שחיטה לעבודת כוכבים

שחיטה לעבודת כוכבים
(מקורות עיקריים)

מקרא	ספר דברים, פרק י"ב, פסוק ב'
ברייתא	תוספתא עבודה זרה פרק ב' הלכה ו'
תלמוד בבלי	מסכת פסחים, דף ע"ג  ; מסכת חולין, דף י"ג ו-דף ל"ח - דף מ'  ; מסכת עבודה זרה, דף כ"ט ו-דף מ"ה עמוד ב'

בהלכה, שחיטה לעבודת כוכבים זהו דין רחב, תחתיו נכללת אסופה של דינים שונים, הנוגעים כולם למקרה בו אדם שחט לשמה של עבודת כוכבים.

שחיטה לשם דבר המחובר לקרקע

במשנה במסכת חולין מובא: "השוחט לשם הרים, לשם גבעות, לשם ימים, לשם נהרות, לשם מדברות, שחיטתו פסולה." דין זה עוסק באדם ששחט בהמה של חולין, אך בשעת השחיטה כיוון במחשבתו לאחד מן הכוחות שנאמרו במשנה, שנחשבים לעבודת כוכבים. באופן כזה, שחיטתו פסולה.

ובגמרא מבואר, שבאופנים שנמנו במשנה הבהמה הנשחטת נפסלת רק באכילה, אך מותר ליהנות ממנה אף על פי שנשחטה לשם עבודת כוכבים. דין זה עומד בסתירה לכללים הידועים לנו, משום שבמסכת עבודה זרה מבואר שתקרובת עבודת כוכבים אסורה בהנאה, דבר שנלמד בגזרה שווה מפרשות מותה של מרים ועגלה ערופה.

הסיבה בשלה אין איסור הנאה באופנים שנמנו במשנה היא, שעל כל הדוגמאות האמורות במשנה לא חל איסור תקרובת עבודת כוכבים, משום שהמשנה מנתה רק דוגמאות העוסקות בדברים המחוברים לקרקע. על דבר המחובר לקרקע אמרה הגמרא במסכת עבודה זרה שאינו נעשה עבודת כוכבים, דבר שנלמד מן הפסוק בספר דברים:"אלהיהם על ההרים הגבוהים," ממנו למדים אנו-שאלהיהם על ההרים, אך ההרים אינם אלהיהם.

הסיבה בשלה חל איסור אכילה על בהמה זו, אף על פי שנשחטה לשם דבר המחובר לקרקע שאינו נעשה עבודת כוכבים, היא שיש בינה לבין תקרובת עבודת כוכבים דמיון, ומשום כך גזרו עליה חכמים לאסרה באכילה.

שחיטה לשם דבר שאינו מחובר לקרקע

במקום בו ישחט אדם לשם עבודת כוכבים שאינה מחוברת לקרקע, יהיה הדבר חמור אף יותר, משום שמדובר יהיה בתקרובת עבודת כוכבים של ממש ודינה יהיה שאסורה בהנאה. דין זה מובא בברייתא שאומרת: "השוחט לשום הרים, לשום גבעות, לשום ימים, לשום נהרות, לשום מדברות, לשום חמה ולבנה, לשום כוכבים ומזלות, לשום מיכאל השר הגדול, לשום שילשול (תולעת) קטן, הרי אלו זבחי מתים." בניגוד למשנה המובאת לעיל, בה ההסבר במושגים 'ימים' 'נהרות' וכו' התייחס לדבר המחובר לקרקע, מסביר האמורא אביי שבברייתא זו ההסבר הוא ששחיטתו של אותו אדם הייתה לשם כוחות עליונים ששולטים על משאבי הטבע. לדוגמה, המילה 'הרים' מתייחסת לאדם ששחט לשם שרו של הים. הסבר זה מתקבל במיוחד כאשר אפשר להבחין שהברייתא הקבילה בין אדם ששחט לשם הר לאדם ששחט לשם מיכאל השר הגדול, הקבלה שאין לה מקום אם לא שההסבר הוא שמדובר בשחיטה לשם שני מלאכים.

הדין במקרים אלו, כפי שנאמר בברייתא תחת המילים 'הרי אלו זבחי מתים,' ששחיטה זו אוסרת את הבהמה בהנאה.

שחיטת עובד כוכבים ומין

במשנה במסכת חולין מובא: "שחיטת עובד כוכבים נבלה ומטמאה במשא".ממשנה זו למדים אנו, שעובד כוכבים ששחט, אפילו אם שחט שחיטה כשרה וישראל מביט בו ורואה שנעשתה בכשרות, שחיטתו נחשבת כנבלה וחלה עליה טומאת משא כדין נבלה. אמנם, משנה זו מקילה על בהמה שנשחטה בידי עובד כוכבים ונותנת לה דרגת איסור של נבלה, שמותרת בהנאה, להבדיל מבהמה שנשחטה לשם תקרובת עבודת כוכבים שאסורה אף בהנאה.

