול ושל הרב יהודה צדקה, מצוטט ב"גלאט" (לעיל).
  120. ^ ערוך השולחן העתיד, סימן טו, אות ט. מוזכר בילקוט יוסף הלכות שביעית מהדורת תשע"ה עמוד תשסט.
  121. ^ עדות של הרב ראובן סופר. מצוטט ב"גלאט" (לעיל).
  122. ^ ס"ס כב
  123. ^ במכתבו לרבי נחום ויידנפלד שהודפס בספר 'פאת השולחן בית רידב"ז' הוא מספר שכתב מכתב תוכחה לרב קוק על שהוציא היתר, כמו כן כתב שהוא נותן את הסכמתו לחתום את שמו כמסכים על קונטרס השמיטה של הרידב"ז.
  124. ^ בקונטרס קדושת שביעית שחיבר
  125. ^ דבר שאול, עמודים 31-48
  126. ^ קונטרס 'קול התור'
  127. ^ עמק הלכה סימן כ"ב בתוך חידושי הגאון רבי יעקב אורנשטיין
  128. ^ במכתב לרבי נחום ויידנפלד הוא כותב שמסכים עם דבריו ודברי הרידב"ז המכתב הודפס בספר 'פאת השולחן בית רידב"ז'
  129. ^ 129.0 129.1 129.2 129.3 מכתב באתר אקטואליק
  130. ^ ראו בספרו קונטרס השמיטה, תרס"ט.
  131. ^ קונטרס 'שלש תשובות'
  132. ^ קרבה שנת השבע אתר צעירי חב"ד
  133. ^ בספרו שמיטה כהלכתה, קונטרס היתר מכירה לנכרי.
  134. ^ "היתר המכירה בשביעית לאחר קום המדינה" בתוך אפיקי נחלים כרך ה' נחלים תשל"ג


שמיטה ויובל
מצוות השביעית שמיטת קרקעות • מלאכות שביעית • שמיטת כספים • פרוזבול • מצוות הקהל • שביעית בזמן הזה
פירות שביעית חנטה ולקיטה • איסור שמור • איסור נעבד • איסור סחורה • איסור ספיחין • דמי שביעית • ביעור שביעית • שלש ארצות לשביעית
מצוות היובל ספירת שנות היובל • שנת היובל • גאולת קרקע • בתים ושדות בתקופת היובל • מצוות הענקה
פתרונות הלכתיים יבול שישית • זריעה מוקדמת • יבול חו"ל • מצע מנותק • אוצר בית דין • היתר מכירה • יבול נוכרי • פח שמיטה
ארגונים קרן השביעית • אוצר הארץ • ועדת שמיטה • שמיטה ישראלית
מקורות מסכת שביעית • ספרות על שנת השמיטה

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31564366היתר מכירה

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=היתר_מכירה&oldid=2645849"