ריכרד ליכטהיים

ריכרד ליכטהיים

ריכרד ליכטהיים (בגרמנית: Richard Lichtheim;‏ 16 בפברואר 1885 – 1 באפריל 1963) היה ממנהיגי התנועה הציונית בגרמניה ונציג הסוכנות היהודית בז'נבה בעת מלחמת העולם השנייה שפעל למען הצלת יהודים בשואה. היה מהראשונים שהתריעו כי באירופה מתבצע הפתרון הסופי - ההשמדה הטוטאלית של יהודי אירופה.

ראשית דרכו

ריכרד ליכטהיים, 1886

בעת ביקורו של ליכטהיים בארץ ישראל בשנת 1910, צילם תמונות מנופי האזור. בתמונה: רחוב בעיר בירות. מתוך אוסף הארכיון הציוני

ריכרד ליכטהיים נולד בברלין בשנת 1885 למשפחה יהודית עשירה ומתבוללת זה חמישה דורות שמוצאה ממזרח פרוסיה, צאצאיו של יוהאן יעקובי, מדינאי מן המאה התשע עשרה שנלחם למען הדמוקרטיה בפרוסיה. ליכטהיים למד כלכלה באוניברסיטת פרייבורג. בהיותו סטודנט הצטרף בשנת 1905 לתנועה הציונית, ובשנת 1909 הפסיק את לימודיו והתרכז בפעילות בתנועה הציונית. היה מראשי הפעילים הציוניים בגרמניה בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1910 ביקר לראשונה בארץ ישראל, ובשנת 1911 יצא בשליחות לאיסטנבול, שם הכיר את אירנה, שלה נישא בהמשך אותה שנה ובני הזוג התיישבו בברלין. בשנת 1912 נולד בנם ג'ורג' ליכטהיים, לימים עיתונאי, היסטוריון ומומחה למרקסיזם. החל משנת 1913 שימש עורך השבועון Die Welt' ("די ולט" - 'העולם'), הביטאון המרכזי של ההסתדרות הציונית, אך בהמשך אותה שנה חזר לאיסטנבול, ששימשה מרכז לפעילות ציונית, ונתמנה עוזרו של הנציג המדיני של ההסתדרות הציונית בבירת טורקיה, ד"ר אביגדור יעקובסון. כאשר בתחילת מלחמת העולם הראשונה נאלץ יעקובסון, כנתין רוסי, לעזוב את תפקידו, קיבל ליכטהיים את התפקיד.

בתפקידו כנציג המדיני של התנועה הציונית פעל למען היהודים בארץ ישראל שסבלו מנגישׂוֹת השלטון העות'מאני. כן פעל למען עלייתם של יהודי רוסיה לארץ ישראל ונפגש לשם כך ב-29 ביוני 1914 עם השגריר הגרמני בטורקיה. על תקופה זו בחייו של ליכטהיים כתב דוד תדהר:

"בשנים הללו, שהיו קשות מאד עבור היישוב היהודי בארץ ישראל, היה לו האושר להיות בין חמשה-ששה אנשים שבמרצם, פקחותם וקשריהם, הצילו את היישוב החלש והקטן מהרס גמור ומחורבן מלא".

באיסטנבול שהה ליכטהיים ארבע שנים, במשך כל תקופת מלחמת העולם הראשונה, ושב לברלין רק בשנת 1917.

בשנים שלאחר המלחמה הגיע ליכטהיים ללונדון שבה שימש ראש מחלקת הארגון בהנהלה הציונית. ליכטהיים, שהתנגד למדיניותו המתונה של נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, הצטרף בשנת 1925 לתנועה הרוויזיוניסטית. לאחר שהתאכזב מהקיצוניות של תנועה זו ושל ראשה זאב ז'בוטינסקי, ולאחר שהתנגד לדרישתו של ז'בוטינסקי כי ההסתדרות הציונית החדשה תפרוש מההסתדרות הציונית, פרש מן התנועה בשנת 1933, יחד עם אחרים ובראשם מאיר גרוסמן. יחדיו הקימו את מפלגת המדינה העברית. עם חבריו למפלגה זו חזר להסתדרות הציונית, אך לא שב לתפקידים בכירים.