ובגמרא מבאר האמורא רבי חייא בר אבא בשם רבי יוחנן, שעל משנה זו חולק התנא רבי אליעזר. רבי אליעזר סובר, ששחיטתו של עובד כוכבים תמיד תהיה לשם עבודת כוכבים. ולכן אפילו אם אין לנו אינדיקציה ברורה שהעובד כוכבים שחט את בהמתו לשם עבודת כוכבים, בהמתו תיאסר בהנאה. וממילא יחול על שחיטת עובד כוכבים דין חמור יותר מנבלה ותיאסר בהנאה.

והאמורא רבי אמי מוסיף, שאף התנא של משנתנו שסובר שדרגת החומרה היא כנבלה,לא חולק אלא לגבי עובד כוכבים. אך אם השוחט הוא מין, כלומר, ישראל מומר שאדוק באמונתו, סתם שחיטתו לעבודת כוכבים ותיאסר הבהמה אף בהנאה.

שחיטת בהמת עובד כוכבים על ידי ישראל

במקום בו השוחט היה ישראל כשר, אך הבהמה אותה הוא שוחט הייתה בהמה בבעלות עובד כוכבים, נחלקו התנאים:

תנא קמא סבר, שיש במחשבתו של עובד הכוכבים כדי לפסול את הבהמה, אף על פי שלא הוא השוחט, אך צריך אמירה ברורה מצידו של עובד הכוכבים שכוונתו לשם עבודת כוכבים.

רבי אליעזר לעומתו סבר, שיש במחשבתו של עובד הכוכבים לפסול את הבהמה אף על פי שלא הוא השוחט, והבהמה נפסלת אף בלא אמירה מצדו של עובד הכוכבים משום שסתם מחשבת עובד כוכבים לעבודה זרה.

הסיבה בשלה סברו שניהם שגם בעל הבהמה יכול לפסול את הבהמה כדין תקרובת עבודת כוכבים, ולא השוחט בלבד, היא משום ששניהם סברו כרבי אליעזר בן רבי יוסי, שאמר לגבי דיני פיגול שלא רק הכהן השוחט יכול לפגל, אלא אפילו מחשבתו של בעל הבהמה עשויה לפגל.

רבי יוסי לעומתם, חלק על רבי אליעזר בן רבי יוסי, וסבר שלשוחט בלבד ישנה אפשרות לחשוב מחשבת עבודה זרה ולא לבעלים.

לפי גירסה אחרת בגמרא, מחלוקתם הייתה אחרת ועסקה כולה במקרה בו הבעלים אמר במפורש שהוא מתכוון לעבודת כוכבים.

תנא קמא סבר, שאף שיש אמירה ברורה מצדו של הבעלים, אין אמירה זו מספיקה אלא בקדשים.

רבי אליעזר סבר, שבהמת חולין נלמדת מבהמת קדשים ולכן כפי שבבהמת קדשים מחשבתו של הבעלים פוסלת את הקרבן, אף בבהמת חולין מחשבתו של הבעלים פוסלת את הבהמה.

רבי יוסי סבר, שאפילו בקדשים אין מחשבת פיגול של הבעלים פוסלת את הקרבן אלא מחשבת השוחט בלבד.

שחיטה לשם פעולה אחרת לעבודת כוכבים

נחלקו האמוראים ריש לקיש ורבי יוחנן, מה הדין באדם ששחט, וכיוון במחשבתו שפעולה עתידית שהוא מתכנן לבצע, כמו זריקת הדם והקטרת איברים יהיו לשם עבודת כוכבים.

רבי יוחנן סבר, שבהמה זו תהיה אסורה.

ריש לקיש סבר, שבהמה זו תהיה מותרת.

טעמו של רבי יוחנן הוא, שסבר רבי יוחנן שניתן ללמוד עבודות המתבצעות מחוץ לבית המקדש מעבודות המתבצעות בתוכו. וכפי שבעבודת הקרבנות אם ישחט כהן שחיטה כשרה ויכוון שאת אחת מן העבודות העתידיות שלו עם אותו קרבן הוא יעשה לאחר שיגמר זמנו, קרבן זה יחשב פיגול, אף בחולין אם יחשוב אדם שאת אחת מן הפעולות העתידיות הוא יעשה לשם עבודת כוכבים, קרבנו יפסל.

ריש לקיש לעומתו סבר, שאין למדים חולין מקדשים ולכן אי אפשר לחשוב משעת השחיטה על עבודה אחרת.

מלבד מחלוקת זו, נחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן במחלוקת דומה לגבי קדשים עצמם, האם הדין שנאמר בפיגול, שניתן לפגל את הקרבן בשעת השחיטה במחשבה על פעולה אחרת, שייך גם בפסולים אחרים, כמו הקרבת קרבן שלא לשמו.

