אלג'רנון סידני

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אלג'רנון סידני
לידה 15 בינואר 1623 (גיל: 401)

אלג'רנון סידני (באנגלית: Algernon Sidney או Algernon Sydney;‏ 14 או 15 בינואר 1623 – 7 בדצמבר 1683) היה פוליטיקאי והוגה פוליטי אנגלי. חיבורו הנודע ביותר הוא "מאמרים על הממשל" (Discourses Concerning Government), אשר יחד עם שתי מסכתות על ממשל מדיני של ג'ון לוק, נחשב לטקסט חשוב ביותר להתפתחות המחשבה הרפובליקנית והליברלית באנגליה, ולאחד הטקסטים שעיצבו את המחשבה המדינית של האבות המייסדים של ארצות הברית.[1] כפוליטקאי, סידני לקח חלק באופוזיציה למלך אנגליה, צ'ארלס השני. הוא הואשם בבגידה ובקשירת קשר נגד המלך. המאמרים על הממשל שימשו כעדות נגדו במשפט, שבסופו הוא הורשע והוצא להורג בעריפת ראש על גבעת מצודת לונדון.

ביוגרפיה

ראשית חייו ומשפחתו

פנסהורסט פלייס, האחוזה של משפחת סידני בקנט.

סידני נולד בטירת ביינרד בלונדון למשפחה ממעמד האצולה, שלה שורשים עתיקים באריסטוקרטיה האנגלית.[2] אביו היה הדיפלומט והפוליטיקאי רוברט סידני, רוזן לסטר השני, אחיין של פיליפ סידני (אנ'), שהיה משורר ואחת הדמויות הבולטות בעידן האליזבתני, ושל המשוררת מרי סידני.[3] אמו הייתה דורותי פרסי, בתו של הנרי פרסי, רוזן נורת'מברלנד התשיעי. למשפחת פרסי היו שורשים עמוקים בהיסטוריה של ממלכת אנגליה, אשר הגיעו עד הנרי פרסי (הוטספור), שהיה דמות ראשית במחזה הנרי הרביעי של שייקספיר. לימים, אחיו הבכור, פיליפ, ירש את התואר מאביו; אחיו הצעיר, הנרי, היה לרוזן רומני הראשון; אחותו הבכורה, דורותי, התחתנה עם הנרי ספנסר, רוזן סנדרלנד הראשון.[4][5]

סידני גדל באחוזה המשפחתית, פנסהורסט פלייס, ליד העיירה טונברידג' בקנט. ב-1632 מונה אביו לשגריר בדנמרק ולקח עמו את אלג'רנון ואחיו הבכור. ב-1636 האב מונה שוב לשגריר, הפעם בצרפת. סידני נסע עם האב ואחיו לפריז, שם הוא חי במשך חמש שנים והשלים את לימודיו. השלושה חזרו לאנגליה ב-1641, כשהאב נקרא להיות הלורד לוטננט של אירלנד במקום הרוזן סטרפורד שהוצא להורג. באירלנד החל המרד של 1641, ואלג'רנון השתתף בלחימה בדבלין כמפקד כוח של פרשים.[4][5]

מלחמת האזרחים ופוליטיקה בתקופת הפרוטקטורט

מלחמת האזרחים האנגלית פרצה ב-1642. סידני הצטרף לצבא הפרלמנט, ובאפריל 1644 מונה לקולונל ברגימנט הפרשים של רוזן מנצ'סטר. הוא נפצע קשה בקרב מרסטון מור, שבו צבא הפרלמנט, בסיוע כוחות סקוטיים, השיג שליטה על צפון אנגליה. באפריל 1645 הוצע לו תפקיד פיקודי בצבא המודל החדש (אנ') והוא סירב. חודש לאחר מכן הוא היה למושל הצבאי של צ'יצ'סטר. בסוף אותה שנה הוא החל לכהן כנציג של קארדיף בפרלמנט הארוך. בפברואר 1647 הוא חזר לאירלנד כמושל דבלין. אחיו (שבאותה תקופה תוארו היה הוויקונט לייל) עבר גם כן למנסטר כלורד לוטננט של אירלנד. בתחילת 1647 שניהם איבדו את תפקידם, ובאמצע 1648 סידני מונה למושל דובר, תפקיד בו החזיק עד מאי 1651.[4][5][6]

ב-1648 החל סידני לכהן כנציג בפרלמנט "המקוצץ" (Rump Parliament). הוא התנגד להתערבות הצבא בענייני הפרלמנט, ובתחילה התנגד גם למשפט ולהוצאה להורג של המלך צ'ארלס, בטענה שלבית המשפט אין סמכות לשפוט את המלך. היה לו תפקיד במספר ועדות פרלמנטריות, ובמיוחד בוועדה שעסקה בנושאים איריים. ב-1652 הוא מונה למועצת המדינה והחל לעסוק בעיקר במדיניות חוץ. הוא קידם מדיניות אגרסיבית שהשפיעה על פריצת מלחמת הולנד–אנגליה הראשונה. ההצלחות הצבאיות של אנגליה בתקופת הפרוטקטורט, תחת שלטון אוליבר קרומוול, הרשימו את סידני וסייעו לו לגבש תפיסת עולם רפובליקנית. בנושא ההוצאה להורג של צ'ארלס דעתו השתנתה: ב-1659 הוא כתב שהיה זה המעשה הצודק והאמיץ ביותר שנעשה אי פעם באנגליה או בכל מקום אחר. עם זאת, סידני סלד גם מהפוליטיקה של קרומוול. לאחר שקרומוול פיזר את הפרלמנט ב-1653, סידני חזר לפנסהורסט פלייס והפך לאחד ממבקריו הבולטים. ב-1656 התלונן אחיו הבכור לסידני האב על כך שהוצג באחוזה מחזה המהווה עלבון פומבי ללורד פרוטקטור. מכתב זה הוא שאחראי לאגדה לפיה בפלייסהורסט הוצג המחזה יוליוס קיסר של שייקספיר, עם סידני בתפקיד ברוטוס. ג'ונתן סקוט כתב על אגדה זו, שהיא "סיפור טוב מידי בכדי לא להיות אמת".[7] ב-1683 סידני כתב שהוא תמיד התייחס לקרומוול כטיראן וגם פעל נגדו.[4][6]

רסטורציה וגלות

דיוקן של סידני מאת יוסטוס ואן אחמונט, בריסל 1663.

לאחר מותו של קרומוול וההדחה של בנו בשנת 1659, חזר סידני לכהן בפרלמנט המקוצץ. עבודתו התמקדה שוב בעיקר בענייני חוץ. הנושא העיקרי היה המלחמה הדנית-שוודית (אנ') שאיימה על הגישה של אנגליה לאספקה מהים הבלטי דרך מצר הים ארסונד. סידני היה הדמות הדומיננטית במשלחת הדיפלומטית לפתרון המשבר. הוא נקט במדיניות אגרסיבית ולא שגרתית של קידום מטרות דיפלומטיות באמצעות איום צבאי על שוודיה. המשלחת התחילה בדיונים עם הנציגות ההולנדית, שלה היו אינטרסים דומים לאלה של אנגליה, במטרה להבטיח אפשרות של בניית צי משותף, שבמידת הצורך יוכל לכפות הסדרי שלום. לאחר מכן הוא נפגש עם מלך שוודיה, קרל העשירי והגיש לו את תנאי אמנת השלום, שלהם הדנים כבר הסכימו, תוך איום בענישה צבאית. המלך הזועם איים על סידני בחרבו. בניגוד לעמדתו, ראש המשלחת אדוארד מונטגיו החליט להחזיר את הצי לאנגליה, פעולה שהקטינה את ההשפעה של האנגלים. לפי הביוגרפיה של מונטגיו, סידני אמר שבגין פעולה זו מגיע לו לאבד את ראשו. בסיכומו של דבר השוודים חתמו על האמנה במסגרת הסכם קופנהגן, גם בלי נוכחות הצי האנגלי.[4][6]

במסגרת אותה משלחת לשוודיה ודנמרק, חתם סידני על ספר האורחים באוניברסיטת קופנהגן במילים "Manus haec inimica tyrannis Einse petit placidam cum libertate quietem" - "יד זו, אויבתם של עריצים, בחרב מבקשת שלום עם חירות". חלקו האחרון של משפט זה היה למוטו של מדינת מסצ'וסטס ואוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט בארצות הברית.[4][6]

עם הרסטורציה של המלוכה באנגליה, מעמדו של סידני התערער והוא החל לשקול אם לחזור לממלכה או לצאת לגלות.[5] סידני הכיר בסמכות של הפרלמנט להכיר במלוכה, אך סירב להביע חרטה על מעשיו בזמן המלחמה, ועל אף שלא תמך בהוצאה להורג של המלך בעת שבוצעה, הוא סירב כעת לגנותה. שמועות על תמיכתו ברפובליקניזם חסר פשרות הגיעו לאנגליה, ובחצר המלך החדש, צ'ארלס השני, הידיעות על התנהגותו האגרסיבית כלפי מלך שוודיה לא התקבלו בברכה.[6] כשהבין סידני שחייו עשויים להיות בסכנה באנגליה הוא החליט לגלות לרומא, שם שהה בשנים 1660–1663. חברו, סר הנרי ויין (אנ'), שהיה בן בריתו בפרלמנט ושותף פוליטי, הוצא להורג ב-1662 לאחר שהוחרג מהחנינה שהוענקה לאלה שהתתפו במלחמה ובשלטון האינטרגנום.[4]

ברומא, סידני נהנה מתנאי מגורים נוחים, שניתנו לו בהזמנת הקרדינל קמילו פמפילי, אחיינו של האפיפיור אינוקנטיוס השמיני. עם זאת, הוא מצא את עצמו מבודד מחבריו והחליט לעזוב לארצות השפלה.[5] בזכרונותיו הוא כתב שרק בסיועם של זרים הוא ניצל מניסיון התנקשות ברומא. בדרכו, הוא ביקר באוניברסיטת ז'נבה הקלוויניסטית. בספר האורחים של האוניברסיטה הוא חתם "Sit sanguinis ultor justorum" - "שתהה נקמה בעבור הדם של הצדיקים". משם הוא המשיך לבריסל ולאאוגסבורג, שם ניצל מניסיון התנקשות נוסף.[4]

