היסטוריה של לונדון
ההיסטוריה של העיר לונדון נמשכת כ-2,000 שנה. מיישוב קטן בקצה האימפריה הרומית גדלה העיר והפכה לאחת הערים הגדולות והחשובות בהיסטוריה. במהלך תולדותיה הייתה לעיר בירה של ממלכה ושל אימפריה, עיר נמל מרכזית ומרכז שלטוני בינלאומי, מרכז מדעי חשוב, וגם מוקד תרבותי וכלכלי חובק עולם. למרות תלאות קשות שעברו עליה, שכללו מגיפות, שריפות, הפצצות אוויריות ופיגועי טרור, הייתה לונדון ועודנה אחת הערים המשפיעות והמרתקות בעולם כולו.
לונדון ההיסטורית ואגדות בדבר ייסוד העיר
| היסטוריה של בריטניה | ||
|---|---|---|
| תקופות היסטוריות | בריטניה הפרהיסטורית • בריטניה הרומאית • בריטניה בימי הביניים • הפטרכיה • אנגליה הסקסונית • אנגליה הנורמנית • הרנסאנס האנגלי • העידן האליזבתני • בריטניה המודרנית • תקופת ההשכלה הסקוטית • האימפריה הבריטית • מהפכת החקלאות הבריטית • המהפכה התעשייתית • היסטוריה של הממלכה המאוחדת | 
|
| היסטוריה של אזורים | היסטוריה של אנגליה • היסטוריה של סקוטלנד • היסטוריה של צפון אירלנד • היסטוריה של ויילס • היסטוריה של לונדון | |
| היסטוריה של מוסדות | היסטוריה של החברה הבריטית • היסטוריה של הצבא הבריטי • היסטוריה של הכלכלה הבריטית • היסטוריה של החוקה הבריטית | |
על פי אגדה המופיעה לראשונה ב"היסטוריה בריטונום" (Historia Britonum) שנכתבה על ידי נניוס במאה התשיעית ומוזכרת מאוחר יותר בכרוניקה שנכתבה על ידי ג'פרי ממונמות' במאה ה-12: "ההיסטוריה של מלכי בריטניה" (Historia Regum Britanniae), נוסדה העיר לונדון על ידי ברוטוס הטרויני, אשר הקים במקום עיר בשם "טרויה החדשה" או "טרינואנטום" (Trinovantum). אין עדויות היסטוריות כלשהן לסיפור זה, אולם סיפור זה מנסה להסביר עובדות היסטוריות, שכן באזור לונדון התגורר בתקופת הברזל שבט ה"טרינובנטים". ג'פרי מזכיר בספרו את יורשיו של ברוטוס, המלכים המיתולוגיים של בריטניה, ובהם המלך לוד בן הלי, אשר על פי ספרו של ג'פרי בנה מחדש את העיר ושינה את שמה ל"עירו של לוד" - "קארלודאין" (CaerLudein), שם, אשר לדברי ג'פרי, עוות עם השנים ל"לונדון".
על אף אגדה זו, מחקרים ארכאולוגים הראו כי בעת העתיקה לא היו במקום יישובים בעלי משמעות. ישנם מספר ממצאים של חוות חקלאיות וכן מספר קברים, אולם ככל הנראה לא הייתה במקום עיר לפני התקופה הרומית. בעת העתיקה הייתה לונדון אזור כפרי, המיושב בדלילות. במקום התגלו מספר ראשי חניתות מתקופת הברונזה[1] המלמדים כי באזור נערכו קרבות בין שבטים שונים שהתגוררו במקום, וככל הנראה נהר התמזה שימש גבול בין שטחיהם. חפירות ארכאולוגיות נוספות שנערכו בגדה הדרומית של נהר התמזה, בסמוך לבניין SIS שבווקסהול גילו כי ייתכן שהיה במקום גשר מעץ או רציף עץ כבר בשנת 1,000 לפנה"ס[2].
לונדון הרומאית
ערך מורחב – לונדיניום
העיר הרומית לונדיניום נוסדה לאחר כיבוש בריטניה בשנת 43 לספירה על ידי הקיסר הרומי קלאודיוס. קלאודיוס שלח ארבעה לגיונות על מנת לכבוש את בריטניה לאחר שקיבל פניה מאחד מראשי השבטים הקלטים היריבים שהתגוררו באי. בריטניה הייתה מטרה אטרקטיבית לרומאים בשל עושרה במחצבים ובתקווה לזכות בשלל ובעבדים לאחר כיבוש האי. כמו כן שימש האי כמקלט למורדים מפרובינקיות אחרות. לא נמצאו עדויות ארכאולוגיות להתיישבות באזור לפני שנת 50 לספירה וככל הנראה היו באזור חוות חקלאיות בלבד.
השם "לונדיניום" קדם לכיבוש הרומי, אולם משמעותו אינה ידועה בוודאות. לפי אחת הסברות משמעות השם היא "בעל עוצמה", אולם מחקר של ריצ'אד קואוטס[3] מעלה כי השם הוא משפה קדם-קלטית ומקורו ככל הנראה במילה "פלואונידה" שמשמעה "נהר רחב זורם", ופירוש השם "לונדוניום" הוא היישוב שליד הנהר הרחב הזורם (הכוונה לתמזה). כאמור, הסברה לפיה העיר נקראת על שמו של לוד בן הלי, שהייתה מקובלת בימי הביניים, אינה מקובלת כיום על החוקרים.
העיר נוסדה בשנת 50 לספירה לצידה של דרך רומאית שנבנתה. בשנת 60 נבזזה העיר על ידי המלכה הבריטית בודיקיאה, ונשרפה כולה.
העיר התאוששה מהביזה והמשיכה לגדול. בשנת 140 לספירה כבר התגוררו בה 45,000 - 60,000 תושבים[4] , והיא הפכה לבירת הפרובינקיה הרומית של בריטניה (קודם לכן הייתה הבירה העיר הסמוכה קאמולודונום, היא קולצ'סטר של ימינו).
בראשית המאה החמישית עם ירידתה של האימפריה הרומית, והתקפות הברברים בגאליה ובספרד ניתקו את דרכי המסחר בין בריטניה הרומית למרכז האימפריה. קונסטנטינוס השלישי, מפקד הצבא הרומי בבריטניה הכריז על עצמו כקיסר בריטניה הרומית, ובהמשך אף כקיסר האימפריה הרומית המערבית ויצא בראש צבא לכבוש את רומא. בשנת 410 פנו רשויות העיר לעזרת הקיסר הונוריוס וביקשו את עזרתו כנגד שלטונו של קונסטנטינוס השלישי. הקיסר דחה את פנייתם - דחייה שמשמעותה סיום שלטונה של רומא בבריטניה. הפסקת השלטון הרומי בבריטניה הביאה להחלשות כוחות הצבא בה, ולפלישות של שבטים גרמניים: האנגלים, הסקסונים היוטים והפריזיאנים. פלישות אלה הביאו לחולשה כלכלית ומצב ביטחוני מעורער, ואלה הביאו לנטישת העיר בשלהי המאה החמישית.
לונדון הסקסונית
לאחר כ-150 שנים בהן היה המקום בלתי מיושב, התיישבו האנגלו-סקסונים באזור בראשית המאה השישית, בשל חשיבותו האסטרטגית של עיקול נהר התמזה.
