שכר ועונש

שכר ועונש הוא הגמול אותו גומל הקדוש ברוך הוא לברואיו בהתאם למעשיהם, שכר על קיום רצונו ועונש על עבירה עליו. האמונה בשכר ועונש היא מעיקרי האמונה, והינה מסר מרכזי גם בקריאת שמע ובפרשיות רבות בתורה.

על פי ספרי המחשבה, מערכת השכר והעונש היא חלק מתכלית הבריאה. הקב"ה ברא את האדם כדי להיטיב עמו, וההטבה השלמה היא כאשר האדם זוכה בטוב מכוח בחירתו ומעשיו ולא כמתנת חינם. רעיון זה מבואר בדרך ה' לרמח"ל, שלפיו האדם נברא כבעל בחירה, כדי שיוכל להידבק בשלמות ולקבל את הטוב מתוך זכאות ולא מתוך בושה של נהמא דכיסופא.

בנפש החיים מבואר ששכר ועונש אינם רק גמול חיצוני הניתן לאדם על פי מעשיו, אלא תוצאה ישירה של המעשים עצמם. הוא מסביר כי המצווה בונה באדם ובעולמות מציאות של קדושה ודבקות, ואילו החטא יוצר ריחוק וקלקול, והאדם עתיד לפגוש את המציאות שהוא עצמו יצר. במקום אחר הוא מרחיב כי מעשיו של האדם משפיעים בעולמות העליונים, והסיבה למתן שכר ועונש היא משום שבעת שאדם עובר עבירה הוא פוגע באיזון בעולמות העליונים בין כח הטוב לכח הרע, ובעת שהוא בא על ענשו העולם חוזר לאיזון כבתחילה, וכך גם בעת קיום מצווה ומתן שכר עליה.

מקור נוסף להבנת מערכת הגמול הוא הפסוק: "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב". המפרשים על הפסוק מסבירים כי כל דבר רע או טוב שמגיע לאדם הוא כתוצאה מפעולותיו ומהווה חלק ממערכת הגמול שיצר הקב"ה על קיום מצוותיו.

זמן קבלת הגמול

חז"ל אמרו: "שכר מצווה בהאי עלמא ליכא", כלומר עיקר שכר המצוות אינו ניתן בעולם הזה אלא בעולם הבא. גם הראשונים האריכו לבאר שעיקר הגמול על מעשי האדם ניתן לאחר חיי העולם הזה.

עם זאת, התורה מזכירה מספר פעמים קשר בין שמירת התורה והמצוות לבין ברכה גשמית בעולם הזה, כגון בפרשת בחוקותי, בפרשת עקב ובפרשת כי תבוא. המפרשים ביארו שאין הכוונה שעיקר שכר המצוות הוא שפע גשמי, אלא שהברכות בעולם הזה מאפשרות לאדם או לעם ישראל להמשיך ולעבוד את ה' בתנאים מתוקנים. כך כתב הרמב"ם, שהטובות הגשמיות שבתורה אינן תכלית השכר, אלא אמצעי המאפשר לעסוק בתורה ובמצוות בלא טרדה. יש שכתבו כי הברכות הגשמיות שבתורה הן כמשל וכרמז לשכר הרוחני העתידי, שאינו ניתן לתיאור מלא בלשון בני אדם.

שכר

הרמב"ם כתב: "הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא", וביאר כי מדובר בטוב רוחני שאין בו מוות ורעה, ואינו נתפס בשלמות בשכל האדם בעודו בעולם הזה. על עצמת השכר בעולם הבא כבר נאמר במשנה: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה".

החפץ חיים כתב בספרו תורת הבית כי הקב"ה חפץ להיטיב לישראל כשם שאב חפץ בטובת בנו. לפי דבריו, כאשר אדם נמנע מלימוד תורה או מקיום מצווה, ההפסד אינו רק של האדם, אלא כביכול גם צער לפני הקב"ה, שאינו יכול להעניק לו את השכר שהיה ראוי לו.

חז"ל לימדו שאין אדם יודע את מתן שכרן של מצוות, ולכן עליו להיזהר במצווה קלה כבחמורה. אחד הטעמים לכך הוא כדי שלא יבחר האדם במצוות מסוימות בלבד לפי גודל השכר הנראה לו, אלא יקיים את כל מצוות ה' מפני שהן רצונו. הרמב"ן ביאר בסוף פרשת בא כי תכלית המצוות היא האמונה בה' וההודאה לו, ולפיכך גם מצווה הנראית קלה מבטאת את יסוד עבודת האדם בעולמו.

