דינוזאורים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
קריאת טבלת מיוןדינוזאוריה

דינוזאורים שונים:
עמודה ימנית (מלמעלה למטה):
דיפלודוקוס, מיקרורפטור, פרזאורולופוס ודיינוניכוס.
עמודה שמאלית (מלמעלה למטה):
טירנוזאורוס, טריצרטופס, סטגוזאורוס וארגנטינוזאורוס.
תקופה
ימי קדם
מיון מדעי
ממלכה: בעלי חיים
מערכה: מיתרניים
קבוצה: חולייתנים
מחלקה: ארכוזאוריה
על־סדרה: דינוזאורים
סדרה: ראו בערך
סדרות
שם מדעי
Dinosauria

עיינו גם בפורטל

פורטל זוחלים ודו-חיים הוא שער לכל ערכי הזוחלים ודו-חיים במכלול. הפורטל מציג מידע אודות סדרות הזוחלים והדו-חיים, תמונות וסרטונים, קטעי הידעת?, ערכים מומלצים ועוד.


אפטוזאורוס (למעלה), טירנוזאורוס (מימין) וטריצרטופס (משמאל) הם הדינוזאורים הידועים והמפורסמים ביותר (תמונה לא בקנה מידה).

דינוזאורים (שם מדעי: Dinosauria, מיוונית: דינוס - אימה, זאורוס - לטאה) הוא השם שניתן לקבוצת יצורים דמויי-זוחלים שמאובניהם נמצאו משלהי המאה ה-18.

אטימולוגיה

השם "דינוזאור" (בלעז: "Dinosaur") נקבע לראשונה בשנת ה'תר"ב (1842) על ידי סר ריצ'רד אוון, פלאונטולוג וביולוג בריטי, ומקורו מהמילים היווניות "דינוס" (δεινός), שפירושה "נורא, עוצמתי, חזק, מופלא, גדול, מפחיד" ו-"זאורוס" (σαῦρος), שפירושה "לטאה". דהיינו לטאה נוראית, חזקה, מופלאה. למרות התרגום הנפוץ "לטאה נוראית", הפירוש שאוון התכוון אליו היה "לטאה גדולה באופן מפחיד". ישנם ספרים שמעדיפים לתרגם את "זאורוס" ל"זוחל" ולא ל"לטאה" מאחר שהדינוזאורים מוגדרים כזוחלים אך לא כלטאות.

תיאור הדינוזאורים

הדינוזאורים היו בעלי חיים יבשתיים, בעלי מאפיינים המזכירים זוחלים. הם לא היו ממש זוחלים, משום שמבנה השלד מראה שהם הילכו ברגליים זקופות כיונקים, ולא ברגליים כפופות או על גחון כזוחלים. הסברא נותנת שכולם היו מטילי ביצים.

עם גילויים הייתה סברה כי היו בעלי דם קר אך בשנות ה-80 של המאה ה-20 התערערה סברה זו וכיום נוטים החוקרים להאמין כי הדינוזאורים היו במידה מסוימת הומיאותרמיים (כלומר, בעלי יכולת להעלות את טמפרטורת גופם באמצעות מטאבוליזם פנימי).

כל ציורי הדינוזאורים (מלבד אולי הציורים שנמצאו באיקה, פרו; עיין להלן) הם בגדר השערה בלבד, שנבנתה על סמך העמדת השלד ודימוי ממוחשב אפשרי של הנחת השרירים והבשר עליו, ולבסוף צביעת העור. ניתן להניח כי היו דינוזאורים במספר צבעים, בדומה לבעלי חיים אחרים.

מראשוני הדינוזאורים: הררזאורוס (השלד הגדול), אאורפטור (השלד הקטן) וגולגולת של פלטאוזאורוס

חלק מהדינוזאורים היו קטנים וזריזים, ונעו על זוג רגליהם האחוריות, בדומה לעופות הקרקע של ימינו. אך היו גם דינוזאורים שהילכו על ארבע גפיים. שרידי הדינוזאורים נמצאו בכל הסביבות היבשתיות: יערות, מדבריות, ערבות, הרים וכו'. בין המינים היו הבדלים חיצוניים והתנהגותיים משמעותיים, שאיפשרו להם לחיות בסביבות השונות. חלק מהדינוזאורים חולקים תכונות דומות (כגון שריון או קרניים) אף שלא היו קרובים פילוגנטית.

נראה שעצמותיהם היו חלולות וברגליהם האחוריות היו שלוש אצבעות קדמיות ואצבע אחת אחורית. זנבם היה בדרך כלל חזק וכבד, וכנראה סייע להולכים על שתיים בהשגת שיווי משקל בעת תנועה. לאלה היו גפיים אחוריות הגדולות בהרבה מאשר גפיהם הקדמיות, וכנראה הם נעזרו בידיהם כדי לאחוז בטרף או לעקור צמחים ממקומם.

הדינוזאורים היו יצורים בגדלים שונים ונעו בין ענקים כמו זאורפודים שאורכם למעלה מ-30 מטר ומשקלם עשרות טונות, לתרופודים קטנים שגודלם היה כגודל תרנגולת. חלק מהטורפים, כמו גיגאנוטוזאורוס, טירנוזאורוס ומגלוזאורוס, היו גדולים מכל טורף יבשתי שחי כיום, וכנראה טרפו דינוזאורים צמחוניים אחרים בכל הגדלים: קטנים, בינוניים וגדולים. דינוזאורים צמחוניים רבים היו בגדלים של קרנף או פיל ואף למעלה מכך.

