אמיליה ארהארט

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף אמיליה ארהרט)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אמיליה ארהארט
Amelia Earhart
לידה 24 ביולי 1897
אצ'יסון שבקנזס, ארצות הברית
פטירה בסביבות 2 ביולי 1937 (בגיל 39)
האוקיינוס השקט בסמוך לאי האולנד
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
ידועה בשל האישה הראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי בטיסת יחיד
מקצוע טייסת, סופרת, כותבת ספרי מסע וזכרונות

אָמִילִיָה אֵרְהָארְט (באנגלית: Amelia Earhart; נולדה ב-24 ביולי 1897; נעלמה בטיסה ב-2 ביולי 1937, והוכרזה רשמית כמתה ב-5 בינואר 1939), הייתה טייסת וסופרת אמריקאית. התפרסמה כאישה הראשונה שחצתה את האוקיינוס האטלנטי בטיסת יחיד, וקבעה שיאי טיסה רבים נוספים. כתבה ספרים רבים על חוויותיה, שהפכו לרבי-מכר.

ארהארט נעלמה בנסיבות לא-ברורות באוקיינוס השקט בסמוך לאי האולנד, במהלך ניסיונה להקיף את העולם בטיסה בשנת 1937.

ביוגרפיה

ארהארט נולדה לאדווין ואיימי, בבית אבי אמה באצ'יסון שבקנזס. סבהּ זה, אלפרד אוֹטיס, היה שופט פדרלי, נשיא הבנק העירוני, ואזרח למופת באצ׳ינסון. אוטיס לא היה שבע רצון מהצלחתו של אביה אֵדווין כעורך דין, מה שגרם לפירוק משפחתה. אמיליה נקראה כמנהג משפחתה על שם שתי סבתותיה, אמיליה ג׳וזפין הרס ומרי וולס פטון[1].

כילדה נהגה ארהארט לשחק עם אחותה הקטנה מיוריאל בטיפוס על עצים, בהחלקה במזחלת במורד ההר, ובציד חולדות באמצעות רובה. אף על פי שתחביבים אלה היו תדירים בקרב צעירים, ישנם ביוגרפים של ארהארט אשר תיארו אותה כ-"טומבוי"[2]. ארהארט ואחותה אספו תולעים, עשים, חרגולים וקרפדות במהלך טיוליהן בחוץ[3]. ב-1904, בעזרת דודה, הצליחה ארהארט להרכיב בביתה רמפה, בעקבות רכבת הרים שראתה בטיול בסנט לואיס. היא חיברה את הרמפה לגג ביתן הכלים המשפחתי. טיסתה הראשונה של ארהארט הסתיימה בדרמטיות. היא טיפסה מחוץ לקופסת העץ השבורה אשר שימשה אותה בתור מזחלת, עם שפה שסועה, שמלה קרועה ו-"תחושת התעלות"[1].

נעורים וקריירה מוקדמת

בגלל עבודתו של אביה עם חברת רכבות, עברה ארהארט ב-1907 לדה מוין שבאיווה. כשנה לאחר מכן, כשהייתה בת עשר[4] לקח אביה אותה ואת אחותה מיוריאל ליריד ממלכתי של מדינת איווה[1]. ביריד ראתה ארהארט לראשונה מטוס, אולם היא לא התעניינה בו כלל וביקשה לחזור לקרוסלה[5]. מאוחר יותר היא תיארה את המטוס המדובר כ"דבר העשוי מחוט חלוד ולא מעניין כלל"[3].

כשהייתה בת 12, אביה של ארהארט, שהיה אז מנהל בחברת רכבות, קודם בעבודתו. מצבה הכלכלי של משפחתה החל להשתפר, אך אז התברר כי האב הוא שתיין, וכעבור חמש שנים, ב-1914, הוא הוצא לגמלאות בכוח. אביה ניסה לשקם את עצמו אך לעולם לא חזר לעבוד בחברת הרכבות. בערך באותה תקופה, סבתה של ארהארט, אם אמה, נפטרה והותירה אחריה נכסים רבים, ובהם ירושה לבתה. הנכסים הוכנסו לקרן נאמנות כדי להגן עליהם מהרגלי השתייה של האב. לטענת ארהארט, עם מות סבתה נגמרה ילדותה[6].