בשנת 604 היה האזור בשליטת סאברט מלך אסקס, וכשהוא המיר את דתו לנצרות, הוא ניצר את העיר, ולונדון הפכה למושבו של הגמון, וניבנתה בעיר הכנסייה הראשונה.
ההתיישבות נקראה בשם "לונדנוויק" (שפירושו "נמל לונדון") והייתה ממוקמת במקום מזרחית מהמקום בו עמדה העיר הרומית, באזור שבין קובנט גרדן ואלדוויץ' של ימינו. שם העיר העתיקה נשתמר במילה "אלדוויץ'" שפירושה "הנמל הישן". אזור זה שימש הגבול בין הסקסונים לאנגלים, אשר נאבקו ביניהם על השליטה בו[5].
החל משנת 830 הותקפה העיר פעמים רבות על ידי הויקינגים. המתקפות העיקריות אירעו בשנים 842 ו-851 ושוב ב-865 עת שצבא ויקינגי גדול פלש למזרח אנגליה, צבא זה הגיע לבסוף ללונדון בשנת 871, וחנה בתחום שטח העיר הרומית למשך החורף (תוך שהוא, ככל הנראה, שולט בעיר המצוייה ממערב למתחם העיר הקדומה).
בשנת 878 שחרר אלפרד הגדול את העיר לאחר שהביס את הוויקינגים ואת מלכם גותרום הזקן בקרב אתאנדום, והעביר את מיקום העיר למקום בו עמדה העיר הרומית. אלפרד מינה את חתנו אתלרד השני, מלך מרסיה למושל העיר והאחראי על הגנתה. ככל הנראה באותה עת נבנה מחדש גשר לונדון ושוקמו חומות העיר מהתקופה הרומית. העיר מצפון לגשר נקראה "לונדנבורח", והאזור דרומית לגשר, במקום בו מצוי רובע סאת'רק של ימינו נקרא: "סותרינה גוורק".
לאחר מותו של אלפרד נותרה העיר בשליטת המלכים האנגליים, והעיר הפכה למרכז מסחרי רב חשיבות החל מראשית המאה העשירית, ואף שבירת המדינה הייתה בוינצ'סטר עלתה חשיבותה הפוליטית של לונדון. אתלסטאן שהה בעיר במרבית שנות שלטונו, מועצת המלך ישבה בעיר, וחוקים רבים נחקקו בה. המלך אתלרד "חסר ההחלטה" העדיף את לונדון כבירת המדינה, וחוקק סדרת חוקים שכונו "חוקי לונדון" (בשל מקום חקיקתם) בשנת 978.
בשלהי המאה העשירית הייתה העיר נתונה למתקפות ויקינגיות נוספות, ובשנת 994 תקפו הדנים את העיר, בלא הצלחה. בשנת 1013 הוטל מצור על העיר ואתלרד נמלט ממנה. מלך דנמרק סווין פורקבירד נפטר חמישה שבועות לאחר שהוטל המצור, ובנו קאנוט הגדול המשיך את המצור וכבש את העיר. הסאגות הנורדיות מתארות קרב בו אתלרד תקף מחדש את הוויקינגים בלונדון. על פי תיאור הקרב ניצבו הוויקינגים על גשר לונדון וירו חניתות וחצים על האנגלים התוקפים, אולם אלה הגנו על ראשיהם בלוחות עץ מהבתים הסמוכים, הצליחו להתקרב את הגשר ולמוטט אותו בהורגם חיילים דנים רבים. ניצחון האנגלים הביא לסיום הכיבוש הוויקינגי של העיר לונדון. ישנה סברה כי קרב זה הוא המקור לשיר הילדים האנגלי "גשר לונדון מתמוטט".
בנו של אתלרד, אדמונד השני, מלך אנגליה הגן על העיר מפני מתקפה נוספת של הדנים, ומנע את כיבושה.
לאחר מותו של אדוארד המודה התחולל משבר ירושה, במסגרתו טען ויליאם דוכס נורמנדי, אחיינו של המלך, לכתר האנגלי. מועצת המלך בחרה באחיו של המלך הרולד גודווינסון, והכתרתו למלך במנזר וסטמינסטר. החלטה זו הביאה לפלישת ויליאם לאנגליה בשנת 1066.
לונדון בימי הביניים
לונדון וויליאם הכובש
ההגדרה של ימי הביניים בהיסטוריה הבריטית שונה במעט מההגדרה של התקופה באירופה, ומקובל להגדיר את הפלישה הנורמנית לאנגליה בשנת 1066 כתחילתה של התקופה בבריטניה. ויליאם, דוכס נורמנדי טען לזכותו לכתר, אולם מועצת המלך העדיפה את הרולד גודווינסון. בעקבות החלטה זו פלש ויליאם לממלכה וכבש אותה לאחר ניצחונו בקרב הייסטינגס. במהלך הכיבוש שרף ויליאם את אזור סאת'ק אולם לא נכנס לעיר לונדון עצמה, והמתין דרומית מערבית לעיר, באזור ברקהאמסטד לנציגי העיר להכיר בו כמלך החוקי של לונדון. מחשש מפני הרס העיר, מנהיגי העיר הסכימו במהירות להכיר בו כמלך, וויליאם, בתמורה, הכיר בשלטון העצמי של העיר בצו מלכותי משנת 1067 אשר הבטיח את זכויות העיר ואת זכויות תושביה למשול בעצמם.
תחת שלטונו של ויליאם הכובש נבנו מספר מצודות צבאיות באזור לונדון, מצודת לונדון, טירת ביינארד וטירת מונטפיצ'ט, על גדות נהר התמזה, הן כדי להבטיח את שלטונו של ויליאם באזור, והן על מנת להגן על האזור מפני התקפות של ויקינגים.
זכויות הבחירה של ראש העיר וזכויותיהם של התושבים הפכו רשמיים עם הצווים שניתנו על ידי המלך ג'ון בשנת 1199 ובשנת 1215.
בשנת 1097 החל ויליאם רופוס, בנו של ויליאם הכובש, בבניית "אולם וסטמינסטר" שהיווה את הבניין הראשון של ארמון וסטמינסטר - ארמון המגורים של מלכי אנגליה בימי הביניים.
בשנת 1176 החלה בניית גשר לונדון (עבודות הבנייה הסתיימו ב-1209) באתר בו עמד גשר עץ קדום יותר. הגשר עמד על מכונו במשך 600 שנה, והיה הגשר היחיד על התמזה עד שנת 1739.
.PNG)
מרד הברונים
ב-1216 מרדו הברונים האנגליים במלכם ג'ון, בשל עריצותו (אירוע שנקרא מלחמת הברונים הראשונה), וקראו לנסיך לואי לפלוש לאנגליה כדי להגן עליהם כתמורה לכתר ממלכת אנגליה. לואי השמיני, לימים מלך צרפת נשלח לאנגליה על ידי אביו, פיליפ השני ויצא בראש הצבא המלכותי של צרפת, כנגד המלך ג'ון, לואי כבש את העיר וערך בה מצעד ניצחון בדרכו לקתדרלת סנט פול, בה באפריל 1216 הוכרז כמלך אנגליה על ידי תושבי העיר (למרות התנגדותו של האפיפיור אינוקנטיוס השלישי). במהלך החודשים הבאים כבש לואי יותר ממחצית ממלכת אנגליה, אולם לאחר שנה וחצי של מלחמה, ואחרי מותו של המלך ג'ון, ערקו רוב הברונים המורדים בחזרה לצד האנגלי. לואי ניסה לכבוש את דובר ולהגן על מאחזו בטירת לינקולן, אך ידם של הצרפתים הייתה על התחתונה. לואי נאלץ לסגת ללונדון ולקרוא לעזרת צרפת, אך צי האניות שנשלח לעזרתו הושמד בידי האנגלים ליד חופי דובר, והוא נאלץ לחתום על הסכם למבת' (ספטמבר 1217) שלפיו ויתר על כל תביעותיו לכתר האנגלי תמורת פיצוי כספי.
