דמאי
דְמאי הם תבואה או פירות שנלקחו מעם הארץ, שאין ודאות שאכן הופרשו מהם התרומות ומעשרות.
הלכות ה'דמאי' נידונו במסכת דמאי שהוקדשה כולה לנושא זה.
מהות הדמאי
על פי תקנת חז"ל, הלוקח גידולי קרקע מעם הארץ חייב לעשר אותם מחמת הספק. תקנת דמאי מיוחסת בתלמוד[1] ליוחנן כהן גדול, שחי בתקופת בית המקדש השני. וכך כתב הרמב"ם[2]:
"בימי יוחנן כהן גדול, שהיה אחר שמעון הצדיק, שלחו בית דין הגדול ובדקו בכל גבול ישראל, ומצאו שהכול זהירים בתרומה גדולה ומפרישין אותה, אבל מעשר ראשון, ומעשר שני, או מעשר עני היו עמי הארץ מישראל מקילין על עצמן, ולא היו מפרישין אותן. לפיכך גזרו שלא יהיה נאמן על המעשרות, אלא אנשים נאמנים כשרים, אבל עמי הארץ - פירותיהן ספק, ואינן נאמנין לומר מעושרין הן. וזה הוא הנקרא דמאי."
דיני הדמאי
בתלמוד[3] מבואר שתקנת דמאי הותקנה על אף המציאות שבה רוב עמי הארץ אכן היו מעשרין את התבואה, ומכיוון שמדין תורה הולכים אחר הרוב, הקלו באיסור דמאי והתירו להשתמש בפירות דמאי כגון לעניים ולאכסניה[4][5]. על כן, הדמאי כשלעצמו - בניגוד לטבל, נחשב דבר הראוי לאכילה, ולכן ניתן להשתמש בו לעירוב חצרות, עירוב תחומין ועירוב תבשילין, וכן מזמנים עם אדם שאכל דמאי[6].
החובה להפריש דמאי חלה על כל גידולי הקרקע בהם נוהג דין תרומות ומעשרות. ולא בגידולי קרקע שברובם באים מההפקר ואינם חייבים במעשרות.
לא ניתן להפריש מתבואה שהיא דמאי על תבואה אחרת, על אף שגם היא דמאי, כיוון שיש חשש שאחת מהתבואות הופרש ממנה המעשר ומהשנייה לא, ונמצא שמפריש ממעושר על אינו מעושר ('מהפטור על החיוב') ולהפך, בניגוד לטבל שניתן להפריש מטבלים של אנשים שונים[7].
תיקון דמאי
כאמור, התבואה שנקנית מעם הארץ חייבת מספק בהפרשת תרומות ומעשרות, אמנם דיני הפרשת תרומות ומעשרות מ'דמאי' שונים מהפרשתם מטבל ודאי:
תרומה גדולה - מדמאי אין צורך להפריש תרומה גדולה, מאחר שגם עמי הארץ הקפידו על תרומה גדולה, מאחר שהאוכל תרומה ללא הפרשת תרומה גדולה עונשו מיתה בידי שמיים.
מעשר ראשון ומעשר עני - חובה לקרוא להם שם (להחיל עליהם את המעשר) אבל אינו צריך להפריש ולתת ללוי או לעני, מאחר שאין ודאות שלא הופרשו מעשרות אלו מהתבואה, ומכיוון שכך על פי הכלל ש'המוציא מחברו עליו הראיה', הלוי והעני צריכים להוכיח שלא הופרשו מעשרות כדי לקבל את המעשר. מעשר ראשון ומעשר עני אינם קדושים, ומותרים באכילה גם לישראלים.
תרומת מעשר - צריך להפריש ולתת לכהן, מאחר שיש איסור באכילתם לאדם שאינו כהן.
מעשר שני - צריך לקרוא שם, ולאוכלו בירושלים, ותיקנו להפריש מעשר שני מאחר שהבעלים אוכלים אותו בעצמם אז אין הפסד מרובה[8].
'דמאי' בזמן הזה
לדעת הרב אברהם ישעיהו קרליץ[9] תקנת הדמאי נוהגת גם בזמננו, ולכן אף הקונה פירות בשוק, מאדם שלא קבל עליו 'חברות', דין הפירות כדמאי וחייב להפריש מהם תרומות ומעשרות, וכך נוהגים כיום ההולכים בשיטתו (חזונאישניקים) להפריש מכל תבואה או מאוכל שנעשה ממוצרים המחויבים במעשרות.
לדעת הרב שלמה זלמן אוירבך (מנחת שלמה סימן סב) בזמננו בטלה תקנה זו ואין לה משמעות כיום. בימינו מי שאינו מפריש מעשרות לרוב גם אינו מפריש תרומה גדולה, ועל כן המציאות היא שונה.
אטימולוגיה
לפירוש הביטוי דמאי קיימות סברות אחדות, האטימולוגיה הרווחת היא שהמילה "דמאי" מקשרת בין "דמאי" לבין ספק.
- בתלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ט', הלכה י"א המילה "דמאי" נדרשת בצורה הבאה: "דמאי, דמי תקין דמי לא תקין", דהיינו שמא תיקן, שמא לא תיקן. לוי מתרגם "דמי" כאן "אפשר לחשוב" (denkbar)[10], ויסטרוב[11] "ישנה שמועה" (talk), כלומר ספק תיקנו, ספק לא תיקנו.
- הרמב"ם[12] הציע שדמאי הוא קיצור של השאלה "דא מאי" (זו מה), המבטאת בארמית את הספק הקיים במעמדה של התבואה. אך, כפי שהעיר זאב בן-חיים, המילה "מאי" אינה קיימת, לא בעברית ולא בארמית של ארץ ישראל[13].
- גם חנוך ילון הציע אטימולוגיה ארמית. לדעתו, דמאי הוא מלשון דמא או דמה, שפירושם "שמא" בארמית נוצרית ובארמית שומרונית[14].
- בספר הערוך [ערך דמאי] הביא עוד פירוש. 'דמאי' מלשון דמיון כלומר הסתפקתי האם הופרשו תרומות ומעשרות.
- מספר חוקרים, בעקבות הערוך, הציעו אטימולוגיה שמית: לדעתם, שורש המילה דמאי הוא ד-מ-י, ומשקלו כשל פנאי. בן-חיים מסביר: "מתחילת ברייתו היה דמאי כללי והביע את רעיון הספק... רק במרוצת הימים, נתייחד לדבר של קדושה, ועל ידי כך נתבטל בהדרגה, שימושו לחולין"[13].
- הרב שלמה עדני מפרש ששורש המילים "דמאי" ו"מדומע" הוא ט-מ-ע (ט' מתחלפת ב-ד' ו-ע' ב-א'), ומלשון טמיעה, ערבוב, ובלבול[15].[16]
קיימות עוד פירושנים למילה זו. המקשרת את המילה דמאי לעמי הארץ:
- שלמה צייטלין הציע שהמילה "דמאי" נגזרת מהמילה היוונית "דימוס" שמשמעותה "פשוטי העם"[17]. לדעתו, התבואה נקראת אפוא על שם ספקיה, שהם פשוטי העם, שאינם בקיאים בפרטי המצוות או אינם מקפידים עליהם. אך מונטגומרי דוחה את האטימולוגיה הזו: הוא מעיר שהמילה היוונית עבור "פשוטי עם" אכן הושאלה בספרות חז"ל אבל צורתה "דימוס" ולא "דמאי"[18].
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: דמאי |
| ערך מילוני בוויקימילון: טבל |
- דמאי, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- מעמד הדמאי, שיעור, "נקודת חיבור".
- הערך "דמאי", באתר ויקישיבה
- "משמעות המונח "דמאי" בספרות התנאית", סידרא כט (2015), באתר academia.
- היבטיים דתיים וחברתיים של הלכות דמאי בספרות חז"ל (דיס'), באתר academia.
הערות שוליים
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף מ"ח עמוד א'.
- ^ ספר זרעים, הלכות מעשר ט, א.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"ד עמוד א', תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס"א עמוד א',תלמוד ירושלמי, מסכת ברכות, פרק ז', הלכה א',ותלמוד ירושלמי, מסכת ערלה, פרק ב', הלכה א'.
- ^ אכסניה (בלשון התלמוד אכסניא) - אורחים בפונדק דרכים וכדומה. פרשנותו של רש"י היא שמדובר בחיילי המלך העוברים ממקום למקום.
- ^ משנה, מסכת דמאי, פרק ג', משנה א'. בעקבות התלמוד הירושלמי פוסק הרמב"ם שיש להודיע לאורחים ולעניים כשמאכילים אותם דמאי, והם יכולים לעשרו אם הם מעוניינים. משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מעשרות, פרק י', הלכה י"א
- ^ משנה, מסכת ברכות, פרק ז', משנה א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מעשרות, פרק י"ד, הלכה א'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות מעשרות, פרק ט', הלכה ב'
- ^ חזון איש, שביעית סימן י אות ח׳
- ^ J. Lewy, Wörterbuch über die Talmudim und Midraschim, 1942, עמ' 412
- ^ M. Jastrow, A Dictionnary of the Targumim, the Talmud Bavli and Yerushalmi and the Midrachic Literature, Luzac & co, 1903, עמ' 312
- ^ בפירושו למשנה ברכות ז, א
- ^ 13.0 13.1 ז' בן-חיים, "מן הדקדוק ומן המילון", מחקרים בלשון ב-ג, תשמ"ו, עמ' 108
- ^ ח' ילון, פרקי לשון, מוסד ביאליק, תשל"א, עמ' 346
- ^ מלאכת שלמה, מסכת דמאי, פרק א', משנה א'
- ^ וכן כתב בגליון הש"ס על הירושלמי סוף מעשר שני.
- ^ S. Zeitlin, “The Am Haarez”, JQR 23, 1932-33, עמ' 49
- ^ J.A. Montgomery, The Etymology of דמאי, JQR 23, 1932-33, עמ' 209
31856466דמאי