כיום ידועים בין מעל 500 סוגי דינוזאורים, ומעל 1,000 מינים, ואחת לכמה זמן מתגלים מינים חדשים.

גיגאנוטוזאורוס (תרופוד) - טורף על ענקי שעצמותיו נמצאו באמריקה הדרומית
ולוצירפטור - דינוזאור בעל נוצות וטורף קטן אך כנראה חכם וקטלני
סופרזאורוס - אחד הזאורופודים הארוכים ביותר: 34 מטר אורכו. סופרזאורוס היה זאורופוד במשפחת הדיפלודוקיים שחיו באמריקה הצפונית.
ארגנטינוזאורוס (זאורופוד מקבוצת טיטנוזאוריה) - כנראה הדינוזאור הגדול ביותר שחי אי-פעם: לפי ההערכה אורכו 36–40 מטר ומשקלו 70–100 טון.
קנטרוזאורוס, סוג של סטגוזאור בעל לוחיות קוצניות על גבו וזנבו
אאופלוצפלוס - דינוזאור משוריין
הדרוזאוריים - הדינוזאורים ה"ברווזניים"
צרטופסיים - הדינוזאורים בעלי העטרה והקרניים.

מבחינה טקסונומית שייכים הדינוזאורים לשתי סדרות נפרדות:

בעלי אגן דמוי לטאה

בעלי אגן הלטאה מתחלקים לשתי קבוצות:

בעלי אגן דמוי עוף

בעלי אגן העוף התחלקו למספר קבוצות עיקריות:

לצידן היו מספר לא קטן של סוגי דינוזאורים בעלי אגן דמוי עוף, שנכון להיום, לא משוייכים לאף אחת מהקבוצות הנ"ל.

זוחלים אחרים

ישנן קבוצות אחרות של זוחלים אשר עצמותיהם נמצאו ואינם קיימים כיום, כגון: פטרוזאוריה (זוחלים מעופפים), פלזיוזאוריה ומוזאזאוריים (זוחלים ימיים), איכתיוזאוריה (זוחלים ימיים דמויי דג), תנינאים ואחרים. קבוצות אלו לא מוגדרות כדינוזאורים עקב מבנה השלד שלהם.

אנטומיה ופיזיולוגיה

מהו דינוזאור

יציבה של חולייתנים יבשתיים. משמאל: יציבה של זוחל בה הרגליים פרושות לצדדיים, באמצע: יציבה זקופה של דינוזאורים ויונקים, מימין: יציבה זקופה של ראויסוכיה (טורפים קדומים דמויי תנין).

בפועל, כדי להבדיל בין הדינוזאורים לשאר הזוחלים שנכחדו יש להסתכל על הסימנים האנטומיים הבאים בשלד:

  1. יציבה זקופה, בה הרגליים נמצאות ישירות מתחת לגוף. יציבה זו מאפשרת הליכה מהירה יותר ותמיכה במשקל עצמי גבוה יותר.
  2. באגן הירכיים, בין עצם הכסל לעצמות החיק והשית, במקום שבו משתלב מפרק עצם הירך, אין כיסוי עצם אלא רק רקמה סחוסית (שלא משתמרת במאובנים), בניגוד לזוחלים אחרים. תצורה זו נקראת לעיתים "אגן ירכיים פתוח".
  3. בחלק מן הדינוזאורים, הגפיים הקדמיות הן זרועות שבהן כף יד בעלת 5 אצבעות שאחת מהן - האגודל - נמצאת בכיוון נגדי לשאר האצבעות ומאפשרת סגירה ואחיזה (כמו ידיים של פרימטים). ידיים אוחזות אלה אפשרו להם לצוד טרף קטן ביעילות רבה יותר ולאוחזו בקלות. מאפיין זה שונה באופן ניכר במינים רבים של דינוזאורים. למשל: ידיהם הקדמיות של זאורופודים וצרטופסיים שהלכו על 4 דמו יותר לעמודים עם אצבעות בעלי פרסות, שלא יכלו לאחוז בכלום. או למשל: ידיהם של הטירנוזאוריים שהיו קצרות וכללו רק 2 אצבעות כל אחת.
  4. מאפיינים אנטומיים בגולגולת.

שלד ועצמות

  1. גולגולת
  2. חוליות הצוואר
  3. חוליות עמוד השדרה
  4. חוליות אגן הירכיים
  5. חוליות הזנב
  6. ארובת העין
  7. קדם-לסת עליונה
  8. לסת עליונה
  9. שיניים
  10. לסת תחתונה
  11. מזלג החזה
  12. עצם השכם
  13. Coracoid
  14. עצם החזה
  15. צלעות
  16. עצם הזרוע
  17. עצם החישור
  18. עצם הגומד
  19. כף היד
  20. Gastralia
  21. עצם הירך
  22. שוקה
  23. שוקית
  24. כף הרגל
  25. אגן הירכיים: עצם השת
  26. אגן הירכיים: עצם החיק
  27. אגן הירכיים: עצם הכסל
  28. עצמות השברונים
  1. Skull
  2. Cervical Vertebrae
  3. Dorsal Vertebrae
  4. Sacral Vertebrae
  5. Caudal Vertebrae
  6. Orbit - Eye Socket
  7. Premaxilla
  8. Maxilla
  9. Teeth
  10. Mandible
  11. Furcula
  12. Scapula
  13. Coracoid
  14. Sternum
  15. Ribs
  16. Humerus
  17. Radius
  18. Ulna
  19. Manus
  20. Gastralia
  21. Femur
  22. Tibia
  23. Fibula
  24. Pes
  25. Ischium
  26. Pubis
  27. Ilium
  28. Chevrons

גודל

השוואת גדלים של הדינוזאורים הגדולים ביותר - הזאורופודים. גודל כל משבצת: מטר.
השוואת התרופודים הטורפים הגדולים ביותר. גודל כל משבצת: מטר.
השוואת גדלים של דינוזאורים מגיל המאסטריכט, גודל כל משבצת: מטר.
הדינוזאורים הקטנים ביותר שאינם עופות.

