היסטוריה של אוסטריה
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל אוסטריה | ||
פרהיסטוריה
הממצאים הארכאולוגיים השונים מהתקופה הפרהיסטורית מעידים על מספר תרבויות מובחנות, שהתקיימו בתחום אוסטריה בת ימינו במקביל או שירשו האחת את השנייה. ממצאים קדומים התגלו במקומות כמו מערות ליד העיירה וייסנקירכן שבאוסטריה תחתית, והר שלנקן (Schlenken) ליד העיירה האליין.
תקופת הברונזה החלה באוסטריה, גרמניה ובוהמיה בסביבות שנת 2,500 לפנה"ס, עם תחילת השימוש במרבצי הנחושת והבדיל שהגיעה מכיוון מזרח הים התיכון. כ-200 שנה לאחר מכן החלו להגיע שבטים הודו-אירופים מדרום-מערב אסיה לכיוון אירופה. שבטים אילו היו לאבותיהם הקדמונים של שבטים גרמאנים שהתיישבו בצפון ומרכז גרמניה, של הסלאבים והבאלטים במזרח ושל הקלטים בדרום ומערב.
בין השנים 3,000 ו-1,800 לפנה"ס, תקופת האבן המאוחרת החלו אנשים להתיישב על שפת אגמי זלצקמרגוט, ובסביבות אותה תקופה החל המסחר דרך מעברי ההרים האלפיניים.
בין השנים 2,000 ו-400 לפנה"ס התערבבו זה בזה שבטים גרמניים דרומיים ומרכזיים עם אנשי תרבות ביקר (Beaker) שהגיעו מחצי האי האיברי. שבטים אילו סחרו בענבר מחופי הים הבלטי תמורת נחושת, קדרות וחרוזים מחופי הים התיכון.
.jpg)
בסביבות שנת 1,300 לפני הספירה התיישב שבט אילירי בשם נוריקי (Norici) למרגלות המזרחיות של האלפים. האיליריים היו שבטים הודו אירופים שישבו בחופים הצפוניים והמזרחיים של הים האדריאטי, שכללו את השבטים הדלמטים והפאנוניים, ונחשבים לאבותיהם הקדומים של האלבנים. לאחר התיישבותם למרגלות האלפים המזרחיים, השתרעה ממלכתם על החלק המערבי של חצי האי הבלקני, מהדנובה עד לאפירוס.
בתקופת הברונזה המאוחרת באזור התפתחה תרבות האלשטט (Hallstatt) במרכז אירופה, כשזו נקראה על שם העיר האוסטרית בעלת אותו השם. תרבות זו הוסיפה להתקיים עד תחילת תקופת הברזל המקומית (סביבות 450 לפנה"ס).
התרבות שירשה את תרבות האלשטט הייתה התרבות הקלטית לה טנה (La Tène), שהתקיימה גם היא ברוב ארצות מרכז אירופה, ומקורה היה בפלישת השבטים הקלטים ממערב אירופה בשנת 400 לפנה"ס. תחת תרבות זו התקיימה הממלכה הידועה הראשונה בשטחה של אוסטריה בת ימינו, היא ממלכת נוריקום (Noricum), סביב האלפים המזרחיים האוסטרים ומקורות הברזל שבהם. במקביל התפתח במערב אוסטריה שבט הרטים (אנ').
מחצבי הברזל שנמצאו באזור, וכמו כן המיקום האסטרטגי הביאו לחמידת האזור בידי הרומאים, והם הלכו וחדרו אליו לאיטם. בסביבות שנת 15 לפנה"ס השתלטו הרומאים סופית על האזור עד לדנובה, והקימו עליו את שלוש הפרובינקיות הרומיות רטיה, נוריקום ופאנוניה והביאו את הקץ על תרבות לה טנה.
התקופה הרומאית
ערך מורחב – האימפריה הרומית
לאחר כיבוש הרומאים חולק האזור לשלוש פרובינקיות. הרומאים פיתחו את השטחים החדשים שכבשו בעיקר באמצעות סלילת דרכים רבות ובניית ערים אשר הביאו לשגשוגם. בין הערים שזכו לפריחה תחת השלטון הרומאי היו וינדובונה (וינה) וקרנוטום (היינבורג), שהיו קודם לכן ערים קלטיות, וכן לאוריאכום (לורך), בריגאנטיום (ברגנץ), יואבום (זלצבורג), אוליבאבה (ולס), וירונום (סמוך לקלגנפורט), טאורניה (סמוך לשפיטל אן דר דראו) ופלביה סולבה (סמוך ללייבניץ), שייסדו הרומאים.
צפונית לדנובה התיישבו שלושת השבטים הגרמאניים מרקומנים (Marcomanni), קוואדי (Quadi) ווריסקי (Varisci). שבטים אילו פרצו תכופות את הגבול הרומאי בשנים 166–188, ועצרו את שגשוג הפרובינקיות, כשאליהם הצטרפו שבטים גרמאניים כמו גותים, רוגיאנים, לומברדים, ונדלים ואוסטרוגותים. בשנת 178 הסיג הקיסר מרקוס אורליוס את השבטים הפולשים, אך האזור לא הצליח לשוב לשגשוגו הראשון משום שהתפרצה בו מגפה.
במאה ה-3 החל לחץ חזק של פלישות מצד האלמאנים והגותים. בתחילה גברו הרומאים בהנהגתם של דיוקלטיאנוס וקונסטנטינוס, אך לאחר הצטרפותו של שבט הפרא ההוני במאה ה-5 נחלו הרומאים מפלה ניצחת והאזור נלקח מידם ונתמלא בשבטים גרמאניים.
ימי הביניים המוקדמים
במאות הבאות לנסיגת האימפריה הרומית, תחילת ימי הביניים, ידע אזור אוסטריה בת ימינו גלים של הגירת שבטים שונים על פניו. ביניהם היו הלומברדים, האווארים, הגותים, ההונים ואחרים, שיעדם היה חצי האי האפניני וגאליה, ובשנת 488 אף אולץ חלק מן העם הנוריכי המקומי לסגת לכיוון איטליה בידי השבטים הפולשים. לעומת זאת, שלושה שבטים שונים דווקא הקימו יישובי קבע באוסטריה: האלמאנים, שהגיעו משוואביה והתיישבו באזור פורארלברג, הבווארים, שהגיעו מבוהמיה והתיישבו באזור אוסטריה עילית ותחתית, זלצבורג וצפון טירול, והסלאבים, שהתיישבו באזור שטיריה, קרינתיה ודרום טירול. הסלאבים הקימו התערו בחברה שישבה באזור לפניהם, והקימו את ממלכת קאראנאטיה, בעוד האלמאנים התערבבו עם הבווארים.
בשנת 745 כבשו הבווארים את ממלכת קאראנאטיה, והחלו להתפשט ברחביה. ממלכתם זו המשיכה להתקיים עד שנת 788, אז הובסו בראש דוכסם טסילו השלישי על ידי קרל הגדול וממלכתם צורפה לאימפריה הקרולינגית.
