שיטת וסטמינסטר

שיטת וסטמינסטר המכונה גם מערכת וסטמינסטר, או מודל וסטמינסטר, היא סוג של ממשל פרלמנטרי המבוסס על זה של הפרלמנט של הממלכה המאוחדת. היבטים מרכזיים של השיטה כוללים רשות מבצעת המורכבת מחברי הרשות המחוקקת והאחראית בפני הרשות המחוקקת, נוכחות של מפלגות אופוזיציה, וראש מדינה במעמד טקסי בנפרד מראש הממשלה. המונח נגזר מארמון וסטמינסטר, מושב הפרלמנט הבריטי. שיטת וסטמינסטר ניתנת להשוואה למשטר נשיאותי, שמקורו בארצות הברית, ולמשטר חצי-נשיאותי המבוסס על ממשלת צרפת.

שיטת וסטמינסטר משמשת, או שימשה בעבר, בבתי המחוקקים הלאומיים והתת-לאומיים של רוב המושבות לשעבר של האימפריה הבריטית עם קבלת שלטון עצמי, החל מפרובינציית קנדה (אנ') ב-1848.^[1] עם זאת, מושבות רבות לשעבר אימצו מאז צורות ממשל אחרות.

מאפיינים

מערכת הבנויה בשיטת וסטמינסטר עשויה לכלול כמה מהתכונות הבאות:^[2]

ריבון או ראש מדינה הפועל כבעל הסמכות המבצעת הנומינלית או החוקתית, ומחזיק בסמכויות רבות, אך תפקידיו היומיומיים מורכבים בעיקר מביצוע תפקידים טקסיים. דוגמאות לכך כוללות את המלך צ'ארלס השלישי, המושלים הכלליים בממלכות חבר העמים הבריטי, או נשיאי מדינות רבות, ומושלים מדינתיים או מחוזיים במערכות פדרליות. יוצאות מן הכלל הן אירלנד וישראל, שנשיאיהן מכהנים דה יורה ומעמדם טקסי בפועל.
ראש ממשלה (או ראש הרשות המבצעת). בעוד שראש המדינה ממנה את ראש הממשלה, הנוהג החוקתי מציע שרוב חברי הפרלמנט הנבחרים חייב לתמוך באדם שממונה. אם יותר ממחצית מחברי הפרלמנט הנבחרים משתייכים לאותה מפלגה, בדרך כלל ממונה לתפקיד מי שמכהן כמנהיג המפלגה.
רשות מבצעת בראשות ראש הממשלה, המורכבת בדרך כלל מחברי הרשות המחוקקת, ופועלת בהתאם לעקרון האחריות הקולקטיבית של הקבינט. חברים כאלה מפעילים סמכות מטעם הרשות המבצעת הנומינלית או התאורטית.
שירות המדינה במסגרת אזרחית עצמאית ובלתי מפלגתית, שמייעץ ומיישם את החלטות הממשלה הנבחרת. עובדי ציבור מחזיקים במינויים קבועים ויכולים לצפות לתהליכי מיון מבוססי כישורים ולהמשכיות בתעסוקה גם כאשר הממשלות משתנות.^[3]
אופוזיציה פרלמנטרית (במערכת רב-מפלגתית) עם מנהיג רשמי של האופוזיציה, שלרוב ממלא תפקיד עוין, ומציג טיעונים נגד מדיניות הממשלה. במדינות מסוימות, מצופה ממנהיג האופוזיציה להיות מוכן להרכיב ממשלה אם תפקיד ראש הממשלה יתפנה.
בית מחוקקים, לעיתים דו-ביתי, עם לפחות בית נבחר אחד, אם כי קיימות גם מערכות חד-ביתיות. מסורתית, הבית התחתון נבחר באמצעות שיטת FPTP ממחוזות חד-נציגיים, אם כי יש כאלה שמשתמשים במערכת של ייצוג יחסי (למשל ישראל, ניו זילנד, דנמרק), הצבעה מקבילה (אנ') (למשל יפן, איטליה), או שיטת IRV (למשל פפואה גינאה החדשה, אוסטרליה).
בית תחתון של הפרלמנט שיש לו יכולת להדיח ממשלה על ידי דחיית התקציב, העברת הצבעת אי-אמון, או דחיית הצעת אמון.
פרלמנט שיכול להתפרק ולקיים בחירות בזק בכל עת.
חסינות פרלמנטרית, המאפשרת למחוקק לדון בכל נושא שהוא רואה כרלוונטי, ללא חשש מהשלכות הנובעות מהצהרות וכדומה.
פרוטוקולים של פגישות, כולל אפשרות לבית המחוקקים להסיר דיון מהפרוטוקולים הללו.
היכולת של בתי המשפט להתמודד עם מצב מעומעם בחוק דרך פיתוח המשפט המקובל. קיימת מערכת מקבילה נוספת של עקרונות משפטיים הידועה גם כמערכת דיני היושר. יוצאים מן הכלל לכך כוללים את הודו, קוויבק בקנדה, וסקוטלנד בבריטניה.