מרד האיכרים
במהלך מרד האיכרים של 1381 בהנהגתו של ווט טיילר פלשו כוחות הצמיתים לעיר לונדון ולמצודת לונדון וערפו את ראשם של הלורד צ'נסלור (ראש השרים), שר האוצר, והארכיבישוף סיימון סדברי. הצמיתים בזזו את העיר והעלו אותה באש. טיילר עצמו נדקר למוות על ידי הלורד ראש העיר של לונדון, ויליאם וולוורת', בסמית'פילד ובכך שם ראש העיר קץ למרד האיכרים במו ידיו.
גידולה של העיר והתפתחות המסחר
במהלך ימי הביניים גדלה העיר והתפתחה בשני כיוונים שונים. במעלה הנהר הפכה וסטמינסטר להיות הבירה המלכותית - מקום מושבם בית המלוכה ומרכז הממשלה. במקום בו עמדה העיר הרומית - הפכה הסיטי של לונדון מרכז מסחר וכלכלה. שתי הערים גדלו אחת לכיוון השנייה ובשנת 1600 הפכו לרצף עירוני אחד.
בשנת 1100 התגוררו בלונדון למעלה מ-15,000 תושבים. עם התפתחות המסחר גדלה העיר ובשנת 1300 התגוררו בה כבר למעלה מ-80,000 תושבים. בעיר נוצרו גילדות רבות אשר אירגנו את המסחר בעיר ובחרו את ראש העיר של לונדון. מבנה העיר היה אופייני לערים בימי הביניים - רחובות מפותלים ובניני עץ צפופים שגגותיהם עשויים קש או עץ.
הצפיפות הרבה ותנאי התברואה הגרועים הקלו על התפשטות מגיפות. בין השנים 1348 (המגפה השחורה) ו-1666 (המגפה הגדולה) מתו כמחצית מתושבי העיר בשישה-עשר אירועים שונים של מגיפות[6]. במהלך מגפה הגדולה עצמה בשנת 1665 נפטרו כ-100,000 תושבים (20% מתושבי העיר באותה עת)[7].
לונדון בתקופת טיודור (1485-1603)
עם נישואיו של הנרי השביעי לאליזבת מיורק הסתיימה מלחמת השליטה הממושכת שנודעה בשם מלחמת השושנים. הנרי השביעי החליט לבסס את שלטונו באמצעות הגברת הריכוזיות בממלכה, והחזרת מוסדות השלטון לידי הכתר. כדי לסמל את ריכוזיות המלוכה ואת מקום מושבה בוסטמינסטר הזמין את בניית "קפלת הנרי השביעי" במנזר וסטמינסטר. המלך שמר על השלטון העצמי של העיר. כקודמיו נהג ללוות מאיגוד העיר לונדון כספים על מנת לממן את מלחמותיו עם הצרפתים. בניגוד לקודמיו, הוא גם פרע את ההלוואות במועד. בתקופתו, במיוחד בגלל אי התערבות בית המלוכה בחיי המסחר, צמח המסחר בלונדון והעיר גדלה.
בשנת 1497 ניסה פרקין וורבק שטען שהוא ריצ'רד משרוסברי, דוכס יורק לתקוף את העיר ולהביא לנפילתו של המלך אדוארד החמישי (שהיה אז ילד). הניסיון נכשל. וורבק נתלה בטייברן, וריצ'רד נכלא במצודת לונדון.
תקופת הרפורמציה עברה בלונדון כמעט בלא שפיכות דמים. לפני הרפורמציה, היה יותר ממחצית שטחה של לונדון בבעלות מנזרים ומוסדות דתיים אחרים וכשליש מתושביה היו נזירים, נזירות ואנשי דת. החלטתו של הנרי השמיני לפרק את כל המנזרים זכתה לפיכך לאהדה מצד תושבי העיר, שהיו הנהנים העיקריים משינוי הבעלות. התהליך נמשך בערך משנת 1530 עד 1538 כשרוב המנזרים והרכוש הכנסייתי מצא עצמו בסופו של דבר בידי הגילדות השונות של העיר בתקופת מלכותו של אדוארד השישי, כתשלום על חובות הכתר לעיר לונדון. זכרם של מנזרים אלה מצוי בשמות אתרים שנותרו בסיטי של לונדון - בלקפריירז ("הנזירים השחורים") וגרייפריירז ("הנזירים האפורים").
עם מותו של הנרי השמיני בשנת 1547, עלה על כס המלוכה אדוארד השישי, בנו מאשתו השלישית, ג'יין סימור שנפטרה בעת לידתו. אדוארד השישי היה רק בן 9 כשהומלך ובן 15 היה במותו ממחלת השחפת. את אדוארד השישי הייתה אמורה להחליף אחותו מרי, בתם של הנרי השמיני וקתרין מאראגון, אולם מאחר שאדוארד השישי נקב בשמה של הליידי ג'יין גריי כמי שתעלה על הכס תחתיו, וזאת כדי למנוע את המלוכה ממרי הקתולית, המלכתה של מרי נאלצה לחכות, אך לא להרבה זמן. לכששמעה מרי על מותו של המלך הגיעה למזרח אנגליה כדי לארגן את תומכיה לעלייה על לונדון. תוך זמן קצר עברה תמיכתם של מוקדי הכח בלונדון מליידי ג'יין גריי למרי, וב - 19 ביולי 1553 הוכרזה מרי הראשונה מלכה. ג'יין שמלכה רק תשעה ימים נאסרה ומאוחר יותר הוצאה להורג.
התפתחות המסחר
בתקופה זו החלה חשיבותה הכלכלית של העיר לונדון לגדול גם מחוץ לאנגליה. בעיר התפתחה תעשייה זעירה (בעיקר תעשיית האריגה), והמסחר התרחב. סחורות הגיעו ללונדון מרוסיה והמזרח התיכון ונשלחו ממנה לאמריקה. בתקופה זו היו למספר חברות מסחריות מונופולין על המסחר לאזור מסוים, כך לדוגמה לחברת רוסיה שנוסדה בשנת 1555 היה מונופולין על המסחר עם רוסיה ולחברת הודו המזרחית הבריטית שנוסדה בשנת 1600 על פי צו מלכותי היה מונופולין על המסחר עם הודו. הרס אנטוורפן בשנת 1572 על ידי הספרדים יצר חלל בעולם הסחר האירופי, ולונדון (לצד אמסטרדם) הפכה לאחר מכן לעיר נמל מרכזית בכל אזור הים הצפוני.
מרבית תושבי העיר בתקופה זו התגוררו בשטחה של הסיטי בצפיפות רבה מאוד. הסטרנד קישר בין הסיטי לבין בתי המשפט בוסטמינסטר ולאורכו של הרחוב התגוררו האריסטוקרטים של התקופה.