בתקופה הקרולינגית החלו לפעול באזור נזירים אירים בחסות השלטון, שהביאו להתפשטות הנצרות. פעולתם של הנזירים הביאה גם לבירוא יערות והרחבת היישובים על חשבונם. האזור שולב גם במערכת הפיאודלית של האימפריה הקרולינגית. בשנת 798 נוסדה ארכיבישופות בעיר זלצבורג, כחלק מתהליך בשנות ה-730 שבו הוקמו עוד שלוש בישופויות בשלוש ערים שונות בבוואריה. זלצבורג, כאמור, הייתה ארכיבישופות, מעמד הנמצא מעל כל שאר הבישופויות באזור. העיר הפכה גם כן למרכז הפעילות הנוצרית בטריטוריות הסלאביות, מה ששימש גם כאמצעי להרחבת תחומה השיפוטי של האימפריה הקרולינגית.
בשנת 909 הביאה פלישת המדיארים לעצירת ההתפתחות האזורית, והחלו בכיבושיהם. המדיארים הובסו בשנת 955 בידי אוטו הגדול בקרב לכפלד.
לאחר תבוסת המדיארים הוקמו טריטוריות ספר באזור אוסטריה וסביבתה. לאחר המרד של דוכס בוואריה היינריך השני נלקחו ממנו שטחים השוכנים באזור אוסטריה בידי אוטו השני כעונש. השטחים, שנודעו מאוחר יותר כ"אוסטריכי", ניתנו לליאופולד הראשון מבאבנברג שהוכתר למרקיז האזור, וכך קמו שושלת באבנברג (Babenberg), ומדינת אוסטריה.
שושלת באבנברג
- ערך מורחב – בית באבנברג
| שליטים (מרקיזים ודוכסים) לבית באבנברג |
האזכור הראשון של מדינת אוסטריה הוא במסמך משנת 996, בו היא מוזכרת כ"אוסטריכי" (Ostarrichi), שפירושו בגרמנית עתיקה הוא "ממלכת המזרח" (ostar - מזרח, richi - ממלכה).
ממלכתם של הבאבנברגים השתרעה על השטחים שכיום הם אוסטריה עילית, תחתית, שטיריה (שהשיגו ב-1192) וקרינתיה. בשל נאמנותם לקיסר, קיבלו הבאבנברגים בתקופת שלטונו של היינריך השני ("יאזומירגוט") מעמד דוכסות, במסמך בשם "פריבילגיום מינוס" מאת הקיסר פרידריך הראשון. מאז היינריך ועד אחרון הבאבנברגים הם אחזו בתואר "דוכס" במקום "מרקיז".
המאות הבאות אופיינו ביישוב הארץ והקמת ערים ומנזרים רבים. בשנת 1156 הועלתה אוסטריה לרמת דוכסות על ידי ה"פריבילגיום מינוס" (מסמך שנכתב בשנת 1156 על ידי הקיסר פרידריך הראשון ובו הועלו מספר רוזנויות לרמת דוכסויות). בשנת 1192 השיגו השליטים הבאבנברגים את שטיריה. באותו הזמן היו הדוכסים הבאבנברגים למשפחה השולטת המשפיעה ביותר באזור, אשר שיאה היה בתקופת שלטונו לאופולד השישי, דוכס אוסטריה (1198–1230).
לאחר מות בנו של לאופלד השישי, פרידריך השני ללא יורשים, הישות הטריטוריאלית האוסטרית ירדה בחשיבותה. התקופה שבאה לאחר מכן נקראה "תקופת האינטרגנום", כמה עשורים שבהם מעמד הממלכה היה נתון בוויכוח, כשהמלך אוטוקר השני, מלך בוהמיה שלט למעשה בדוכסויות אוסטריה, שטיריה וקרינתיה. אוטוקר שלט בדוכסות עד שנת 1278 כשמצא את תבוסתו ומותו בקרב נגד רודולף מהבסבורג בקרב דירנקרוט וידנשפיגן, והדוכסות הועברה לידו. כך קם בית הבסבורג, הבית ששלט באוסטריה לתקופת שיא של כ-640 השנים הבאות, עד שנת 1918.
המונרכיה ההבסבורגית (המאה ה-13 - 1918)
- ערך מורחב – בית הבסבורג, ממלכת הבסבורג
ההתחלה (1278-1526)
בעקבות שקיעתה של שושלת באבנברג במאה ה-13 באה אוסטריה במהרה תחת שלטון אוטאקר השני מבוהמיה. לאחר תבוסתו של אוטאקאר לרודולף מהבסבורג בקרב דורקונט נעשה רודולף לשליט אוסטריה, ושושלתו, שושלת הבסבורג, שלטה באוסטריה כ-640 שנה. סביב המאות ה-14 וה-15 הרחיבו ההבסבורגים את שטחיהם והחלו לצבור מחוזות בקרבת דוכסות אוסטריה, שהייתה דוכסות קטנה שחלשה לאורך הדנובה ועל שטיריה. בשנת 1335 השיגו (אלברכט השני) את קרניולה (דוכסות קראין) שבסלובניה ואת קרינתיה, ובשנת 1368 את טירול. מחוזות אלו הפכו לחלק מהירושה שקיבלו השליטים ההבסבורגים, ונקראו "טריטוריות הירושה".
בהיסטוריה של שתי המאות ה-14 וה-15 היו הרבה עליות ומורדות. בהסכם נוינברג שהתרחש ב-1379 תחת שלטונם של אלברכט השלישי ולאופולד השלישי פוצלה אוסטריה ביניהם, אלברט החזיק באוסטריה עצמה, בעוד שלאופולד החזיק בטריטוריות הירושה. ב-1402 התרחש עוד פיצול, ארנסט הקשוח קיבל את שטיריה, קרינתיה וקרניולה, ופרידריך הרביעי את טירול ואת דרום מערב אוסטריה שהיה אוסף של טריטוריות הבסבורגיות. האיחוד מחדש בוצע על ידי פרידריך החמישי (קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה") בנו של ארנסט הקשוח לאחר נפילת הטורים ההבסבורגיים אלברכט והבכירים הטירולינים.
