אברהם פולונסקי
אברהם פולונסקי (באנגלית: Abraham Polonski, 28 בינואר 1903- ?) הוא מייסד המחתרת היהודית בצרפת של וישי בימי הכיבוש הנאצי במלחמת העולם השנייה, שנקראה "היד החזקה" (בצרפתית: La Main Forte).
היה מתלמידיו של זאב ז'בוטינסקי. חי בעיר טולוז בצרפת.
תולדות חייו
אברהם פולונסקי, הידוע גם בכינויו "פול" או "מסייה פול", נולד ב-1903 ברוסיה לימה פולונסקי וציפורה לבית יזרניצקי. כשהיה פולונסקי בן שנתיים פרצה מהפכת 1905 ברוסיה הצארית ובשטחי האימפריה שלה. אביו לימה, שהיה ידוע באהבתו לארץ ישראל ובנטיותיו המהפכניות, נשלח למאסר. לאחר 3 שנים חזר הביתה. מספר ימים לאחר מכן אברהם ואמו נפרדו מהאב במטרה לעלות לארץ ישראל. אביו לא יכול היה להצטרף משום שהשלטונות ברוסיה עדיין הגבילו את צעדיו. המסע לארץ ישראל לא היה פשוט, אך בסופו של דבר בשנת 1909 הם הגיעו ליפו שבארץ ישראל.
בשנת 1911 כשהיה אברהם בן 8 עלה גם אביו לארץ ישראל. כמה שנים לאחר מכן נולדה אחותו של אברהם ששמה יהודית.
בדצמבר 1914 בישר שכן למשפחה כי הטורקים מגרשים את היהודים מיפו ומתל אביב. עד הבוקר כבר הייתה המשפחה על ספינת הגירוש לאלכסנדריה שבמצרים. לאחר חודשים רבים החליטו הוריו לעזוב את אלכסנדריה ולהיטלטל במסע ארוך ורב תלאות. הם עברו דרך יוון, סרביה, בולגריה ורומניה. בסופו של דבר הגיעו לסלונים שבבלארוס.
פעילותו לפני מלחמת העולם השנייה
כנער, התמנה פול למפקד זוטר במחתרת הקומסומול- מחתרת ציונית חלוצית בברית המועצות. ב1 במרץ 1919 עם סיומה של מלחמת העולם הראשונה החלו פרעות ביהודים בעיר הבירה קייב, ובתוך יומיים התפשטו כדלקה בשדה קוצים אל שטחה של אוקראינה כולה. עד מהרה התפורר התא המחתרתי הגדול והפעיל של פולונסקי.
במרץ 1923 עזב את רוסיה מולדתו לתמיד והגיע לקוטן שבגרמניה. בתום שנת הלימודים הראשונה עזב אברהם את קוטן ועבר לעיר הולדנבורג. בינואר 1924 עבר אברהם לעיר לייז' שבבלגיה, לאוניברסיטת מונטיפיורי. באוניברסיטה עלה בידו להשיג את "דרכון ננסן", דרכון בינלאומי המאפשר לנוע ממדינה למדינה. השהות בבלגיה לא סיפקה אותו והוא החליט לעזוב את בלגיה ולעבור ללמוד באוניברסיטת טולוז שבצרפת. בשנת 1927 סיים את לימודיו כמהנדס מוסמך.
בשנת 1931 התחתן עם אוז'יני, שפגש עוד בגרמניה, ניפרד ממנה כאשר עבר לבלגיה וניפגש איתה שוב בצרפת.
בעקבות עלייתו של אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, ובעקבות מעשיו כלפי היהודים, החליט פולונסקי לפעול למען המחתרת העתידה לקום והקים מפעל לרדיו "רדיה". מפעל זה שימש ככלי נשק של אמצעי קשר בין האנשים ברחבי העולם.
בוקר אחד כשנכנס למפעל הגז שבו עבד כבר 11 שנה, נתקל מבטו של אברהם בכרזה בולטת שבחר מישהו לתלות בכניסה :
"מקומם של היהודים אינו במפעל צרפתי!"
— "ביד חזקה", יהודה בן דוד, ע' 67
. בכך שאיש לא מצא לנכון להסיר את הכרזה הוא ראה הסכמה של כלל הפועלים לאמירה זו. משם המצב רק הלך והדרדר. בכירי המפעל קראו לו פעמים רבות לבירורים על מנת למצוא סיבה לפטר אותו. כך גם הפועלים הנוספים, התייחסו אליו בהסתייגות.