ב-1915, מצא אביה של ארהארט עבודה בחברת רכבות אחרת בסיינט פול שבמינסוטה, ועבר לשם עם משפחתו. אמיליה נכנסה לתיכון שם כתלמידה בכיתה י"א. בהמשך, אביה ביקש שיעבירו אותו לעיר ספרינגפילד שבמיזורי, אך בעל התפקיד שם ששקל לצאת לגמלאות, בחר להישאר בתפקידו. המהלך הזה הותיר את אדווין מובטל. בתגובה לאפשרות של מעבר הרסני, לקחה איימי ארהארט את אמיליה ומיוריאל לשיקגו, כדי להתגורר אצל חברים. במעבר זה אמיליה בחרה את בית הספר שבו תלמד באופן לא שגרתי, היא סירבה ללכת לתיכון הקרוב ביותר לביתה בטענה שמעבדת הכימיה שלו היא "בדיוק כמו כיור מטבח"[7], ועברה בין בתי הספר התיכוניים באזור, בחפשה אחד עם תוכנית לימודים חזקה בתחום המדעים. לבסוף נרשמה לתיכון "הייד פארק", אך הייתה אומללה בו. אומללותה הונצחה במה שנכתב עליה בספר המחזור: "אמיליה ארהארט - הילדה בלבוש החום אשר הולכת לבד"[2]. אמיליה סיימה את לימודיה ב"הייד פארק" ב-1915[8].

במהלך כל תקופת נעוריה, שאפה ארהארט לקריירה משמעותית. היא שמרה בספר הדבקות גזרי כתבות מעיתונים אודות נשים מצליחות בתפקידים שעיקר המבצעים שלהם היו גברים, בפרט בתחומי הקולנוע, הפקה, משפטים, פרסום, ניהול והנדסת מכונות[4]. ארהארט החלה את לימודיה האקדמיים בשלוחת ספר של אוניברסיטת המדינה של פנסילבניה אך לא סיימה את תוכנית הלימודים שם[9]. במהלך חופשת כריסמס של 1917 נסעה ארהארט לקנדה כדי לבקר את אחותה בבית ספרה. מלחמת העולם הראשונה הייתה בשיאה באותה תקופה ובביקור זה ראתה ארהארט את החיילים הפצועים השבים משדה הקרב. לאחר שעברה הכשרה כעוזרת אחות על ידי הצלב האדום החלה לעבוד בהתנדבות בבית החולים הצבאי ספדינה שבטורונטו, אונטריו. מבין תפקידיה של ארהארט בתקופה זאת היו הכנת אוכל במטבח וחלוקת תרופות בבית המרקחת שבבית החולים[10]. ארהארט עבדה בתפקיד זה עד לשביתת הנשק בנובמבר 1918.

מגפת השפעת הספרדית

כאשר מגפת השפעת הספרדית ב-1918 הגיעה לטורונטו ארהארט הייתה שקועה בחובותיה בתור אחות אשר כללו משמרות מפרכות בתור אחות בבית החולים בספדינה[3][11]. ארהארט הפכה לחולה בעצמה וסבלה מדלקת ריאות וסינוסיטיס לסת[3]. היא אושפזה בנובמבר ב-1918 בעקבות דלקת ריאות ושוחררה בדצמבר 1918 בערך חודשיים לאחר שהמחלה החלה[3]. הסימפטומים שלה הנוגעים לסינוסים שלה היו כאב ולחץ מסביב לעין אחת וניקוז מאסיבי של ריר בנחיר ובגרון[12]. בבית החולים בו טופלה, בתקופה שבה עדיין לא המציאו את האנטיביוטיקה, היא עברה ניתוחים קטנים כואבים כדי לנקות את סינוסי הלסת שלה[3][11][12]. הניתוחים הללו לא הצליחו ובעקבות כך ארהארט סבלה מכאבי ראש חוזרים ונשנים. תקופת השיקום שלה נמשכה יותר משנה, אותה היא בילתה בבית אחותה שבנורת׳ המפטון שבמדינת מסצ׳וסטס[11]. היא העבירה את הזמן בקריאת שירה, לימוד נגינה על בנג'ו ולימוד מכניקה[3]. לסינוסיטיס כרוני תהיה השפעה רבה על קריירת התעופה וכן על אספקטים אחרים בהמשך חייה של ארהארט[12]. לעיתים אפילו בשדה התעופה נאלצה ארהארט לשים תחבושת על הלחי שלה כדי להסתיר צינורית ניקוז[2].

ניסיון תעופה מוקדם

באותה תקופה ארהארט ביקרה ביריד תעופה שהתקיים בעיר טורונטו שבקנדה יחד עם חברה קרובה. אחת מנקודות השיא של היריד הייתה תצוגת תעופה של אלוף הפלות ממלחמת העולם הראשונה[11]. הטייס הבחין בארהארט וחברתה עומדות בנקודה מבודדת יחסית לקהל וצלל לעברן. ארהארט אמרה מאוחר יותר כי "אני בטוחה כי הוא אמר לעצמו ש-׳תראו אותי גורם להן לברוח בבהלה' ". ארהארט עמדה על שלה ולא ברחה מפני הצלילה של הטייס גם כאשר הלה התקרב. ארהארט הוסיפה כי "לא הבנתי את זה באותה עת, אבל אני מאמינה כי המטוס האדום הקטן הזה ניסה להגיד לי משהו כאשר חלף על פניי"[11].