בשנת 1438 נבחר הדוכס אלברכט מאוסטריה ליורש של חמו זיגמונד, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" מבית לוקסמבורג. על אף שאלברכט מלך רק במשך שנה (כאלברכט השני, מלך גרמניה), מאז מלכותו כל קיסרי האימפריה הרומית ה"קדושה" היו משושלת הבסבורג, מלבד חריגה אחת. ההבסבורגים החלו לרכוש שטחים רבים מחוץ לאדמות הירושה על ידי נישואים: בשנת 1477 המקסימיליאן, ארכידוכס אוסטריה, בנו היחיד של הקיסר פרידריך השלישי נשא לאשה את מארי מבורגונדיה שבצרפת וכך השיג את רוב מדינות השפלה וחלקים מצרפת לטובת בית הבסבורג; בנו שלו, פיליפ "היפה", נשא לאישה את הנסיכה חואנה ("המשוגעת"), יורשת אראגון וקסטיליה וכך השיג לטובת ההאבסבורגים את ספרד ונחלותיה האיטלקיות, אפריקאיות ונחלות העולם החדש; ונכדו, הקיסר קרל החמישי, בנו של פיליפ, שלט על שטח עצום שעליו לא מלך מעולם שום מלך אירופאי. טריטוריות הירושה של ההאבסבורגים נפרדו מן האימפריה האדירה בשנת 1556 כשהקיסר קרל החמישי עזב את השלטון לטובת אחיו הצעיר פרדיננד. פרדיננד נשא לאישה את אן מבוהמיה, יורשת אחיה לאיוש השני מלך הונגריה ובוהמיה וכך זכתה האימפריה גם בהן.
הרפורמציה והתעצמותה של אוסטריה (1526-1714)
בשנת 1526, בעקבות קרב מוהאץ', שבו נהרג לאיוש השני, מלך הונגריה ובוהמיה וגיסו של פרדיננד הראשון, הרחיב פרדיננד את שטחיו לבוהמיה ולחלק ההונגרי שלא נכבש על ידי העות'מאנים. התפשטות הבסבורגית זו גרמה לעימותים תדירים עם הטורקים שאחד מהם הוא "המלחמה הארוכה" שנמשכה בין השנים 1606–1593.
אוסטריה ושאר שטחיה הושפעו במידה רבה מהרפורמציה הלותרנית, וזאת אף על פי שהשליטים ההבסבורגיים עצמם נשארו קתולים. קרל החמישי, שהיה קתולי אדוק, ניסה להניא את עמו מהרפורמציה ואף גינה את מרטין לותר אך לא הצליח במיוחד. בשלהי המאה ה-16 החלה ההתנגדות לרפורמציה להיות מורגשת, כשהארכידוכס פרדיננד, בעל החינוך הישועי פעל באופן נמרץ בדיכוי ה"כפירה" הרפורמציונית במחוזותיו, וכשנבחר ב-1619 לרשת את בן דודו מתיאס כקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" ונודע כ"פרדיננד השני" הוא יצא בניסיון נמרץ לחידוש הקתוליות בתחומי שלטונו.
למרות ההשלכות השליליות על שליטת בית הבסבורג באימפריה של אמצע מלחמת שלושים השנים, מערכות המלחמה תרמו לחיזוק השליטה בטריטוריות הירושה. חידוש הקתוליות בהונגריה מעולם לא הצליח.
בתקופת השלטון הארוכה של לאופולד הראשון (1657-1705) הגיע העימות האוסטרי - טורקי לשיאו. בעקבות ההגנה המוצלחת על וינה מפני הטורקים בקרב וינה כל הונגריה חזרה לשלטון אוסטרי מלא בהסכם קארלוביץ ב-1699. באותו הזמן, אוסטריה הייתה מעורבת בעוד עימות עם צרפת כשאוסטריה נלחמה בצרפתים במלחמה האנגלו הולנדית השלישית (1672-1679), במלחמת הברית הגדולה (1688-1697) ולבסוף במלחמת הירושה הספרדית (1701-1714), שבהן הצרפתים והאוסטרים (יחד עם בעלי הברית ההולנדים והבריטים) נלחמו על ירושת הטריטוריות העצומות של ההבסבורגים הספרדים. על אף שהצרפתים שמרו על השליטה על ספרד ומושבותיה עד לנכדו של לואי הארבעה עשר, לאוסטרים היה יתרון משמעותי בשלטון על מערב אירופה שכלל את ארצות השפלה הספרדיות לשעבר (שהיו כעת אוסטריות), את דוכסות מילאנו בצפון איטליה ואת נאפולי והאי סרדיניה בדרום איטליה.
קרל השישי ומריה תרזה (1711-1780)
- ערך מורחב – מריה תרזה
בחלק השני של שלטון קרל השישי (1711–1740) ראתה אוסטריה ויתורים על הרבה מן השטחים העצומים שהיו לה, בעיקר בגלל חששו של קרל מפני שקיעתה של שושלת האבסבורג. קרל היה נכון לוויתורים בסמכות ובשטח כדי לזכות בהכרתה של הסנקציה הפרגמטית של 1713 (מנגנון שהוקם במטרה להבטיח שמריה תרזה תירש את אביה) בכך שבתו מריה תרזה תהיה יורשתו, דבר שלא היה מקובל, שאשה תכהן בתור שליטה. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא מלחמת הירושה הפולנית שבה העבירה אוסטריה את סיציליה ונאפולי לידי ספרד בתמורה לדוכסות הזעירה פארמה. בשנותיו האחרונות של שלטון קרל (1736–1739) ארעה מלחמה לא מוצלחת בין אוסטריה לטורקיה, שבעקבותיה הפסידה אוסטריה לבסוף את בלגרד ואזורי הספר באזורה.
לאחר מותו של קרל בשנת 1740, כצפוי, הוכחה חולשתה של יורשת העצר. השלום הופר בתחילה בידי פרידריך השני, מלך פרוסיה, שפלש לשלזיה, בטענה כי מריה תרזה לא ראויה להיות יורשת העצר משום היותה אישה, ועל כן תבע את הירושה לעצמו. במהרה הצטרפו אליו כוחות נוספים שניצלו את חולשתה של אוסטריה: קרל השביעי מבוואריה טען לירושת בוהמיה, וזה נתמך בידי מלך צרפת, שחמד את ארצות השפלה האוסטריות; הספרדים והסרדינים קיוו לקבל טריטוריה באיטליה והסקסונים קיוו לקבל טריטוריה שתחבר את ארצם לפולין. בסופו של דבר, למרות הכוח הגדול שלחם נגדה, הצליחה אוסטריה לשמור על כל נחלותיה, למעט שלזיה שנשארה בידי פרוסיה.
ב-1745 לאחר מותו של קרל השביעי, ירש אותו פרנץ מלוריין, בעלה של מריה תרזה והדוכס הגדול של טוסקנה (אותה קיבלו תמורת דוכסות לוריין שנמסרה לאחד הטוענים לכתר פולין שהיה מחותנו של מלך צרפת) ולבסוף נבלעה בממלכה הצרפתית, בתור קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", וכך החזיר לבית הבסבורג (שנקרא מאז בית הבסבורג-לוריין) את משרתו המסורתית. פרנץ אמנם שלט באופן רשמי, אך למעשה כל העניינים נוהלו בידי מריה תרזה.