ערוץ התעבורה העיקרי בין הסיטי לבין וסטמינסטר היה נהר התמזה, ולא הסטרנד. מלבד שני אזורים אלה הייתה העיר מוקפת חוות חקלאיות ואזורים חקלאים. קובנט גרדן היה שוק פתוח למכירת פירות וירקות.
בשנת 1561 פגע ברק בקתדרלת סנט פול. גג הכנסייה תוקן אולם צריח הכנסייה שנשרף כולו לא הוחלף (המבנה כולו נשרף זמן קצר מאוחר יותר במהלך השרפה הגדולה של לונדון).
בשנת 1565 נוסדה הבורסה למסחר של העיר על ידי סר תומאס גרשם, שנקראה על פי צו מלכותי של אליזבת הראשונה - הבורסה המלכותית.
העלייה במסחר הביאה לגידול רב במספר תושבי העיר ובמשך כ-100 שנה הכפילה העיר פעמיים את מספר תושביה מ-100,000 תושבים בשנת 1580 ל-200,000 בשנת 1600 ול-400,000 בשנת 1650[8].
התקופה האליזבתנית
בסוף המאה ה-16, בתקופה שנקראת "העידן האליזבתני", התגורר ועבד בלונדון ויליאם שייקספיר. שייקספיר נחשב לאחד הגורמים העיקריים להתפתחותו של התיאטרון האנגלי, אולם אצילי לונדון באותה עת התנגדו לתיאטראות ולמופעים, שנחשבו בעיניהם בילוי המוני העלול לחולל התפרעויות. התאטראות נחשבו לסכנה גם בגלל חששם של שליטי העיר כי הצפיפות עלולה להביא להתפשטות מגיפות, וכן בשל התנגדות הפוריטנים להופעות מנימוקים דתיים. התיאטרון הצליח להתמודד עם התנגדויות אלה בעיקר בזכות העובדה כי המלכה אליזבת הראשונה אהבה תיאטרון, ועל פי הוראתה כתב ראש מועצת השרים ב-11 באפריל 1582 ללורד ראש העיר של לונדון:
הוד מלכותה מנעימה את זמנה מידי פעם באמצעות התיאטרון, ועל כן סבורה היא שאין זה הכרחי, לאור עונת השנה והפסקת המגיפות בעיר, לאסור על קבוצות מסוימות של שחקנים להופיע בלונדון, ועל ידי כך לרכוש התנסות בהופעות, דבר שיאפשר להם להופיע בפני הוד מלכותה ולגרום לה הנאה רבה יותר בהופעותיהם.
התיאטראות נבנו בעיקר מחוץ לגבולות הסיטי, ובעיקר בצידה הדרומי של העיר שהפך לאזור הבילויים ונערכו בו, מלבד הופעות תיאטרון, גם משחקי לוחמת דובים. התיאטראות באזור בנקסייד כללו את תיאטרון הגלוב, תיאטרון רוז (תיאטרון השושנה), תיאטרון הסוואן (תיאטרון הברבור), ותיאטרון הופ (תיאטרון התקווה). בקרבת הסיטי, בצידו הצפוני של נהר התמזה, שכנו תיאטראות גם באזור שורדיץ' וגם באזור בלקפריירס, אשר אף שהיה בתוך חומות העיר לא נכלל בשטח השיפוט של הסיטי.
לונדון בתקופת סטיוארט (1603-1714)
התפשטותה של לונדון אל מחוץ לגבולות הסיטי החלה בעיר במאה ה-17, בעיקר בשל רצונם של האריסטוקרטים ובעלי האמצעים להתרחק מהעיר הצפופה ולגור בקרבה גדולה יותר למרכזי השלטון של וסטמינסטר. האזור הצפוני של לונדון - אזור מורפילדס (באנגלית: אדמות ביצה) יובש אמנם בתקופה זו, אך נחשב לאזור מסוכן למגורים מחשש לשודדי דרכים ופושטי יד. מסיבה זו העדיפו האריסטוקרטים להתגורר באזורים מערביים יותר לסיטי.
ההכנות להכתרתו של המלך ג'יימס הראשון נפסקו בשל פרוץ מגפה אשר הביאה למותם של למעלה מ-30,000 מתושבי העיר. כדי לעודד את האוכלוסייה, הורה המלך להשיב את המסורת של מופע ראש העיר אשר הופסקה שנים רבות קודם לכן. בעקבות המגפה נבנו בעיר בתי חולים רבים, וכן נבנה בעיר בית ספר לרפואה.
בתקופה זו היה האולם המרכזי של קתדרלת סנט פול מקום המפגש העיקרי של תושבי הסיטי. בתוך הכנסייה בוצעו מרבית פעולות המסחר, עורכי דין נפגשו עם לקוחותיהם, ומרבית העסקאות נערכו בכנסייה. בחצר הכנסייה בוצעו מרבית מכירות הספרים של העיר, ורחוב פליט היה אזור השעשועים של העיר. בתקופת ג'יימס הראשון הפך התיאטרון לפופולרי גם בקרב האריסטורקטיה וברחוב פליט נבנו מספר תיאטראות.
צ'ארלס הראשון עלה לשלטון בשנת 1625. בתקופת שלטונו החלו מרבית האריסטוקרטים והמעמדות העליונים להתגורר באזור הווסט אנד של לונדון. באותה תקופה התפתח האזור והרחבה של קובנט גרדן תוכננה ונבנתה בשנת 1629 על ידי איניגו ג'ונס כמקום מפגש חברתי לשועי העיר. הרחובות סביב קובנט גרדן נבנו באותה עת וקיבלו את שמותיהם על פי שמותיהם ותאריהם של בני משפחת המלוכה: ג'יימס, צ'ארלס, הנרייטה, יורק.
בינואר 1642 הורה המלך על מאסרם של חמישה מחברי הפרלמנט הבריטי והם קיבלו הגנה של הסיטי של לונדון (אליה אסור לכוחות המלך להיכנס על פי המגנה כרטה). בהמשך, בתקופת מלחמת האזרחים, החליטה העיר לונדון לתמוך בכוחות הפרלמנט כנגד המלך. אף שהמלך זכה בקרב ברנטפורד, מערבית לעיר, הצליחה העיר להקים צבא במהירות והמלך החליט שלא לתקוף את העיר ולסגת. במהלך מלחמת האזרחים נבנו סביב העיר ביצורים על מנת להגן עליה מפני המלוכנים. ביצורים אלה הקיפו את כל חלקי העיר ונבנו במרחק רב מחומות העיר (מימי הביניים). המשאבים הכלכליים של העיר איפשרו לבסוף את ניצחון כוחות הפרלמנט על הכוחות המלוכניים ואת עריפת ראשו של המלך.
