לשון המכלול
במדרש מתואר שהכיסוי בשמיכה נועד להבהיר שלא שכבה עמו. להבדיל, החוקרים מביאים זאת כראיה לטענה שכן שכבה עמו, בכך שכיסתה אותו בשמיכה, וזאת על פי אחד ממדרשי חז"ל הדורש את המילים: "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָה" (שמות כא, י) כמצביעות על חובת המשכב.
מי זה החוקרים
אינני רואה כאן דבר ישר.
להדיא כתוב במדרש שלא נגע בה
טעון עריכה
להלן ציטוטים מהאר''י הקדוש וכן משו''ת רב פעלים.
ויקרא רבה (מרגליות) פרשת אחרי מות פרשה כג
אמ' ריש לקיש חיזרנו על כל המקרא ולא מצינו כלי ששמו סמיכה, ומהו סמיכה, ש' כת', שמי כה, שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע.
נחל שורק הפטרת בשלח אות ג
ג. באשר כרע שם נפל שדוד. פירש הרב הגדול מהר"י דוד ז"ל כמ"ש בכתבי רבינו האר"י ז"ל לקיים שני מאמרי רז"ל שאמר ז' בעילות בעל אותו רשע ואמרו שמיכה שמי מעיד עליה שלא נגע בה והענין דנזדמנה שידה שם בין רגלי יעל ושכב עם השידה דוקא והאריך בזה וז"ש באשר כרע שם נפל שדוד מלשון שידה שהיה באותו מעשה שדוד מחובר עם השידה. א"נ שדוד לשון ביזה שנשלל סיסרא מניצוצי הקדושה שהיו בראשו וע"י יעל דמחצה וחלפה רקתו והוציאה ני' הק' בראשו מאלו הני' שבראשו יצא ר' עקיבא כמ"ש רבינו האר"י ז"ל זה תורף דבריו בקצור ע"ש באורך.
חשוקי חמד מסכת מגילה דף יג עמוד א
ולענין השאלה אם יש בזה טמטום, יעוין בשו"ת רב פעלים (ח"ד סוד ישרים סימן ה) שנשאל אם אדם ששתה משקה והיה בו נמלה, או יתוש באופן שלא היה גרמא לזה מעצמו, אלא קרה לו הדבר הזה באונס גמור, באופן שאין להאשימו ולומר היה לו להשמר ולא נשמר, וכן שוחט מוסמך וירא שמים ששגה לשחוט בסכין פגומה בשוגג, ולא הרגיש ואכלו הבשר אנשים כשרים, או שוחט מתא אשר נבדק והופקד על פי חכמים, ומוחזק לירא שמים אך היה רשע בסתר, והאכיל לישראל נבילות וטריפות, איך דינם של אלו שאכלו לפי תומם, ולא נודע להם הדבר הרע הזה לא בתחלה ולא בסוף, אם נטמאה נפשם בטומאה זו דנבלות ושקצים דכתיב בהו ולא תטמאו בהם ונטמאתם בם.
והשיב: שבריה טמאה וכן בשר נבלה וטריפה, אין גופם מטמא נפש האדם, ואף על גב דכתיב בהו ונטמאתם בם, אין הכוונה לומר שגופם מטמא נפש האדם, אלא כל דבר אסור וטמא שורה עליו כח רוחני של טומאה, וכשאדם אוכל אותו שורה אותו כח הטומאה על האדם, ונכנס בו ומטמאו, אמנם אם הוא אנוס גמור שאינו יודע כלל מן האיסור והטמא, וגם אין לו לתלות בו גרמא שהוא גרם לעצמו שיכשל בשגגה, אז אם אכל אותו דבר האסור והטמא, לא ישרה על האדם אותו כח הטומאה של אותו דבר, ואין רשות לכח הטומאה ליכנס בו ולא להיות נוגע בו, וכיוצא בזה נאמר על יעל, שאמר הקדוש ברוך הוא שמי מעיד עליה שלא נגע בה אותו רשע, והדבר יפלא והלא ז' בעילות בעל, אך הענין כי בעילות שלו מאחר שהיו באונס גמור, לא נגע בה כח הקליפה והרע של הזנות שלו, ולא שרתה הקליפה עליה. עכ"ל.