גם לאחר סיום המלחמה עם חוזה אקס לה שפל לא סלחה מריה תרזה לפרוסים על כך שגזלו מידה את שלזיה וחיפשה הזדמנות להתקיף אותה. זה קרה כשהעזרה הגיעה אליה באופן מפתיע דווקא מהצד של הצרפתים, ולא מצדם של בני בריתה הבריטים וההולנדים. אירוע זה נקרא "התחלפות בעלות הברית של 1756". כך פרצה מלחמת שבע השנים, שבה האויבות המסורתיות, צרפת, רוסיה ואוסטריה, חתמו ברית ביניהן נגד פרוסיה, בעוד שזו כרתה ברית עם בריטניה. בסופו של דבר שלזיה נשארה בשליטת פרוסיה למרות הברית המשולשת שלחמה נגדה, ומטרתה של מריה תרזה לא יצאה לפועל.
גם לאחר המלחמה המשיכה הברית בין צרפת לאוסטריה, (שהחלה ב-1770 עם נישואיה של מארי אנטואנט ללואי השישה עשר). אך גם הסכנה שנשקפה מצדם של פרידריך הגדול מפרוסיה ויקטרינה הגדולה מרוסיה. מלחמת רוסיה טורקיה שארעה בשנים 1774–1768 גרמה למשבר רציני בפולין עם דרישתן של אוסטריה ופרוסיה לפיצוי על ההשתלטות הרוסית בבלקן. משבר זה הוביל בסופו של דבר לחלוקה הראשונה של פולין ב-1772, שבה קיבלה מריה תרזה כפיצוי את גליציה.
במשך השנים הבאות השתפרו היחסים בין רוסיה לאוסטריה, וכשפרצה מלחמת הירושה הבווארית ב-1770 בעקבות שקיעת השושלת הבווארית של בית ויטלסבאך, מאנה רוסיה לעזור לבוואריה על אף שהייתה בת בריתה, על מנת שלא להילחם באוסטריה. המלחמה הסתיימה בסופו של דבר ב-13 במאי 1779 כמעט וללא שפיכות דמים, כשהרוסים והצרפתים גשרו על הסכסוך האוסטרי-פרוסי בקונגרס טשן. לפי ההסכם אוסטריה קיבלה את אזור אינפירטל (כיום באוסטריה עילית) מידי בוואריה.
שלטון יוזף השני ולאופולד השני (1780-1792)
בשנת 1780, עם מותה של מריה תרזה, ירש אותה בנה יוזף השני, שהיה כבר קיסר מאז מותו של אביו פרנץ ב-1765. יוזף התנגד לרפורמציה באופן אדוק, ולצד זאת גם נחשב לאחת הדוגמאות הבולטות ביותר לאבסולוטיזם הנאור של המאה ה-18. הקיסר ניסה להביא תחת שליטתו את הכנסייה הקתולית ואת שלל אדמות האצולה, מה שהוביל להתמרמרות כלפיו במיוחד בהונגריה, בארצות השפלה האוסטריות.
משטרו של יוזף היה שאפתני ובמידה שווה לא ריאליסטי. הוא שאף לכרות ברית עם מלכת רוסיה יקטרינה הגדולה, מה שהוביל למלחמה עם האימפריה העות'מאנית ב-1787, שהייתה אויבתה הגדולה של רוסיה. הביצועים האוסטרים המלחמה היו לא מרשימים בלשון המעטה, והמחיר שהם גבו הוביל להתמרמרות נוספת כלפי הקיסר. לאחר מותו של יוזף ב-1790 רבות מתוכניותיו עלו בתוהו, עם פתיחת המרד בארצות השפלה, בהונגריה וחבל הבלקן.
הסתלקותו של יוזף התקבל בברכה על ידי מרבית האצולה, במיוחד כשהוא הוחלף בידי אחיו הריאלי לאופולד השני, שקודם היה הארכידוכס הפרוטסטנטי של טוסקנה. לאופלד ידע לפתור בעיות והביא לסיומו של מרד הונגריה וארצות השפלה בעזרת הסכם. הוא גם ידע לשמור על שלום עם העות'מאנים והסדיר בעלות ברית עם פרוסיה.
בזמן שלטונו על אוסטריה הלכה גברה המהפכה הצרפתית. אף כי לאופולד היה סימפתי לנאורות, הוא היה גם אחיה של מלכת צרפת, מארי אנטואנט, ובנוסף לכך, ויכוח סיבך את מעמד הזכויות של נסיכי אלזס, המקום שבו ניסתה ממשלת המהפכה הצרפתית להסיר הסכמים שקיבלה על עצמה בהסכמים שונים, דבר אשר סיבך אותו, כאחד מצירי ההסכמים, בעימותים עם הצרפתים. ב-1791 נחתמה הצהרת פפילניץ בין פרידריך וילהלם השני, מלך פרוסיה, פרידריך אוגוסט השלישי, הנסיך הבוחר מסקסוניה ולאופולד, שבה הוצהר כי יהיה על שליטי אירופה לשים עין על מה שקורה בצרפת. הצהרה זו נועדה לעודד את לואי השישה עשר מלך צרפת על מנת למנוע מהם כל צורך לבצע פעולה נגד ארצו, אך זו רק גרמה לשלהוב של הרגשות המהפכנים כלפי הקיסר. על אף שלאופולד עשה את כל מה שיכל כדי להימנע ממלחמה עם הצרפתים, כחודש לאחר מותו במרץ 1792, הכריזו הצרפתים מלחמה על בנו ויורשו חסר הניסיון פרנץ השני.
עידן המהפכה הצרפתית ונפוליאון בונפרטה (1792-1814)
המלחמה עם צרפת, שנמשכה עד 1797 הוכיחה את אי הצלחתה של אוסטריה. לאחר כמה ניצחונות קצרים של האוסטרים על הצרפתים, התהפכו היוצרות וצרפת כבשה את ארצות השפלה האוסטריות מידי אוסטריה בחודשים האחרונים של 1792. לאחר זמן מה הורחק המנהיג האוסטרי פיליפ פון קובנצל, ופרנץ מריה טוגוט מונה במקומו.