בשנת 1919 התכוננה ארהארט ללמוד באוניברסיטת סמית אך לבסוף החליטה ללמוד רפואה באוניברסיטת קולומביה[13]. לאחר שנה עזבה כדי להיות עם הוריה שהתאחדו בקליפורניה.

ב-28 בדצמבר 1920 ארהארט ביקרה יחד עם אביה בתערוכת טיסות ראווה בלונג ביץ'. למחרת התנסתה בטיסה בת עשר דקות עם פרנק הוקס, טייס צבאי ממלחמת העולם הראשונה אשר לימים התפרסם בתור נהג מטוסי מרוץ. ארהארט מעידה כי טיסה זאת שינתה את חייה: "ברגע שהתרוממנו יותר ממאתיים או שלוש מאות רגל [60-90 מטר] מעל האדמה ידעתי שעלי לדעת לטוס"[11]. לאחר הטיסה, שעלתה לאביה עשרה דולרים, היא מיד הפגינה נחישות ללמוד לטוס.

ארהארט עבדה במגוון עבודות, בהן צלמת, נהגת משאית וקצרנית בחברת הטלפונים המקומית וחסכה אלף דולר לשם שיעורי טיסה. אמה של ארהארט גם סיפקה חלק מאלף הדולרים שנחסכו "בניגוד לתפיסתה". שיעור הטיסה הראשון של ארהארט התקיים בשדה התעופה קינר ליד לונג ביץ' ב-3 בינואר 1921. ארהארט נאלצה לקחת אוטובוס עד התחנה האחרונה שלו ומשם ללכת ברגל שישה קילומטרים כדי להגיע לשיעור[14]. מדריכתה הייתה אניטה סנוּק, חלוצת תעופה בעצמה אשר הייתה הטייסת הראשונה לנהל בית ספר לטיסה והאישה הראשונה לנהל נמל תעופה מסחרי. סנוק עשתה שימוש במטוס מדגם Curtiss JN-4, דגם אשר זכה לכינוי Jenny והיה בשימוש באימונים של הצבא האמריקאי במהלך מלחמת העולם הראשונה[15]. לאחר המלחמה אלפי דגמים של Jenny נמכרו לבעלים פרטיים במחירי רצפה. דגמים אלה אחראים לפריחה בתחום התעופה בארצות הברית בשנות ה-20 של המאה ה-20[16]. ארהארט הגיעה לשיעור והייתה לה רק בקשה אחת "אני רוצה לטוס. את מוכנה ללמד אותי?"[17]

המחויבות של ארהארט ללימודי הטיסה דרשה ממנה עבודה קשה ותנאים בסיסים נוקשים אשר היו חלק מלימודי הטיסה באותה תקופה. היא בחרה ללבוש מעיל עור, אך מידיעה כי טייסים אחרים ישפטו אותה, ישנה בו במשך שלושה לילות כדי לתת לו מראה של פריט לבוש בלוי. כדי להשלים את שינוי המראה שלה היא קיצרה את השיער שלה, בהתאם לתסרוקות של טייסות נשים אחרות בנות התקופה[7]. שישה חודשים לאחר מכן קנתה ארהארט מטוס דו כנפי מסוג קינר, לו קראה בשם "קָנֵרִי". זמן לא רב לאחר מכן, ב-22 באוקטובר 1922, הטיסה ארהארט את המטוס לגובה של כ-14,000 רגל (כ-4,300 מטר) ובכך קבעה שיא עולמי חדש לנשים. ארהארט הוציאה רישיון טיס במסגרת האיחוד הבינלאומי לאווירונאוטיקה ב-15 במאי 1923, והייתה האישה ה-16 לעשות כן[8].

קריירת הטיסה ונישואים

בתחילת הקריירה שלה ארהארט התקיימה מהכספים אשר נותרו מהירושה של סבתא שלה, אשר בשלב זה נוהלו על ידי אמה. כספי הירושה נוצלו עד שנגמרו לאחר השקעה הרסנית במכרה גבס. כתוצאה ממצב זה ארהארט לא צפתה מצב שבו תוכל להניב פירות מההשקעה הראשונית שלה בתחום התעופה. כפועל יוצא מכך מכרה ארהארט את מטוסה "קנרי" ורכשה במקומו מכונית מסוג קיסל(אנ') בצבע צהוב אותה כינתה The Yellow Peril ("הסכנה הצהובה"). באותה תקופה החמירה בעיית הסינוסיטיס של ארהארט. בתחילת 1924 ארהארט שוב אושפזה לעוד ניתוח בסינוסים שלה, אשר נכשל. לאחר הניתוח ניסתה ארהארט את מזלה במספר יוזמות עסקיות ביניהן הקמת חברת צילום, אך בכולן נחלה כישלון[1].