בשנים 1925–1930 עסק בניהול חברות ביטוח בגרמניה. בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עלה ליכטהיים לארץ ישראל. הוא לא הסתגל לשפה העברית ולא השתלב בהנהגת היישוב שהייתה מורכבת מיוצאי מזרח אירופה בעלי רקע חברתי ותרבותי שונה משלו. ליכטהיים שימש דירקטור בחברת הביטוח "מגדל" שנוסדה בשנת 1934, והיה אחד משני מייסדיה, וכן פעיל במפלגת המדינה העברית.

ריכרד ליכטהיים ולייב יפה. 1938

בפעילותו הפוליטית בארץ ביטא ליכטהיים את הדאגה לאינטרס של המעמד הבינוני שרוב עולי העלייה החמישית מגרמניה נמנו עמו. במושב הוועד הפועל הציוני שנערך במאי 1937 הביע את עמדתו במילים הבאות:

"עמדתי בשאלות ההתיישבות, הייתה תמיד בעד חלוציות זהו חלק מה"אני מאמין" הכלכלי שלי. אני רואה בהתיישבות החקלאית החלוצית את היסוד הראשון של הבית הלאומי. אך המעמד הבינוני לא זכה אף פעם לתשומת הלב הראויה במפעלנו ההתיישבותי.....וקורות השנים האחרונות, ובייחוד קורות העלייה הגרמנית הוכיחו בעליל שגישת ההנהלה הציונית לשאלה זו הייתה מבוססת על דעה קדומה.....ויש לנו כדוגמאות מאליפות לאיזה הישגים אפשר להגיע בהתיישבות המעמד הבינוני, שבוצעה מתוך הכנות מתאימות, כגון רמות השבים ונהריה. בין המתיישבים בנקודות האלו אנו מוצאים אחוז גדול של אקדמאים לשעבר, סוחרים, פנקסנים וכו' שהקימו יישובים יפים היכולים להיות למופת. אינני רוצה לעמוד על פרטי ההתיישבות הזאת, אולם ברור לכל המסתכל מן הצד, שנעשתה שם התחלה יפה. וכל זה נוצר בלי תמיכה מצד מוסדות ההתיישבות שלנו ולעיתים גם נגד רצונם".

בשנת 1937 דחתה מפלגת המדינה העברית את הצעת החלוקה של ועדת פיל, שלפיה תחולק ארץ ישראל שממערב לירדן לשתי מדינות; למדינה יהודית שתכלול את הגליל, את עמק יזרעאל, את עמק בית שאן ואת מישור החוף ולמדינה ערבית שתכלול את יהודה, את השומרון, את מישור החוף הדרומי, את רצועת עזה ואת הנגב כולו וכן מסדרון בריבונות בינלאומית שראשיתו ביפו ויכלול את ירושלים, את לוד ואת נמל התעופה הסמוך לה, בנוסף תהיינה בינלאומיות ערים מעורבות כצפת, טבריה וחיפה. בעקבות דחיית הצעת החלוקה החליטו ליכטהיים וזליג סוסקין, פעיל ציוני שעסק כאיש מקצוע בפיתוח ההתיישבות החקלאית, לפרוש מן המפלגה.