המגפה הגדולה
- ערך מורחב – המגפה הגדולה של לונדון
הצפיפות והלכלוך בלונדון, והתנאים התברואתיים הקשים הביאו לפריצתן של מגיפות רבות בעיר במהלך השנים, אולם המגפה הגדולה ביותר אירעה בין השנים 1665–1666, ונפטרו בה למעלה מ-60,000 מתושבי העיר (לפי סברה אחרת, למעלה מ-100,000 תושבים) - אחד מכל חמישה תושבים[7]. סמיואל פיפס מתאר את התקופה במכתב ששלח:
נשארתי בסיטי עד שמספר המתים מידי שבוע הגיע ל-7,400, מהם 6,000 מתו מהמגפה, אין נשמע בעיר רעש מלבד צלצול פעמוני הכנסיות יום ולילה; עד אשר יכולתי להלך לאורך רחוב לאמבר[9] ולא לראות יותר מעשרים איש בעוברה מקצה אחד של הרחוב עד לקצה השני, ולא יותר מחמישים אנשים בהולכי עד הבורסה המלכותי; עד שמשפחות שלמות, בנות עשר או שנים עשר נפשות יחד נפטרו כולם; עד שרופאי שלי, ד"ר ברנט, אשר לקח על עצמו להגן עלי מן המגפה, ואשר שרד אף שביתו שלו נאטם, אולם לבסוף נפטר בעצמו מן המגפה; עד אשר הלילות, אף שהתארכו, לא היו ארוכים דיים לקבור את כל גופות הנפטרים ביום הקודם.
— מכתב של סמיואל פיפס אל לידי קרטרט[10]
השרפה הגדולה והתוכניות לשיקום העיר
זמן קצר לאחר המגפה הגדולה אירע אסון נוסף - השרפה הגדולה. אולם מעז יצא מתוק, והשרפה הגדולה של העיר הביאה לקיצה של המגפה. ביום ראשון, ה-2 בספטמבר 1666 בשעה אחת לפנות בוקר, פרצה השרפה הגדולה של לונדון בסמטת פודינג בדרום העיר. בשל הרוחות החזקות התפשטה האש במהירות וכילתה את מרבית בתי העיר. הרוח נחלשה רק ביום רביעי בשבוע, והאש כובתה ביום חמישי. אולם בשל התחזקות הרוחות פרצה האש בשנית באזור טמפל. לבסוף רק שימוש באבק שרפה ופיצוץ שארית בתי העיר סביב אזור השריפה אפשר השתלטות על האש. האנדרטה לשרפה הגדולה של לונדון נבנתה כהנצחה לאירוע.
האש השמידה בין היתר 87 כנסיות ובהן קתדרלת סנט פול, 44 גילדות ואת הבורסה המלכותית, אולם מספר המתים בשריפה היה נמוך, ומשערים שלא עלה על 16 אבדות בנפש.
מספר ימים לאחר השריפה הוצגו למלך תוכניות לשיקום העיר על ידי האדריכלים כריסטופר רן, ג'ון אוולין ורוברט הוק. רן הציע לבנות שדרות רחבות החוצות את העיר ממזרח למערב ומצפון לדרום, וליצור מספר כיכרות גדולות אשר סביבן יבנו אולמות הגילדות. אוולין הציע תוכנית שונה במעט והציע רחוב ראשי אחד ממזרח למערב. תוכניות אלה לא יצאו אל הפועל בשל שיקולים משפטיים - של בעלות האזרחים על הקרקעות, ורחובות העיר נבנו בתוואי המקורי של הרחובות מימי הביניים, תווי הרחובות הקיים עד ימינו.
שיקומה של לונדון
אמנם רחובות העיר נותרו באותו תוואי, אולם העיר השתנתה - בתיה נבנו אבן ולבנים (בהתאם לחוק הבנייה מחדש של לונדון 1666 שחוקק הפרלמנט הבריטי, במטרה למנוע שרפות בעתיד), ומרבית האריסטוקרטים ובעלי הממון העדיפו שלא לשוב אל הסיטי, ועברו להתגורר בווסט אנד בקרבת חצר המלוכה וארמון סנט ג'יימס אשר נבנה בקרבת ארמון וייטהול ולאחר השרפה בארמון וייטהול הפך מקום המגורים העיקרי של משפחת המלוכה.
לאורך הרחוב הכפרי דאז, רחוב פיקדילי, נבנו בתים רחבי ידיים של בעלי הממון, כגון בית ברלינגטון, ונוצרה הפרדה בין הסוחרים שהתגורר בסיטי לבין האצילים שהתגוררו בוסטמינסטר.
אף שתוכניתו של רן לבנות את רחובות העיר מחדש לא יצאה אל הפועל, נבחר רן להקים את מחדש 57 כנסיות עבור העיר ובהן את קתדרלת סנט פול שהפכה מאז לסמל העיר (חוק הבנייה מחדש של לונדון 1670 שנחקק על ידי הפרלמנט הבריטי הסדיר את החלוקה מחדש של המחוזות הכנסייתיים ואת בנית מבני הציבור והקתדרלה בעקבות השריפה). רוברט הוק נבחר לפקח על בניית בנייני המגורים בעיר. בעקבות השריפה עברו פשוטי העם ועניי העיר להתגורר מזרחית לסיטי - באזור האיסט אנד אשר הפך להיות מקום מגוריהם של המעמדות הנמוכים. בהמשך גדלו שכונות אלה והתפתחו לאזור וייטצ'אפל, וופינג, סטפני וליימהאוס.
בחורף של 1683–1684 שהיה קר במיוחד קפא נהר התמזה והתקיים יריד הקיפאון של התמזה.
בעקבות ביטולו של האדיקט של נאנט בשנת 1685 היגרו לעיר הוגנוטים רבים שהתיישבו באזור ספיטלפילדס, והביאו עימם את תעשיית המשי לעיר.
התפתחויות כלכליות
לאחר שיקומה, הפכה לונדון להיות מרכז פיננסי עולמי והשיגה אף את אמסטרדם. בנק אנגליה נוסד בשנת 1694 והחברה הבריטית להודו המזרחית החלה להגביר את התפשטותה במזרח. בעקבות העלייה בסחר, התפתחו הן תחום הבנקאות והן תחום הביטוח, כשבסוף המאה ה-17 החל לפעול שוק הביטוח של לוידס של לונדון. בשנת 1700 80% מהיבוא לאנגליה, 69% מהיצוא ו-86% מהיצוא מחדש עברו דרך נמל לונדון. מרבית המוצרים היו מוצרי מותרות מהמושבות באמריקה ומאסיה: משי, סוכר, תה וטבק. בתקופה זו הסתמכה כלכלת לונדון בעיקר על מסחר ולא על תעשייה. הנוהג של בריטניה להביא את מוצרי המושבות אליה, ורק אז לייצא אותן, במקום להעביר את המוצרים ממושבה למושבה, הגביר את עושרה של העיר ושימש מנוף חשוב לכלכלתה.
ויליאם השלישי מלך אנגליה לא אהב את לונדון. עשן העיר החמיר את מחלת האסטמה בה לקה, ועל כן לאחר השריפה הראשונה בארמון וייטהול (בשנת 1691) רכש את בית נוטינגהאם והפך אותו לארמון קנזינגטון. קנזינגטון היה באותה עת כפר חסר חשיבות, אולם לאחר מעבר בית המלוכה אל הכפר הפך האזור לאזור מגורים פופולרי.
בתקופת המלכה אן נחקק חוק המורה על הקמת חמישים כנסיות חדשות ברחבי העיר, בשל אוכלוסיית העיר הגדלה והולכת.
המאה ה-18
במהלך המאה ה-18 גדלה לונדון והתרחבה במהירות, הן בגודלה הגאוגרפי והן במספר תושביה.
חוקי האיחוד משנת 1707 איחד את ממלכת אנגליה וממלכת סקוטלנד ואת הפרלמנט הבריטי עם הפרלמנט הסקוטי והקים את הממלכה המאוחדת, שלונדון הייתה לבירתה. שנה לאחר מכן הסתיימו עבודות הבנייה והשיקום של קתדרלת סנט פול. הקתדרלה הושלמה ביום הולדתו של רן (אף שנחנכה בטקס שנערך ב-2 בדצמבר 1697, עשר שנים קודם לכן).