לאחר גירושי הוריה ב-1924, יצאה ארהארט למסע שחצה את צפון אמריקה במכונית הקיסל שלה, "הסכנה הצהובה", עם עצירות ברחבי מערב ארצות הברית ואפילו סטייה קלה צפונה עד לקלגרי שבקנדה. סוף המסע היה בוסטון שבמסצ'וסטס שם עברה ארהארט ניתוח נוסף בסינוסים שלה שהפעם עבר בהצלחה. ארהארט חזרה ללימודיה באוניברסיטת קולומביה לאחר שהתאוששה מהניתוח. היא נאלצה לעזוב את הלימודים בשנית מכיוון שלאימה נגמר הכסף לשלם את שכר הלימוד שלה. עזיבתה את הלימודים בקולומביה סתמו את הגולל על תוכניותיה של ארהארט להרשם ללימודים מאוחרים יותר במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). מיד לאחר מכן מצאה ארהארט עבודה כמורה ולאחר זמן מה החליפה מקצוע לעובדת סוציאלית בבית חולים במדפורד שבמסצ'וסטס[18].

בזמן שהותה במסצ'וסטס ארהארט שימרה את ההתעניינות שלה בתעופה והפכה לחברה בהתאחדות האירונאוטיקה האמריקאית. בשלב מאוחר יותר נבחרה ארהארט להיות סגנית נשיאת הסניף של ההתאחדות בבוסטון[2]. במסגרת חברותה השקיעה ארהארט סכומי כסף קטנים בבניית נמל התעופה דניסטון[8]. באותו הזמן עסקה ארהארט במכירת מטוסים מסוג קינר. לצד זאת כתבה טור בנושא טיסה בעיתון מקומי וככל ששמה התפרסם, כך גדלו תוכניותיה לבנות ארגון שיסייע לנשים טייסות[5]. על פי הבוסטון גלוב הייתה ארהארט "האישה-טייסת הטובה בארצות הברית", אם כי מידת מקצועיותה של ארהארט הייתה שנויה למדי במחלוקת בין מומחי טיסה וטייסים בעלי ניסיון, עשורים לאחר מכן.[דרוש מקור]

הטיסה הטרנסאטלנטית 1928

לאחר חצייתו של צ'ארלס לינדברג את האוקיינוס האטלנטי בטיסת הסולו בשנת 1927, הביעה איימי גסט, אישה אמריקאית עשירה שהתגוררה בלונדון שבאנגליה, את רצונה להיות האישה הראשונה שתטוס (או שיטיסו אותה) מעבר לאוקיינוס האטלנטי. לאחר שהחליטה כי הטיסה מסוכנת מידי בשביל לעשותה בעצמה, הציעה לממן את הפרויקט בכל זאת ולמצוא "אישה אחרת עם דמות ציבורית מתאימה". באפריל 1928, ארהארט קיבלה טלפון בשעת אחר הצהריים במהלך שעות העבודה מקפטן הילטון ריילי שביקש לדעת האם תרצה לחצות את האוקיינוס האטלנטי בטיסה. היא התראיינה עם מתאמי הפרויקט, ביניהם איש יחסי ציבור ג'ורג' פטנאם, והוזמנה להצטרף לטייס ווילמר סטולץ ולטייס המשנה והמכונאי לואיס גורדון. ארהארט הוגדרה כנוסעת אך היא קיבלה גם את התפקיד של לכתוב את יומן הטיסה. הטיסה נערכה ממדינת ניופאונדלנד שממזרח לקנדה (ניופאונדלנד לא הייתה אז חלק מקנדה) במטוס פוקר F7 ב-17 ביוני 1928 ונחתה בוויילס שבבריטניה כ-20 שעות ו-40 דקות לאחר מכן[19].

ארהארט הטיסה את המטוס בחלק מהטיסה. ביומן הטיסה כתבה "אם יימצאו ההריסות, דעו כי איבדתי את הדרך בסערה במשך שעה ולכן הכישלון". הצוות התקבל בקולות תרועה במצעד בניו יורק ובקבלת פנים בבית הלבן במעמד הנשיא קלווין קולידג'.