סידני הגיע לבסוף להולנד, כשברקע הייתה מלחמת הולנד-אנגליה השנייה. הוא קיווה לשתף פעולה עם ההולנדים כדי לפלוש לאנגליה, להביס את צ'ארלס השני ולהכריח את הקמתה של רפובליקה אנגלית. אולם, ההולנדים דחו את הצעותיו וגם חבריו הרפובליקנים הגולים לא ששו לשתף עמו פעולה.[4]

בשנים 1665–1666 הוא כתב את "משפטי החצר" (Court Maxims), חיבור שתקף את תהליך הרסטורציה וקרא לאזרחי אנגליה לחזור בהם ולמרוד במלוכה. החיבור הביע את עמדותיו הרפובליקניות וכלל ביקורת על שלטון אבסולוטי ורדיפה דתית. החיבור פורסם לראשונה ב-1996.[6]

הניסיונות של סידני לקדם מרד המשיכו ב-1666 כשהוא הגיע לפריז, שם נפגש עם המלך לואי הארבעה עשר.[6] הוא הציג את תוכניותיו בפני המלך, שתמך בהולנד בזמן המלחמה, וביקש מימון וחיילים. המלך הצרפתי סיפק לסידני סכום כסף נמוך בהרבה מזה שביקש וסירב לשלוח חיילים לאנגליה, כך שהתוכנית לא יצאה לפועל. משכשלו מאמציו הוא פרש למונפלייה, שם שהה עד 1670. לאחר מכן עבר לנראק (Nérac) שבגסקוניה, שם חי עד חזרתו לאנגליה ב-1677.[4]

חזרה לאנגליה ומשבר ההחרגה

בשנת 1677 קיבל סידני חנינה מותנית ורשות לחזור לאנגליה מצ'ארלס השני, בתנאי שלא יעסוק בדברים שמנוגדים לרצון הכתר. החנינה הושגה בזכות קשריו של האחיין של סידני, הנרי סביל, שהיה שגריר בפריז.[8] בזכרונותיו הוא הסביר שהוא השתכנע לחזור לאנגליה מתוך רצון לעזור לאביו המזדקן. סידני האב נפטר ב-2 בנובמבר 1677 בפנסהורסט פלייס, כחודשיים לאחר שאלג'רנון חזר. לאחר מכן הצהיר סידני שבכוונתו לטפל בנושאים הפיננסים הקשורים בירושה של אביו ולפרוש חזרה לגסקוניה. אולם, סכסוך ירושה בין אלג'רנון לאחיו פיליפ, שבמסגרתו נעצר אלג'רנון למספר חודשים ונאלץ לנהל הליך משפטי ממושך, הכריח אותו להישאר בבית המשפחה בלונדון.[6]

בלונדון סידני התקרב לחוגי האופוזיציה והמשיך לנסות לקדם את תוכניותיו למרד. השנים 1678–1683, היו שנים של משבר פוליטי חריף. תאוריית הקונספירציה "המזימה האפיפיורית", לפיה קיים קשר קתולי לפגוע במלך ולהבטיח את שלטון יורש העצר הקתולי ג'יימס, דוכס יורק, טלטלה את הממלכה.[6] האופוזיציה המתגבשת כנגד צ'ארלס וג'יימס (שיש המזהים אותה כתחילת התהוותה של המפלגה הוויגית) פעלה כדי למנוע את המלוכה מג'יימס, תוך מאמצי חקיקה בעניין. בתגובה המלך פיזר את הפרלמנט.

בתוך כך, סידני פיתח רשת של קשרים פוליטיים. הוא קיים קשרים עם השגריר הצרפתי, שדיווח לפריז על החשיבות של סידני ועל יכולתו לשרת את האינטרסים הצרפתים. הוא גם עזר לצרפתים ולחבריו באופוזיציה להפיל את לורד דנבי (אנ') וקיבל על כך תמורה כספית מהצרפתים. בנוסף, למרות הבטחתו למלך שלא יתערב בפוליטיקה אם יורשה לחזור לאנגליה, הוא ניסה, ללא הצלחה, להיבחר לפרלמנט בשלוש מערכות בחירות במהלך המשבר. לאחר שהמלך פיזר את הפרלמנט ב-1681, סידני השתתף בחיבור כתב הגנה על פעילות הפרלמנט (A Just and Modest Vindication of the Proceedings of the Two Last Parliaments).[9]

לפי ההיסטוריון ג'ונתן סקוט, סידני לא היה חלק מהחוג הפוליטי של הרוזן שפטסברי, שהוביל את המאמצים להחריג את ג'יימס מסדר הירושה של הכתר באמצעות חקיקה. למעשה, שפטסברי וסידני סלדו זה מזה וסירבו לשתף פעולה. סידני התיידד עם חוג רדיקלי יותר, שכלל את סלינגסבי בת'אל וויליאם ג'ונס. הבעיה המרכזית עבורו לא הייתה יורש העצר הקתולי, אלא מוסד המלוכה עצמו. האסטרטגיה שלו ושל מקורביו הייתה לקדם עימות חסר פשרות בין הפרלמנט לבין המלך, והם סלדו לא רק מבית סטיוארט, אלא גם מהרעיון של מלוכה מבית אורנז' או מונמות'. בנוסף, הם דאגו, עד שנת 1682, לביסוס הכוח של האופוזיציה בבתי המשפט ובמשרד השריף בלונדון.[10][11]

במהלך המשבר, בין השנים 1681–1683 סידני כתב את חיבורו הידוע ביותר, "מאמרים על הממשל", בו הוא הפריך את גישתו האבסולוטית של רוברט פילמר, טען בזכות מרד חמוש כנגד משטרים דכאניים, מחה כנגד אי-סובלנות דתית והגן על העקרונות הרפובליקניים, חירות, תבונה ומידה טובה (vitrue).

משפט והוצאה להורג

המשפט של אלג'רנון סידני ב-1683. ציור מאת פיליפ פרנסיס סטפנוב, משנת 1835.

האופוזיציה לצ'ארלס וג'יימס נחלשה משמעותית בשנים 1681–1683. ב-1681 הרוזן שפטסברי עדיין יכול היה לחמוק ממשפט בעוון בגידה היות שחבר המושבעים הגדול בלונדון כלל בעיקר את תומכיו. סידני היה מעורב ביצירת המערכת הזו, שבמסגרתה חברי המושבעים בלונדון היו לכוח פוליטי ושימשו כדי להגן על האופוזיציה מפני הכוח של המלך. במקרים מסוימים, הכוח של האופוזיציה בבתי המשפט בלונדון אף הביא לכליאתם ולהוצאתם להורג של מתנגדיהם.[12] אולם, בקיץ 1682 התהפכו היוצרות כשהנאמנים למלוכה הצליחו למלא את חברי המושבעים בתומכיהם. שפטסברי נאלץ לברוח להולנד, והיכולת של אחרים באופוזיציה, כגון סידני, להימלט ממשפט נפגעה משמעותית.

לאחר ששפטסברי נפטר בהולנד, התקרב סידני לחלק מתומכיו, ביניהם דוכס מונמות'. מונמות' היה בנו הלא חוקי של צ'ארלס השני, וכשאביו חלה ב-1682, הוא והחוג של שפטסברי שיתפו פעולה בתכנון מרד שלא יצא לפועל. סידני היה סקפטי בתחילה לגבי ניסיון זה ולא רצה לשתף עמם פעולה. עם זאת, לאחר מותו של שפטסברי, אורגנה, ככל הנראה בניגוד לרצונו, פגישה בינו לבין מונמות'. סידני השתכנע שהתמיכה של מונמות' חשובה כיוון שהייתה לו היכולת לגייס חיילים. בנוסף, מונמות' היה פופולרי במיוחד בסקוטלנד, וסידני ראה בתמיכה סקוטית מרכיב חשוב להצלחת מרד במלוכה. מספר פגישות של "מועצת השישה" - סידני, מונמות', ג'ון המפדן, ויליאם ראסל, רוזן אסקס (ארתור קאפל) ולורד הווארד - התקיימו במהלך 1683.[13] באותו זמן, קבוצה אחרת (ואריסטוקרטית פחות) של מתנגדים תכננה - ככל הנראה בנפרד וללא שיתוף פעולה מצד סידני וקבוצתו - מזימה להתנקש במלך וביורש העצר, שלימים נודעה כמזימת בית ריי.

ידיעות על קשרים נגד המלך החלו להגיע לגורמים בבית המלוכה כבר באפריל 1683. ביוני הגיעה לממשל ידיעה על פעילות הקשורה במזימת בית ריי ומספר קושרים נעצרו, ביניהם רוברט ווסט וג'ון ראמזי. ווסט וראמזי סיפקו את המידע שביקשו אנשי המלך, לא רק בקשר לפעילותם, אלא גם לגבי מה ששמעו מאחרים על התוכניות של מועצת השישה. מידע זה איפשר לממשל להוציא צווי מעצר לכל המעורבים. הראשון להיעצר, ב-26 ביוני, היה סידני. הוא הובא למעצר במצודת לונדון. בנוסף נתפסו כל המסמכים שהיו בביתו, כולל הטיוטה של מאמרים על הממשל.

ביולי, לורד הווארד, אחד מששת השותפים למועצה, העיד נגד סידני וראיות נוספות נאספו נגדו. הוא הועמד לדין באשמת בגידה ב-7 בנובמבר וגזר דין מוות ניתן לו ב-26 בנובמבר. במהלך המשפט התביעה התייחסה למאמרים על הממשל כעדות מרשיעה. בעצת עורך דינו, סידני הכחיש שהוא המחבר של המאמרים. הוא מחה גם על חוסר צדק ועל עיוותים טכניים בתהליך המשפטי. עם זאת, הגנתו הייתה באופן כללי חלשה מבחינה משפטית. בנוסף, היות שבתי המשפט בלונדון הפכו במהלך המשבר לכלי פוליטי - תהליך שסידני עצמו קידם - סיכוייו להשיג זיכוי היו נמוכים.