באותו הזמן, עליית המהפכה הצרפתית וכיבוש ארצות השפלה בידי צרפת, הובילו למלחמה בין הולנד, בריטניה וספרד לבין צרפת, מלחמה שנודעה כ"מלחמת הקואליציה הראשונה". כמו כן, היו מספר ניצחונות על צרפת שגרמו להחזרת ארצות השפלה. אך ב-1794 התהפכו היוצרות שוב ואוסטריה נדחקה שוב מאדמת ארצות השפלה. בינתיים, המשבר בפולין שוב החריף וגרם לחלוקתה השלישית (1795). מלחמת הקואליציה המשיכה ללכת לא טוב, ואוסטריה נשארה רק עם שתי בעלות ברית, סרדיניה פיימונטה ובריטניה. ב-1796 החליטו הצרפתים לצאת למערכה בגרמניה כדי להכריח את האוסטרים לעשות הסכם שלום, ולהתקיף גם מכיוון איטליה. למרות ההגנה של אוסטריה על ידי הארכידוכס קרל, דוכס טשן אח הקיסר, שנחלה הצלחה בגירוש הצרפתים מגרמניה, הצבא שבא מאיטליה היה מוצלח בצורה מבריקה, תחת הנהגתו של הגנרל הקורסיקאי נפוליאון בונפרטה, כשהוא הוציא את בעלת בריתה של אוסטריה, ממלכת סרדיניה מחוץ למלחמה וגירש את האוסטרים מלומברדיה וכיתר את העיר מאנטובה. לאחר כיבוש העיר בידי נפוליאון בתחילת 1797 הוא התקדם צפונה לכיוון וינה, בעוד שהחלק השני של צבא צרפת חזר שוב לגרמניה, ואוסטריה אולצה להסכם שלום, חוזה קמפו פורמיו, ובו ויתרה אוסטריה על ארצות השפלה ועל לומברדיה, אך קיבלה חלק מהרפובליקה של ונציה שחולקה בינה לבין צרפת כפיצוי מנפוליאון, מבלי להתחשב בכך שוונציה הייתה רפובליקה עצמאית. האוסטרים גם הכירו זמנית בסיפוח הצרפתי של הגדה השנייה של נהר הריין, וגם הסכימו בעקרון שהנסיכים הגרמניים של האזור יפוצו באדמות כנסייה בגדה השנייה של הריין.
אבל השלום לא נמשך לזמן רב, וכעבור זמן קצר צצו מחלוקות בין האוסטרים והצרפתים, והאוסטרים הפרו את הסכם השלום. אוסטריה הצטרפה לרוסיה, בריטניה ונאפולי למלחמת הקואליציה השנייה ב-1799. הגם שבתחילה הכוח האוסטרי-רוסי נחל הצלחה בגירוש הצרפתים מאיטליה, הרוסים פרשו לאחר קרב ציריך ב-1799 שבו הרוסים האשימו את האוסטרים בחולשתם, והאוסטרים שוב הותקפו על ידי בונפרטה, שהיה כבר קונסול ראשון של צרפת, והסיג אותם מאיטליה, ולאחר מכן מגרמניה בקרב הוהנלינדן. ההפסד הזה הכריח את התפטרות בית טוגוט, ואת אוסטריה, שהונהגה עתה בידי לודוויג קובנצל לעשות שלום בלונביל שבצרפת בתחילת 1801. המאפיינים של אוסטריה היו באותו זמן חולשה מופתעת, אבל עכשיו הדרך לארגון מחדש של האימפריה הצרפתית בגבולה. עם דוח המינוי ב-1803 ארגן מחדש לחלוטין את האימפריה הרומית ה"קדושה", שקיבלה כמעט את כל הערים החופשיות ואדמות הכנסייה, ודוכסי אוסטריה, שבאופן מסורתי היו תמיד קיסרי האימפריה, פוטרו מהמשרה.
עם מינויו העצמי של נפוליאון בונפרטה לקיסר הצרפתים, הכריז על עצמו פרנץ השני כ"קיסר אוסטריה" בנוסף לתוארו כקיסר האימפריה הרומית ה"קדושה", ונקרא מעתה פרנץ הראשון קיסר אוסטריה. לאחר זמן קצר, המשיך נפוליאון בתככיו באיטליה, וסיפח לעצמו את ג'נובה ואת פארמה, וזה הוביל שוב למלחמה, מלחמת הקואליציה השלישית, שבה רוסיה, אוסטריה, בריטניה ושוודיה לחמו נגד נפוליאון. המלחמה החלה כשהכוח האוסטרי פלש לבוואריה, בעלת ברית של צרפת, אך סולק משם בידי נפוליאון בקרב אולם, ולאחר מכן הובסה שוב תבוסה מכרעת יחד עם רוסיה בקרב אוסטרליץ. בחוזה פרסבורג אולצה אוסטריה למסור שטח רב: את דלמטיה לצרפת, את ונציה לממלכה האיטלקית של נפוליאון ואת טירול לבוואריה.
המלחמה גרמה לפירוק האימפריה הרומית ה"קדושה" עתיקת היומין. מדינות הלוויין של נפוליאון במערב ודרום גרמניה נורשו מידי האימפריה לידי הקונפדרציה של הריין, וכמה ימים מאוחר יותר הכריז פרנץ השני על ויתור על כתר קיסרות האימפריה הרומית ה"קדושה", ובכך הקיץ הקץ באופן רשמי על האימפריה הוותיקה הזו.
אוסטריה, שבה הכתיב את הטון המדינאי יוהאן פיליפ שטדיון, ניסתה לשמור על שלום עם צרפת, אך קריסתו של בית בורבון הספרדי הטרידה את ההבסבורגים מאוד, והם יצאו נואשות למלחמה ב-1809, בלי אף בעלת ברית אירופאית. הניסיונות של שטדיון לחולל מרד בגרמניה הסתיימו בלא הצלחה, והרוסים כיבדו את בעלות בריתם עם צרפת, וכך אוסטריה הותקפה שוב. במלחמה הזאת היה הקרב הראשון שבו הובס נפוליאון, בקרב אספרן אסלינג, על ידי הארכידיוס קרל. התוצאות של הסכם שנברון לאחר המלחמה היו אכזריות כלפי אוסטריה: היא איבדה את זלצבורג לבוואריה, כמה מהשטחים הפולניים שלה לרוסיה ואת טריטוריות הירושה שלה (שכללו את רוב קרינתיה ושטיריה) לנפוליאון.
קלמנס ונצל פון מטרניך, שר החוץ החדש של אוסטריה, שאף להקים באוסטריה מדיניות פרו-צרפתית: בתו של הקיסר, מריה לואיזה, נישאה לנפוליאון לאחר שגירש את אשתו ג'וז'פין, ואוסטריה תרמה צבא לפלישה הצרפתית לרוסיה ב-1812. לאחר התבוסה הרת-האסון של נפוליאון ברוסיה בסוף אותה שנה, עברו הפרוסים לצידה של רוסיה, וקלמנט גם כן שינה אט אט את מדיניותו הפרו-צרפתית. בתחילה הוא ניסה לגרום לשלום בין צרפת לאויבותיה האירופאיות, אך לאחר שהיה נראה כי נפוליאון אינו מעוניין בפשרה, הצטרפה אוסטריה לבעלות ברית אחרות והכריזה מלחמה על צרפת באוגוסט 1813. ההתערבות של אוסטריה הייתה נחרצת: נפוליאון הובס בקרב לייפציג באוקטובר באותה שנה, וכוחו נסג לתוך צרפת עצמה. בתחילת 1814 הכוח של בעלות הברית פלש לתוך צרפת. בתחילה מטרניך לא היה בטוח אם הוא רוצה את נפוליאון על כס המלוכה, שבנו היה הנכד של הקיסר האוסטרי, או חזרה של בית בורבון, אך לבסוף הוא בחר באפשרות השנייה. נפוליאון פרש ב-3 באפריל 1814, והוחלף בידי לואי השמונה עשר, שזמן קצר לאחר מכן נשא ונתן הסכם שלום בפריז עם בעלות הברית המנצחות.