מאוחר יותר השתתפה ארהארט ב"דרבי המוטס של נשי קליבלנד" והגיעה למקום השלישי. למשך זמן מה הייתה מאורסת לסמואל צ'פמן, עורך דין מבוסטון. בינתיים לקח על עצמו פטנאם לקדם את ארהארט. בין השאר הוציא לאור ספר שכתבה, ערך הרצאות והשתמש בתמונותיה לקידום מכירות של מוצרים שונים, כגון מזוודות, סיגריות, פיג'מות ובגדי ספורט לנשים. השניים בילו זמן רב זה עם זה, דבר שהוביל לקרבה עמוקה. לאחר התלבטות מצידה של ארהארט נישאו השניים ב-7 בפברואר 1931.

מאוחר יותר, בשנת 1931, קבעה לעצמה ארהארט שיא עולם של 5,613 מטר (18,415 רגל) בטיסה לגובה באמצעות מטוס אוטו-ג'ירו, מודל פיטקרן PCA-2.

מטוס הלוקהיד וגה 5b שהטיסה ארהארט כפי שמוצג במוזיאון האוויר והחלל הלאומי שבוושינגטון

ארהארט המריאה מהעיר הקנדית סנט ג'ון שבניו ברונסוויק במטוס חד-מנועי מסוג לוקהיד וגה, בשעות המקדמות של בוקר ה-20 במאי 1932. היא הייתה בת 34 באותה עת. היא עצרה בנמל בניופאונדלנד, והתכוונה להמשיך משם לפריז בדומה לטיסת הסולו של צ'ארלס לינדברג. רוחות צפוניות חזקות, מזג אוויר בעייתי ובעיות מכניות אילצו אותה לנחות בשדה מרעה על יד העיר דרי שבצפון אירלנד. על היותה האישה הראשונה שטסה טיסת סולו ללא עצירות מעל האוקיינוס האטלנטי, זכתה לכבוד רב[20]. בין השאר קיבלה ארהארט מדליית DFC, מדליית צלב למצוינות בתעופה, על ידי הקונגרס האמריקני; צלב האביר של לגיון הכבוד מהממשלה הצרפתית; ומדליית זהב של נשיונל ג'יאוגרפיק מהנשיא האמריקאי הרברט הובר.

ב-1 בינואר 1935 הייתה ארהארט לאישה הראשונה שטסה בין הונולולו שבהוואי לאוקלנד שבקליפורניה בטיסת סולו. מאוחר יותר באותה שנה טסה בטיסת סולו מלוס אנג'לס למקסיקו סיטי, בירת מקסיקו, ומשם חזרה לניוארק שבניו ג'רזי. היא אחזה במספר שיאי עולם במהירות טיסות חוצי יבשת. בשנת 1935 הצטרפה לסגל של אוניברסיטת פרדו שבאינדיאנה כיועצת קריירה לנשים. במסגרת עבודה זו סקרה תחומי עיסוק חדשים עבור נשים צעירות, בוגרות האוניברסיטה.

הטיסה האחרונה, 1937

מסלול הטיסה של ארהארט ונונן. במקווקו הקטעים שהושלמו חלקית או לא הושלמו

ביולי 1936 קיבלה לידה ארהארט מטוס לוקהיד מדגם L-10E אלקטרה במימון אוניברסיטת פרדו, והתחילה לתכנן טיסה סובבת עולם. טיסה זו לא התעתדה להיות הראשונה להקיף את העולם, אולם היא תוכננה להיות הארוכה ביותר (47,000 ק"מ או 29,000 מיל), משום שנתיבה על קו המשווה היה ארוך יותר. הנווט פרד נוּנָן פגש את ארהארט דרך קשרים משותפים בלוס אנג'לס, והיא לבסוף בחרה בו לשמש כנווט הטיסה. לנונן היה באותה עת ניסיון רב בניווט ימי ובניווט תעופתי. הוא עזב לא מכבר את חברת התעופה פאן אם, שם ביסס עבור החברה את רוב נתיבי הטיסה של מטוסי ים באוקיינוס השקט. הוא קיווה כי הפרסום שיקבל מטיסה סובבת עולם יעזור לו להקים בית ספר לניווט משלו בפלורידה.

את הקטע הראשון של הטיסה, מאוקלנד שבקליפורניה לבירת הוואי, הונולולו, טסו השניים ביום פטריק ה"קדוש", 17 במרץ 1937. הטיסה חודשה שלושה ימים לאחר מכן, אך בזמן ההמראה, המטוס ביצע לולאת קרקע - כלומר המטוס הסתובב סביב צירו בעודו על הקרקע, ככל הנראה בעקבות תקר. כתוצאה מכך, המטוס ניזוק קשות עד כי היה צורך לשלוח את המטוס חזרה לקליפורניה לתיקון, והטיסה בוטלה. הניסיון השני התחיל ממיאמי, והפעם בטיסה לכיוון מזרח. השניים עזבו ב-1 ביוני, ולאחר עצירות רבות בדרום אמריקה, באפריקה, בתת היבשת ההודית ובדרום-מזרח אסיה, הגיעו לעיר לאה שבגינאה החדשה ב-29 ביוני. בנקודה זו הושלם מסע בן 35,000 ק"מ (22,000 מיל). 11 אלף הקילומטרים (7,000 מיל) הנותרים מהווים טיסה מעל האוקיינוס השקט.