רבי יוחנן סבר, שאם ישחט אדם קרבן לשמו, אך יכוון במחשבתו לבצע פעולה אחרת שלא לשמו, ייפסל. משום שלומדים מפיגול גם לפסולים אחרים.

ריש לקיש לעומתו סבר, שלא למדים מפיגול לאף פסול אחר.

ובגמרא מובאת ברייתא כשיטת רבי יוחנן, בה כתוב: "השוחט את הבהמה לזרוק דמה לעבודת כוכבים ולהקטיר חלבה לעבודת כוכבים, הרי אלו זבחי מתים," ובהמה זו אסורה.

שחיטת בהמת חברו לעבודת כוכבים

בגמרא מובאת שיטתו של רב הונא, שאם הייתה בהמת חבירו של אדם רבוצה לפני עבודת כוכבים ושחט בה סימן אחד לשם עבודת כוכבים, בהמה זו פסולה.

ולמעשה דינו של רב הונא בא כפרשנות לדין מוקדם יותר שאמר עולא, שאף על פי שלפי הכללים שבידינו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, כלומר, אין ביד אדם לאסור ממון של חברו, אין זה אלא במחשבה, אבל במעשה יש אפשרות לאדם לאסור דבר שאינו שלו.

בדבריו של עולא לא התפרש איזה מעשה צריך אדם לעשות כדי לאסור בהמה. לולי פרשנותו של רב הונא, ניתן היה להסביר שבכדי לאסור בהמה, על אדם לבצע מעשה משמעותי, שבבהמה יהיה שחיטת שני סימנים או רוב שני סימנים. רב הונא בדבריו הוציא אפשרות זו, משום שהעמיד את דברי עולא גם על שחיטת סימן אחד.

עוד אפשרות בה ניתן היה להעמיד את דברי עולא לולי פרשנותו של רב הונא היא, שבכדי לאסור בהמה באופן כללי מספיק אפילו מעשה זוטר, אך כדי לאסור בהמה של אדם אחר יש צורך במעשה גדול, שבבהמה יהיה שחיטת שני סימנים. רב הונא בדבריו הוציא אפשרות זו, משום שהעמיד את דברי עולא גם על שחיטת סימן אחד.

הבעייתיות בפרשנות שנתן רב הונא, כפי שהתפרש על ידי רב פפא, היא שמשנה אותה מביא רב נחמן מקשה על הפרשנות הזו. המשנה אומרת שאדם ששחט חטאת בשבת, מחוץ לבית המקדש דבר שמחייב בעוון שחוטי חוץ ולעבודה זרה חייב שלוש קרבנות חטאת.

ולפי פרשנותו של רב הונא, שאדם אוסר דבר שאינו שלו במעשה קטן, איסור שחיטת בהמת חטאת שנחשבת לממון חברו נוצר מיד עם תחילת החיתוך ומרגע זה חלים על הבהמה איסורי הנאה. מכאן ואילך, בלתי אפשרי שהשוחט יתחייב בעוון שחוטי חוץ משום שעוון השחיטה מגיע רק בסיום השחיטה, אז כבר נחשבת הבהמה לאיסורי הנאה והשוחט בה הוא כמחתך בעפר.

ובעיה זו גרמה לרב הונא להיאלץ ולהעמיד את המשנה שם כשמדובר בעוף בו חצי סימן כבר שחוט, אז בפעולה קטנה מתחייב אדם בשלושת האיסורים, איסור שחוטי חוץ איסור שחיטה בשבת ואיסור שחיטה לעבודה זרה.

מראית העין

כיוון ששחיטה לשם עבודת כוכבים אסורה, קבעו חכמים גזרות על אופני שחיטה הדומים לה ואסרו את הבהמות כשלא נתבצעו הכללים האמורים בהם. על פי כללים אלו, אסור לשחוט לתוך ים כדי שלא תיווצר מראית עין שאותו אדם שוחט לשרו של הים וכמו כן אסור לשחוט לתוך כלי משום שהדבר דומה לתהליך קבלת הדם.

גם לתוך חפירה בקרקע אסור לשחוט משום שזהו מנהג הגויים. לעומת זאת, מותר לשחוט לתעלה המובילה לחפירה בחצרו של האדם, אך לא בשוק, והשוחט אפילו לתעלה המובילה לחפירה בשוק נחשד כצדוקי וצריך לבדוק אחריו.

מותר אף לשחוט לתוך הים כאשר אין הדם ניגר ישירות לתוך המים, אלא פוגע תחילה בכלי הפוך ומשם נוזל למים. כמו כן העומד בספינה יכול לשחוט לים, משום שהדם פוגע ראשית בדפנות הספינה ולאחר מכן נשטף למים.