הדינוזאורים מפורסמים כנראה בעיקר בזכות גודלם הרב אך לא כל הדינוזאורים היו גדולים. לצד ענקים כמו הזאורופודים וההדרוזאוריים היו גם דינוזאורים הקטנים מאדם. בקרב המנירפטורים והאביאלאה (דמויי עופות) היו דינוזאורים רבים בגודל תרנגולת. הדינוזאורים הגדולים ביותר היו גדולים מכל בעל חיים יבשתי שחי אי פעם וכיום רק לווייתני ענק משתווים להם או עולים עליהם בגודלם.

הדינוזאורים הגדולים ביותר היו, כאמור, הזאורופודים שגודלם נע בין 10 ל-40 מטר ומשקלם היה עשרות טונות. הדינוזאור הגדול ביותר שנתגלה היה הטיטנוזאור ארגנטינוזאורוס שאורכו נע בין 30 ל-40 מטר ומשקלו בין 70 ל-100 טון. זאורופוסידון, פוארטזאורוס, פוטאלונגקוזאורוס, אלמוזאורוס ופרליטיטן הגיעו לארכים של למעלה מ-30 מטר ומשקל של למעלה מ-50 טון. מבין הזאורופודים היה הסופרזאורוס הארוך ביותר (34 מטר) והאפטוזאורוס הכבד ביותר (50–72 טון). ישנם שני זאורופודים שייתכן והגיעו לגדלים גדולים יותר - אמפיקוליאס פרג'ילימוס וברוהאתקאיוזאורוס - אך בגלל חומר מאובנים רעוע ביותר מעמדם והערכות גודלם מוטלים בספק גדול ושנויים במחלוקת. מבין התרופודים הדינוזאור הגדול ביותר היה ספינוזאורוס, דינוזאור טורף שחי באפריקה וכנראה אכל בעיקר דגים גדולים. אורכו היה 18 מטר ומשקלו מעל ל-9 טון. במשך שנים נחשב טירנוזאורוס רקס לטורף היבשתי הגדול ביותר, באורך של 12.8 מטר ומשקל של 6 טון, אך בעשורים האחרונים נתגלו טורפים גדולים יותר דוגמת קרכרודונטוזאורוס, גיגאנוטוזאורוס ומפוזאורוס רוסה שאורכם נע בין 13 ל-15 מטר, וכנראה יכלו אף לתקוף זאורופודים בוגרים ענקיים דוגמת ארגנטינוזאורוס ופרליטיטן. בקרב סדרת בעלי אגן דמוי עוף היו דינוזאורים קטנים, בינוניים וגדולים. האיגואנודון הגיע לאורך של 10 מטר ומשקל של 3 טון. ההדרוזאוריים היו כנראה הגדולים ביותר בסדרה זו ויכלו להגיע עד לאורכים של 10–15 מטר ומשקל של פיל או שניים. שאנטונגוזאורוס הגיע לאורך של מעל 15 מטר ומשקל של עד 16 טון. בקרב תת-הסדרה תיראופורה הדינוזאורים הגדולים ביותר היו סטגוזאורוס באורך 9–12 מטר ומשקל של עד 5 טון ואנקילוזאורוס שאורכו 9–10 מטרים ומשקלו עד 6 טון. שאר בני התת-סדרה היו בינוניים ואורכם נע בין 3 ל-6 מטר. הצרטופסים הפרימיטיביים היו קטנים-בינוניים, אורכם לא עלה על 2 מטר ומשקלם על כמה מאות ק"ג, אך הצרטופסיים המתקדמים היו בינוניים וגדולים ואורכם עלה על 4 מטר ומשקלם היה כשל קרנף או פיל אפריקאי בוגר. הצרטופסים הגדולים ביותר היו אאוטריצרטופס, טיטאנוצרטופס, טריצרטופס, טורוזאורוס ופנטצרטופס - כולם באורך 8–9 מטרים ומשקל של למעלה מ-6 טון. לצרטופסיים בעלי הקרניים היו גולגולות הדינוזאורים הגדולות ביותר, שהגיעו לאורכים של 2–3 מטרים.

איור השוואתי של גודל אדם (1.80 מטר) לעומת דינוזאורים מחמישה קליידים עיקריים: זאורופודה (טיטנוזאוריה), תרופודה, תיראופורה (סטגוזאוריה), אורניתופודה (הדרוזאוריים) ומרגינוצפליה (צרטופסיה - צרטופסיים).

פלאונטולוגים חקרו את קצב הגדילה של הדינוזאורים באמצעות ניתוח העצמות שנשתמרו באמצעות מיקרוסקופ, וכן באמצעות טבעות גדילה שגילו בעצמות אלה. ההשערה בעקבות מחקר זה הוא שאסטרטגיית הגדילה של הדינוזאורים הייתה שונה מהזוחלים והיונקים של ימינו. הם נולדו קטנים (מביצים שגודלם המקסימלי היה כשל כדורגל) וגדלו מהר בשנותיהם הראשונות. כעבור מספר שנים מבקיעתם חלה תקופת גדילה מהירה במיוחד ותוך מספר שנים הגיעו לגודל כמעט מלא. אחרי שהגיעו לבגרות קצב גדילתם הואט אך לא נעצר לגמרי.