ארהארט ונונן המריאו מהעיר לאה בחצות הלילה לפי שעון גריניץ', ב-2 ביולי 1937. היעד היה האולנד, אטול בלתי מיושב צפונית לקו המשווה במרכז האוקיינוס השקט במיקום 0°48′07″N 176°38′3″W / 0.80194°N 176.63417°W / 0.80194; -176.63417. אורכו של האי 2 ק"מ, רוחבו חצי ק"מ, והוא שוכן בגובה של שלושה מטרים מעל פני הים ובמרחק של 4,113 ק"מ (2,556 מיל) מנקודת המוצא. השניים נצפו בפעם האחרונה מעל איי ניקומרורו, כ-1,300 ק"מ (800 מיל) מנקודת המוצא. ספינת חופים מהירה, ה-USCGC Itasca, הוצבה בהאולנד על מנת שתיצור קשר עם ארהארט ושתנחה אותה לאי ברגע שתהיה בסביבה.

בשל סדרת אי-הבנות או טעויות (פרטים שנמצאים במחלוקת עד היום), ההגעה הסופית לאי האולנד באמצעות הרדיו לא הושגה, אולם תמסורת קולית של ארהארט מצביעה על כך כי היא ונונן האמינו שהגיעו למיקום האי על פי המפה. נטען כי מיקומם המוטעה של השניים, כתשעה ק"מ (5 מיל ימי) מהאי, נגרם בין היתר מעננים פזורים שיצרו מאות צללים דמויי-איים על הים.

הקשר אבד באופן סופי לאחר מספר שעות של ניסיונות כושלים בקשר דו-סטרי. ממשלת ארצות הברית הוציאה 4 מיליון דולר (כ-68 מיליון לפי שווי המטבע ב-2015) בניסיון לאתר את ארהארט. החיפושים שבוצעו על ידי חיל הים ומשמר החופים היו יקרים ומקיפים יחסית למקרים אחרים באותה תקופה, אך טכניקת החיפוש וההצלה לא הייתה מפותחת. תכנון החיפושים הושפע, ככל הנראה, מדאגת המחפשים לגבי האופן בו יסוקר באמצעי התקשורת תפקודם בחיפוש אחר הגיבורה האמריקאית.

השערות לגבי היעלמותה

לדעת חוקרים רבים, הדלק במטוסם של ארהארט ונונן אזל, או שהתגלו בעיות במנוע, והשנים נאלצו לנטוש את המטוס בלב ים.

קבוצת TIGHAR

ריק ג'ילספי, שחקר את המקרה במשך עשרות שנים ואף חיבר ספר אודותיו, עומד בראש קבוצה בשם "TIGHAR‏" (The International Group for Historic Aircraft Recovery). לטענתם, השניים הגיעו בטעות, או בנחיתת אונס לאי גרדנר (כיום האי ניקומרורו, השייך לרפובליקת קיריבאטי), מרחק 3,200 ק"מ מהוואי - מקום העצירה המתוכן. ושם הצליחו להתקיים ימים ואולי יותר, עד למותם ברעב (או בידי חיות מקומיות[21]). הם טוענים שארהארט שידרה יותר מ-100 קריאות מצוקה במכשיר הרדיו שלה בין התאריכים 2–6 ביולי 1937, וכי אחת מהן אף נקלטה במכשיר רדיו של נער בן 16 מפלורידה. מדיווחים שונים עלה, שהקריאות נשמעו גם באיווה, טקסס ואפילו בקנדה, שם אישה סיפרה ששמעה קול האומר "אנחנו מוצפים... לא נוכל לשרוד כאן עוד הרבה זמן". חקירת הקבוצה הניבה מגוון ממצאים ארכאולוגיים ואנקדוטליים התומכים בתאוריה זאת, אולם הם לא הצליחו להביא הוכחות ממשיות. בין הממצאים שצויינו כתומכים בתאוריה: סקסטנט מהסוג שנונן השתמש בו ונמצא ב-1940 באי, לצד שרידי מדורה ונעלי אישה וגבר; שרידי עצמות אדם ולצידן צדפות, איפור ובקבוקי זכוכית[22].