אף על פי שלרוב אין התורה מגלה את שכר המצוות, יש מצוות אחדות שנאמר בהן שכר בפירוש, כגון כיבוד אב ואם ושילוח הקן, שעל שתיהן נאמרה אריכות ימים.

שכר מיוחד

יש מצבים שבהם השכר מתרבה מעבר לשכר על עצם קיום המצווה:

• לימוד תורה – חז"ל אמרו שכל הנביאים לא נתנבאו אלא למי שמסייע לתלמידי חכמים ומהנה אותם מנכסיו, אבל על תלמידי חכמים עצמם נאמר: "עין לא ראתה אלוקים זולתך".
• מצווה מתוך קושי – במשנה נאמר: "לפום צערא אגרא", כלומר לפי גודל הצער והעמל בקיום המצווה כך גדל השכר.
• ייסורים של אהבה – בדברי חז"ל והראשונים מבואר שלפעמים באים ייסורים על האדם כדי לזככו ולהרבות שכרו.
• דקדוק במצוות – מי שמדקדק במצוות ומקיימן בשלמות ובזהירות, שכרו מרובה, מפני שהוא מגלה בכך חביבות למצוות ורצון לעשות את רצון ה' בשלמות.

קבלת השכר בעולם הזה

אף שעיקר שכר המצוות שמור לעולם הבא, יש מצבים שבהם אדם מקבל שכר מסוים כבר בעולם הזה. בדברי חז"ל והראשונים מבואר שלפעמים רשע מקבל טובה בעולם הזה על מצוות שעשה, כדי שלא יישאר לו שכר לעולם הבא.

בעלי המוסר כתבו מספר עצות להינצל מקבלת השכר בעולם הזה במקום בעולם הבא. רבי ישראל סלנטר ביאר שכאשר אדם חי בתחושת שליחות עבור הקב"ה, הטובה הניתנת לו בעולם הזה אינה נתפסת כשכר אישי, אלא ככלי למילוי שליחותו. לכן הציע לאדם להיות ממי שהרבים צריכים לו, וכך הטובה הניתנת לו משמשת לעבודת ה'. רבי יצחק בלאזר כתב, על יסוד דברי חז"ל שייסורים אינם מכפרים לגמרי על חילול השם, ועל יסוד דברי רבנו יונה שניתן לתקן חילול השם על ידי קידוש השם, שאדם העוסק בקידוש השם זוכה ששכרו יישמר לעולם הבא.

בחז"ל מובא כי אברהם אבינו, לאחר מלחמת ארבעת המלכים, חשש שמא קיבל את שכרו בעולם הזה בניצחון המלחמה, ועל כך נאמר לו: "אַל תִּירָא אַבְרָם, אָנֹכִי מָגֵן לָךְ, שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד". לעומת זאת, על שמשון הגיבור דרשו חז"ל שבבקשתו "וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" ביקש שיינתן לו שכר על עין אחת בעולם הזה ועל העין השנייה בעולם הבא.

עונש

מטרת העונש היא לתקן ולזכך את האדם מן החטא, וכן להרתיעו ולחזק את שמירת מצוות ה'. חלק מן העונשים מפורשים בתורה וחלקם נמסרו לחז"ל. יש עונשים שמסורים בידי שמים, כגון כרת, ויש עונשים שמוטלים על ידי בית דין, כגון ארבע מיתות בית דין, מלקות וקנס.

מלבד העונשים בעולם הזה, בספרי חז"ל והראשונים מבואר כי עיקר עונשה של הנפש החוטאת הוא לאחר המוות, כגון בגיהנום, בכף הקלע או באמצעות גלגול נשמות.

חז"ל אמרו: "אין מיתה בלא חטא ואין ייסורין בלא עוון", ומכאן שאדם שבאים עליו ייסורים צריך לפשפש במעשיו. עם זאת, כבר בגמרא עצמה ישנה הסתייגות בכך שקיימים ייסורים של אהבה או הנהגות נסתרות שאינן מובנות לאדם במלואן.

אחת הצורות המוכרות שבה הקב"ה מעניש אדם שחטא היא מידה כנגד מידה, כלומר שהעונש דומה במהותו לחטא. בגמרא נאמר: "במידה שאדם מודד בה מודדין לו". בנפש החיים מבואר שהנהגה זו מסייעת לאדם להבין את פגם מעשיו ולדעת מה עליו לתקן.