רוב הנהלים של שיטת וסטמינסטר מקורם במוסכמות, פרקטיקות ותקדימים שנוצרו בפרלמנט של הממלכה המאוחדת, המהווים חלק ממה שמכונה חוקת הממלכה המאוחדת (אנ'). בניגוד לחוקה הבריטית הלא פורמלית, רוב המדינות המשתמשות בשיטת וסטמינסטר קיבעו את המערכת, לפחות בחלקה, בחוקה כתובה.

עם זאת, מוסכמות, פרקטיקות ותקדימים לא פורמליים ממשיכים למלא תפקיד משמעותי ברוב המדינות, שכן חוקות רבות אינן מפרטות מרכיבים חשובים. לדוגמה, חוקות ישנות שהשתמשו בשיטת וסטמינסטר אינן מזכירות את קיומו של הקבינט או ראש הממשלה, משום שמשרות אלו נחשבו כמובנות מאליהן על ידי מחברי החוקות. לעיתים סמכויות מסוימות מתנגשות בזמני משבר, ובזמנים כאלה עומדות במבחן החולשות של ההיבטים הלא כתובים של מערכת וסטמינסטר, כמו גם חוזקות הגמישות של שיטת וסטמינסטר. כדוגמה להמחשה, במהלך המשבר החוקתי באוסטרליה (1975), המושל הכללי של אוסטרליה, סר ג'ון קר, פיטר את ראש הממשלה גוף ויטלם והחליפו במנהיג האופוזיציה מלקולם פרייזר.

תפעול

דפוס התפקידים הביצועיים בשיטת וסטמינסטר מורכב למדי. ראש המדינה, בדרך כלל מלך או נשיא, הוא דמות טקסית שהיא המקור התאורטי של הכוח הביצועי. בפועל, דמות כזו אינה מפעילה באופן פעיל סמכויות ביצועיות, אף על פי שהסמכות המבצעת מופעלת על שמו.

ראש הממשלה, יקבל אידיאלית את תמיכת הרוב בבית האחראי, ובכל מקרה הוא חייב להיות מסוגל להבטיח שלא יהיה רוב מוחלט נגד הממשלה. אם הפרלמנט מעביר הצעת אי-אמון, או מסרב להעביר חוק חשוב כמו התקציב, הממשלה חייבת או להתפטר כדי למנות ממשלה אחרת או לבקש פיזור של הפרלמנט כדי לקיים בחירות כלליות חדשות כדי לאשר מחדש או לדחות את המנדט של הממשלה.

הסמכות המבצעת בשיטת וסטמינסטר מופעלת דה יורה על ידי הקבינט כולו, אך למעשה, ראש הממשלה שולט ברשות המבצעת, שכן ראש הממשלה הוא בסופו של דבר האדם שממנו ראש המדינה יקבל ייעוץ (לפי הנוהג החוקתי) לגבי מימוש הסמכות המבצעת, כולל מינוי ופיטורין של חברי הקבינט. כתוצאה מכך, חברי הקבינט עצמם למעשה משרתים לפי רצון ראש הממשלה.

בממלכה המאוחדת, הריבון מחזיק תאורטית בסמכות ביצועית, אף על פי שראש הממשלה והקבינט מיישמים למעשה את הסמכויות הביצועיות. ברפובליקה פרלמנטרית כמו הודו, הנשיא הוא הרשות המבצעת דה יורה, אף על פי שהסמכויות הביצועיות למעשה מונהגות על ידי ראש הממשלה ומועצת השרים. בישראל, לעומת זאת, הסמכות המבצעת נתונה דה יורה ובפועל לקבינט, והנשיא הוא דה יורה ובפועל רק דמות טקסית.

לדוגמה, ראש הממשלה והקבינט חייבים בדרך כלל לקבל אישור מראש המדינה בעת ביצוע של פעולות מסוימות. אם, למשל, ראש ממשלת בריטניה רוצה לפזר את הפרלמנט כדי לקיים בחירות כלליות, הוא מחויב לבקש רשות מהריבון. עם זאת, הריבון, בעידן המודרני, כמעט תמיד פועל לפי עצת ראש הממשלה שלו. סמכות הריבון למנות ולפטר ממשלות, למנות שרים בממשלה, למנות דיפלומטים, להכריז מלחמה ולחתום על הסכמים ידועה כזכות מלכותית (אנ'), אשר בימינו מופעלת על ידי הריבון אך ורק על פי עצת ראש הממשלה.

מקרה יוצא דופן הוא בישראל וביפן, שם לראשי הממשלה יש סמכות חוקית מלאה ליישם החלטות ביצועיות, ואין צורך באישור נשיאותי (בישראל) או קיסרי (ביפן). ראשי הממשלה של מדינות אלו הם המקור החוקי של הסמכות המבצעת, ולא ראש המדינה.