בתקופת השואה

החל משנת 1935 היה ליכטהיים חבר ההנהלה של ההסתדרות הציונית. בשנת 1939 נתמנה לאחראי על לשכת העיתונות והפרסום של הקונגרס הציוני ה-21 שהתכנס בז'נבה ב-17 באוגוסט 1939, ימים אחדים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. בדיעבד התברר כי היה זה קונגרס הפרידה מיהדות אירופה. לאחר סיום הקונגרס נשאר בז'נבה כנציג הבכיר של הסוכנות היהודית בעיר זו. כשהחל בשליחותו לא העריך איש מה רבה תהיה תרומתו בשנים שלאחר מכן כמקור מידע על המתרחש בגרמניה, ובהמשך, לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, על המתרחש ביתר שטחי הכיבוש של הנאצים באירופה. מכל המנהיגים הציונים בזמנו הוא היה הבקיא ביותר במדיניות האירופית ובנעשה בגרמניה הנאצית. ליכטהיים העריך מראש את כוונותיו התוקפניות של היטלר ולא תלה תקווה במדינות המערב שיבלמו את הרודן. ליכטהיים הקים את מטהו בארמון וילסון (Palais Wilson) בז'נבה, שבו הקים תחנת האזנה ובו ריכז את המידע על המתרחש באירופה וממנו שיגר להנהלת הסוכנות בירושלים פרטים על גורלם של יהודים בודדים ושל קהילות יהודים בגרמניה ובשטחי הכיבוש. ככל שהתארכה המלחמה ורבו כיבושיו של היטלר הפך לפסימי יותר ויותר בקשר לגורל היהודים.

במכתב שכתב ליכטהיים לירושלים ב-1940 אחרי נפילת צרפת הוא גילה לראשונה את דבר קיומה של מחלקתו של אדולף אייכמן במשרד הראשי לביטחון הרייך.

עד סוף שנת 1940 הצליח ליכטהיים ליצור קשר עם יותר משלושים ערים באירופה הכבושה. מקורותיו היו שליחים גרמנים שסיכנו את חייהם ומבריחים שמסרו מידע עבור בצע כסף. בשלבי המלחמה הראשונים, בטרם החל ביצועו של הפתרון הסופי, דיווח ליכטהיים על הנעשה בגטאות פולין כי "המוני יהודים מועסקים בעבודות כפייה ללא שכר, ללא בגד וללא מזון; ילדים גוועים ברעב ובקור". הוא מסר על "חומות וגדרות תיל שאין היהודים רשאים לעבור בהם", על הטלאי הצהוב ועל מחנות הריכוז. ליכטהיים החליף מידע עם גרהרט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ שתפקידו היה לשמור על קשר עם הקהילות היהודיות באירופה. ליכטהיים לא חדל מלהפציר בשולחיו מהתנועה הציונית להתייחס במלוא הרצינות לדיווחים על מעשי הנאצים. הנהלת הסוכנות סברה שליכטהיים מגזים וכי הדוחות של ריגנר פסימיים מדי, כשם שהעיתונות העברית באותה תקופה הסתייגה במאמרי המערכת מן המידע שפורסם בעיתוניה עצמה והגדירה אותו כמידע זורע חרדה.

ב-4 במרץ 1941 הגיעה לליכטהיים ידיעה מדאיגה והוא מיהר לדווח כי כשבעים אלף מיהודי הפרוטקטורט של בוהמיה ומוראביה (לשעבר החלק המערבי של צ'כוסלובקיה) גורשו לטרזיינשטט. ליכטהיים הזהיר כי למגורשים צפוי "מוות איטי, ברעב כפי שקורה בגטאות ורשה ולודז'" ולדבריו "מזימה זו היא חלק מתוכנית של הנאצים להשמיד את היהודים ברייך הגרמני הגדול עד תום המלחמה". בשם "הרייך הגרמני הגדול" (Grossdeutsches Reich) כינו הנאצים את גרמניה והשטחים דוברי הגרמנית שסופחו לה, אוסטריה ומערב צ'כוסלובקיה. בשנת 1943 הפך שם זה להיות לשמה הרשמי של גרמניה הנאצית. ליכטהיים הוסיף כי מגורשים אלה "לבטח יושמדו לפני תום המלחמה ורק מעטים יוותרו בחיים".

מצב היהודים הוחמר עם פלישת הנאצים ליוגוסלביה באפריל 1941 שבעקבותיה החלה השמדת היהודים בקרואטיה על ידי ממשלת הבובות הפרו-נאצית של משטר האוסטאשה.