המאה התשע עשרה
בין 1815 ו-1848 תחת הנהגתו של מטרניך נכנסה אוסטריה לתקופה של ריאקציה פוליטית, צנזורה ושלטון ברזל (התקופה נקראת בגרמנית תקופת "Biedermaier" או "Vormärz"). אך עלייתם של הלאומיות והליברליזם גרמה לאביב העמים. מטרניך והקיסר פרדיננד הראשון שלקה בשכלו אולצו להתפטר והוחלפו על ידי האחיין הצעיר פרנץ יוזף. הנטייה של חברות האימפריה האוסטרית לפרוש דוכאה בידי הצבא. חוקה נחקקה במרץ 1848, אך הייתה בעלת השפעה מעשית קטנה. אחת הפעולות של המהפכנים הייתה שחרור כל האיכרים באוסטריה. פעולה זו תרמה לתיעוש, והמונים נהרו למרכזים התעשייתיים בשטחי האימפריה (מרכזים תעשייתיים היו בבוהמיה, אוסטריה עילית, וינה ובשטיריה). מהפכנים חברתיים הביאו להחרפת העימותים בערים בעלות מגוון אתני, מה שגרם לעלייה של הלאומיות.
בשנת 1859 בעקבות התבוסות של אוסטריה בקרבות סולפרינו ומאגנטה נגד הכוחות המאוחדים של צרפת וסרדיניה גרמו להפסד של לומברדיה וטוסקנה לממלכת סרדיניה, ששאפה להקים מדינה מאוחדת איטלקית לאומית (ראה איחוד איטליה).
ההפסד של אוסטריה בקרב קניגרץ במלחמת שבעת השבועות נגד פרוסיה גרמה להרחקה של אוסטריה מגרמניה. חולשת השלטון בענייני החוץ גרמה לפרנץ יוזף אפילו לרפורמות פנימיות. על מנת לפייס את הלאומיות שעלתה בהונגריה, עשה פרנץ יוזף פשרה עם האצולה ההונגרית ולפיה יהיה להונגריה חלק בשליטה על האימפריה, וכך נוצרה האימפריה האוסטרו הונגרית. ב-1867, לשני התחומים קיסלייטניה וטרנסלייטניה בהונגריה נהיו בעלות משטר פנימי שונה, אך בעלי אותו מושל ואותו צבא.
ב-1878 כבשה אוסטריה הונגריה את בוסניה והרצגובינה, שנפרדה מהאימפריה העות'מאנית הרדומה כשנוצרו מדינות חדשות בבלקן. השטח סופח לאוסטריה ב-1907 והושם תחת הנהגה משותפת של אוסטריה והונגריה.
האימפריה המשותפת החלה לנוע לכיוון חוקתיות, וכך נוצרה מערכת חוקתית עם פרלמנט, הרייכסראט. זכות הצבעה התרחבה בהדרגה עד 1907 כשהוכרה זכות הצבעה לכל האזרחים הגברים. למרות זאת, התועלתניות של הפרלמנט נפסקה על ידי מפלגות שונות שייצגו קבוצות אתניות שונות, וכינוסי הפרלמנט נפסקו לחלוטין במהלך מלחמת העולם הראשונה.
העשור הבא עד 1914 היה בעיקר עשור של בנייה, התרחבות עירונית, בניית מסילות רכבת והתפתחות תעשייתית. באותה תקופה, שנודעה כ "Gründerzeit" (עידן המייסדים) אוסטריה נהייתה מדינה תעשייתית, ואפילו אזורי ההר אופיינו בחקלאות. באותו עשור גאתה הלאומיות בבוסניה והרצגובינה. ההתנקשות בארכי-דוכס פרנץ פרדיננד מי שהיה היורש המשוער של פרנץ יוזף בסרייבו עוררה את מלחמת העולם הראשונה. תבוסתן של מעצמות המרכז ב-1918 גרמה להתפוררות האימפריה האוסטרו הונגרית. ב-1918 התפטר קרל הראשון, קיסר אוסטריה, וכך בא הקץ על כ-700 שנות שלטון בית הבסבורג.
אוסטריה הגרמנית והרפובליקה הראשונה (1918–1934)
בעקבות תבוסת אוסטריה הונגריה במלחמת העולם הראשונה, התפוררה האימפריה והתפצלה למדינות אחדות. אוסטריה, בגבולותיה החדשים, הייתה האזור העיקרי של דוברי הגרמנית, וב-12 בנובמבר הפכה אוסטריה לרפובליקה בשם אוסטריה הגרמנית. הפרלמנט של הרפובליקה החדשה קרא לאיחוד עם גרמניה: המאמר השני בחוקה הארעית של המדינה היה "אוסטריה היא חלק מהרפובליקה הגרמנית". משאל העם במדינות האוסטריות זלצבורג וטירול הראו רוב של 98% ו-99% בעד האיחוד עם גרמניה. לרעיון בא סוף כשאיטליה וצרפת מנעו את מיזוג המדינות, ודרשו להקים מדינה אוסטרית עצמאית, לפחות למשך 20 שנה. בחוזה סן-ז'רמן נאסר כל איחוד פוליטי או כלכלי עם גרמניה, והוא כפה על אוסטריה לשנות את שמה מ"אוסטריה הגרמנית" ל"הרפובליקה של אוסטריה", דהיינו הרפובליקה הראשונה. האזורים דוברי הגרמנית של בוהמיה ומוראביה (שנקראו אחר כך "חבל הסודטים") הוקצו לצ'כוסלובקיה שהוקמה לא מכבר. אוסטרים וגרמנים רבים טענו שזוהי צביעות, היות שהיא נוגדת את "זכות ההגדרה העצמית של כל האומות" שהוכרה בנאום ארבע עשרה הנקודות שנשא נשיא ארצות הברית, וודרו וילסון.
הגם שהאימפריה האוסטרו-הונגרית הייתה חלק ממעצמות המרכז, בעלות הברית המנצחות היו יותר רגועות מתבוסתה מאשר מתבוסת גרמניה או הונגריה. נציגים של הרפובליקה האוסטרית החדשה שכנעו אותן שאין זה הוגן להעניש את אוסטריה על פעילותה כאימפריה מתפוררת, במיוחד כששטחים אחרים של האימפריה הועברו לצד ה"המנצחים", רק מפני שהם ויתרו על האימפריה בסוף המלחמה. אוסטריה מעולם לא נדרשה לשלם פיצויים מכיוון שבעלות הברית החליטו שאינה יכולה לעמוד בתשלומים.