הסדר מנהלי כזה הופיע לראשונה בממלכה המאוחדת. היסטורית, הריבון הבריטי החזיק והפעיל ישירות את כל הסמכות המבצעת. ג'ורג' הראשון, מלך בריטניה (שלט בין 1714 ל-1727) היה המלך הראשון שהאציל סמכויות ביצועיות מסוימות לראש ממשלה ולקבינט השרים, בעיקר משום שהיה גם מלך הנובר בגרמניה ולא דיבר אנגלית שוטפת. עם הזמן, הסדרים נוספים המשיכו לאפשר את ביצוע הסמכות בשם הריבון, ויותר ויותר כוח דה-פקטו עבר לידיו של ראש הממשלה. רעיון זה התחזק בהחוקה האנגלית של וולטר בג'ט, שהבחין בין תפקידים "מכובדים" ו"יעילים" בממשל. כאשר הריבון צריך להיות "מכובד", בעוד ראש הממשלה והממשלה מקבלים החלטות ביצועיות ואחראים ל"יעילות".

פרלמנטים דו-ביתיים וחד-ביתיים

בשיטת וסטמינסטר, חלק מחברי הפרלמנט נבחרים בהצבעה עממית, בעוד אחרים ממונים. כמעט כל הפרלמנטים בשיטת וסטמינסטר מחזיקים בבית תחתון עם סמכויות המבוססות על סמכויות בית הנבחרים (בשמות שונים), הכולל נציגים מקומיים ונבחרים של העם (למעט הכנסת בישראל, היוצא מן הכלל היחיד שנבחר כולו בשיטה של ייצוג יחסי ארצי). לרובם יש גם בית עליון קטן יותר, שמורכב מחברים שנבחרו בדרכים שונות:

מינויים ללא כהונה, בין אם לכל החיים או עד לפרישה, על ידי ראשי הממשלה (כמו הסנאט של קנדה)
מינויים של ראש הממשלה ומנהיג האופוזיציה (כגון הסנאט של ג'מייקה (אנ'))
בחירה ישירה (כמו הסנאט האוסטרלי)
בחירה על ידי נציגים אלקטורליים או בתי מחוקקים תת-לאומיים (כגון רג'יה סבהה ההודית)
אצולה תורשתית (כמו בית הלורדים הבריטי עד חוק בית הלורדים (1999) (אנ'))
שילוב של הדרכים השונות (כמו דיוואן נגרה (אנ') המלזי)
ראש ממשלה יכול להיבחר מבלי לזכות ברוב הקולות.

בבריטניה, הבית התחתון הוא הגוף המחוקק בפועל, בעוד שהבית העליון נוהג באיפוק במימוש סמכויותיו החוקתיות ומשמש בעיקר כגוף המספק ייעוץ. עם זאת, במדינות אחרות הפועלות בשיטת ווסטמינסטר, הבית העליון יכול לעיתים להפעיל כוח רב, כפי שקורה בסנאט האוסטרלי.

חלק מהפרלמנטים שמקורם בשיטת ווסטמינסטר הם חד-ביתיים משתי סיבות:

הפרלמנט של ניו זילנד, פרלמנט קווינסלנד (אנ') והפרלמנטים של כמה מהפרובינציות הקנדיות ביטלו את הבתים העליונים שלהם.
הפרלמנטים של שאר המחוזות הקנדיים, הפרלמנט של מלטה, הפרלמנט הלאומי של פפואה גינאה החדשה (אנ'), המועצה המחוקקת של הונג קונג והכנסת הישראלית מעולם לא החזיקו בתים עליונים.

המערכת האוסטרלית חריגה במקצת, משום שהבית העליון נבחר במלואו והוא יכול לחסום את העברת התקציב. יש הטוענים כי השיטה האוסטרלית מבוססת בחלקה על שיטת וסטמינסטר ובחלקה על השיטה הנשיאותית האמריקנית,^[4] מושג זה מתבטא בכינוי "מוטציית ושמינסטר".^[5]

מבנה וטקסים קבועים

לפרלמנט בשיטת וסטמינסטר יש מראה מובחן מאוד, בדרך כלל חדר מלבני ארוך, עם שתי שורות של מושבים ושולחנות משני הצדדים. פרלמנטים רבים בנויים כאשר החברים יושבים מסביב לכיסא יושב הראש, לעיתים במבנה רבוע ולעיתים במבנה מעוגל. בדרך כלל בחלוקה של אזורים לפי קואליציה ואופוזיציה וחלוקה מפלגתית.

טקסים המזוהים לעיתים עם שיטת וסטמינסטר כוללים נאום שנתי שבו ראש המדינה נושא נאום מיוחד לפרלמנט על המדיניות הצפויה בשנה הקרובה, למשל נאום מן הכס, וטקסי פתיחת פרלמנט ממושכים שלעיתים כוללים הצגת פטיש טקסי גדול. חלק מבתי המחוקקים שומרים על צבעי הבתים של וסטמינסטר, כאשר הבתים העליונים מקושרים לאדום (כמו בית הלורדים) והתחתונים לירוק (כמו בית הנבחרים). זה המצב בהודו, אוסטרליה, קנדה, ניו זילנד וברבדוס.