עם פלישתם של הנאצים לברית המועצות ביוני 1941 החל רצח המוני של היהודים על ידי האיינזצגרופן שהפך במרוצת 1942 למימושו של הפתרון הסופי - ההשמדה הטוטאלית של היהודים. ב-4 בספטמבר 1941 הגיעה לליכטהיים ידיעה מדאיגה כי 9,000 מיהודי קרואטיה נמצאים במחנות עבודת כפייה ומצבם נואש, והוא דיווח על כך לירושלים. בדיווח מיום 20 באוקטובר 1941 הודיע ליכטהיים כי אלפים מיהודי גרמניה, וינה ופראג גורשו מזרחה לגטאות בפולין לעבודות כפייה בתנאים של הרעבה ויחס ברוטלי והוסיף כי הקהילות היהודיות במה שהנאצים כינו "הרייך הגרמני הגדול", גרמניה והשטחים שסופחו לה, חיות אף הן בתנאים איומים.

במברק ששיגר ב-8 בנובמבר 1941 אל ד"ר חיים ויצמן קרא ליכטהיים למנהיגים הציונים לשקול פרסום בינלאומי על דבר ההשמדה. כעבור יומיים שיגר ליכטהיים איגרת למזכיר הסוכנות היהודית בלונדון ובה תיאר את הגורל הצפוי לדעתו ליהודים שגורשו ממרכז אירופה: רעב, מגפות והתעללות. הוא ציין כי רק מיעוט של צעירים וחזקים ישרוד. לאלה שגורשו למזרח, אמר ליכטהיים באיגרתו, צפוי רצח מלווה בעינויים.

לדעת ליכטהיים היו יכולות בעלות הברית, בשלב זה, לפעול לפחות בדרך של מחאות ועידוד מוסרי וכן לפעול בדרך של אזהרה לחוליה החלשה, גרורותיה של גרמניה, צרפת של וישי, רומניה, הונגריה, קרואטיה וסלובקיה, כי תשאנה באחריות למעשיהן.

ב-11 בפברואר 1942 שיגר ליכטהיים איגרת לארתור לוריא, מזכיר ועד החירום של ציוני אמריקה (American Zionist Emergency Council), ובה מסר על מצבם ההולך ומחמיר של יהודי אירופה. הוא תיאר את גורלם בנימה של ייאוש וציין כי ככל שהמלחמה תימשך "ברור כי מספר הקורבנות היהודים ילך ויגדל" וסיים "מתינו בסופה של מלחמה זו לא ימנו אלפים או מאות אלפים, כי אם מיליונים אחדים". לוריא התרשם כי יהודי ארצות הברית והציבור האמריקאי לא יפעלו רבות להצלת יהודי אירופה. ב-25 בספטמבר 1942 כתב לליכטהיים "למרבה הצער לא חלה כאן התעוררות של ממש במצפון הציבור ביחס לנושא זה....נפוצים בוודאי מידע מסוים ותחושה של אימה וחוסר אונים לנוכח האסון, אך במה שנוגע לכלל הציבור האמריקאי - הרי אף שמפעם לפעם מתפרסמות ידיעות הדנות בגירוש ובטבח, העניין כולו רחוק מעיניו, ההתעניינות מתרכזת, אולי באורח בלתי נמנע במאורעות הקרובים לו יותר". לוריא הוסיף וכתב לליכטהיים כי תמונת מצב יהודי אירופה שתיאר ליכטהיים "היא בגדר לא תיאמן" וכי איגרתו של ליכטהיים הותירה אצלו "תחושה של יאוש כמעט מוחלט".