פולונסקי פיתח את השקפת עולמו הייחודית, על פיה יש בכוחו של כל יהודי לפעול ולהשפיע על גורל העם היהודי. הוא ראה בעובדת פיזורם של היהודים ברחבי העולם כוח העשוי לחולל שינוי כלפיהם ברחבי העולם כולו. תפיסת עולם זו התבססה על ההיסטוריה, אשר, כך האמין, הושפעה מאד מהמעשים ומהמחדלים של היהודים לאורך השנים. פולונסקי היה נחוש בדעתו לעשות, להשפיע ובסופו של דבר לשנות את המציאות.
הקמת "היד החזקה"
ב-31 באוגוסט 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. שלושה ימים לאחר מכן גויסו פולונסקי וחבריו לצבא הצרפתי, אך הוא שוחרר ב-12 באוקטובר וחזר לביתו.
פולנסקי ואשתו החליטו להקים מחתרת יהודית ששמה יהיה "היד החזקה". שם זה מביע את השקפת עולמם -לא עוד קבלת הגורל בהרכנת ראש, אלא יכולת לעצב, לשנות ולהשפיע. בנוסף, שם זה כולל גם את הפסוק "ביד חזקה ובזרוע נטויה". בנוסף הם החליטו לשנות את שמותיהם הפרטיים, אברהם יקרא "פול" ,קיצור של פולונסקי, ואוז'יני אשתו תקרא "בת מתתיהו" על שם אביה. חצי שנה לאחר שינוי שמותיהם, המחתרת נפתחה באופן רשמי וחבר אליה לוסיין לובלן (שלימים חלק עם פול את הפיקוד על המחתרת), ידידו של פול.
ב-10 במאי 1940 צרפת מצאה עצמה לבדה במערכה נגד הגרמנים, ובתוך זמן קצר הצבא הצרפתי התפורר. ב-14 ביוני צעדו החיילים הגרמנים בחוצות עיר הבירה פריז. ב-22 ביוני 1940 נחתם בין צרפת לבין הגרמנים מסמך אשר באופן רשמי היה הסכם שביתת נשק, אך באופן מעשי-הסכם כניעה לכל דבר. צרפת חולקה לשניים. חלק אחד כבוש בידי הגרמנים, וחלק שני- משוחרר כביכול. ביולי החליטו לשים קץ למשטר הרפובליקה ולהעניק למרשל פטן את המעמד של "ראש המדינה הצרפתית" וסמכויות שלטון מלאות. פטן הקים ממשלה חדשה, אשר ישבה בוישי שבדרום צרפת. ממשלה זו, אשר נודעה בשם "ממשלת וישי", שיתפה פעולה עם הנאצים.
לכן בקיץ 1940 החליט פולנסקי על הקמתה של "היד החזקה". פול ואוז'יני פנו לחברים שתמכו ברעיון בעבר אשר נראה להם מתאים, ובהם לייב זופרנר, דוד ואריאן קנוט וצעירים ארץ ישראלים אחדים. יחד החלו לחשוב על דרכי הארגון, על אופי פעולותיו ועל אלה שיכללו בין שורותיו.
"המבצר"- התא המחתרתי הראשון, הוקם בטולוז וכלל מפקד, 2 מפקדי מחלקות, 4 מפקדי משמרות, 4 שומרים ראשונים ו4 שומרים. 15 איש בסך הכל.
ערכיה של המחתרת
מטרותיה הרשמיות של המחתרת הייתה הגנה והתקפה גם יחד. אופן פעולתה היה בצורה חשאית מוחלטת והחברים בה היו צריכים להיות נאמנים ולשמור על משמעת דייקנית. המחתרת הורכבה מתאים, שכל אחד מהם נקרא "מבצר". חברי מבצר אחד לא ידעו דבר על חברי המבצרים האחרים.
בפיקוד עמדו פול ולוסיין לובלן.
באמצע אוגוסט 1940 זימן פול לביתו קבוצת חברים קטנה במטרה לדון על המשך דרכה של המחתרת. בפגישה חשובה זו נקבעו נושאי המערכה העיקריים של הארגון, מתוך כוונה לסייע לכל יהודי להינצל מהסכנות המאיימות עליו תחת הכיבוש הנאצי ושלטון "וישי". החלטה חשובה נוספת הייתה לא להכפיף את "היד החזקה" לשום גוף ציוני קיים.