חזרה בתשובה

גם כאשר אדם חוטא וראוי לעונש, הקב"ה מאריך אפו וממתין לו כדי שיוכל לשוב בתשובה. בכוחה של התשובה למחוק את העוון או להפחית את עונשו, לפי מדרגת התשובה ולפי חומרת החטא. הרמב"ם כתב שהתשובה מכפרת על כל העבירות, אולם יש עבירות שכפרתן תלויה גם ביום הכיפורים, בייסורים או במיתה.

עבודת ה' מאהבה ולא לשם שכר

הרמב"ם כתב שאין ראוי לאדם לעבוד את ה' מתוך רצון לקבל שכר או מיראת העונש בלבד, אלא לעבוד אותו מאהבה, מפני שהוא האמת וראוי לעובדו. זאת כפי הנאמר במשנה: "אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס". עם זאת, אין הכוונה שעבודת ה' מתוך יראת העונש או תקוות השכר חסרת ערך. התוספות יום טוב ביאר כי גם עובד כזה נחשב עובד ה', אלא שמעלת העבודה מאהבה גבוהה יותר.

בדומה לכך אמרו חז"ל על הפסוק "במצוותיו חפץ מאוד": "במצוותיו, ולא בשכר מצוותיו", כלומר מדרגה עליונה היא לקיים את המצוות מפני חביבותן ורצון ה', ולא רק מפני השכר הצפוי עליהן.

דקדוק הדין

במספר מקומות בדברי חז"ל מבואר שהקב"ה מדקדק עם האדם על כל מעשה, קטן כגדול, לטוב ולמוטב. במסכת תענית דרשו על הפסוק "א-ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא" שהקב"ה משלם לכל אדם את גמולו בדיוק.

חז"ל אמרו שגם מחשבה טובה מצטרפת למעשה, אך מחשבה רעה אינה מצטרפת למעשה, ושאדם הנלווה לעושי מצווה מקבל שכר, כשם שהנלווה לעוברי עבירה עלול להיענש עמהם. עוד נאמר שאפילו שיורי מצווה מעכבים את הפורענות.

על מי שסבור שהקב"ה מוותר על הדין אמרו חז"ל: "כל האומר הקב"ה ותרן יוותרו חייו".

מידה טובה מרובה ממידת פורענות

חז"ל קבעו כי מידה טובה מרובה ממידת פורענות, רש"י מפרש כי היחס ביניהן הוא פי חמש מאות.

התבוננות בשכר ועונש ככלי בעבודת ה'

ההתבוננות בשכר ועונש משמשת כלי חשוב בעבודת ה'. חז"ל דרשו על הפסוק "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן" כי "המושלים" אלו המושלים ביצרם ו"בואו חשבון" פירושו בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצווה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה.

רבנו יונה כתב כי אחת הדרכים המעוררות את האדם לתשובה היא ההתבוננות בפסוקי התורה והנביאים, שבהם ניכרת הנהגת השכר והעונש. בנוסף, הוא הקדיש חלקים נרחבים מספרו שערי תשובה לביאור חומרת החטאים, מעלת המצוות וגודל הגמול עליהם.

שכר ועונש בבעלי חיים

על פי פשוטו, כאמור, ענין השכר והעונש יתכן רק באדם בעל בחירה, שמקבל גמול על בחירתו. מאידך מפורש בתורה כי בזמן המבול נענשו גם בעלי החיים, ובמדרש נאמר שהצפרדעים שנכנסו לתוך תנורי מצרים זכו בשכרן להנצל. במקומות נוספים אנו מוצאים שכר ועונש המיוחס לבעלי חיים. במכילתא אף למדו מכך קל וחומר לאדם: "ומה אם חיה כך, אדם לא כל שכן שאינו מקפח שכרו".

דעת הרמב"ן היא שלא שייך שכר או עונש בחיה ובהמה, ואילו המקראות מתפרשים בדרך אחרת, וכן היא דעת הרמב"ם. לעומתם באבן עזרא נראה שישנו ענין של שכר ועונש, וברד"ק ביאר ששכרם ועונשם של בעלי החיים בא בעקבות מעשי האדם.

על פי דרך הקבלה כתב הרמ"ק, שהשכר והעונש יתכנו בבהמה רק כאשר מתגלגלת בה רוח אדם.

ראו גם

• צדיק ורע לו רשע וטוב לו
• מידה כנגד מידה