מבחינה ציבורית ומבחינת התדמית של סידני לאחר מותו, הייתה להגנתו הצלחה רבה הרבה יותר. מלכתחילה, המשפט עורר עניין רב בקרב הציבור. קריאותיו בדבר אי הצדק שנעשה לו פורסמו בפומבי ועוררו סערה. כמו כן, בתקופה שבין גזר דינו להוצאתו להורג הוא חיבר את ה"אפולוגיה", שבה הוא תקף את אי הצדק בבית המשפט ואת אי הצדק של המערכת המלוכנית כולה. מילות הפתיחה של האפולוגיה מבהירות כי הוא מוכן למות למען עקרונותיו:

בהיותי מוכן למות תחת האשמות בפשעים רבים, חשבתי שיהא זה מתאים להשאיר לעולם את העדות הזו, שכפי שמנעורים פעלתי לשמר את הזכויות המשותפות של המין האנושי, את החוקים של המדינה הזו, ואת הדת הפרוטסטנטית האמיתית, כנגד עקרונות מושחתים, כוח שרירותי ואפיפיורות [Popery], מוכן אני ברצון לוותר כעת על חיי בעבור אותם הדברים.

המקור באנגלית
Being ready to die under an accusation of many crimes, I thought it fit to leave this as a testimony unto the world, that, as I had from my youth endeavored to uphold the common rights of mankind, the laws of this land, and the true protestant religion, against corrupt principles, arbitrary power, and Popery, I do now willingly lay down my life for the same
— אלג'רנון סידני, אפולוגיה[14]

סידני דאג שעותקים של האפולוגיה יגיעו לחבריו, וכעבור ימים ספורים עותקים רבים הופצו בלונדון. לממשלה לא הייתה ברירה אלא לאשר את הפרסום, שזכה לתגובות רבות בכתב. ב-7 בדצמבר 1683 הוא הוצא להורג בעריפת ראש על גבעת המצודה. לפני ההוצאה להורג ניתנה לו ההזדמנות לשאת מילים אחרונות. בפתח הדברים הוא אמר: "אנו חיים בעידן שבו נחשבת האמת לבגידה".[15]

כתביו

משפטי החצר

סידני כתב את "משפטי החצר" (Court Maxims) בשנים 1665–1666, בזמן שהיה בגלות בהולנד. מטרתו הפוליטית בחיבור הייתה לפנות למתנגדי שלטון סטיוארט, כולל פרוטסטנטים אנגלים שאינם אנגליקנים ומתנגדי המשטר האנגלי בהולנד, על מנת ליצור קואליציה שתילחם בצ'ארלס השני ותכונן רפובליקה במקום מונרכיה. החיבור פונה לקהל זה באמצעות טיעונים נגד מלוכנות ואבסולוטיזם ובעד סובלנות דתית, זכויות הפרט, תבונה, רעיון חירות האדם וממשל המבוסס על מידות טובות.

החיבור מאורגן בסגנון של דיאלוגים יוונים בין יונומיוס (Eunomius) הרפובליקני לבין פילליטס (Philalethes; ביוונית: "אוהב האמת"), איש חצר הגון. במשך מספר ערבים, אחרי שעות העבודה, הם נפגשים בגן כדי לדון אל תוך הלילה על טיבן של מונרכיות. פילליטס התמים מבקש להגן על מלוכנות אבסולוטית, אך בדיאלוג מתחוור לו טיבה האמיתי. הוא חושף את האגואיזם של מלכים שפועלים למען העושר של עצמם. הם דנים על המידות הטובות, שאנשי החצר כבר שכחו את מרכזיותן לפוליטיקה, על האופן בו מלכים משפיטים את האצולה סביבם, ועל אי הצדק שכרוך בשיטת ממשל זו. פילליטס לומד גם על היתרונות של הרפובליקה, הן עבור האנשים שחיים בה והן מבחינת מדיניות חוץ והאינטרסים של הקהיליה. יונומיוס לא פוסל מלוכנות באופן קטגורי. תחת זאת, כדי שמלוכה תהיה לגיטימית עליה לדבוק בשלטון החוק ועל המלך להיות מצוין מבחינת המידות הטובות שלו ולהיות חכם, אמיץ ובעל חוש צדק מפותח באופן יוצא מהכלל. בהיעדר אדם כזה, כל מי שתופס את השלטון בכוח הופך עצמו לאויב המין האנושי. "כל ידידיה של התבונה והצדק מחויבים להרוס מפלצת שכזו, שמלבד צורה של אדם אין לה דבר עם המין האנושי".[16]

החיבור מחולק לחמישה-עשר דיאלוגים. הדיאלוג הראשון הוא מעין הקדמה שמציגה את הדמויות והשאלות בהן החיבור כולו עוסק. כל אחד מארבעה עשר הדיאלוגים הבאים נפתח במשפט (מקסימה) שמייצג כלל על פיו בית המלוכה המושחת פועל. פילליטס מייצג את עמדת חצר המלך, שרוחה מקיאוולסטית. במספר מקומות במהלך הדיון ניקולו מקיאוולי מוזכר באופן ישיר.[17] הכנות של פילליטס חושפת את השחיתות של המונרך. יונמיוס מייצג את העמדה הרפובליקנית של סידני. רוב הדיאלוגים מתקדמים לקראת ההפרכה של המשפט הפותח, הדגמת חוסר הצדק שבו והחורבן שפעולה על פיו תביא לאנגליה ולמלוכה עצמה. משפטים 1–8 עוסקים ביחס המלוכה לעם, לאצולה בעלת המידות הטובות, ולעניינים הקשורים ביחסי דת ומדינה. משפטים 9–13 עוסקים בעיקר בענייני חוץ, וביחס של אנגליה לפילוג הדתי באירופה. הדיאלוג האחרון מסכם את החיבור כולו ומדגים את אי-החוקיות של העריצות המלוכנית:

  1. "מונרכיה היא צורת הממשל הטובה ביותר" - אחרי הפרק הראשון, פילליטס מודה שמניסיונו חצר המלוכה עסוקה כל העת באינטריגות, תחרות ומנעמים יקרים, כך שלעיתים רחוקות יש פנאי לבדוק את האמת של הדברים. אולם, הוא מסרב לפקפק בטענה שמונרכיה היא צורת הממשל הטובה ביותר, שכן בישופ נכבד ועשיר מסר לו אותה. יונומיוס מבקש לא לקבל את דבריהם של אנשי דת כאמת לפני שנבדקו נימוקיהם. הוא טוען שהדרישה של הבישופים "ציית למלך והאמן לי" היא אבסורד. יונומיוס מסכים שקיים הכרח בחברה ובחוקים, אך חולק על העמדה שהכוח לחוקק חייב להיות מרוכז אצל אדם אחד. הוא מציין שאפילו במונרכיות כמו אנגליה וצרפת הכוח לחוקק מצוי בפרלמנט. הוא מבחין בין מלכים שמושלים על פי חוק ולמען הקהיליה לבין מונרכים שלקחו לעצמם את השלטון בכוח או ברמייה. הוא מראה באמצעות דוגמאות שרפובליקות משתמשות בכוח שלהן באופן טוב יותר ממונרכיות, כאשר אחת הדוגמאות לכך היא תקופת האינטרגנום. הדיאלוג מסתיים באמירה של יונומיוס, "כפי שהמוות הוא הדבר הרע ביותר שיכול לקרות לאדם, כך מונרכיה היא הדבר הרע ביותר שיכול לקרות לאומה".[18]
  2. "מונרכיה חייבת להיות אבסולוטית ולעבור בירושה" - פילליטס טוען שהפגמים שיונומיוס מצא במונרכיה לא נובעים מצורת המשטר עצמה, אלא מהמבנה הלקוי של מונרכיות מסוימות. כדי שמונרכיה תהיה טובה עליה להיות אבסולוטית ולעבור בירושה. שלטון שאינו מרוכז באדם אחד מוביל לבלבול מתמיד. יונומיוס מסכים שחוסר הסדר של ההמון נראה לעיתים כמו כאוס. אולם, כפי שאלוקים יצר סדר בתוך הכאוס של החומר, כך כאשר הוא נתן לבני האדם את כוח התבונה הוא יצר דפוסים בהתנהגותם של אנשים, אשר מתוכם נוצרת חברה אזרחית מסודרת והרמונית. ההרמוניה הזו אינה ספונטנית לחלוטין, שכן היא דורשת את קיומם של פוליטיקאים מחוקקים. פילליטס שואל מהי מטרתם של הפוליטיקאים והפוליטיקה. בתגובה, יונומיוס דן בפוליס היוונית ובפוליטיקה של אריסטו, שבה נאמר שמטרת המדינה היא האושר של האזרחים. הוא משבח את חשיבותה של המידה הטובה, שבלעדיה אין חירות ואין אושר. המעשה האציל ביותר הוא זה שעושה טוב למין האנושי, והטוב ביותר שניתן לעשות למרבית בני האנוש הוא לכוון ולשמר אותם בצורת החיים שבה הם מאושרים ובעלי מידות טובות. ממשל של רבים טוב יותר מבחינה זו מממשל מונרכי. לרבים קל יותר להיאבק בתשוקה ובמידה הרעה, וקשה יותר להונות אותם מאדם יחיד. יונומיוס אומר שמלוכה אבסולוטית אינה בהכרח רעה כשלא מוסיפים עליה גם את עיקרון ההעברה בירושה. כוח העובר בירושה לא ניתן לאנשים בשל חוכמתם והוא יוצר שנאה בין המלך לעם.[19]
  3. "מונרכיה אבסולוטית העוברת בירושה, ואשר בה הממשל והכוח נתונים בכללם בידי המונרך, תואמת את כתבי הקודש ומוצדקת על פיהם" - פילליטס מודה שבדיאלוגים הקודמים הצליח יונומיוס לשכנע מבחינה פוליטית ומוסרית, אך הוא נותר ספקן מנקודת מבט דתית. הוא מבקש לבדוק מה ציווה האל, כיוון שהתבונה האנושית אינה מושלמת, ו"כל מה שאלוקים ציווה הוא צודק וטוב". הוא טוען שאלוקים יצר בעצמו ממשל של מונרכים, ראשית עם משה, ואחר כך עם השופטים, שאול ודוד. הוא מזכיר ליונומיוס את משפט המלך שנשא שמואל הנביא ואת אמרתו של דוד בעניין לקיחת בת שבע והרג אוריה החתי, "לך לבדך חטאתי" (תהילים, נ"א, ו'), מה שמוכיח שהמלך חייב דין וחשבון לאלוקים בלבד. יונומיוס חוקר את פילליטס על מקור ידיעותיו, והלה מודה שאינו קורא בתנ"ך בעצמו, ובחצר המלך מעדיפים לקרוא טקסטים אחרים, כגון אלה של מקיאוולי. לאחר מכן מתפנה יונומיוס להפריך כל אחת מהדוגמאות שהביא פילליטס (משה לא היה מלך, השופטים מונו רק במקרים חריגים שהחריכו זאת, משפט המלך הוא משפט תוכחה על טפשותם של בני ישראל שרצו במונרך וכדומה). הוא מביא בנוסף פרשנות של התנ"ך ששוללת את הטענה שמלכים מכהנים מתוקף זכות אלוהית. יונומיוס מסיים בטענה שמונרכיה היא צורת משטר לא רציונלית ומרושעת שמתאימה רק לשלטון בעבדים או בחיות, שהסוג הגרוע ביותר של מונרכיה היא זו שעוברת בירושה, ושמבין אלה שעוברות בירושה הגרועות ביותר הן אלה שבהן גם נשים יכולות לכהן כמונרך. טענה זו מכוונת להראות שאנגליה היא הסוג הגרוע ביותר של מונרכיה.[20]
  4. "מונרכיה אינה בטוחה אלא אם האצולה מדוכאת, מסורסת ומושחתת" - פילליטס מסביר ליונומיוס שבניגוד למראה העין בחצר המלך הם דואגים לדכא את האצולה העתיקה ולקדם אנשים ממעמד נמוך. בעבר היה צורך באצולה אמיתית שאנשיה הם אמיצים ובעלי מידות טובות; כעת המדיניות היא להבטיח את האבסולוטיות של המלך, ולצורך כך להשפיט את האצילים ולדאוג שיהיו תלויים לחלוטין בחסדי המלך. בניגוד לדיאלוגים קודמים, בדיאלוג זה יונומיוס לא מביא טיעון מוסדר נגד העיקרון שמציג פילליטס. הרוע ואי-הצדק של השיטה המונרכית אמור להיות מובן מאליו לקורא דרך דבריו של פילליטס עצמו.[21]
  5. "האושר של העם מזיק למלכים כפי שמזיקה הגדולה והמידה הטובה של האצולה" - יונומיוס משתומם לאחר שפילליטס מצהיר שהמלך לעולם לא יוכל להיות מאושר אם העם חזק ועשיר. פילליטס מסביר שמרידות תמיד מגיעות מהערים העשירות ביותר. הוא אומר שהאינטרס של המלך הוא להרוס את המסחר כדי להחליש את העם. יונומיוס מעלה התנגדויות: אם העם עני, גם המונרך יהפוך לעני; העם עלול לזעום על מצבו ולהתמרד; כתוצאה מכך האומה תהיה כה חלשה שכוח חיצוני עשוי לכבוש אותה. פילליטס דוחה את הטיעונים. הוא אומר שהמלך מתעשר רק כשהעם עני, מדוכא, ומרגיש שטובתו תלויה בחסדי המלך; שהזמן מטפל בכעס של העם; ושהצרות מבית מאיימות יותר מהצרות שעלולות לבוא מבחוץ.[22]
תחריט צבע ל אלגרנון סידני מהמאה ה-18. שם היוצר לא ידוע.
  1. "אף אדם שאינו תלוי לחלוטין ברצון המלך לא יועסק" - פילליטס ויונומיוס מביעים עמדות שונות באשר למקור הסדר בממלכה ומקור הלגיטימציה של השלטון. הם מסכימים שהשלטון צריך שהאזרחים יצייתו. פילליטס מעדיף ציות מתוך פחד ותלות, שבלעדיהם לדבריו לא יהיה סדר בממלכה. יונומיוס מעדיף סדר שנובע מהחוק, והוא טוען שהוא מחויב לסרב לציווי של המלך אם היא מנוגדת לחוק. בנוסף, יצירת סדר מחייבת שאנשים יצייתו לאלוקים ולא לבני אדם. על השלטון למשול לפי כללי הצדק, לפי החוק ולטובת כולם, וכך הוא יוכל להסתפק גם בכוח מוגבל.[23]
  2. "יש לשמור על הבישופים בשיא כוחם ועושרם" - פילליטס טוען שהכוח של הבישופים מועיל למלוכה כיוון שהם משמשים כלי להבטחת הצייתנות של העם, לדיכוי העם ולשימור הבורות של האזרחים. יונומיוס מסכים לגבי תפקידם המעשי של הבישופים, אך טוען שמצב זה מוביל לאי-מוסריות, אובדן דרך ובסופו של דבר גם לחוסר יציבות ואי-סדר. יונומיוס טוען שהתואר "בישוף" (במקור, אפיסקופוס - משגיח) לא הולם את התפקיד כפי שהוא היום. הבישופים היום הם "מורים של שקרים". הוא טוען בעד סובלנות דתית, שכן לא ניתן להכריח אדם להאמין בדבר ואין ערך להבעת אמונה שאינה כנה.[24][25]
  3. "ההשחתה של המשפטנים מועילה למלך" - פילליטס מתלונן על כך שהיסטורית נוצר המשפט על ידי אנשים שאוהבים חירות ונטה לחוקים פשוטים וברורים לכל, כך שמערכת המשפט נטתה להגביל את כוחם של המלכים. הוא משבח את המונרכים על כך שהם מצאו דרכים לזרוע בלבול בחוקי המדינה ולהפוך את המשפטנים לתלויים בחסדי הכוח הפוליטי. יונומיוס אומר שחוקים טובים הם אלה שתכליתם שימור החברה ועשיית צדק לפרטים. חוקים חייבים לשמור על כך שאף אדם לא יאבד את מה ששייך לו, אלא אם הוא פעל כנגד החברה, ולקבוע ענישה פרופורציונלית לעבירה. הצדק של החוקים תלוי בבהירותם, ו"המהות של החוק היא אך ורק הצדק של החוק: אם החוק אינו צודק, הוא אינו חוק".[26] חוקים, בנוסף, חייבים לעמוד בשלושה תנאים: (א) התאמה לחוק האל; (ב) הסכמה עם כללי הטבע והתבונה;[27] (ג) התאמה לתכלית שלשמה קיים החוק.[28]
  4. "איחוד עם צרפת ומלחמה עם הולנד הם הכרחיים לשימור ממלכת אנגליה. שימור קפדני של הידידות עם צרפת, כך שמנהגיהם יתקבלו ואנשים יסבלו בשקט מהיותם קבצנים ועבדים" - פילליטס מסביר למה ידידות עם צרפת היא מועילה ודכאנית כלפי העם. יונומיוס טוען שהעם לא יסבול לאורך זמן מדיניות כזו, ושאם המדיניות הייתה מצליחה אנגליה הייתה נכבשת על ידי צרפת והאנגלים היו לעבדים של מלך צרפת.[29]
  5. "אלו יתרונות יכול חצר המלך להשיג מספרד, הולנד, או הפרובינציות המאוחדות" - פילליטס מתמקד בענייני פנים ובכוחו של חצר המלך: "שמדינות אחרות ידאגו לאינטרסים הציבוריים של אירופה; אנו נדאג לביטחון של עצמנו".[30] יונומיוס חושב שאנגליה צריכה לדאוג לשימור מאזן כוחות בין צרפת לספרד: "אנגליה, על מנת לשמור על איזון בין צרפת לספרד, צריכה לצדד במדינה החלשה יותר".[31]
  6. "הפרובינציות המאוחדות תמיד צריכות להיחשב כאויב" - פילליטס מודה שהנימוקים של יונומיוס נגד מדיניות הדיכוי וההפרד ומשול בענייני פנים הם משכנעים וממשיך לעסוק בענייני חוץ. הוא אומר שהפרובינציות המאוחדות הן תמיד אויבות ושעל אנגליה לנסות להביא להריסתן. סיבה אחת היא שהפרובינציות לא עוסקות בפוליטיקה מלוכלכת ובמתן שוחד. סיבה שנייה היא הכוח, העושר, הביטחון והאושר שלהן, שמהווים דוגמה רעה לעם באנגליה. לאחר שתיהרס הרפובליקה ההולנדית יומלך עליה ויליאם השלישי, נסיך אורנז'. טיעון זה קשור לעמדה של סידני, שהאינטרסים של בית סטיוארט ובית אורנז' קשורים אלה באלה, ושיש להילחם בשניהם.[32][33] הוא נכתב לפני שוויליאם היה לסטאדהאודר (1672). יונומיוס מביע את העמדה והתקווה של סידני: "המלך [צ'ארלס השני] מבקש את ההרס של המסחר והעם באנגליה ואת ההרס של הקהיליה ההולנדית, [וכתוצאה מכך] שני העמים האלה עשויים לראות את האינטרסים המשותפים שלהם נגדו ונגד אורנז', ולהתאחד בעצות ובמעשה; הם ישלבו ידיים, לבבות ומוחות על מנת להכחיד את המשפחות המתועבות, סטיוארט ואורנז', שכמו נחשים, קורעות את המעיים של אלה שהוקירו אותן".[34]
  7. "ספרד, איטליה, גרמניה, והנסיכויות הקתוליות הן כלום עבורנו" - פילליטס מציג את העמדה של החצר, לפיה אין מקום למדיניות חוץ שתקדם אינטרסים פרוטסטנטים באירופה. "אנו יודעים שהמלך... יכול בקלות לאחד את כל הפרוטסטנטים בעולם ולהעמיד עצמו בראשם... אבל השגת התכלית הזו... מצריכה זעה ודם". יונומיוס משיב לפילליטס התמים שבית המלוכה באנגליה העמיד עצמו לצדם של הקתולים. הוא אומר שגם הפרוטסטנטים וגם הקתולים בעולם לא יבטחו באנגליה, ולכן הם גם יתעבו וישנאו אותה, מה שיוביל להרס וחורבן.[35]
  8. "העיסוק של המלך הוא בבית. יש לו סיבה לחשוד באנשים בעלי מידה טובה, אומץ ומוניטין, ועליו להרוס את אלה שבהם הוא חושד" - פילליטס משווה בין המלך לבין הבעלים של חווה. "הוא אוהב את העם כפי שאנשים אוהבים את החוות שלהם בגלל השכר שהם משיגים בעזרתם... העסק שלו הוא לכבול את השור, כדי שהשור לא יבעט או ידחוף אותו, כלומר יהרוג אותו".[36] האנשים המסוכנים ביותר למלך הם בעלי המידות הטובות. "אנו לא שונאים את האנשים האלו מפני שהם בעלי מידות טובות או טובים, אלא משום שהם מסוכנים לנו. אך בסוף מדובר באותו הדבר." יונומיוס מסכים שזוהי דרכו של המלך הנוכחי, אך הוא מזכיר לפילליטס שאם העקרונות של המלוכה היו טובים ומבוססים על צדק ומידה טובה, האנשים הטובים היו עומדים לצידה. הדרך הנוכחית תביא לחורבן של המלך: "הדם של הקדושים זועק בקול כנגדך, ואלוקים לא יעכב לאורך זמן רב את הנקמה שייעד כנגדך".[37]
  9. "שאלה המוצגת כסיכום למאמר כולו: האם ממשל מלוכני יהא בפשטות ובאופן אוניברסלי בלתי חוקי?" - יונומיוס מבחין בין מלוכה לגיטימית, שתכליתה לקדם את הטוב של הקהיליה ואשר פועלת על פי חוק, לבין מלוכה עריצה שאינה חוקית ושיש להתנגד לה.[38]