באותה תקופה פעל בפולין תעשיין גרמני אנטי-נאצי בשם אדוארד שולטה כמנהל חברת מכרות גרמנית. אזור פעולתו היה בשלזיה, בקרבת מקום למחנה ההשמדה אושוויץ. במסגרת תפקידו נסע לעיתים קרובות לשווייץ, ובהיותו שם מסר מידע לשירותי המודיעין של בעלות הברית. ב-29 ביולי 1942 עלה שולטה על רכבת מפולין לשווייץ, בנסיעה שמטרתה הייתה לחשוף בפני הארגונים היהודיים בשווייץ, ודרכם בפני בעלות הברית, את דבר ביצועו של "הפתרון הסופי" להשמדתם של כל יהודי אירופה באמצעות הגז ציקלון בה. בהגיעו לשווייץ נפגש שולטה בציריך עם איש עסקים יהודי, שעמו היו לו קשרי עסקים, וגילה לו את הסוד הנורא. הידיעה הגיעה לגרהארט ריגנר, נציג הקונגרס היהודי העולמי בשווייץ. ריגנר עמד על חשיבות הידיעה ועל חומרתה, והעבירה במברק שלימים קיבל את הכינוי "מברק ריגנר" לידיעת ממשלות בעלות הברית. במקביל העביר ריגנר את תוכן המסר של שולטה לידיעתם של ליכטהיים והנציג הנוסף של הסוכנות היהודית בשווייץ, חיים פוזנר, והם הביאו את המידע לידיעת חיים ברלס, מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, שהעבירהּ לידיעת הנהלת הסוכנות בירושלים. הידיעה הגיעה לסוכנות בשיאה של התקופה שכונתה לימים "מאתיים ימי חרדה", כאשר כוחות קורפוס אפריקה של הגנרל ארוין רומל התקדמו לכיוון תעלת סואץ וביישוב היה חשש כבד לכיבוש הארץ על ידי הנאצים. הנהלת הסוכנות שקלה והחליטה שלא לפרסם את המידע באותם חודשי חרדה, כדי שלא לעורר פאניקה, ומשום הקושי להאמין במידע המחריד.

בראשית נובמבר 1942 חלפה החרדה לגורל היישוב כאשר הבריטים ניצחו את כוחותיו של רומל בקרב אל-עלמיין השני. סמוך לאחר מכן הגיעה לארץ ישראל קבוצה מאנשי היישוב שהוחזרו מאירופה הנאצית. הקבוצה כללה 69 יהודים שעזבו את פולין בשיאה של תקופת ההשמדה והם אישרו את המידע על ההשמדה הטוטאלית. בשלב זה, לאחר שחלפה סכנת כיבוש הארץ על ידי הנאצים, החליטה הנהלת הסוכנות לפרסם הודעה רשמית על דבר ההשמדה, ופרסמה ב-22 בנובמבר 1942 הודעה שלפיה נתקבלו ידיעות "ממקורות מהימנים ומוסמכים" שהנאצים החלו במסע השמדה שיטתי של יהודי פולין. הנהגת היישוב הכריזה על שלושה ימי אבל מ-30 בנובמבר עד ל-2 בדצמבר 1942. נערכו הפגנות ועצרות עם ברחבי הארץ, בוטלו כל הצגות הקולנוע ברחבי הארץ והעיתונים הופיעו כשעמודיהם הראשונים נתונים במסגרות שחורות.

ב-15 במרץ 1943 כתב ליכטהיים איגרת לירושלים שבה הודיע, על פי ידיעות שהגיעו מברלין לז'נבה, כי יהדות גרמניה חוסלה סופית. לדבריו: "שרידיה האחרונים של הקהילה היהודית נעלמו עכשיו ואינם...נעצרו במצוד פתאומי וגורשו...שרידיה של מה שהייתה לפנים הקהילה היהודית - גרמנית...אין כמעט תקווה כי נשמע דבר על אודותיהם אי פעם".

באיגרת זו העביר ליכטהיים גם מידע שהגיע לז'נבה מהולנד ומסר כי מספר המגורשים מהולנד הגיע ל-80-90 אלף יהודים. ליכטהיים היה חדור דאגה לגורל היהודים שחיו עדיין מחוץ לטווח הגירושים הישיר של הנאצים. ב-13 באפריל 1943 כתב ליכטהיים לירושלים: "לא נותר לי אלא לקוות כי לא יחול שינוי לרעה באיטליה ובהונגריה - מדינות הציר היחידות שקהילותיהן היהודיות עדיין בטוחות למדי, אולם אין לדעת מה יביא איתו יום המחרת".