עקרונות המחתרת נוסחו כך:
"מטרות משני סוגים לנו: קצרות טווח וארוכות טווח. הראשונה והחשובה שבמטרות קצרות הטווח היא הישרדות העם היהודי במשך המלחמה. זוהי מטרה עליונה ואנו נעשה הכל להשגתה. כיהודים נפעל להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל; כיהודים צרפתים- ניקח חלק מלא במלחמה נגד גרמניה הנאצית.
ואולם,לפנינו מטרות גם לטווח הארוך. היות שעצם קיומו של העם היהודי בתום אלפיים שנות גלות אינו מוסבר בדרך הטבע. אנו מניחים כי בדרך זו או אחרת בכוחנו להגשים את חזונם של הנביאים-לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה" (ישעיהו ב,5). באמצעותו יוכל העם היהודי להביא את העולם כולו לשלום. הגשמתו של החזון הזה היא שתשיב לעם ישראל את ביטחונו ותציב אותו במקום הראוי במשפחת העמים."
ל"יד החזקה" היו שתי ססמאות משמעותיות:
"מה לעשות" "תמיד נוכחים-ומתמודדים!"
"אמון, משמעת, שתיקה!"
— "ביד חזקה", יהודה בן דוד, ע' 84
פעילותו במסגרת הצבא היהודי
משהתרחבו שורותיה קיבלה המחתרת שם חדש: "הצבא היהודי". "היד החזקה" הייתה לגרעין קשה וחשאי בתוך "הצבא היהודי", ובסך הכל היו בשורותיה כ-250 איש בלבד. בשונה מ"הצבא היהודי", אשר עתיד היה להתפרק בתום המלחמה, נותרו מטרותיה ארוכות הטווח של "היד החזקה" גם לאחר המלחמה.
אחת הפעולות שהמחתרת נהגה לעשות הייתה לחדור למחנות ההסגר ולהגיש לפליטים סיוע חומרי ורוחני. היו בהם שגויסו למחתרת. אחרים הוברחו מהמחנות אל מקומות מסתור שהוכנו למענם.
כבר בסתיו 1940 הצטווה כל יהודי שחי בחלק הצרפתי שנכבש בידי הגרמנים, לשאת על בגדיו מגן דוד צהוב- טלאי, ולתעודת הזהות שלו הוטבעה החותמת "יהודי". חוקי הגזע הוחלו על צרפת. בעקבות כך הלכו וגדלו "היד החזקה" ו"הצבא היהודי" ועתה מנו עשרות רבות של אנשים. מאמצי הגיוס חדלו להתמקד בערים בלבד אלא הגיעו גם לעיירות ולכפרים. באותו זמן רכבות המוות כבר שעטו בארצות הכבושות, אך תוכנית "ואנזה"-"הפתרון הסופי" הייתה עדיין בגדר סוד.
ב-4 ביוני 1941 אוז'יני-בת מתתיהו, אשתו של פול ושותפתו לרעיון המחתרת -הלכה לעולמה. זמן לאחר מכן קשר את חייו עם סוניה אחותה של אוז'יני.
בראשית 1942 נוצר קשר ישיר בין פול ואנשיו לבין מרק ירבלום, אשר הוברח לשווייץ ושימש איש קשר לרגל ההצלה, שמימנה את צורכיהם של הארגונים היהודיים בצרפת, ובהם "הצבא היהודי". ירבלום דיווח למוסדות הסוכנות בארץ ישראל על קיומה של המחתרת ועל פעילותה. בזכות כך הקשר עם הג'וינט התהדק עד כדי כך, שמפקדת הצבא היהודי הייתה גוף שבאמצעותו חולק הכסף שהעמיד הג'וינט לרשות הארגונים היהודיים בצרפת. בשנת 1942 חל מהפך במצבם של הגרמנים. הנאצים, שעד אז ניצחו וכבשו, החלו מפסידים בקרב אחר קרב. דווקא בשלב זה החלו הגרמנים להקצות משאבים רבים לביצוע השמדת העם היהודי. הידיעות הראשונות על הזוועות המתרחשות החלו מגיעות אל המחתרות השונות.