לגודלם של הדינוזאורים היו יתרונות רבים. ראשית, ככל שבעל חיים גדול יותר כך קשה יותר לטרוף אותו (כיום למשל היפופוטמים כמעט חסינים מטריפה על ידי תנינים בשל גודלם הרב). שנית, ככל שנפח הגוף גדול יותר ביחס לשטח הפנים אובדן החום לסביבה קטן יותר, ויחס זה גדל ככל שהייצור גדול יותר[2]. לכן ייצורים גדולים יותר מאבדים פחות חום לסביבה ויכולים לשמור על טמפרטורת גוף יציבה יחסית. דבר זה אפשר להם להיות מזותרמיים (ראו בהמשך) ולהתבסס פחות על דם חם לשמירת טמפרטורת הגוף גבוהה מספיק ובכך להסתפק בפחות מזון מאשר בעל-חיים בעל דם חם בגודל דומה. יתרון נוסף קשור לתזונה והיכולת להתקיים על מזון בעל ערך תזונתי נמוך.

זו טעות נפוצה לחשוב שכל הדינוזאורים היו יצורים גדולים או ענקיים במיוחד. אמנם, הזאורופודים, דוגמת הארגנטינוזאורוס והסופרזאורוס, הם בעלי החיים הגדולים ביותר שהילכו אי-פעם על היבשה (עם אורך של למעלה מ-30 מטר ומשקל של עד 100 טון), והטירנוזאורוס רקס היה אחד מהטורפים היבשתיים הגדולים והמפחידים ביותר, אך לצידם התקיימו גם דינוזאורים קטנים יותר, וחלקם אף היו קטנים מאדם, בעיקר הדינוזאורים המנוצים, שגודלם היה כשל תרנגולת (אורך של כ-20–30 ס"מ ומשקל של פחות מקילוגרם אחד) ואף של עורב, למשל מיקרורפטור. היו גם דינוזאורים לא-מנוצים קטנים: הקומפסוגנתוס הוא אחד הדינוזאורים הקטנים הידועים ביותר, שטרף בעיקר בעלי חיים קטנים כגון לטאות וחרקים. נתגלה גם מאובן של דינוזאור צמחוני בשם מוסזאור ("לטאת עכבר") שגודלו כ-20 ס"מ (אמנם נראה שהמאובן שנמצא היה של תינוק, אך כנראה גם המוסזאור הבוגר היה די קטן, וגודלו לא עלה על זה של כלב). הדינוזאור הקטן ביותר היה ככל הנראה אפידקסיפטריקס ששקל פחות מ-200 גרם וגודלו היה כשל יונה.

מטבוליזם

עם גילויים של הדינוזאורים הייתה סברה כי היו בעלי דם קר. תהיות באשר לאופן שבו יצורים כה גדולים הצליחו להתנועע ביעילות ביבשה, ללא חילוף חומרים גבוה (הבא בד בבד עם אנדותרמיה, דם חם) הביאו לערעור של סברה זו בפרט לאור עבודתו של רוברט בקר בשנות ה-80 של המאה ה-20. שאלה זו קשה לבדיקה ישירה כי במאובנים לא נשמרו תאי דם ורקמות רכות אחרות. גישה אחת לבדיקת השאלה היא בדיקת היחס בין טורפים לצמחוניים בפאונה של הדינוזאורים. בעל-חיים בעל דם חם צריך הרבה יותר מזון מאשר בעל-חיים בעל דם קר, ולכן אוכלוסיית צמחוניים נתונה יכולה להחזיק הרבה פחות טורפים בעלי דם חם מאשר טורפים בעלי דם קר. בדיקה בפאונות של הדינוזאורים הראה שהדינוזאורים היו יותר קרובים ליחס שמתקיים ביונקים, שבו רק 5% מהפאונה היא טורפים, מאשר ליחס שמתקיים עבור זוחלים (בעלי דם קר), שבו קרוב לשליש מהפאונה הם טורפים.

החוקרים גם דנו במבנה הלב של הדינוזאורים. מאחר ששתי הקבוצות הקרובות ביותר לדינוזאורים כיום הם התנינאים והעופות, שלשניהם לב עם מבנה של ארבעה חדרים, הסיקו הפלאונטולוגים שגם לדינוזאורים היה כנראה לב בעל ארבעה חדרים. בשנת 2000 נטען כי נמצאו ראיות לקיום לב בעל מבנה ארבעה חדרים בדינוזאור (מבנה לבם של בעלי דם חם כיום: יונקים ועופות).

מחקר שנערך ב-2014 טען שהדינוזאורים לא היו הומיאותרמיים כמו יונקים או הטרותרמיים כמו זוחלים אלא שילוב של השניים או משהו באמצע, דבר שלו החוקרים קראו "מזותרמיים". באמצעות ניתוח קצב גדילה ופעילות מטבולית בחולייתנים רבים מצאו החוקרים שיש קשר בין קצב הגדילה לקצב חילוף החומרים. על פי ההשערה שהובאה לעיל, שקצב הגדילה של הדינוזאורים היה מהיר יותר מזה של זוחלים אך איטי מזה של יונקים, הסיקו החוקרים שהדינוזאורים יכלו לשנות את הפעילות האנרגטית וקצב חילוף החומרים בגופם כדי להעלות את טמפרטורת הגוף שלהם ולאפשר להם לנוע במהירות (לרדוף אחרי טרף או לברוח מטורף), ומנגד הם יכלו להוריד את קצב חילוף החומרים שלהם על מנת לחסוך באנרגיה ולהקטין את כמות המזון הנדרשת לקיומם התקין.