השינוי לרעה במצבם של יהודי איטליה התרחש ב-25 ביולי 1943 כאשר בניטו מוסוליני הודח והחלה פלישת בעלות הברית לאיטליה, שעליה הגיבו הגרמנים בכיבוש צפון איטליה ומרכזה. ליכטהיים וגרהארט ריגנר שלחו מברק לניו יורק, ובו נאמר: "האירועים האחרונים באיטליה והנסיגה הקרובה של כוחות איטלקיים מהאזור בצרפת המוחזק על ידי האיטלקים מבשרים סכנה חמורה ליהודים הרבים המרוכזים באזור זה". ואכן שואת יהודי איטליה ושילוחם להשמדה החלו.

ליכטהיים המשיך לרכז מידע ולנתחו. במברק קודר ששיגר לירושלים ב-25 בספטמבר 1943 הוא סקר את קצב ההשמדה ונקב במספרי המגורשים, שנשלחו לכאורה לעבודה והוסיף: "והרי אתם יודעים מה פירושו של דבר לגבי רובם".

ב-19 במרץ 1944 נכבשה הונגריה, שהייתה עד אז בעלת בריתם של הנאצים, על ידי הגרמנים. ליכטהיים הבין כי גם גורלם של יהודי הונגריה נחרץ.

בעקבות דו"ח ורבה-וצלר, שהופץ בעולם במאי 1944, נתגלה לעולם לראשונה סודו של אושוויץ. עד אז דובר על שילוחם של היהודים ל"יעד בלתי ידוע" וסברו כי אושוויץ בירקנאו אינו אלא מחנה עבודה אחד מני רבים. עתה נתברר כי זהו מרכז הרצח הגדול באירופה. ב-19 ביוני 1944 הבהיר ליכטהיים במברק לירושלים: "אנו יודעים עתה בדיוק מה אירע והיכן אירע הדבר". ליכטהיים הוסיף: "אכן יש בבירקנאו מחנה עבודה...כמו במקומות רבים בשלזיה העילית...אך בנוסף למחנות העבודה עצמם יש יער של עצי לבנה ליד בירקנאו...שבו בוצעו ההמתות ההמוניות הראשונות בשיטה "פרימיטיבית" למדי, ואילו מאוחר יותר הן בוצעו במחנה העבודה בעצמו בעזרת כל המתקנים המדעיים הדרושים למטרה זו, כלומר בבניינים שנבנו במיוחד לתכלית זו עם תאי גאז ומשרפות".

עתה גם נתברר לליכטהיים כי אכן מתבצע חיסולם של יהודי הונגריה. ב-26 ביוני 1944 הודיע באיגרת לירושלים כי כל מחוזות הונגריה הצפונית והמזרחית הם עתה "יודנריין". הוא הוסיף: "אפילו מבודפשט הגיעו אלינו מכתבים המספרים, כי כבר אפסה תקוותם של ידידינו כי יינצלו. למעשה הם שולחים לנו ברכת פרידה". הוא המשיך וכתב כי מהונגריה מגורשים מדי יום 10,000 עד 12,000 איש אל מחנות המוות". באיגרתו קרא ליכטהיים לנקוט פעולת תגמול נגד הנאצים כדרך היחידה שיכולה להפסיק את הקטל. כן קרא ליכטהיים לתת פרסום רב לעובדות על אודות ההרג ולהזהיר את ממשלת הונגריה כי תשא באחריות לרצח ההמונים.

באותו היום שבו כתב ליכטהיים את איגרתו לירושלים הוא כתב גם לאיש הצירות הבריטית בברן בירת שווייץ על גורלם של יהודי הונגריה, וביקש להעביר למשרד החוץ הבריטי את המסר הבא: "עוד ועוד ידיעות מגיעות אלינו על גורלם המחריד של יהודי הונגריה ועל הטבח ההמוני שהגרמנים מבצעים במחנות המוות בפולין ובשלזיה העילית". בהתבסס על דברי ליכטהיים ועל מכתב שהגיע אליו ממשה קראוס מנהל המשרד הארצישראלי בבודפשט כתב הציר ללונדון: "קיבלתי ידיעות חדשות מהונגריה המציינות, כי קרוב למחצית מכלל 800,000 היהודים בהונגריה כבר גורשו בקצב של 10,000 עד 12,000 ביום. רוב הטרנספורטים האלה יצאו למחנה המוות בירקנאו, ליד אושווינצ'ים בשלזיה העילית".