בדצמבר 1942 הוקם גוף שאיחד את "הצבא היהודי", הצופים היהודיים וארגון הנוער הציוני. האיחוד סייע לפול בקבלת גיבוי ציבורי, אשר אפשר לו להשיג עוד אמצעים כספיים. בראש הגוף עמדה וועדה שבין חבריה היו הרב רנה קפל, יוסף פישר ודיקה יפרויקין. הוועדה לא הכתיבה מדיניות, אלא סייעה לפעילות בדרכים שונות, חומריות וציבוריות.
פול וחבריו הפעילו מגוון של מבצעים. העובדה שהארגון הוקם מבעוד מועד, עתידה הייתה לחסוך זמן יקר מאוחר יותר, כאשר נוצר צורך בהול באמת במחתרת שתילחם בנאצים ואשר תציל את היהודים מהשמדה בטוחה.
דוגמה לכך מהווה הברחת הצעירים והילדים לספרד- אשר החלה כשנתיים קודם לכן אך עתה התייעלה והתמסדה בכך שעתה מצרפת הם הועברו לארץ ישראל.
עד סוף 1943 כבר היו תחת פיקודו של פול עשרות מבצרים. לא מעטים מבין החברים באותם מבצרים היו פעילים גם ב"היד החזקה".
הם הוסיפו להסתנן למסגרות יהודיות ושאינן יהודיות על מנת לגייס כספים ולהגיע למידע מודיעיני.
ב"צבא היהודי" לקחו חלק בפיקוד העליון, פול, לובלן, זופרנר, יפרויקין ולזרוס. על "היד החזקה" עדיין פיקד פול בלבד. לקראת סוף 1943 הוקם רשמית גוף בשם "הוועד המנהל של הארגונים הציוניים בצרפת". הוא נועד לתת מעין פיקוח מדיני מוסרי על פעילות המחתרת. בעצם קיומו נתן לגיטימציה למגעי המחתרת עם שליחי הסוכנות היהודית. הוא אישר בדיעבד כל פעולה של המחתרת, ותרם לתהליך אשר עתיד היה להפוך את המחתרת מאוחר יותר ל"משמרת צלחים בגולה"-השם שנתן בן-גוריון להגנה בצרפת.
ב-1944 הגיע איש המחתרת שלמה שטיינבורן לארץ ישראל דרך ספרד, שם ניפגש עם ראש ההגנה והציע לו להקים לגיון יהודי ואכן במאי באותה שנה התקיים מסע ומתן בין מחתרת "הצבא היהודי" לבין נציגיהם הרשמיים והמוסכמים של הסוכנות ושל ארגון ההגנה. בעקבות כך החלו יחידות הצבא היהודי לפגוע ביחידות גרמניות ולחבל בהן, מלשינים ומשתפי פעולה נרצחו ורשת המודיעין של המחתרת היהודית הייתה סיפור הצלחה. באחד הימים ביוני צעד פול ברחוב כאשר לפתע הסתערו לעברו כמה מאנשי המיליציה עם אקדח מכוון לראשו. בלי לחשוב פול החל לרוץ לאחד ממקומות המילוט שהוכנו מראש למקרים כאלה בדיוק. תוך כדי הריצה נורה פול בכתפו אך המשיך לברוח. בסופו של דבר איבדו אנשי המיליציה את עקבותיו ועוד באותו לילה עבר פול למקום מסתור חדש, וממנו המשיך לפקד על המחתרת.
ב-6 ביוני 1944 נחתו בעלות הברית בנורמנדי שבצרפת. עכשיו כשהיה ברור שהנאצים עומדים להפסיד בקרב קמו עשרות יחידות לוחמים שלקחו חלק במאבק נגדם. מטעני חבלה גרמו להרג חיילים גרמנים, מלשינים ומשתפי פעולה הוצאו להורג. באוגוסט שוחררה דרום צרפת מידי הגרמנים.