רבייה

הדינוזאורים התרבו כמו זוחלים ועופות על ידי הטלת ביצים. הרגלי הקינון של הדינוזאורים משתנים ממין למין. חלקם קיננו לבד וחלקם קיננו בעדרים באתרי קינון שנתיים. ישנן עדויות לכך שדינוזאורים מסוימים דגרו על הביצים. ככל הנראה חלק מהדינוזאורים היו הורים טובים וטיפלו בצאצאיהם.

עם זאת, גילוי מאובנים במדגסקר של תינוקות רפטוזאורוס (זאורופוד מקבוצת טיטנוזאוריה), הראה שדי מהר הם הפכו לעצמאיים ויכלו ללכת בקלות. עוד הראה המחקר שקצב הגדילה של התינוקות היה מהיר ביותר: בתוך כחודשיים אחד התינוקות גדל ממשקל 3.4 ק"ג למשקל של 40 ק"ג.

מיון הדינוזאורים

רוב הדינוזאורים מחולקים לשתי סדרות:

חלוקה זו נעשית לפי צורת אגן הירכיים. אצל בעלי אגן הלטאה עצם החיק (pubis) פונה קדימה ויוצרת מעין צורת V הפוך עם עצם השת (ichium). אצל בעלי האגן דמוי עוף, עצם החיק צמודה לעצם השת, אך יש לה בליטה שפונה קדימה.

הדינוזאורים כיום

הדינוזאורים במקורות

יש הסוברים כי "התנינים הגדולים" הנזכרים בספר בראשית[3], שהם החיה היחידה (מלבד אדם) המוזכרת במעשה הבריאה - הם הם הדינוזאורים. רש"י במקום מפרש: ”ובדברי אגדה[4] הוא לויתן ובן זוגו, שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם”. אולם הבנה זו היא שאותם תנינים לא הספיקו לפרות ולרבות, והרי עשרות אלפי שלדי דינוזאורים נמצאו.

הרב זמיר כהן טוען בספרו "המהפך 2" כי ישנן עדויות רבות של בני אדם שראו דינוזאורים. בתחריטים של בעלי חיים על שער מקדש בודהיסטי בתאילנד, נראה בין היתר בעל חיים עם לוחיות על הגב המזכיר מאד את הסטגוזאורוס.

כמו כן טוען שם הרב זמיר כי ייתכן שהראם, שאודות גדלו המרשים מסופר במסכת זבחים קיג:, היה דינוזאור ממשפחת הצרטופסים. טענה זו מסבירה את הבעיה שהיתה להכניסו לתיבה, שכן אם מדובר בבעל החיים שהיום נקרא ראם, הרי הוא יכול היה להיכנס בקלות. כמו כן היא מתאימה לתיאורי ההערצה לראם ולקרניו בתנ"ך: "וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ"[5], "הֲ‍תִקְשָׁר רֵים בְּתֶלֶם עֲבֹתוֹ אִם יְשַׂדֵּד עֲמָקִים אַחֲרֶיךָ"[6]. גם שמו של הראם (ולפעמים רֵים, ובארמית רֵימָא) ניתן לו על שם גבהו הרב (=רָם)[7].

הדינוזאורים והאדם

השם "דינוזאור" הומצא רק בשנת ה'תר"ב (1842), אולם ישנם תיעודים רבים הקודמים לשנה זו. עד שנת ה'ר"ס (1500) בערך דווח על מפגשים ולפעמים אף קרבות עם "דרקונים" במקומות שונים בעולם, בעיקר בצפון ובמערב אירופה. בסין יש אף עדויות על משפחות שגידלו דרקונים קטנים בביתם. בשנת ה'של"ב (1572) איכר איטלקי הרג דינוזאור ודיווח על כך. המדען האיטלקי אוליסה אלדרובאנדי אסף את הגופה אל מוזיאון והיא הוצגה שם. סביב העולם נמצאו מאות ציורים של דינוזאורים: בזימבאבווה, בוליביה, אקוודור, פרו ועוד. במוזיאון בעיר איקה, פרו, מוצגות כ-11,000 אבנים ששימשו את האינדיאנים לקשט קברים לפני מאות שנים. ברבות מהן מצויירים דינוזאורים ובני אדם יחד. חלק מאבנים אלו הובאו לספרד על-ידי חוקרים ספרדים בשנת ה'שכ"ב (1562). בשנת ה'תרפ"ד (1924) נמצא ציור עתיק מאד של דינוזאור טורף, בגראנד-קניון שבארצות הברית. כמו כן נמצא ציור של דינוזאור צמחוני ארוך-צואר במדינת יוטה, ששוייך לשבט האנאסאזי האינדיאני, שחי באזור ההוא בערך בין השנים ד'ר'-ה'ס'(400-1300). בשנת ה'תשל"ז (1977) ספינת דיג יפנית לכדה ברשתה פגר מרקיב של יצור משונה, באזור הדיג איי צ'טהאם שלחופי ניו זילנד. החיה שקלה 1.8 טון וארכה היה 10 מטרים. היו לה צואר ארוך וארבעה סנפירים גדולים.