עוד ב-1940 קבעו רופאים שהעצמות שנמצאו הן של זכר. העצמות נעלמו. אך מאז 1998 ניסו תומכי התאוריה להוכיח שהעצמות שייכות לארהארט. במרץ 2018 פורסם מחקר של פרופסור ריצ'רד ג'אנץ (או ג'נטס) מאוניברסיטת טנסי, ובו נטען שהעצמות תואמות למבנה גופה של ארהארט בוודאות של כמעט 100 אחוז. לטענתו "האדם המתועד היחיד שאליו היו יכולות העצמות להשתייך הוא אמיליה ארהארט"[23].

תאוריית איי מרשל

תאוריה נוספת, שהתפתחה החל משנות ה-60, ושייכת יותר לז'אנר תאוריות הקשר, מעלה אפשרות שארהארט יועדה לטוס מעל לאיי מרשל על מנת לצלם מתקנים צבאיים יפניים עבור מודיעין טרום-מלחמתי, ואז להמשיך בטיסתה לכיוון האי האולנד. מטוסה יורט על ידי מטוסי קרב יפניים או סבל מתקלה מכנית, ואילץ את השניים לנחות באי. אז, הם נאסרו בידי היפנים ומתו בשבי, או הוצאו להורג באי סאיפאן.

תאוריה זו קיבלה חיזוקים מצד תושבים מקומיים שסיפרו שחזו בנחיתה, וכן שנים רבות לאחר מכן בעקבות תמונות שנחשפו והמציגות דמויות שנראות כארהארט ונונן בידי היפנים, ולדברי מומחים שונים ישנה סבירות גבוהה שמדובר בהם. יש גם הטוענים כי השניים חזרו לארצות הברית תחת שמות חדשים[24].

ספריה

ארהארט הייתה סופרת מוכשרת ששימשה עורכת תעופה בכתב העת קוסמופוליטן בין השנים 1928 ו-1930. היא כתבה מספר לא מבוטל של מאמרים ופרסמה שני ספרים:

  • "20 Hrs., 40 Min." (תרגום חופשי: "20 שעות, 40 דקות") הוא יומן הטיסה שכתבה כנוסעת כשחצתה את האוקיינוס האטלנטי בשנת 1928.
  • "The Fun of It" (תרגום חופשי: "הכיף שבעניין") היה ספר זכרונות בו תיארה את החוויות שחוותה בטיסותיה השונות, וגם מעין מסה על נשים בתחום התעופה.

ספר נוסף הנזקף לזכותה של ארהארט הוא הספר "Last Flight" (תרגום חופשי: "טיסה אחרונה") שפורסם לאחר היעלמותה. הספר כולל את רישומיה האחרונים ביומן שכתבה בשבועות שלפני עזיבתה את גינאה החדשה. פטנאם עצמו חיבר את הספר ומכיוון שכך, יש היסטוריונים המטילים ספק בכמה מהספר הוא אכן יצירה מקורית של ארהארט וכמה יופה על ידי פטנאם.

אניית משא אמריקאית בשם SS Amelia Earhart הושקה ב-1942, וטבעה שש שנים לאחר מכן, ב-1948.

בשנת 1992 נוספה ארהארט להיכל הזיכרון לספורט מוטורי של ארצות הברית.

ספרות ותרבות פופולרית

המסתוריות האופפת את נסיבות היעלמותה של ארהארט שימשה השראה לסופרים רבים. ספרים המתארים אותה כוללים ביוגרפיות המתבססות על האמת ועד לספרי טיסה המתבססים על פנטזיה. לדוגמה:

  • הספר "I Was Amelia Earhart" הוא אוטוביוגרפיה כוזבת של הסופרת ג'יין מנדלסון. בספר מתארת "ארהארט" מה אירע לה בשנת 1937, תיאור הכולל רומן עם הנווט שלה.
  • הספר "Flying Blind" הוא רומן בלשי שבו ניית'ן הלר האמיץ הפך לשומר הראש של אמיליה ארהארט, והלר יוצא לעזור לה לברוח מהיפנים לאחר טיסתה הכושלת.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Briand, Paul, Daughter of the Sky. New York: Duell, Sloan, Pearce, 1960.
  • Butler, Susan, East to the Dawn: The Life of Amelia Earhart. Reading MA: Addison-Wesley, 1997.
  • Devine, Thomas E., Eyewitness: The Amelia Earhart Incident. Frederick, CO: Renaissance House, 1987.
  • Goerner, Fred, The Search for Amelia Earhart. New York: Doubleday, 1966.
  • King, Thomas F.; Jacobson, Randall; Spading, Kenton; Burns, Karen Ramey; Amelia Earhart's Shoes. Lanham, MD: AltaMira Press, 2001. מסת"ב 0-7591-0130-2
  • Long, Elgen M., Amelia Earhart: The Mystery Solved. New York: Simon & Schuster, 1999.
  • Loomis, Vincent V., Amelia Earhart, the Final Story. New York: Random House, 1985.
  • Lovell, Mary S., The Sound of Wings. New York: St. Martin's Press, 1989.
  • Rich, Doris L., Amelia Earhart: A Biography. Washington DC: Smithsonian Institution Press, 1989.
  • Strippel, Dick., Amelia Earhart — The Myth and the Reality. New York: Exposition Press, 1972.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אמיליה ארהארט