בטולוז השתלטו יחידות הצבא היהודי על מטות הגסטפו והמיליציה שנסוגו מהם. מאמץ מיוחד הוקדש לחבלה ברכבות ולהשתלטות על מפקדות הגסטפו והמיליציה. לאחר שאלה נתפסו הוחרמו הארכיונים הגרמניים ואלה של משתפי הפעולה. בזכות מסמכים רבים שנפלו לידי המחתרת חשפו אנשי המחתרת פשעים רבים שנעשו נגד אנשים וארגונים יהודיים. כמו כן ב-18 באוגוסט הותקפה רכבת צבאית גרמנית ליד העיירה מזמה וגרמנים רבים נפלו בשבי. כאשר צרפת השתחררה מעול הכיבוש קיבל פול מעמד מיוחד כמפקד.
פעילותו לאחר מלחמת העולם השנייה
ב10 בנובמבר 1944 הוקם "ארגון ותיקי המחתרת", ונוצר קשר ראשון בין בכירי המפקדה של "הצבא היהודי" לבין דוד בן-גוריון, בעת שערך ביקור בפריז. עתה קיבל ההסכם שנחתם בשעתו בין מפקדת "הצבא היהודי" לבין ארגון ההגנה בארץ ישראל תוקף מעשי. "רק מדינה יהודית היא המטרה שלנו!" הצהיר פול.
בהיות פול מפקד במחתרת הציונית והאנטי נאצית, הוצב באופן טבעי בראש "ההגנה" בצרפת, והפך למגויס הראשון במה שכונה מאוחר יותר "מצ"ב" -"משמרת צלחים בגולה".
במודע נמנע פול מלכלול את "היד החזקה" בהסכמים השונים. חשוב היה לו להשאיר בידו את ה"מצפן", כהגדרתו, שבאמצעותו יוכל לכוון את המאורעות העשויים להשפיע על גורל העם היהודי בעתיד.
בינתיים שינה הצבא היהודי את שמו ל"ארגון יהודי לוחם". (אי"ל)
בסוף דצמבר 1944 החליטו חברי "אי"ל" לפרק את ארגון. החלטה זו הייתה קשה לרבים אך פול בחר בדרך אחרת והכריז:
"סיומה של מלחמת העולם השנייה אינו תום המלחמה של עם ישראל"
— "ביד חזקה", יהודה בן דוד, ע' 120
"העם היהודי צריך לפעול למען עצמאותו. אחר כך עלינו להביא שלום על העולם כולו, לפי נבואתו של ישעיהו הנביא."
— "ביד חזקה", יהודה בן דוד, ע' 120
בשנת 1945 צרפת שוחררה על אף שהמלחמה עדיין לא הסתיימה, ושליחים שונים מהארץ הגיעו לאירופה.
ב-28 בינואר הגיע לפריס דוד שאלתיאל, ממפקדיה הבכירים של "ההגנה", ומיד יצר קשר עם פול. השניים קיימו ביניהם שיחות באשר לאופן שבו תהיה המחתרת כפופה למפקדת ההגנה, אך לא הצליחו להגיע להסכמה. פול, שהורגל לאופן פעולתה של המחתרת, התקשה לראות עצמו כחלק מצבא סדיר ואולי לא יכול היה לשאת את העובדה שיש מפקדים בכירים ממנו.
במרץ 1945 כאשר בן-גוריון הכריז על כוונתו להקמתה של מדינה יהודית לאלתר, פול העמיד זאת בספק והוא רצה להיווכח שההנהגה הציונית בראשותו של בן-גוריון אכן מתכוונת להיאבק על הקמתה של המדינה היהודית ומתוך כך ניפגש עם משה שרת, שר החוץ בפועל של המדינה שבדרך על מנת לברר את רמת הנכונות. אך בסופו של דבר השתכנע שבן-גוריון אכן מנהיג להוביל להקמת מדינה, והסכים להעמיד לרשותו את כל הניסיון, כוח האדם, הנשק, האמצעים לזיוף מסמכים ושאר הנכסים שצברה המחתרת.
ב-1945 בא הקץ למלחמת העולם השנייה והניצחון על גרמניה הנאצית היה לעובדה.