בשנת ה'תש"מ (1980) רוי מקו, מרצה לביולוגיה באוניברסיטת שיקגו בארצות הברית, קרא את כל הדיווחים של המשלחות שיצאו בעשרות השנים שלפניו לקונגו שבאפריקה בחיפוש אחר דינוזאורים באיזור הביצות הגדול שבמדינה, והחליט לצאת בעצמו ולבדוק. הוא ערך שני ביקורים עם משלחת בקונגו, אחד בן ששה שבועות והשני בן תשעה שבועות. במהלך ביקורים אלו הוא דיבר רבות עם הילידים החיים שם, והראה להם ציורים של חיות שונות על מנת לראות אם הם מכירים חיות אלו. בין הציורים היה ציור של דינוזאור ארוך צואר וזנב, והוא שאל אותם אם הם ראו חיה כזו. להפתעתו הילידים ענו להם שזו חיה מוכרת באזור ההוא, ועונה לשם "מוֹקִילִי-מַמְבִּי". הוא חי בביצות, ארכו כ-7 מטרים והיקף גופו כשל היפופוטם. אינו ידידותי במיוחד, ביישן ומתרחק מבני אדם. אין הרבה חיות כאלו, אך רוב הציידים הזקנים ראו אותם בימי חייהם. הם חיים מתחת למים כאשר ראשם מורם מעל פני המים כדי לנשום, וכשיש רעש הם צוללים ונעלמים. המזון האהוב עליהם הוא עלי צמח המלומבו, וזהו אותו מזון האהוב על ההיפופוטמים. ד"ר מקו תיעד וצילם עקבות של ה"מוקילי ממבי" שהמשלחת מצאה, אך את החיה עצמה הם לא הצליחו לתעד.

חקר הדינוזאורים

גילוי ומחקר של מאובנים

שחזור של מאובן של דינוזאור, כפי שנתגלה בשטח עצמו
מן השטח אל המוזיאון: אחרי חפירת המאובן יש להכינו למחקר במעבדה. אחרי המחקר עושים טכנאי המוזיאון יציקות (casts) לפי העצמות המאובנות שנמצאו, ומשתמשים ביציקות אלה לצורכי מחקר (בעיקר מחקר ביומכני) וכן לצורכי תצוגה לקהל הרחב. הטריצרטופס שבתמונה, במוזיאון הרי הרוקי, מורכב מיציקות של מאובנים שנמצאו בחפירה בה'תש"ע (2010) (בחום) ואילו החלקים שלא נמצאו (בלבן) שוחזרו על סמך מאובנים אחרים של טריצרטופס שנתגלו במקומות וזמנים אחרים.

מציאת המאובנים היא עבודה הדורשת מיומנות רבה. תחילה, במקום שבו יש הערכה כי קיימים מאובנים, מסלקים אדמה וסלעים - לרוב עבודה זו נעשית בידי מחפרים ודחפורים (אך פעם נעשתה באמצעים פרימיטיביים יותר), אך כאשר מתחילים להתגלות המאובנים, עוברים לעבוד עם כלים עדינים יותר כגון אתים ומקדחים. לאחר שמוציאים את העצמות, לעיתים מתגלה כי חלקן רכות ועשויות להישבר בקלות רבה. לכן, עוטפים אותן בגבס. לאחר שהגבס מתקשה, מכניסים את העצם לתוך תיבה מרופדת והיא נשלחת היישר למעבדה.

במעבדה מנקים הטכנאים את המאובנים משאריות הסלע שעטף אותם, מבצעים בהן טיפולי שימור ומכינים אותם למחקר. במקביל, בעיקר במעבדות מחקר המסונפות למוזיאונים, יוצרים הטכנאים יציקות מדויקות על פי המאובנים ויציקות אלה משמשות בעיקר לתצוגה מוזיאלית אך גם למחקר, בעיקר מחקר ביומכני.

את המאובנים המקוריים אפשר לחקור במגוון רב של דרכים, כולל מחקר היסטולוגי ובחינת המבנה המיקרוסקופי של העצם באמצעות מיקרוסקופים בעוצמות שונות. צלקות במאובנים מלמדים על מקום וצורת החיבור של השרירים, ובכך מאפשרים להסיק על התנועה של הייצור. מאובנים רבים מתעדים גם פציעות, מחלות ופתולוגיות שונות - תכונות שבעבר נחשבו לפוגמות במאובן אך כיום נחשבות לבעלות ערך רב שכן ניתן ללמוד מהן על אורח חייו של היצור.

לפי המאובנים שנמצאו מנסים הפלאונטולוגים, בעזרתם של טכנאי המוזיאון ואמנים פלאונטולוגים לשחזר את השלד השלם של הדינוזאור, לרוב בתנוחה טבעית, ועל פיו גם לשער איך הדינוזאור נראה כשהיה בחיים. שלדים מורכבים מוצגים במוזיאוני טבע ואילו איורים וציורים של דינוזאורים מופיעים בפרסומים כתובים לרבות מאמרים מדעיים, מאמרי מדע פופולרי וספרים.

מאובנים של דינוזאורים קטנים מאוד, יכולים להימצא בשלמותם על פני שכבת סלע יחידה. במאובנים כאלה, ניתן לעיתים למצוא גם שרידי נוצות, איברים פנימיים ואף את ארוחתו האחרונה של היצור.