ב-20 באוקטובר 1920, במשאל עם במדינה האוסטרית קרינתיה, החליטו האוסטרים (דוברי הגרמנית) שברצונם להיות חלק מאוסטריה, ודחו את תביעת ממלכת הסרבים, הקרואטים והסלובנים לסיפוחם אליה. החלקים דוברי הגרמנית של מערב הונגריה, שנקראו עכשיו בורגנלנד, החליטו על ידי משאל עם להצטרף לאוסטריה כמדינה פדרלית, מלבד העיר שופרון שהחליטה להישאר בידי הונגריה. מכל מקום, בחוזה סן-ז'רמן איבדה אוסטריה שליטה על האזורים דוברי הגרמנית של דרום טירול (לאיטליה, והיא נקראת בפיהם "אלטו אדיג'ה"), של בוהמיה ושל מוראביה.
בין השנים 1918 ו-1920 שלטה באוסטריה קואליציה של מפלגות הימין והשמאל יחד, וב-1920 נחקקה החוקה המודרנית של אוסטריה.
הפוליטיקה האוסטרית אופיינה מאז 1920 ועד 1932 במאבקים עזים ולעיתים אף אלימים בין מפלגות השמאל והימין. אוסטריה הונהגה באותן שנים בעיקר על ידי קואליציה של המפלגה הנוצרית-סוציאלית שלה היו קשרים הדוקים עם הכנסייה הקתולית ומפלגת העם של גרמניה הגדולה. המפלגה הנוצרית-סוציאלית הונהגה באותן שנים בידי הכומר איגנץ זייפל (1876-1932) ששרת פעמיים כקנצלר אוסטריה (בין השנים 1922 - 1924 ו-1926 - 1929).
בשנות ה-20 הוקמו מיליציות של מפלגות השמאל (שוצבונד ב-1923) והימין (היימוואר בין השנים 1921–1923). בהתנגשות בין שתי הקבוצות שהתרחשה בשטנדורף שבבורגנלנד ב-30 בינואר 1927 נהרגו אב ובן בידי ההיימוואר. שני פעילי ימין ותיקים הועמדו לדין בבית המשפט בווינה, אך לבסוף זוכו, ודבר זה הוביל להפגנה מסיבית בווינה. בהתקוממות יולי 1927 89 מפגינים נהרגו בידי כוחות המשטרה, והעימותים הפוליטיים החריפו עד לתחילת שנות ה-1930. ב-1932 אנגלברט דולפוס מהמפלגה הנוצרית סוציאליסטית נבחר לקאנצלר.
האוסטרופשיזם (1934–1938)
- ערכים מורחבים – אוסטרופשיזם, מפלגת חזית המולדת האוסטרית, אוסטריה הפדרלית
תחת שלטון המפלגה הנוצרית-סוציאלית נעה ממשלת אוסטריה לעבר ריכוזיות הכוח במדינה לפי הדגם הפשיסטי.
במרץ 1933, ניצלה ממשלת דולפוס טעות בהצבעה בפרלמנט: ההצבעה הייתה צמודה וכתוצאה מכך שלושת הנשיאים של הנאציונלראט פרשו, מכיוון שהם לא הורשו להצביע בעצמם בזמן שהם מכהנים. ממשלת דולפוס ניצלה את המצב והכריזה שבית הנבחרים חדל לתפקד, ומכוח טענה זו מנעה ממנו להתכנס שוב והשתמשה בחוק חירום שחוקק בזמן מלחמת העולם הראשונה כדי להשתלט על תפקידיה של הרשות המחוקקת.
ב-12 בפברואר 1934 גרם המשטר החדש, שכונה "אוסטרופשיזם", למלחמת האזרחים באוסטריה. המשטר הוציא צווי חיפוש במטה המפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית, דבר שהוביל להתקוממות של חברי המפלגה. אך מכיוון שמבנה המפלגה כבר הוחלש לפני ההתקוממות, הובסו בקלות חיילי הממשלה המורדים, והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית הוצאה אל מחוץ לחוק.
ב-1 במאי 1934 ניסחה ממשלת דולפוס חוקה חדשה שביטלה את חופש העיתונות, הפכה את אוסטריה למדינה חד מפלגתית (תחת המפלגה החדשה שייסד דולפוס, חזית המולדת), וקבעה מונופול למדינה בעניין של יחסי עובד-מעביד. המערכת החדשה נשארה על כנה עד האנשלוס עם גרמניה הנאצית בשנת 1938. ב-25 ביולי 1934 נרצח דולפוס על ידי פעילים של המפלגה הנאצית האוסטרית, שרצו לתפוס את השלטון במדינה וליזום איחוד עם גרמניה הנאצית. למרות ההתנקשות בחייו של דולפוס, ההפיכה נכשלה מכיוון שהצבא נשאר נאמן לקאנצלר החדש קורט שושניג שהורה על דיכויה. בעקבות ההפיכה הוציא שושניג את המפלגה הנאצית מחוץ לחוק.
עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה שאפה גרמניה לספח אליה את אוסטריה, על אף שחוזי ורסאי וסן-ז'רמן אסרו במפורש על כל צורה של איחוד בין שתי המדינות. קורט שושניג התנגד לסיפוח בתוקף. במרץ 1938 נועדו היטלר ושושניג ובפגישה זו איים היטלר בפלישה צבאית אם לא תתקיים שורת דרישות, ביניהן, התרת פעילות המפלגה הנאצית האוסטרית ומינוי מקורבי הנאצים לשרים בממשלה. שושניג הודיע, כצעד נואש לשמירת עצמאותה של אוסטריה, על משאל עם בהתראה קצרה שיקבע את עתידה של אוסטריה. המשאל היה אמור להיערך ב-13 במרץ אולם בלחץ היטלר בוטל המשאל, ושושניג נאלץ להתפטר ב-11 במרץ 1938. באותו יום מונה מנהיג המפלגה הנאצית האוסטרית, ארתור זייס-אינקווארט, לקנצלר אוסטריה. המשאל היה אמור להיערך ב-13 במרץ, אולם כבר ב-12 במרץ חצו למעלה ממאה אלף חיילים גרמנים את הגבול, סיפחו אליהם את אוסטריה ללא כל התנגדות, והתקבלו באהדה על ידי מרבית האוסטרים.
כחלק מגרמניה הנאצית (1938 – 1945)
- ערכים מורחבים – אנשלוס, גרמניה הנאצית, שואת יהודי אוסטריה
לאחר האנשלוס הפכה אוסטריה למחוז בגרמניה הנאצית בשם "אוסטמארק". ב-10 באפריל נערך ביוזמת הנאצים משאל עם לגבי הסיפוח, (אף שתוצאותיו היו ברורות מראש משום שנערך באווירה של איומים וטרור) אשר אישר את האיחוד ברוב של 99.73%.