מאמרים על הממשל

כריכת החיבור מאמרים על הממשל מ-1698.

"מאמרים על הממשל" הוא החיבור הידוע ביותר של סידני. החיבור נכתב בשנים 1680–1683 במהלך משבר ההחרגה. באותה תקופה הודפס לראשונה הספר "פטריארכה" של רוברט פילמר, שנכתב כ-50 שנה קודם לכן, ואשר טען בזכותה של מלוכה אבסולוטית העוברת בירושה מאב לבן, על פי המודל של שלטון האב במשפחה. המלוכנים, תומכיו של צ'ארלס השני השתמשו בפטריארכה כחלק מהפרופגנדה שלהם במהלך המשבר.[39] כמו שתי מסכתות על ממשל מדיני של ג'ון לוק ו-Patriarcha non monarcha של ג'יימס טירל (אנ'), סידני לקח על עצמו במאמרים על הממשל את המשימה של הפרכת הטיעונים של פילמר אחד לאחד. בתוך כך סידני נתן ביטוי גם לתפיסה הפוליטית שלו, שנשענה במידה מסוימת על המסורת הרפובליקנית הקלאסית והתייחסה לחירות האדם, לתבונה ולמידות הטובות כערכים מרכזיים בממשל לגיטימי.

סידני לא הספיק להשלים את החיבור לפני הוצאתו להורג. במהלך המשפט שלו חלקים מהחיבור הוצגו כעדות מרשיעה נגדו. החיבור פורסם לראשונה לאחר המהפכה המהוללת, בשנת 1698.[40]

סידני ופילמר

פטריארכה של רוברט פילמר (נכתב ב-1630, הודפס ב-1680), מושא הביקורת של מאמרים על הממשל.

פילמר טען שאלוקים נתן את כל העולם לאדם הראשון כנחלתו הבלעדית, שאדם קיבל את הזכות לשלוט באופן אבסולוטי בכל מה שמצוי בעולם, ושזכות זו עוברת בירושה מאב לבן. השליטים הקיימים בעולם קיבלו זכות זו בירושה, או שהם לקחו אותה בכוח הזרוע. בשני במקרים, לשליטים קיימת זכות לגיטימית, המבוססת על רצון האל, לשלוט באופן אבסולוטי בנחלתם, כפי שלאב המשפחה קיימת הזכות לשלוט באופן אבסולוטי בנחלתו ובמשפחתו.

סידני דוחה לחלוטין את הטיעון של פילמר. הטון של חיבורו הוא מזלזל ומבטל: "לפעמים אני תוהה, כיצד דברים מסוג זה יכלו להיכנס לראשו של אדם".[41] הטיעון של פילמר התבסס על פרשנות של כתבי הקודש, ולכן גם סידני משתמש בכתבי הקודש כדי לקדם את טיעונו. אולם, סידני מפקפק ביכולת להתייחס לתנ"ך כאל תיעוד היסטורי של העברת בעלות על נחלות פוליטיות: "הבריאה מתוארת בכתבי הקודש באופן מדויק; אבל אנו יודעים כה מעט על מה שהתרחש בין סיום הבריאה לבין המבול".[42] פילמר טען שלאחר המבול הזכות על העולם עברה לנוח וממנו לבניו. בתגובה מכחיש סידני שלאחר המבול נותר כוח כלשהו שדומה לכוח של מלכים או נסיכים. בנוסף, טוען סידני שחוקי הירושה הקיימים באנגליה ובכל מקום אחר הם חוקים מקומיים, לא טבעיים או חובקי כל.[43]

סידני שולל גם את הרעיון שזכות האב במשפחה דומה לזכות של מלכים, ושהיא ניתנת להעברה. הוא מסכים אמנם שלאב קיימת זכות על ילדיו, אך זכות זו מוגבלת ולא אבסולטית והיא נתונה רק לאב, במובן המילולי, ולא לאבות מטאפוריים. בכל דור הזכות של אבות על ילדיהם נוצרת מחדש, והיא אינה ניתנת להעברה לאחר, או לירושה מדור לדור.[44]

לפי סידני, בעיה מרכזית בטיעון של פילמר היא המחשבה שאלוקים (והטבע) לא הותירו לאדם כל בחירה באשר לצורת הממשל הראויה. אם היה זה נכון, כל אלה שניסו אי פעם לחשוב על צורת הממשל הראויה לפי עקרונות התבונה, הצדק, והמידה הטובה טעו לחשוב שקיימת בפניהם בחירה כלשהי בעניין זה. עבור סידני, טענה זו היא חסרת שחר. אלוקים יצר את בני האדם חופשיים ותבוניים, כדי שיוכלו לשפוט, בין השאר, מהי צורת הממשל הטובה ביותר עבורם. "בנותנו לכל בני האדם מידה מסוימת של יכולת לשפוט מה טוב עבור עצמם, הוא [אלוקים] נתן לכולם גם את החירות להמציא צורות [ממשל] כאלה שמספקות אותם באופן הטוב ביותר".[45] שימור החירות הוא הדבר החשוב ביותר לבני האדם. השאלה שעומדת בפניהם היא, אם כן, לא איזו צורת ממשל בחר אלוקים בשבילם, אלא מהו הטבע של החירות, מדוע היא בעלת ערך, ומהי צורת הממשל שמגנה על החירות ומקדמת אותה באופן הטוב ביותר.[46]

חירות ועבדות

דיוקן של סידני על הכריכה של "מאמרים על הממשל" בתרגום לצרפתית משנת 1702.

על פי סידני חירות משמעה עצמאות מרצונו של אחר, ועבדות היא התלות המוחלטת ברצון של אחר.[47][48]

הגדרה פשוטה זו היא פתח לדיון מורכב יותר באשר לטבעה של החירות. בתגובה לטענה של פילמר שהתשוקה לחירות היא המקור לנפילת האדם, מבחין סידני בין חירות לבין הפקרות: החירות "אינה ההפקרות של עשיית כל מה שמתחשק... כנגד הציווי של אלוקים; אלא פטור מכל החוקים של בני האנוש, אשר להם הם לא נתנו את הסכמתם".[49] המקור להבחנה זו בין חירות להפקרות - הבחנה שגם לוק אימץ - הוא התאוריה של משפט הטבע של הוגו גרוטיוס. לפי סידני, משמעות נפילת האדם אינה שהאדם נידון, באופן חסר תקנה, לחיים של חטא ורוע; אלוקים העניק לאדם חירות כדי שבני אדם ועמים יוכלו למשול בעצמם בהתאם לתבונה ולנסות, ככל האפשר, לחזור לטבע המקורי והטוב שלהם לפני הנפילה. בעוד שתמיד קיימת האפשרות שבני אדם ישתמשו לרעה בחירותם ויחטאו לטבעם ולאלוקים, ללא חירות אין לאדם סיכוי להתקדם מוסרית.[50]

ההבחנה בין חירות להפקרות קשורה להבחנה בין התנהגות רציונלית, בהתאם לחוקי התבונה, לבין התנהגות בהתאם לתשוקות המשתנות של האדם. בני אדם חופשיים באמת מקשיבים לתבונתם ואינם עבדים לתשוקותיהם.[27] בנוסף, עם שלא מצליח להשתלט על תשוקותיו, לא יצליח לשמור על חירותו מתלות באחרים למשך זמן רב.[51] הטבע האנושי אינו לבקש חירות חסרת מעצורים. תחת זאת, טבע האדם הוא שאהבתו לחירות ממותנת על ידי תבונתו.[52] ממשל לגיטימי ממתן את אהבת החירות באמצעות התבונה שמתבטאת בחוקים כלליים. החוק, כותב סידני, הוא "נטול תשוקה ופחד, תאווה וכעס. הוא... תבונה כתובה".[53][54] עבור חלק מפרשניו של סידני קיים מתח עקרוני ולא פתור בין תפיסת החירות כאי-תלות ברצון האחר לבין תפיסת החירות כחופש משעבוד לתשוקות הנמוכות של האדם.[51]