תולדות חקר הדינוזאורים

ראשוני המאובנים של הדינוזאורים נתגלו בשנות העשרים של המאה ה-19 על ידי ויליאם בקלנד, כומר ופרופסור לגאולוגיה בריטי, וגדעון מנטל, רופא בריטי שהפך לגאולוג ופלאונטולוג ומצא עצמות גדולות במיוחד ושיניים בגודל חסר תקדים. הדינוזאורים הראשונים שנתגלו היו המגלוזאורוס והאיגואנודון.

ריצ'רד אואן הוא שטבע את שמם, בשנת ה'תר"ב (1842). פירוש השם ביוונית עתיקה: 'לטאות-אימים', אך הכוונה של אואן הייתה 'זוחלים גדולים באופן מעורר אימה'. אואן יזם הצבת פסלי דינוזאורים בגודל טבעי (כפי שחשב בזמנו שהם נראו, אך היום ההערכה היא ששחזורים אלה היו שגויים מאוד) בגני התערוכה הגדולה וארמון הבדולח.

הפלאונטולוגיה בארצות הברית של המחצית השנייה של המאה ה-19 התאפיינה במירוץ קדחתני בין פלאונטולוגים וציידי מאובנים על גילוי כמה שיותר מיני דינוזאורים חדשים. בולטת במיוחד הייתה "מלחמת העצמות" בין עותניאל צ'ארלס מארש ואדוארד דרינקר קופ שהתפתחה ליריבות מרה. המירוץ אחר מינים חדשים גרם לשניהם לעשות שגיאות מדעיות ואתיות. עם זאת, היריבות ביניהם תרמה לגילוי מינים רבים של דינוזאורים, בהם הדינוזאורים המפורסמים ביותר כגון האפטוזאורוס הגדול (שנודע גם כברונטוזאורוס במשך שנים רבות), הסטגוזאורוס בעל הלוחיות המוזרות והטריצרטופס שהיה המצליח ביותר במשפחה המגוונת של הדינוזאורים בעלי הקרניים. מבין ציידי המאובנים הנודעים של התקופה נמנו ג'ון בל האטצ'ר, משפחת שטרנברג (צ'ארלס הזליוס שטרנסברג ובניו ג'ורג' פ. שטרנברג, צ'ארלס מורטרם שטרנברג ולוי שטרנברג) וברנום בראון.

בשנות ה-20 של המאה ה-20 יצאו מספר משלחות מחקר למדבר גובי שבסין ומונגוליה וגילו מיני מספר דינוזאורים חדשים בהם הפרוטוצרטופס, הפסיטקוזאורוס, האובירפטור והוולוצירפטור.

במשך שנים נחשבו הדינוזאורים ליצורים מגושמים בעלי "דם קר" שרוב הזמן רבצו בשמש חסרי מעשה. דבר זה השתנה בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20 בעקבות התגלית של הדיינוניכוס - דינוזאור טורף קטן-בינוני שלא היה ספק לגביו שניהל אורח חיים פעלתני והיה מסוגל לריצה מהירה וטריפה פעילה, וככל הנראה היה בעל "דם חם". את נקודת המבט המהפכנית הזו קידם הפלאונטולוג רוברט "בוב" בקר (Bakker). הוא פרסם את מאמרו הראשון בנושא זה בשנת ה'תשכ"ח (1968). הוא היה מבין הראשונים שטענו שהדינוזאורים היו אנדותרמיים (בעלי דם חם) במאמר "Dinosaur Renaissance" שפורסם בשנת ה'תשל"ה (1975) בסיינטיפיק אמריקן. מאמר זה הוביל לתקופת "רנסאנס הדינוזאורים" בפלאונטולוגיה.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 נתגלו דינוזאורים רבים באמריקה הדרומית ובעיקר בפטגוניה שבארגנטינה. הם כללו טורפים ענקיים כמו הגיגאנוטוזאורוס והמפוזאורוס וטיטנוזאורים ענקיים ביותר כמו הארגנטינוזאורוס והפוארטזאורוס שהגיעו לממדי ענק של 30–40 מטר ומשקל של 50–100 טון.

במאה ה-21 נתגלו בסין מינים רבים של דינוזאורים מנוצים שנשתמרו היטב בתוך חול דק. גילויים אלה הובילו להשערה שמינים רבים של תרופודים שהמדע שיער בעבר שהיו בעלי עור קשקשים היו גם הם מכוסים בפלומת נוצות, וביניהם נכלל גם הטירנוזאורוס הגדול והאימתני.

מאז נמצאו מאובנים של מינים רבים מאורך של 20 ס"מ עד 40 מטר וההערכה היא כי מדובר בכמה מאות סוגים שונים של דינוזאורים שהתקיימו בעבר. חקר הדינוזאורים הוא רב תחומי ומשתתפים בו מדענים מדיסציפלינות שונות (פלאונטולוגים, גאולוגים וביולוגים בין השאר). עד כה נתגלו קרוב ל-900 מיני דינוזאורים. רוב המינים נקבעו על סמך מציאת עצם יחידה, או עצמות בודדות. השוואה של העצמות, לעצמות מינים אחרים, ששלדם שלם יותר, מאפשרת לקבוע את שיוכו המיוני של הדינוזאור וכן את שחזור (אם כי לא באופן מדויק) מראהו של הדינוזאור. ברוב המינים של הזאורופודים התגלו רק שלדים חלקיים. בין הזאורופודים הגדולים שידועים משלד שלם יחסית נכללים ג'ירפטיטן, סופרזאורוס, פוטאלונגקוזאורוס ודרדנוטוס. מאובנים של דינוזאורים, העתקים של שלדים או דגמים משוערים שלהם מוצגים לקהל הרחב במוזיאונים רבים ובשנים האחרונות חוברו ספרים ותסריטים רבים אודותיהם.