אוסטריה לא התקיימה כמדינה עצמאית במהלך מלחמת העולם השנייה, והגם שבאופן טכני האיחוד עם גרמניה היה תוצאה של פלישה צבאית, רבים מן האוסטרים אהדו את המשטר הנאצי ואף לקחו חלק בפשעיו, ורוב הקהילה היהודית האוסטרית, שתרמה תרומה גדולה לחיי הרוח באוסטריה אולצה לצאת לגלות או שנספתה בשואה. גם פוליטיקאים סוציאליסטים, קתולים ומלוכנים הוכרחו לצאת לגלות או שנעצרו על ידי הנאצים. אמנם היו קיימות קבוצות התנגדות אוסטריות, אבל אף אחת מהן לא הייתה מוצלחת במיוחד.
ב-28 במרץ 1945 חצו חיילים אמריקאים את הגבול האוסטרי מכיוון איטליה, ויומיים אחריהם נכנס גם הצבא האדום מהונגריה. ב-13 באפריל כבשו הכוחות את וינה. אירוע זה ציין את קיצו של השלטון הנאצי באוסטריה וחזרתה של אוסטריה לעצמאות, כחודש לפני כניעת גרמניה.
הרפובליקה השנייה (מאז 1945)
כיבוש בעלות הברית
- ערך מורחב – אזורי הכיבוש באוסטריה
אוסטריה הייתה תחת כיבוש בעלות הברית (ארצות הברית, בריטניה, ברית המועצות וצרפת) מ-9 במאי 1945 עד 27 ביולי 1955. המדינה נשלטה על ידי מועצה משותפת של בעלות הברית, וחולקה לארבעה אזורי כיבוש (ראו מפה), שכל אחד מהם נשלט על ידי אחת מבעלות הברית. עיר הבירה וינה חולקה באותה מתכונת, וכלכלתה של אוסטריה התחילה להתאושש כתוצאה מהסיוע שניתן לה בתוכנית מרשל.
באפריל 1945 הממשלה הסובייטית איפשרה הקמת ממשלה בראשות קרל רנר שכללה סוציאליסטים, קומוניסטים ושמרנים. מאוחר יותר הממשלה הוכרה על ידי בעלות הברית המערביות. הגם שהייתה עדיין תחת כיבוש הממשלה האוסטרית הורשתה לנהל מדיניות חוץ בתנאי שהמדיניות תקבל את אישור הכוחות הכובשים.
עצמאות והתפתחות פוליטית במשך הרפובליקה השנייה
המפלגות האוסטריות שאפו לסיים את הכיבוש ולזכות בעצמאות מלאה לאוסטריה, וב-15 במאי 1955 נחתמה אמנת המדינה האוסטרית, שבה הוסכם על סיום הכיבוש. לאחר החזרת עצמאותה התחייבה אוסטריה לעמדה של נייטרליות במאבק הבין גושי.
בניגוד לרפובליקה הראשונה שהתאפיינה במאבק אלים בין המפלגות הפוליטיות, הרפובליקה השנייה הצליחה לבסס את עצמה כדמוקרטיה יציבה. שתי המפלגות הגדולות הן מפלגת העם האוסטרית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית. מפלגות אלו הרכיבו ביחד קואליציה בראשות מפלגת העם עד שנת 1966. המפלגה הקומוניסטית של אוסטריה הייתה חלק מן הקואליציה עד שנת 1950 והחזיקה מושבים בפרלמנט עד שנת 1959, ומפלגת האופוזיציה היחידה הייתה מפלגת החופש האוסטרית בעלת ההשקפות הימניות קיצוניות.
בשנת 1966 מפלגת העם הצליחה לזכות ברוב בבחירות והקימה קואליציה ללא המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, אולם היא איבדה את הרוב בשנת 1970 ומנהיג המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, ברונו קרייסקי, הקים ממשלת מיעוט בתמיכה מבחוץ של מפלגת החופש. קרייסקי הצליח להשיג רוב מוחלט בבחירות של שנת 1971, 1975 ו-1979. במהלך שנות השבעים בוצעו מספר רפורמות סוציאליות, וכיום הרפורמות האלה באות תחת ביקורת מצד אנשי הימין. כגורם לחוב הלאומי שתפח ולעובדה שתעשיות לאומיות לא רווחיות נתמכו על ידי הממשלה. לטענת אנשי השמאל הסוציאליסטי, הן תפקדו עד שלהי שנות ה-70 באופן רווחי והגורמים להפסדיהן הם משברי תעשיות הייצור בעולם (שנבעו ממשברי האנרגיה העולמיים ב-1973 ו-1979,שגרמו לזינוק במחירי הסחורות בעולם) והתעשייה האוסטרית נפגעה גם היא מכך, אם כי פחות מאחרות מבחינת היקף האבטלה והצמיחה הגבוהה עד שנת 1980 של הכלכלה האוסטרית, בניגוד לרוב הכלכלה העולמית, בזכות מדיניותו הקיינסיאנית של קרייסקי (שהשתמשה בהרחבה תקציבית והשקעות באשראי של בנקים בבעלות המדינה על מנת להגדיל את ההיצע והביקוש כדי לגרום לצמיחה גבוהה ואינפלציה נמוכה).[1]
בעקבות הפסדה בבחירות של שנת 1983, המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הקימה קואליציה עם מפלגת החופש בראשות הקאנצלר הסוציאל-דמוקרטי פרד זינובאץ. באביב של שנת 1983 קורט ולדהיים נבחר לנשיא אוסטריה לקול מחאה בינלאומית ולאומית בשל חשדות שהוא היה מעורב בביצוע פשעי מלחמה בעת שירותו בוורמאכט בזמן מלחמת העולם השנייה.
שנות ה-90 - הווה
בשנת 1995 אוסטריה הצטרפה לאיחוד האירופי ובשנת 1999 היא הצטרפה לגוש האירו.
ב-1993 נוסדה מפלגת הפורום הליברלי על ידי פורשים ממפלגת FPÖ. המפלגה הייתה חברה בפרלמנט עד 1999. ב-1997 החליף ויקטור קלימה את פרנץ ורניצקי כקנצלר אוסטריה.
ב-1999 ÖVP ירדה למקום השלישי לאחר FPÖ בבחירות אותה שנה, ואף על פי שיושב ראש ÖVP וסגן הקנצלר, וולפגאנג שיסל, הודיע שמפלגתו תצטרף לאופוזיציה, הוא התמנה לקאנצלר והקים קואליציה יחד עם FPÖ. צעד זה גרר מחאות רבות בעולם ואף חרם עליה, בשל האידאולוגיה הימנית קיצונית של FPÖ.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ David B. Reynolds, Taking the High Road: Communities Organize for Economic Change: Communities Organize for Economic Change, Routledge, 2016-09-16. (באנגלית)
| היסטוריה של מדינות אירופה | ||
|---|---|---|
|
32512028היסטוריה של אוסטריה