סידני הכיר בכך שכאשר אדם מסכים להיות חלק מחברה, חירותו מוגבלת על פי שיקולים של הטוב המשותף ועל ידי האיסור לעשות דברים שפוגעים באחרים. אולם, "מבלי לפגוע בחברה שאליה אני נכנס... אני שומר לעצמי את החירות לעשות מה שטוב בעיני בכל הדברים הקשורים לעצמי באופן ייחודי".[55] נובע מכך שגם תחת ממשל קיים תחום נרחב של חירות. בניגוד לחברה של בני חורין, במצב של עבדות לא קיימת הבחנה בין הפרטי לבין הציבורי - אפילו הנחלה הפרטית, כפי שמתאר זאת פילמר, היא חלק מהנחלה המורחבת של השליט.[56] בחברה של אנשים חופשיים, הדרך היחידה בה לגיטימי להגביל חירות היא דרך ההסכמה, וקיים בה קשר בין חירות לבין השתתפות פוליטית בחקיקה.[57]

תחום נוסף של חופש בחברה הוא חופש המצפון, שכולל גם חופש דת. נקודת המוצא של סידני, אותה הוא הבהיר גם במשפטי החצר, היא שלא ניתן להכריח אדם להאמין לדבר בכוח, ושגם אם היה ניתן לעשות זאת, אמונה שמקורה בהכרח לא הייתה מקובלת על אלוקים. אמונה היא דבר פרטי, שלא ניתן לנהל באופן ציבורי.[58] בנוסף, חוקי המדינה אינם חוקיו של אלוקים ואינם חוקים טבעיים, אלא חוקים שנוצרו על ידי אנשים בשר ודם בהתאם לתבונתם ולנסיבות בהם חיו:[59] "החוקים שלנו לא נשלחו מהשמיים, אלא נוצרו בידי אבותינו על פי האור שהיה להם, ולפי הנסיבות הנוכחיות שלהם".[60]

טבע האדם ותכלית הממשל המדיני

שלא כלוק, סידני נמנע מלהשתמש במושג "מצב הטבע" לתיאור המצב הקדם-מדיני.[61] עם זאת, הוא מתאר בקווים כלליים את טבעו של האדם לפני יצירת הקהיליה המדינית, ותאור זה משמש אותו כבסיס לקביעות לגבי ההסכמה שמתוכה הפרטים יוצרים ממשל, התכלית של אותו ממשל, והתנאים ללגיטימציה שלו.

סידני טוען שהטבע הוא התבונה, ובפרט טבע האדם הוא תבוני.[61] "כיוון שתבונה היא הטבע שלנו, מה שאינו רציונלי אינו יכול להיות טבעי לנו".[62] בנוסף, האדם הוא בן חורין ואוהב חירות מטבעו.

סידני מתאר שני סוגים של שוויון טבעי בין בני אדם. השוויון הבסיסי ביותר נובע מהחירות הטבעית, ומשמעותו היא שכולם אדונים לעצמם ואף אחד לא עבד לרצונו של אחר. בני האדם שווים כולם אחד לשני מבחינה מוסרית, ומבחינת היחס בינם לבין אלוקים, גם אם קיימים ביניהם הבדלים ביכולות, תכונות, וכדומה.[50] שוויון מסוג אחר הוא העיקרון המריטוקרטי של שוויון בין שווים. לפי רעיון זה, שמקורו בפילוסופיה של אפלטון, אריסטו וריצ'רד הוקר (אנ'),[51][63] התבונה מקנה כוח שווה לבעלי יכולות שוות.[62]

המצב הקדם-מדיני מעורר אי-נוחות, שבגינה בני האדם בוחרים לכונן קהיליות מדיניות על דרך ההסכמה ההדדית ביניהם. "האדם לא יכול להמשיך לעד ובאופן מלא להגשים את החירות שאלוקים נתן לו. חירותו של האחד מסוכלת על ידי זו של האחר; ובעוד שהם תמיד שווים, איש מהם לא ייכנע לאחר, אלא באמצעות הסכמה כללית".[64][65] מעבר לפתרון אי-נוחות זו, התכלית של הממשל המדיני היא לקדם את "הטוב הציבורי".[66] תכלית זו כוללת הגנה על הפרטים, חירותם וקניינם, כמו גם קידום הצרכים של בני הקהיליה, אושרם, העושר והכוח המשותף שלהם, הכנתם למלחמה וכדומה.[67]

ממד נוסף של תכלית הממשל המדיני הוא קידום הצדק בחברה והמוסריות והמידות הטובות של הפרטים. כאמור, מאז נפילת האדם קיים בכל אדם ובכל עם מאבק בין שני חלקים של הנפש: זה הנמשל על ידי התשוקות ומוביל לחטא, וזה הנמשל על ידי התבונה והמידה הטובה, המאפשר לבני האדם לפעול על פי משפט הטבע ולהתקרב לטבעם המקורי והטוב. כאשר בני האדם חוברים יחד לכינון קהיליה מדינית המוגבלת על ידי החוק ונמשלת בדרך התבונה והמידה הטובה, הם יוצרים מסגרת בה ניתן להגביל ולמתן את החלק בהם שנמשל על ידי התשוקות. היצירה של הקהיליה היא, אם כן, הדרך בה עושה האדם שימוש בתבונה שנתן לו אלוקים כדי לקדם שיפור עצמי וקולקטיבי. מכאן שתכלית המדינה על פי סידני חורגת הרבה מעבר למדינת שומר הלילה ושמירה על מידת החירות שקיימת להם מטבעם; תחת זאת, הקהיליה הפוליטית מקדמת ומעצבת את האדם כיצור תבוני ומוסרי, ובאופן זה היא מאפשרת לו לממש חירות אמיתית.[68]

צורות הממשל

הדיון של סידני על צורות הממשל הלגיטימיות יוצא מההנחה (המנוגדת לזו של פילמר) שאלוקים לא קבע עבור בני האדם מהי צורת הממשל הטובה, אלא הותיר בידם את האפשרות להחליט בעצמם, בהסכמה ובהתאם לנסיבות בהם הם חיים, מהי צורת הממשל הטובה ביותר עבורם.[69] בהתאם, סידני עצמו משאיר את השאלה "מהי צורת הממשל הטובה ביותר?" פתוחה, אף כי פרשניו מצאו במאמרים על הממשל העדפה ברורה לממשל דמוקרטי או דמוקרטי למחצה וסלידה ממונרכיה.[70] בכל מקרה, התבונה וההיגיון הבריא מורים שעל הממשל להיות בידיים של בעלי המידות הטובות ביותר - האנשים בעלי הכישרון והיכולת הטובים ביותר לניהול את ענייני הציבור.

הטענה שעל הטובים ביותר לשלוט מסייעת לסידני בטיעון נגד העברת השלטון בירושה, שכן יכולות ויתרון מוסרי - ולא לידה - הם הבסיס לבחירה בשלטון. עם זאת, קיים לכאורה קושי ליישב טענה זו עם התמיכה בממשל פופולרי המכונן בהסכמה. סידני נדרש לבעיה זו בין השאר כיוון שפילמר ומלוכנים אחרים טענו שאריסטו, המזוהה עם רעיון המידה הטובה, העדיף מלוכה כצורת הממשל הטובה ביותר. לטענה זו השיב סידני שפילמר מעוות את דבריו של אריסטו וכושל בפרשנותו. לפי סידני, אריסטו לא אמר שהמלוכה היא צורת הממשל הטובה ביותר, אלא שעל המלך להיות הטוב ביותר מכל בני האדם. יוצא מכך שאין להמליך אדם כמונרך יחיד יחיד, אלא אם אותו אדם הוא נעלה על כל השאר במידותיו הטובות ובתבונתו:[71][72] "בהראותו מי מתאים להיות מונרך ואת מי ניתן להמליך, מבלי להפר את משפט הטבע, הוא [אריסטו] מראה מי לא יכול להיות מונרך".[73] סידני מודה שקיימת אפשרות תאורטית לקיומו של אדם כזה, אך המכלול של טיעונו מצביע על כך שזוהי אפשרות רחוקה ובעלת סבירות נמוכה, שחובת ההוכחה היא על המלך, ושמכל מקום המונרכים הקיימים שאירופה אינם עונים על דרישות התפקיד.

לפי סידני יש סיבה לוגית לכך שממשלים עממיים מצליחים יותר ממונרכיות: ממשל עממי נסמך על המידות הטובות של האזרחים, ולכן הוא מטפח אותן; מונרכיות לא נסמכות על האזרחים והן תלויות בחולשה של העם ולכן הן לא מטפחות את המידות הטובות אלא את השחתתן.[74] סידני מביא דוגמאות היסטוריות רבות, אותן הוא שואב בעיקר מהתנ"ך, מיוון העתיקה ומההיסטוריה הרומית, כדי להכיח את טענתו. שני מקורות מרכזיים לידיעותיו הם הכתבים של טיטוס ליוויוס והדיונים של מקיאוולי. מבחן מרכזי בו הוא משתמש כדי להעריך הצלחה של ממשלים מדיניים הוא הצלחה במלחמה, שמהווה לתפיסתו גם מדד לחלק מהמידות הטובות של האזרחים. הוא מנסה להוכיח ששיטת הממשל הרפובליקנית ושיטות ממשל מעורבות כהלכה מצליחות טוב יותר בשימור שלום ובעשיית מלחמה.[75]

סידני חידש את הדיון על צורות ממשל בכך שהוסיף לצורות שמונה אריסטו גם את צורת הממשל הפרדלית, אותה הוא זיהה בשווייץ ובפרובינציות המאוחדות. במאה השמונה-עשרה, מונטסקייה פיתח את הדיון על שיטת ממשל זו, באופן שהשפיע על הפדרליזם בארצות הברית, תוך הכרה בתרומתו של סידני לפיתוח זה.[76]

זכות המרד

צ'ארלס השני, מלך אנגליה בתחילת שנות ה-80 של המאה ה-17. סידני טען בזכות מרד כנגד שלטונו. דיוקן מאת ג'ון ריילי.