כמו כן, המהפכה התעשייתית ותחילת עלייתה של האימפריה הבריטית הביאו לגידול רב באוכלוסיית העיר. סוחרים רבים מכל רחבי העולם הגיעו ללונדון על מנת לסחור עימה ועם מושבותיה. ניצחונה של הממלכה המאוחדת במלחמת שבע השנים העלה את קרנה של בריטניה ברחבי העולם ואת עושרה, והגביר את הסחר העובר דרך לונדון.
במהלך התקופה הג'ורג'יאנית נוספו לעיר רבעים חדשים ובהם מייפר בוסט אנד, אליהם עברו עשירי העיר.
גשרים שנבנו על התמזה, ובהם גשר וסטמינסטר בשנת 1750 איפשרו את פיתוחה של הגדה הדרומית ואת דרום לונדון, וגידולו של נמל לונדון אפשר את פיתוחה של העיר מזרחה.
המצאת הדפוס המודרני הביאה להפיכת רחוב פליט למרכז העיתונות הבריטית.
בתקופת המהפכה האמריקנית נכלא במצודת לונדון הנרי לורנס, נשיא הקונגרס הקונטיננטלי, והיה לאסיר האמריקאי היחיד שנכלא במצודה. לורנס שוחרר בתמורה לשחרורו של לורד קורנוואליס ב-21 בדצמבר 1781.
בשנת 1762 רכש המלך ג'ורג' השלישי את ארמון בקינגהאם (שנודע באותה עת בשם "בית בקינגהאם") מאת דוכס בקינגהאם. המבנה הוגדל במהלך המאה שחלפה מאז הרכישה על ידי אדריכלים רבים ובהם ג'ון נאש, ואולם המבנה לא נחשב למבנה המגורים המרכזי של משפחת המלוכה עד אמצע המאה ה-19.
תופעה חדשה שפשטה בלונדון במהלך המאה ה-18 היא תפוצת בתי הקפה שנפתחו בעיר והפכו למרכזי בילוי ופנאי, ואתרי שיח ציבורי וסיפרותי. התפתחות הדפוס הפכה את העיתונים לזמינים וזולים, ורחוב פליט הפך למרכז העיתונות והחדשות של לונדון.
בשנת 1787 החלטת ממשלת הממלה המאחת על שחרור העבדים בממלכה ובמושבות.
פשיעה
המהפכה התעשייתית הביא לתופעה של עיור, וכפריים רבים הגיעו לעיר בעקבות היצע העבודה הגדל. הגאות במספר התושבים בעיר והיווצרותם של רבעים עניים יותר הביאה לגידול ברמות הפשע של העיר, ובמקביל להקמת כוח שיטור בשנת 1750. הפשע הגובר הביא להחמרה בענישה, ולקביעת עונשי מוות בגין עבירות פעוטות. תליות היו מאד נפוצות והיוו בידור זול להמונים.
בשנת 1780 אירעו מהומות גורדון - מהומות של פרוטסטנטים נגד האמנציפציה שניתנה לקתולים. במהומות נהרגו 285 תושבים ונגרם נזק רב לכנסיות קתוליות.
המאה ה-19
במהלך המאה ה-19 הפכה לונדון לעיר הגדולה בעולם (באותה עת). אוכלוסייתה גדלה ממיליון תושבים בשנת 1800 לשישה מיליון תושבים בשנת 1900. לונדון הפכה באותה תקופה למרכז הפוליטי, הכלכלי והמסחרי של העולם כולו ונותרה במעמד זה אל תוך המאה העשרים.
עם גידולה של האימפריה הבריטית גדל עושרה של העיר מחד, וגדל מספר העניים בעיר מאידך. שכונות העוני של העיר גדלו והתרחבו. התנאים בהם התגוררו אנשים בתקופה זו מתוארים בספריו של צ'ארלס דיקנס כגון אוליבר טוויסט.
בשנת 1829 הקים ראש ממשלת בריטניה רוברט פיל את המשטרה המטרופולינית של לונדון במטרה להילחם בפשע הגובר והולך בעיר. עד ימינו מכונים שוטרי העיר "בוביז" על שמו ("בובי" הוא כינוי ל"רוברט").
התפתחות מערכת הרכבות במאה ה-19 אפשרה את גידולה של העיר עקב מעבר התושבים לפרווריה. בעוד העשירים יצאו מהעיר ועברו להתגורר בפרוורים, נותרו העניים במרכזה של העיר בשכונות עוני צפופות ומזוהמות.
קו הרכבת הראשון שנבנה בתוך לונדון נבנה בשנת 1836 וקישר את גשר לונדון לגריניץ'. במהרה נבנו בלונדון מספר תחנות רכבת אשר קישרו את לונדון לכל חלקי בריטניה: תחנת יוסטון (1837), תחנת פדינגטון (1838), תחנת רחוב פנצ'רץ' (1841), תחנת ווטרלו (1848), תחנת קינגס קרוס (1850) ותחנת סנט פנקראס (1863). החל משנות ה-50 של המאה ה-19 החלו להיבנות קווי הרכבת התחתית של לונדון.
בעקבות הפרוור המהיר של לונדון, גדלה העיר, התפשטה ו"בלעה" לתוכה את הכפרים והעיירות סביבה, אשר הפכו למעשה לשכונות ורבעים של לונדון: איזלינגטון, פדינגטון, בלגרביה, הוברן, פינסבורי, שורדיץ', סאת'רק ולמבת'.
בשנת 1855 הוקמה הרשות המטרופולינית לעבודות ציבוריות של לונדון (Metropolitan Board of Works) על מנת לתאם בין הרשויות המקומיות השונות ולהתאים את התשתית המיושנת של לונדון לאוכלוסייה הגדלה והולכת.
בשל האוכלוסייה הגדלה והולכת גברו גם בעיות התברואה של לונדון. עד לתקופה זו נהגו לשפוך את שפכי העיר לנהר התמזה. התמזה היוותה גם אחד ממקורות מי השתייה של העיר, והמים המזוהמים הביאו להתפשטות מחלות זיהומיות רבות. זיהום התמזה הגיע לשיאו בסירחון הגדול של 1858.
בעקבות הסירחון הגדול הקציב הפרלמנט הבריטי תקציב לפתרון הבעיה באמצעות הקמת מערכת ביוב ללונדון. המהנדס ג'וזף בזלגט אשר מונה להקים את מערכת הביוב, תיכנן והקים מערכת שאורכה למעלה מ-2,100 ק"מ, המרחיקה את הביוב מהעיר ומאפשרת שימוש במים נקיים לשתייה. בעקבות הקמת המערכת הצליחו להכחיד את הכולרה ומגפות שהשתוללו בעיר ולצמצם את תמותת התושבים.
אחד האירועים העיקריים שאירעו בלונדון במאה ה-19 הייתה התערוכה הגדולה שנערכה בשנת 1851. התערוכה נערכה בארמון הבדולח (קריסטל פאלאס), והגיעו אליה מבקרים רבים מכל רחבי העולם. התערוכה שיקפה את עוצמתה של בריטניה בשיא כוחה של האימפריה הבריטית.