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 Goldstein, Donald M. and Katherine V. Dillon., Amelia: The Centennial Biography of an Aviation Pioneer., Washington, D.C.: Brassey's, 1997, מסת"ב 1-57488-134-5
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 Rich, Doris L, Amelia Earhart: A Biography, Washington D.C.: Smithsonian Institution Press, 1989, מסת"ב 1-56098-725-1.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 3.6 Lovell, Mary S, The Sound of Wings, New York: St. Martin's Press, 1989, מסת"ב 0-312-03431-8.
  4. ^ 4.0 4.1 Biography, The Official Amelia Earhart Biography
  5. ^ 5.0 5.1 Randolph, Blythe, Amelia Earhart, New York: Franklin Watts, 1987, עמ' 123, מסת"ב 0-531-10331-5
  6. ^ Garst, Shannon, Amelia Earhart: Heroine of the Skies, New York: Julian Messner, Inc., 1947
  7. ^ 7.0 7.1 Blau, Melinda, Whatever Happened to Amelia Earhart?, Milwaukee, Wisconsin: Contemporary Perspectives Inc., 1977, מסת"ב 0-8172-1057-1.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 Long, Elgen M. and Marie K, Amelia Earhart: The Mystery Solved., New York: Long, Elgen M. and Marie K, 1999, מסת"ב 0-684-86005-8.
  9. ^ Kerby, Mona., Amelia Earhart: Courage in the Sky (Women of our Time series), New York: Puffin Books, 1990, מסת"ב 0-14-034263-X.
  10. ^ Brett Popplewell, The city Amelia loved, The Toronto Star, ‏Jun 29 2008
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 11.4 11.5 Earhart, Amelia, Last Flight., New York: Harcourt, Brace and Company (first edition: Putnam), 1937
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 Backus, Jean L., Letters from Amelia 1901-1937, Beacon Press, 1982, מסת"ב 0-8070-6703-2.
  13. ^ Thames, Richard, Amelia Earhart, New York: Franklin Watts, 1989, מסת"ב 0-531-10851-1.
  14. ^ Lady Lindy, Amelia Earhart's Life Story, aviationhistory.org
  15. ^ Auliard, Gilles, כרך 45, Maiden of the Skies, Air Classics, April 2009
  16. ^ Rumerman, Judy, . "The Curtiss JN-4 "Jenny, U.S. Centennial of Flight Commission, 2003
  17. ^ Marshall, Patti., כרך 17, Neta Snook, Aviation History, January 2007
  18. ^ George Palmer Putnam, George Palmer Putnam collection of Amelia Earhart papers, 1785-1948, Purdue University Libraries, Archives and Special Collections
  19. ^ Bryan, C.D.B, The National Air and Space Museum., Harry N. Abrams, Inc, 1979, מסת"ב 0-8109-0666-X
  20. ^ חוצת האוקינוס ארהרט, דואר היום, 10 ביולי 1932
  21. ^ אסור לפספס‏, בגלל סרטון ויראלי - נחשפה הסיבה המזעזעת להיעלמותה של אמיליה ארהארט?, באתר וואלה!‏, 16 בנובמבר 2017
  22. ^ AP, נמצאו שרידי הטייסת האגדית אמיליה ארהרט?, באתר ynet, 18 בדצמבר 2010
    היקס, ‏נחשף: אמיליה ארהארט לא מתה בהתרסקות מטוסה, באתר ‏מאקו‏‏, ‏13 בספטמבר 2016‏
  23. ^ סוכנויות הידיעות, אמיליה ארהרט - סוף התעלומה, באתר ynet, 8 במרץ 2018
    סוף לתעלומה: מה קרה לאמיליה ארהרט?, באתר ‏מאקו‏‏, ‏8 במרץ 2018‏
    אסור לפספס‏, אחרי 81 שנה: האם נפתרה תעלומת היעלמותה של הטייסת אמיליה ארהארט?, באתר וואלה!‏, 01 באוגוסט 2018
  24. ^ "הטייסת אמיליה ארהרט מתה בשבי היפני", באתר ynet, 6 ביולי 2017
    סוכנויות הידיעות‏, התמונה החדשה שעשויה לפתור את תעלומת מותה של הטייסת המפורסמת, באתר וואלה!‏, 06 ביולי 2017
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24769881אמיליה ארהארט

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אמיליה_ארהארט&oldid=2072063"