בדומה ללוק, הטיעון של סידני לגבי זכות הזרחים למרוד בשלטון מסמך על תאוריית המלחמה הצודקת (אנ') של הוגו גרוטיוס. גרוטיוס דן ב"על חוק המלחמה והשלום" בעיקר ביחסים בינלאומיים, תחום בו כל מדינה נמצאת מחוץ לתחום החוק הפוזיטיבי (אנ') של המדינות האחרות. החידוש של סידני (ובאופן עצמאי גם של לוק) הוא השימוש ברעיון זה בהקשר של עניינים פנימיים שבין האזרחים לבין השלטון, כדרך להצדקה של מרד ומרי אזרחי כנגד שלטון שסרח. סידני טען שמונרכים אבסולוטיים מעמידים עצמם מחוץ לגבולות החוק, כך שמרד כלפיהם מוצדק באותו האופן שבו מוצדקת מלחמה כנגד כוח חיצוני:[77]

אם החוקים של האל ואלו של בני האדם הם חסרי השפעה, כאשר השלטון חופשי להפר אותם וכאשר התאווה של אלו החזקים מידי עבור בתי המשפט של הצדק לא יכולה להיות מוגבלת באמצעים אחרים, אז המרדות, מהומות ומלחמות הן מוצדקות על פי החוקים של אלוקים ובני האדם.

המקור באנגלית
If the laws of God and men are therefore of no effect, when the magistracy is left at liberty to break them; and if the lusts of those who are too strong for the tribunals of justice, cannot be otherwise restrained than by sedition, tumults and war, those seditions, tumults, and wars, are justified by the laws of God and man.
— אלג'רנון סידני, מאמרים על הממשל[78]

לפי סידני האפשרות למרוד במלוכה אבסולוטית אינה רק זכות, אלא חובה של האזרחים. בנוסף, הוא כותב במפורש שחובה זו מתקיימת במצב הנוכחי, באופן שקל לפרש כקריאה ברורה למרד בצ'ארלס השני.[77] לפי סידני, לפרלמנט האנגלי יש את הזכות להמליך מלכים ולפטרם מתפקיד זה. המלך כפוף לאלוקים, לעם, ולפרלמנט, שכנציג של העם יש לו את הזכות לשפוט את המלך על פי חוק. אם המלך לא מציית להחלטה של הפרלמנט, עליו להיות מוכן לנקמה מצד אלו שבהם הוא בגד. סידני היה מודע לכך שבאנגליה למלך יש זכות חוקתית לכנס ולפזר את הפרלמנט, כך שבפועל גם אם לפרלמנט הייתה זכות לפטר את המלך, המלך יכול היה למנוע זאת. כתגובה למצב זה כתב סידני שהכוח לכנס ולפזר את הפרלמנט אינו של המלך במובן הפשוט: מלכים יכולים לעשות זאת, אך כאשר הם בוגדים בעם, כל אזרח שחש בסכנה יכול לפעול כדי לכנס אספה של אזרחים. טיעונים אלה שימשו כנגד סידני במשפטו.[79]

השפעה ומורשת

לאחר מותו זכה סידני למוניטין של מרטיר רדיקלי, ולוחם למען חירות האדם. לעובדה שסידני מת בעבור עקרונותיו הייתה השפעה רבה על התקבלותו בקרב קוראים באנגליה ובקולוניות האמריקה הצפונית.[80] המאמרים על הממשל היה אחד הטקסטים המשפיעים ביותר על התפתחות המחשבה המדינית. לפי ג'ונתן סקוט, "באנגליה, לעבודה של סידני [המאמרים] הייתה השפעה רבה מזו של לוק בחצי הראשון של המאה השמונה עשרה, וכך גם בצרפת ובאמריקה בחצי השני".[81] בפוליטיקה האנגלית המחשבה של סידני השפיעה במיוחד על עיצוב העקרונות של המפלגה הוויגית, אך עד סוף המאה היא הפכה להנחת מוצא משותפת של וויגים וטורים כאחד. למאמרים הייתה השפעה על מגוון רחב של הוגים, פוליטיקאים, ואנשי ספרות, כגון מונטסקייה, ז'אן-ז'אק רוסו, אדמונד בורק, בנג'מין פרנקלין, תומאס ג'פרסון, פרסי שלי, קולרידג', לורד ביירון וג'ון קיטס.[82]

הכלכלן פרידריך האייק פתח את ספרו "חוקת החירות" באפיגרף עם ציטוט של אלגרנון סידני:

לא על המושלם אנו תוהים, שהרי היטב אנו יודעים שאין כדבר הזה; אלא מחפשים אנו את החוקה האנושית הכרוכה באי־נעימויות המועטות ביותר, או לפחות באלו שקל יותר למחול עליהן.

— חוקת החירות, הוצאת שלם, תרגום אהרן אמיר, עמ' 2.

השפעה באמריקה

סמל מסצ'וסטס. על הסרט הכחול שמקיף את המגן רשום המוטו של סידני.

ההשפעה של סידני על המושבות באמריקה החלה עוד לפני מותו, דרך קשריו עם ויליאם פן, שניהל עבורו קמפיין בחירות לפרלמנט ב-1679. פן קיבל מצ'ארלס השני בעלות על הפרובינציה של פנסילבניה, וסידני היה מעורב בכתיבת החוקה של הפרובינציה מ-1682. לחוקה זו הייתה השפעה כמאה שנים מאוחר יותר על גיבוש חוקת ארצות הברית. מידת ההשפעה של סידני על הנוסח הסופי של החוקה של פנסילבניה היא נושא במחלוקת בקרב היסטוריונים. שתי העדויות המרכזיות לכך שהייתה לו השפעה רבה הם מכתב של פן לסידני מ-1681 והערה של בנג'מין פרנקלין מ-1769, לפיה סידני ולוק היו אחראים לכתיבת ה"צ'רטרים" של קרוליינה ופנסילבניה (במקרה של לוק ההתייחסות היא לחוקה היסודית של פרובינציית קרוליינה, שבכתיבתה הוא היה מעורב).[83][84]

פן היה אחראי גם להזמנת שני העותקים הראשונים של המאמרים על הממשל ב-1700 לאמריקה, זמן קצר אחרי שהודפסו באנגליה. עותקים נוספים הגיעו למושבות, ומחקרים הראו שרק שני ספרים (מכתבי קאטו (אנ') מאת טרנצ'רד וגורדון ושתי מסכתות על ממשל מדיני של ג'ון לוק) היו נפוצים יותר בספריות אמריקאיות בתחילת המאה השמונה-עשרה.[85] פרנקלין היה אחד מאלה שהזמינו את הספר מאנגליה. ב-1754 הוא ציטט ממנו בהרחבה במאמר שכתב כתמיכה בתוכנית אולבני (אנ') ליצירת ממשל מאוחד של שלוש עשרה המושבות. באותו מאמר הוא ציטט גם את המוטו של סידני שהפך ב-1775 למוטו של מדינת מסצ'וסטס.[86]

כאשר החלה להתעורר התסיסה במושבות כנגד שלטון האימפריה הבריטית, במיוחד לאחר חוק הבולים של 1765, החלו אישים אמריקאים להיעזר בכתביו של סידני לצורך גיבוש עמדתם. ב-1765 מנה ג'ון אדמס את סידני כאחד מהמלומדים שמהם יכולים האמריקאים ללמוד "בנושאים של כוח וזכות, כך שלא נובל מכוסי עיניים להרס חסר תקנה".[87] ב-1770 הוא ציטט מסידני בנאום המפורסם שלו להגנה על חיילים בריטים שהואשמו בטבח בוסטון: "אם להשתמש במילותיו של אדם דגול וראוי, פטריוט וגיבור, חבר נאור של המין האנושי, ומרטיר למען החירות; כוונתי היא לאלג'רנון סידני, שמינקותו ביקש פרישה רגועה תחת עץ החירות, עם לשונו, עטו וחרבו: 'את החוק (אומר הוא) אף תשוקה לא יכולה לערער. הוא נטול חשקים ופחד, תאווה וכעס...'".[88] לאשתו הוא כתב ב-1777: "מי לא היה מעדיף להיות אמיץ, אפילו אם אומלל, למען החירות? מי לא היה מעדיף להיות סידני ולא מונק (אנ')?"

גם תומאס ג'פרסון הושפע מכתביו של סידני. במכתב להנרי לי הוא כתב על הצהרת העצמאות של ארצות הברית, שכל סמכותה נובעת מ"יצירת ההרמוניה בין הסנטימנטים של היום, בין אם הם באים לידי ביטוי בשיחוץ, במכתבים, במאמרים כתובים, או בספרים היסודיים על צדק ציבורי, כמו אריסטו, קיקרו, לוק, סידני וכו'".[89] ג'פרסון כלל את המאמרים של סידני בסילבוס שיצר ללימודי משפטים.

סידני המשיך להיות דמות מוכרת בלימודי פילוסופיה פוליטית במהלך המאה ה-19. בשנים 1885–1945 הוא נשכח, והתמעט העניין בו. בחצי השני של המאה ה-20 החל להתעורר עניין מחודש בכתביו. העניין בו גבר החל מ-1985, ומאז התעשרה מאוד הספרות על חייו וכתביו.[4]

הנצחה

בעקבות ההערצה בארצות הברית לאלג'רנון סידני הפך השם "סידני" (והקיצור "סיד") לפופולרי בארצות הברית. קיימים בארצות הברית מחוזות, ערים ורחובות על שמו, בעיקר בניו אינגלנד ובמערב התיכון.[90]

בעקיפין, העיר סידני בניו סאות' ויילס, אוסטרליה, והעיר סידני בנובה סקוטיה, קנדה, חבות את שמן לאלג'רנון סידני. במרץ 1783 קיבל תומאס טאונסנד תואר ברון מג'ורג' השלישי. הוא בחר לעצמו את השם סידני (באיות Sydney) כאות כבוד לאלג'רנון. טאונסנד קיבל בהמשך את התואר ויקונט סידני הראשון, והיה למזכיר הפנים של הממלכה המאוחדת. ב-1785 מושל נובה סקוטיה קרא לעיר הקנדית על שמו. ב-1788, מושל ניו סאות' ויילס, ארתור פיליפ, קרא לעיר האוסטרלית על שמו. כך, באופן לא ישיר, נושאות שתי הערים את שמו של אלג'רנון.[91][92]