באחת הפגישות עם בן-גוריון העלה בן-גוריון רעיון חדש. מלבד הגברת העפלה דרך נמלי איטליה, צרפת ומדינות הגוש המזרחי, חשב על עלייה שקרא לה "עלייה ג'". בעליה זו עולים יבואו לחופים בארץ בגלוי, כשהם מוכנים להתנגד בכוח הנשק לניסיונותיהם של הבריטים ששלטו בארץ ישראל להשתלט על האוניות. פול הצהיר:
"אני אהיה האדם הראשון שיעלה ארצה באוניה במסגרת כזו"
— "ביד חזקה", יהודה בן דוד, ע' 123
מלבד הפעילות למען המדינה העתידה לקום, עמדה בפני פול ואנשיו בגופים השונים שהקים מלאכה רבה. הם הוסיפו לחלץ ילדים יתומים מידי כנסיות ומשפחות נוצריות, להעבירם לבתים יהודיים ושם לדאוג לאמצעי קיום. בנוסף הם רשמו את נפגעי הפעולות של הנאצים ויצגו אותם בפני השלטונות הצרפתיים ובעלות הברית. הם מיינו את החומר שנתפס במפקדות הגסטפו והמיליציה והעבירו אותו למוסדות שעסקו בחשיפתם של משתפי הפעולה ובהענשתם ובנוסף עקבו אחר הנאצים ושאר פושעי מלחמה שניסו להסתתר בצרפת.
לצורך גיוס העולים החדשים שישתתפו ב"עליה ג'" קיים פול קשרים עם מפקדי ההגנה והבריגדה היהודית. בן-גוריון קבע בפניהם חד משמעית שעליהם לתת בפול אמון מלא ושדבריו הם כפקודה. וכך היה. באפריל 1946 הפך פול באופן רשמי למפקד ההגנה בצרפת בעקבות הסכם שנחתם בין "הצבא היהודי" למערך ההגנה באירופה. מתוקף תפקידו סייע פול להגנה באירופה במגוון דרכים, בין היתר זייף מסמכים, סייע בהברחת נשק שנרכש בבלגיה ועוד.
ב29 בנובמבר 1947 האו"ם החליט לקבל את הצעת החלוקה. בעקבות כך הגיע פול לשתי מסקנות. אחת, שאין טעם לארגן הגנה עצמית בצרפת, משום שיש למקד את המאמץ העיקרי בגיוס כל המאמצים למלחמה בארץ ישראל; שנייה- להמשיך בארגונם של היהודים להגנה עצמית בצפון אפריקה, ולסייע לצעירים רבים ככל האפשר לצאת מהמדינות העוינות ולהתגייס למלחמה בארץ ישראל.
ב-31 במאי 1948 הוציא דוד בן גוריו כראש הממשלה הזמנית של ישראל וכשר הבטחון פקודה, שבה הורה על חיסולן של המחתרות ועל הפיכתן לצבא של מדינת ישראל. ארגון ההגנה כולו, לרבות נכסיו, הועמד לרשות צבא ההגנה לישראל (צה"ל). בעקבות כך הצהיר פול:
"צה"ל הוא המפקד שלנו"
— "ביד חזקה", יהודה בן דוד, ע' 169
עם זאת, המשיך פול לטפח את הארגון הסודי שלו, זה שמעולם לא הצטרף להגנה באופן רשמי, "היד החזקה". במסגרת הארגון היה אחראי על התארגנותם של היהודים להגנה עצמית במדינות העולם השונות. קצת לאחר מרס 1949 החליט פול להקים מערכת קשר אלחוטי אשר תפעל ממרכזים שונים באפריקה הצפונית, כל זה עשה בסתר וללא ידיעתן של הרשויות הצרפתיות, ובעיקר ללא ידיעתם של שירותי הבטחון. אך בסופו של דבר נתפס ללא רישיונות והרשת התפרקה. בעקבות כך, ב-27 בנובמבר, הגיע אל פול מברק מראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון, אשר הסדיר את מעמדה הרשמי של ההגנה, במברק זה נכתב:
"הנך מתבקש להודיע לגורמים שעמם אתה נמצא בקשר, שמעתה והלאה אינך מייצג עוד שום מוסד צבאי או בטחוני ישראלי"
— "ביד חזקה", יהודה בן דוד, ע' 175
מעתה והלאה פול היה מתעדכן במתרחש רק מחברים במחתרת אך הוא עצמו לא פעל כלל.
לקריאה נוספת
- יהודה בן-דוד, ביד חזקה. אברהם פולונסקי והמחתרת היהודית בצרפת במלחמת העולם השנייה, משרד הבטחון, 2002, מסת"ב 965-05-1189X
קישורים חיצוניים
- פולונסקי באתר יד ושם
25449048אברהם פולונסקי