בהיותה מרכז האימפריה הבריטית, היוותה העיר לונדון אבן שואבת למהגרים עניים מכל רחבי האימפריה ואף מארצות רבות באירופה.
בתקופה הוויקטוריאנית התיישבה בעיר אוכלוסייה אירית גדולה, בעיקר בעקבות הרעב האירי הגדול, והמהגרים האירים היוו כעשרים אחוז מאוכלוסיית העיר.
לונדון הפכה גם למרכז לקהילת מהגרים יהודית גדולה - בעיקר מהגרים ממזרח אירופה ומפולין, וכן הגיעו אליה קבוצות מהגרים קטנות מסין ודרום מזרח אסיה.
בשנת 1888 הוקם מחוז לונדון המנוהל על ידי מועצת מחוז לונדון. הייתה זה הפעם הראשונה בה הוקם גוף אדמיניסטרטיבי המטפל בענייני המטרופולין כמכלול. גוף נבחר זה החליף את מחלקת העבודות המטרופולינית שהייתה גוף ממונה. שטחו של המחוז כלל את כל שטחי העיר ופרווריה באותה עת. כעבור מספר שנים, גדל שטח העיר ואף יצא את גבולות המחוז. בשנת 1900 חולק המחוז ל-28 רבעים עירוניים.
במאה ה-19 נבנו אחדים מהמבנים והאתרים המונומנטליים המאפיינים ומסמלים את העיר עד ימינו אלה ובהם כיכר טרפלגר, הביג בן וארמון וסטמינסטר משכנו של הפרלמנט הבריטי, רויאל אלברט הול, מוזיאון ויקטוריה ואלברט, גשר מצודת לונדון וארמון הבדולח.
המאה ה-20
עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה
בתחילת המאה ה-20 הייתה לונדון בשיא השפעתה, בהיותה בירת האימפריה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית, אולם מצב זה השתנה במהירות.
העיר נפגעה בהפצצות מצפלינים במהלך מלחמת העולם הראשונה. הפצצות אלו הרגו 700 תושבים ויצרו בהלה גדולה בקרב הציבור.
בין שתי מלחמות העולם גדלו אוכלוסייתה ושטחה של העיר במהירות רבה. שכונות העיר החדשות התפרסו על פני מרחקים גדולים בשל רצונם של התושבים להתגורר בבתים פרטיים (קוטג'ים), והעובדה שהרחבת השימוש במכוניות, במערכות הרכבת והרכבת התחתית אפשרו מגורים במרחק ממרכז העיר.
בדומה ליתר בריטניה, סבלה לונדון משיעורי אבטלה גבוהים במהלך השפל הכלכלי הגדול בשנות ה-30 של המאה ה-20. בשנת 1939 הגיעה אוכלוסיית העיר לשיאה - 8.6 מיליון תושבים.
בשל השימוש של התושבים בפחם לחימום בתיהם, כוסתה העיר בערפיח תמידי, אשר כונה "ערפל לונדוני", או "מרק האפונים" בשל סמיכותו. מצב זה הלך והחמיר עד "הערפיח הגדול" שנמשך חמישה ימים - בין ה-5 בדצמבר וה-9 בדצמבר 1952, שגרם לחושך מוחלט בעיר, והביא למותם של 4,000 תושבים. בעקבותיו נחקק חוק האוויר הנקי 1956, אשר הגביל את סוגי הדלקים המותרים בשימוש.
בתקופת מלחמת העולם השנייה
- ערך מורחב – הבליץ
במלחמת העולם השנייה סבלה לונדון מהפצצות רחבות היקף של הלופטוואפה במהלך הבליץ. קודם לתחילת ההפצצות ובמהלכן הספיקו השלטונות העירוניים להוציא מן העיר לאזורים כפריים מאות אלפי ילדים. תושבי העיר עצמם נאלצו למצוא מחסות מההפצצות בתחנות הרכבת התחתית של לונדון. הנזק העיקרי נגרם לאזור הדוקלנדס ואזור האיסט אנד. כ-35,000 מתושבי העיר נהרגו, ו-50,000 נפצעו קשה. עשרות אלפי בניינים נהרסו, ומאות אלפי תושבים נותרו חסרי קורת גג.
לונדון שלאחר המלחמה
בשנים שלאחר המלחמה, אחת המטלות העיקריות שעמדה בפני העיר הייתה בניית מגורים למאות אלפי התושבים שנותרו בלא קורת גג. על למנת לפתור את המחסור בדירות הותרה בנייה לגובה של מבני מגורים. בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 השתנה קו הרקיע של לונדון בצורה משמעותית, ונבנו מגדלי מגורים רבים. בהמשך התברר כי מבנים אלה אינם פופולריים, והמגמה השתנתה - מעבר לפרברי לונדון במקום מגורים במגדלים צפופים.
זמן קצר לאחר המלחמה נערכו המשחקים האולימפיים של שנת 1948 באצטדיון ומבלי, וזאת למרות ההרס הרב שטרם שוקם. אירוע נוסף שניערך לאחר מלחמת העולם במטרה להעלות את המורל ולהקל על שיקום העיר היה פסטיבל בריטניה בשנת 1951.
שנות ה-60 של המאה ה-20 כונו תקופת "לונדון החוגגת". בעיקר בשל הצלחתן של הלהקות הביטלס והרולינג סטונס, הפכה לונדון למרכז עולמי לתרבות הנוער של אותה תקופה ופרחה בה תרבות צעירים שכללה, בנוסף למוזיקה גם אופנה ויצירה בתחומי הקולנוע והטלוויזיה.
לאחר המלחמה נעצר הגידול של העיר בשל קביעת חגורה ירוקה סביב העיר. בשנת 1965 בוטל מחוז לונדון והוקמה מועצת לונדון רבתי בה 32 רבעים.
בשל מחלוקת פוליטית בין ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר לבין ראש מועצת לונדון רבתי קן ליווינגסטון בוטלה המועצה בשנת 1986, וכל סמכויותיה נמסרו לרבעים השונים. בעקבות צעד פוליטי זה הפכה לונדון למטרופולין היחיד בעולם בלא מנהל מרכזי. המועצה הוקמה מחדש בשנת 2000 וקן ליווינגסטון נבחר שנית לראש עיריית לונדון.
בשל המחלוקות על השליטה בצפון אירלנד החל משנות ה-70 של המאה ה-20, הייתה לונדון נתונה לפיגועי טרור רבים של ה-IRA.
לאחר מלחמת העולם השנייה קטנה בהדרגה אוכלוסיית העיר. בשנת 1939 הגיעה האוכלוסייה לשיאה - עם כ-8.6 מיליון תושבים. מאז פחתה האוכלוסייה עד שנות ה-80 בשל המעבר לפרוורים, והגיע ל-6.8 מיליון. לאחר שנות ה-80 החלה עלייה הדרגתית במספר התושבים, ומעריכים כי מספר התושבים יגיע ל-8.1 מיליון בשנת 2016.
במחצית השנייה של המאה ה-20 פחת מעמדה של העיר לונדון כנמל מרכזי. רציפי נמל לונדון לא התאימו לאוניות הסוחר הגדולות של סוף המאה, ומרבית תנועות הסחורות הועברה לנמלים במורד הנהר. אזור הדוקלנדס ננטש בראשית שנות ה-80, אולם בשלהי שנות ה-80 ובראשית שנות ה-90 פותח האזור כאזור של מבני דירות ומשרדים.