ראו גם

לקריאה נוספת

כתביו
עליו
  • Blair Worden, 1985, "The Commonwealth Kidney of Algernon Sidney", Journal of British Studies 24(1): 1-40
  • Edward Dumbauld, "Algernon Sidney on Public Right", University of Arkansas at Little Rock Law Review 10 (2): 317-338
  • Jonathan Scott, Algernon Sidney and the English Republic, 1623-1677, (Cambridge University Press: 1988)
  • Jonathan Scott, Algernon Sidney and the Restoration Crisis, 1677–1683, (Cambridge University Press: 1991)
  • Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אלג'רנון סידני בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014)
  2. ^ Hans W. Blum et al., 1996, "Introduction", in Sidney: Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. xii
  3. ^ Margaret P. Hannay (editor), The Ashgate Research Companion to the Sidneys: 1500–1700, Volume 1: Lives (Ashgate: 2015)
  4. ^ 4.00 4.01 4.02 4.03 4.04 4.05 4.06 4.07 4.08 4.09 4.10 Jonathan Scott, Sidney [Sydney], Algernon, Oxford Dictionary of National Biography, Januray 2008
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 5.4 Blair Worden, 1985, "The Commonwealth Kidney of Algernon Sidney", Journal of British Studies 24(1): pp. 3-14
  6. ^ 6.0 6.1 6.2 6.3 6.4 6.5 6.6 6.7 6.8 Hans W. Blum et al., 1996, "Introduction", in Sidney: Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. xi-xvi
  7. ^ Jontahn Scott, "Algernon Sidney", in The Ashgate Research Companion to the Sidneys: 1500–1700, Volume 1: Lives, edited by Margaret P. Hannay (Ashgate: 2015), pp. 157
  8. ^ Jontahn Scott, "Algernon Sidney", in The Ashgate Research Companion to the Sidneys: 1500–1700, Volume 1: Lives, edited by Margaret P. Hannay (Ashgate: 2015), pp. 161
  9. ^ Sir William Jones, A Just and Modest Vindication of the Proceedings of the Two Last Parliaments, University of Michigan digital collection
  10. ^ J. G. A. Pocock, 1994, "England's Cato: The Virtues and Fortunes of Algernon Sidney", The Historical Journal 37(4): pp. 925-926
  11. ^ Jonathan Scott, Algernon Sidney and the Restoration Crisis, 1677–1683, (Cambridge University Press: 1991), pp. 106-107, 147
  12. ^ Jonathan Scott, Algernon Sidney and the Restoration Crisis, 1677–1683, (Cambridge University Press: 1991), pp. 170-171, 272-273
  13. ^ Jonathan Scott, Algernon Sidney and the Restoration Crisis, 1677–1683, (Cambridge University Press: 1991), pp. 275-291
  14. ^ The Washington, Jefferson, and Madison Institute, "Who was Algernon Sidney", October 17, 2015
  15. ^ The COPY of a PAPER Deliver'd to the SHERIFFS, Upon the Scaffold on Tower-hill, On Friday Decemb. 7. 1683. BY Algernon Sidney Esq Immediately before his Death, University of Michigan Digital Collection
  16. ^ Hans W. Blum et al., 1996, "Introduction", in Sidney: Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. xvi-xx
  17. ^ Hans W. Blum et al., 1996, "Introduction", in Sidney: Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. xxi
  18. ^ Algernon Sidney, Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. 9-20
  19. ^ Algernon Sidney, Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. 21-37
  20. ^ Algernon Sidney, Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. 38-65
  21. ^ Algernon Sidney, Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. 66-70
  22. ^ Algernon Sidney, Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. 71-80
  23. ^ Algernon Sidney, Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. 81-86
  24. ^ Algernon Sidney, Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. 87-112
  25. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 124
  26. ^ Algernon Sidney, Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. 122
  27. ^ 27.0 27.1 Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 131
  28. ^ Algernon Sidney, Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. 113-151
  29. ^ Algernon Sidney, Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. 114-154
  30. ^ Algernon Sidney, Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. 158
  31. ^ Algernon Sidney, Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. 160
  32. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 47
  33. ^ Jonathan Scott, Algernon Sidney and the Restoration Crisis, 1677–1683, (Cambridge University Press: 1991), pp. 105
  34. ^ Algernon Sidney, Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. 176
  35. ^ Algernon Sidney, Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. 177-182
  36. ^ Algernon Sidney, Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. 183
  37. ^ Algernon Sidney, Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. 191
  38. ^ Algernon Sidney, Court Maxims, (Cambridge University Press: 1996), pp. 192-204
  39. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), ch. 2
  40. ^ Algernon Sidney, Discourses Concerning Government, ed. Thomas G. West (Liberty Fund: 1996), pp. 35
  41. ^ Algernon Sidney, Discourses Concerning Government, ed. Thomas G. West (Liberty Fund: 1996), pp. 42
  42. ^ Algernon Sidney, Discourses Concerning Government, ed. Thomas G. West (Liberty Fund: 1996), pp. 59
  43. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 104-105
  44. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 106-107
  45. ^ Algernon Sidney, Discourses Concerning Government, ed. Thomas G. West (Liberty Fund: 1996), pp. 54
  46. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 102
  47. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 102, 114
  48. ^ Algernon Sidney, Discourses Concerning Government, ed. Thomas G. West (Liberty Fund: 1996), pp. 51, 347
  49. ^ Algernon Sidney, Discourses Concerning Government, ed. Thomas G. West (Liberty Fund: 1996), pp. 43
  50. ^ 50.0 50.1 Jonathan Scott, Algernon Sidney and the Restoration Crisis, 1677–1683, (Cambridge University Press: 1991), pp. 215-218
  51. ^ 51.0 51.1 51.2 Thomas G. West, "Forward", in Algernon Sidney, Discourses Concerning Government, ed. Thomas G. West (Liberty Fund: 1996), pp. 16
  52. ^ Algernon Sidney, Discourses Concerning Government, ed. Thomas G. West (Liberty Fund: 1996), pp. 189
  53. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 345
  54. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 135-136
  55. ^ Algernon Sidney, Discourses Concerning Government, ed. Thomas G. West (Liberty Fund: 1996), pp. 461
  56. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 121-122
  57. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 116-118
  58. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 124-125
  59. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 129
  60. ^ Algernon Sidney, Discourses Concerning Government, ed. Thomas G. West (Liberty Fund: 1996), pp. 395
  61. ^ 61.0 61.1 Thomas G. West, "Forward", in Algernon Sidney, Discourses Concerning Government, ed. Thomas G. West (Liberty Fund: 1996), pp. 19
  62. ^ 62.0 62.1 Algernon Sidney, Discourses Concerning Government, ed. Thomas G. West (Liberty Fund: 1996), pp. 113
  63. ^ Scott A. Nelson, The Discourses of Algernon Sidney (Fairleigh Dickinson Univ Press: 1993), pp. 70
  64. ^ Algernon Sidney, Discourses Concerning Government, ed. Thomas G. West (Liberty Fund: 1996), pp. 63
  65. ^ Thomas G. West, "Forward", in Algernon Sidney, Discourses Concerning Government, ed. Thomas G. West (Liberty Fund: 1996), pp. 14
  66. ^ Algernon Sidney, Discourses Concerning Government, ed. Thomas G. West (Liberty Fund: 1996), pp. 313
  67. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 115
  68. ^ Jonathan Scott, Algernon Sidney and the Restoration Crisis, 1677–1683, (Cambridge University Press: 1991), pp. 226-227
  69. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 145
  70. ^ Thomas G. West, "Forward", in Algernon Sidney, Discourses Concerning Government, ed. Thomas G. West (Liberty Fund: 1996), pp. 15
  71. ^ Jonathan Scott, Algernon Sidney and the Restoration Crisis, 1677–1683, (Cambridge University Press: 1991), pp. 225-226
  72. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 140-142
  73. ^ Algernon Sidney, Discourses Concerning Government, ed. Thomas G. West (Liberty Fund: 1996), pp. 387
  74. ^ Jonathan Scott, Algernon Sidney and the Restoration Crisis, 1677–1683, (Cambridge University Press: 1991), pp. 231
  75. ^ Jonathan Scott, Algernon Sidney and the Restoration Crisis, 1677–1683, (Cambridge University Press: 1991), pp. 235
  76. ^ Jonathan Scott, Algernon Sidney and the Restoration Crisis, 1677–1683, (Cambridge University Press: 1991), pp. 236
  77. ^ 77.0 77.1 Jonathan Scott, Algernon Sidney and the Restoration Crisis, 1677–1683, (Cambridge University Press: 1991), pp. 239-240
  78. ^ Algernon Sidney, Discourses Concerning Government, ed. Thomas G. West (Liberty Fund: 1996), pp. 210
  79. ^ Jonathan Scott, Algernon Sidney and the Restoration Crisis, 1677–1683, (Cambridge University Press: 1991), pp. 263-264
  80. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 234-235
  81. ^ Jonathan Scott, Algernon Sidney and the Restoration Crisis, 1677–1683, (Cambridge University Press: 1991), pp. 210
  82. ^ Jonathan Scott, Algernon Sidney and the Restoration Crisis, 1677–1683, (Cambridge University Press: 1991), pp. 210-212
  83. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 232-233
  84. ^ Jonathan Scott, Algernon Sidney and the Restoration Crisis, 1677–1683, (Cambridge University Press: 1991), pp. 181-183
  85. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 231
  86. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 235-236
  87. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 237
  88. ^ Alan Craig Houston, Algernon Sidney and the Republican Heritage in England and America, (Princeton University Press: 2014), pp. 244
  89. ^ Thomas Jefferson, Letter to Henry Lee, Monticello, May 8, 1825, American History Website
  90. ^ Peter Karsten, Patriot-heroes in England and America: political symbolism and changing values over three centuries, (University of Wisconsin Press: 1978), pp. 61-62
  91. ^ Andrew Tink, Lord Sydney: The Life and Times of Tommy Townshend, (Australian Scholarly Publishing: 2011), pp. 135-136
  92. ^ Malcolm Brown, "Why Sydney was named after Algernon", The Sydney Morning Herald, March 26, 2012
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30043171אלג'רנון סידני

אוחזר מתוך "https://he.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אלג%27רנון_סידני&oldid=2288631"