חוקרים בפטגוניה שבדרום ארגנטינה גילו באייר ה'תשע"ד (2014) מאובן של הדינוזאור שככל הנראה הוא הגדול ביותר שנמצא עד כה, זאורופוד מהקלייד טיטנוזאוריה. לפי הערכות ראשוניות משקלו היה 77 טונות, אורכו כ-40 מטרים וגובהו כ-20 מטר.

בשנת ה'תשע"ז (2017) פרסמו דייוויד ב. נורמן, מתיו בארון ופול בארט מאמר ב-Nature שמציע תזה חדשה לחלוקה הטקסונומית-סיסטמטית-פילוגנטית של הדינוזאורים. לפי תזה זו, תת-הסדרה תרופודה איננה נכללת עוד ב-Saurischia (בעלי אגן דמוי לטאה), סדרה שכוללת כעת רק את ההררזאורוס ודמויי זאורופודים (Sauropodomorpha) הכוללים את הזאורופודים. במקום, התרופודה וסדרת ה-Ornithischia (בעלי אגן דמוי עוף) מאוחדים לסדרה חדשה Ornithoscelida (אורניתוסקלידה). אם הצעה זו תתקבל בקרב הקהילה המדעית היא תהווה שינוי משמעותי בחקר הפילוגנטיקה של הדינוזאורים.

בתרבות

קובץ:Dinosaurier Block ph080904 max.jpg
בול דואר גרמני ועליו ציורים של דינוזאורים
סצנה מתוך הסרט פארק היורה. הטירנוזאורוס רקס שבתמונה שוחזר באמצעות אנימציה ממוחשבת ורובוט אנימטרוני.
שחזור טריצרטופס מגן על הגור שלו בפני טירנוזאורוס רקס. הקרבות בין השניים הציתו את דמיונם של מדענים, אמנים, ילדים ומאות מיליוני בני אדם ברחבי העולם ונחשבים ליריבות הקלאסית בין טורף לנטרף.

גודלם הכביר של הדינוזאורים והמסתורין שאפף את דבר היעלמותם מן העולם כבש את דמיונם של בני כל התרבויות בכל הגילאים.

סטגוזאורוס ואלוזאורוס

כבר במאה ה-19, עסקו ספרים רבים ותערוכות באירופה ביצורים אלו. מאז נעשו ניסיונות רבים לשיחזור מראה הדינוזאורים באמצעות ציור ופיסול.

הדינוזאורים פופולריים במיוחד בקרב ילדים, כנראה עקב גודלם העצום, מגוון הצורות המרשים שלהם, היותם מטילי מורא וכן היכחדותם המסתורית. ישנם ספרי מדע פופולרי רבים בנושאי דינוזאורים הפונים לילדים, ובעוד שבעברית למעשה רוב הספרות הפופולרית על דינוזאורים מיועדת לילדים ורק מעט ספרים נועדו לקהל בוגר יותר (כגון דינוזאורים מאת ד"ר דייוויד ב. נורמן), באנגלית ישנה ספרות ענפה גם לקהל הבוגר יותר. צעצועים בדמות דינוזאורים נפוצים ופופולריים במיוחד ובפליקר יש אף קבוצה שלמה המוקדשת לצילומי בובות דינוזאורים.

כיום יש תערוכות דינוזאורים שמציגות שחזורים של הדינוזאורים בגודל טבעי (או כמעט טבעי) עם אפקטים של אורות, תנועה וקול. דגמים אלה מבוססים על בובות ענק אנימטרוניות ברמת דיוק ומהימנות מדעית משתנה. תערוכות אלה מיועדות בעיקר לילדים.

שרידים בישראל

במהלך בניה ביישוב בית זית התגלו בשכבת סלע עקבות דינוזאורים - היחידים בישראל. להערכת החוקרים מדובר בעקבות של דינוזאורים מסוג סטרוטיומימוס ואלפרוזאורוס.

בשנת 1993 התגלו במכרה פוספטים בסמוך להר צין גולגולת וחוליות צוואר של מוזאזאורוס, טורף ימי שנכחד אף הוא.

  • רשימה מקוצרת של מספר סוגים ידועים (ופירוש שמם המדעי):


הערות שוליים

  1. ^ באנגלית מבוטא גם "צלורוזאוריה".
  2. ^ מאחר שנפח פרופורציוני לאורך בחזקת 3 ואילו שטח הפנים פרופורציוני לאורך בריבוע (כלומר: ) עולה שככל שייצור גדול יותר יחס זה גדול יותר () ולכן הוא מאבד פחות חום לסביבה.
  3. ^ פרק א', פסוק כ"א.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ע"ד עמוד ב'.
  5. ^ ספר דברים, פרק ל"ג, פסוק י"ז.
  6. ^ ספר איוב, פרק ל"ט, פסוק י'.
  7. ^ בתרגום אונקלוס על התורה (ספר דברים, פרק י"ד, פסוק ה') בפסוק המונה את החיות הטהורות: "וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן", תרגם "ויעלא ורימא", ואם "רימא" הוא אכן הראם הרי שלדעתו הראם היא חיה טהורה, ואם כן היא חייבת להעלות גרה ולהפריס פרסה שסועה, וככל שעולה מן הממצאים הדינוזאורים התהלכו על כפותיהם ולא היו להם פרסות כלל. אמנם ברש"י אכן מבואר[דרוש מקור] שהראם הוא חיה טמאה.