במקביל נבנה בשנות ה-80 מחסום התמזה שנועד להגן על העיר מפני הצפות הגאות של הים הצפוני.
המאה ה-21
על מנת לחוג את המילניום החדש הוקמה כיפת המילניום בגריניץ'. הקמתה הביאה למחאות ציבוריות בשל העלות הגבוהה, והמחלוקות בדבר שימושים עתידיים אפשריים. פרויקט אחר זכה להצלחה רבה יותר - הלונדון איי שהוקם כמבנה זמני והוחלט להשאירו במקומו. גם פרויקט בניית גג הזכוכיות לחצר הגדולה במוזיאון הבריטי זכה להצלחה.
ב-6 ביולי 2005 הוחלט כי לונדון תארח את אולימפיאדת 2012. למחרת, ב-7 ביולי 2005, אירעו סדרת פיגועי טרור ברכבת התחתית בהם נהרגו 50 ונפצעו כ-700 מהנוסעים שהיו ברכבת התחתית ועל אוטובוס קומתיים בכיכר ראסל.
אוכלוסיית העיר לאורך ההיסטוריה
- 1 - מספר חוות חקלאיות[11]
- 50 - 5,000 - 10,000
- 140 - 40,000 - 65,000[4]
- 200 - 30,000[12]
- 300 - 10,000 - 20,000
- 400 - כ- 5000[11]
- 500 - פחות מאלף תושבים
- 700 מוקמת העיר מחדש בשם "לונדנוויק" - כמה אלפי תושבים
- 1000 - 10,000[11]
- 1100 - 10,000 - 40,000[11]
- 1300 - 80,000[13]
- 1350 - 50,000 בעקבות המגפה השחורה
- 1580 - 100,000[8]
- 1600 - 200,000[14][8]
- 1650 - 400,000[8]
- 1675 - 500,000[15]
- 1700 - 527,000 (כשישית מאוכלוסיית אנגליה וויילס)[15]
- 1715 - 630,000[15]
- 1750 - 700,000
- 1760 - 740,000[15]
- 1801 - 1,096,784 (העיר הגדולה בעולם באותה עת)[15]
- 1811 - 1,197,673[16]
- 1815 - 1,400,000[15]
- 1821 - 1,450,122[16]
- 1831 - 1,729,949[16]
- 1841 - 1,917,013[16]
- 1851 - 2,286,609[16]
- 1860 - 3,188,485[15]
- 1861 - 3,094,391[16]
- 1871 - 3,902,178[16]
- 1881 - 4,709,960[16]
- 1891 - 5,565,856[16]
- 1901 - 6,226,494[16]
- 1911 - 7,157,875[16]
- 1921 - 7,553,526[16]
- 1931 - 8,098,942[16]
- 1939 - 8,615,245 (החל מתקופה זו ירידה במספר התושבים)
- 1941 - 7,987,936[16]
- 1951 - 8,164,416[16]
- 1961 - 7,781,342[16]
- 1971 - 7,449,184[16]
- 1981 - 6,608,513[16]
- 1991 - 6,887,280[16]
- 2001 - 7,172,036[16]
- 2003 - 7,364,100[11]
- 2004 - 7,389,100[11]
- 2005 - 7,456,100[11]
- 2006 - 7,512,400[11]
- 2016 - 8,787,892[11] (שיא של כל הזמנים במספר התושבים)
לקריאה נוספת
- Roger Finlay, Population and Metropolis, The Demography of London 1580 - 1650, Cambridge University Press, 1981
- Peter Ackroyd, London, the Biograpy, Vintage, 2001
- Christopher Winn, I Never Knew That About London, Ebury Press, 2007
- בילי מלמן, לונדון – מקום, אנשים ואימפריה. תל אביב: משרד הביטחון - ההוצאה לאור, אוניברסיטה משודרת, 2009.
קישורים חיצוניים
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל לונדון | ||
|
ההיסטוריה | ||
- מפות היסטוריות
- לונדון הרומאית
- הפרק הראשון של ספרו של פטר אקרויד - "הביוגרפיה של לונדון"
- סיור בלונדון בתקופה הרומית
- לונדון בימי הביניים, אתר ערוץ 4 הבריטי
- ההיסטוריה של לונדון באתר מוזיאון העיר לונדון
הערות שוליים
- ^ ממצאים ארכאולוגיים מתקופת הברונזה שהתגלו בסמוך לגדת התמזה בלונדון, אתר Channel 4
- ^ תגליות ארכאולוגיות באזור ווקסהול, אתר Chanel 4
- ^ ריצ'רד קואוטס, הסברים חדשים בדבר שמה של לונדון, כתבי החברה הפילולוגית, 96 (2) עמ' 203 - 229
- ^ 4.0 4.1 אתר heritage-key.com - קרבות ומהפיכות ששינו את פני לונדון הרומית
- ^ לונדנוויק - לונדון האנגלו סקסית
- ^ מספר הקרבנות במגפות שפגעו בעיר במהלך המאה ה-17
- ^ 7.0 7.1 המגפה הגדולה של לונדון
- ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 רוג'ר פינלי
- ^ הכוונה לרחוב לומברד
- ^ מכתב של סמיואל פיפס אל לידי קרטרט - באתר עיתון האינדפנדט
- ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 11.5 11.6 11.7 11.8 אתר לונדון אונליין
- ^ אתר timetravel-britain
- ^ לונדון בימי הביניים, אתר ערוץ 4 הבריטי
- ^ לונדון בתקופה האליזבתנית
- ^ 15.0 15.1 15.2 15.3 15.4 15.5 15.6 אוכלוסיית לונדון לאורך ההיסטוריה על פי מסמכי אולד ביילי
- ^ 16.00 16.01 16.02 16.03 16.04 16.05 16.06 16.07 16.08 16.09 16.10 16.11 16.12 16.13 16.14 16.15 16.16 16.17 16.18 16.19 נתוני אוכלוסין היסטוריים של לונדון במאה ה-19 ובמאה ה-20
| ההיסטוריה של לונדון | ||
|---|---|---|
| תחומי העיר בתקופות היסטוריות | לונדיניום • הסיטי של לונדון והסיטי של וסטמינסטר • מחוז מידלסקס • מחוז לונדון • לונדון רבתי | 
|
| היסטוריה של השלטון המקומי | מועצת מחוז לונדון • מועצת לונדון רבתי • רשות לונדון רבתי • אספת לונדון • ראש העיר של לונדון | |
| אירועים היסטוריים | מרד האיכרים • המגפה הגדולה של לונדון • השרפה הגדולה של לונדון • מגפת הכולרה של 1854 • הסירחון הגדול • התערוכה הגדולה • אולימפיאדת לונדון (1908) • הבליץ • אולימפיאדת לונדון (1948) • פסטיבל בריטניה • הערפיח הגדול • פיגועי 7 ביולי 2005 • אולימפיאדת לונדון (2012) | |
| מבנים היסטוריים | מצודת לונדון • קתדרלת סנט פול • ארמון וייטהול • ארמון וסטמינסטר • גשר לונדון • מנזר וסטמינסטר • האנדרטה לשרפה הגדולה של לונדון | |
| תשתיות | נמל לונדון • הרכבת התחתית של לונדון • מערכת הביוב של לונדון | |
| ערכים נוספים על ההיסטוריה של לונדון | ||
23914844היסטוריה של לונדון