בסוף איגרתו הציע ליכטהיים ארבע הצעות: ראשית - לנקוט פעולות תגמול נגד הגרמנים שבידי בעלות הברית, שנית - להפציץ את מסילות הברזל המוליכות מהונגריה לבירקנאו, שלישית - לערוך הפצצות על מתקני ההשמדה שבמחנות המוות, רביעית - להפציץ את כל בנייני הממשלה בבודפשט.

בעלות הברית לא עשו דבר מכל הצעותיו של ליכטהיים. את הבריטים הדאיג החשש שמאות אלפי היהודים מהונגריה יגיעו לארץ ישראל והם החלו לדבר על יעדים חלופיים בכל קצווי העולם, הצעה שלא היה לה באותן נסיבות כל אפשרות להתממש, אך ליכטהיים נתפס לה כמוצא אחרון והבריק ללונדון ב-24 ביולי 1944 כי שווייץ מוכנה לקלוט מספר מסוים של ילדים יהודים וכי שוודיה הכריזה על נכונותה לקלוט את כל היהודים מהונגריה אשר אזרחים שוודים כלשהם יסכימו לתת ערבות להחזקתם.

בין כה לכה תכפו המאורעות; בין יולי לספטמבר 1944 חדלה ההשמדה לשבועות מספר. כאשר עמד שליט הונגריה הורטי להודיע כי הונגריה פורשת מן המלחמה לצד גרמניה, הדיחו הנאצים את הורטי ב-15 באוקטובר 1944, ומינו את הפשיסט האנטישמי פרנץ סלשי ראש מפלגת צלב החץ לראש הממשלה, ולמעשה לשליט הבלעדי במדינה. עם עלייתו של סלשי לשלטון נסתיימה ההגנה שהעניקו עד אז השלטונות לשארית יהודי בודפשט. כנופיות "צלב החץ" השתוללו ברחובות העיר. אלפי יהודים נרצחו ברחוב והושלכו אל נהר הדנובה שהאדים מדם. עשרות אלפים נשלחו למסעות מוות ולעבודת כפייה. כמאה אלף מן היהודים שנותרו רוכזו בגטו בחודש דצמבר 1944 בתנאים קשים. קצב הרציחות הואט לקראת סוף המלחמה באמצעות פעולות הרואיות של דיפלומטים ממדינות נייטרליות, ובמיוחד ראול ולנברג השוודי וקרל לוץ השווייצרי, שהודות להם ניצלו ממוות אלפי יהודים. כשנכבשה הונגריה על ידי הצבא האדום בימיה האחרונים של המלחמה, באפריל 1945, נותרו בה מכ-700,000 היהודים שחיו בה לפני המלחמה, כ-135,000 יהודים בלבד.

בתום המלחמה, בראשית מאי 1945, הסתיים תפקידו ההיסטורי של ליכטהיים כמתריע מפני שואת יהודי אירופה וכעד להתרחשותה.

ערוב ימיו

לאחר סיום מלחמת העולם השנייה שב ליכטהיים לארץ ישראל, התיישב בשכונת רחביה בירושלים והמשיך בתפקידו כדירקטור בחברת הביטוח "מגדל". בשנות ה-50 פרסם את ספריו "תולדות הציונות בגרמניה" ו"שאר ישוב: זכרונות ציוני מגרמניה". ליכטהיים נפטר בשנת 1963 והוא בן 78 שנים.

ספריו

• תולדות הציונות בגרמניה. הוצאת הספרייה הציונית, 1951.
• שאר ישוב: זכרונות ציוני מגרמניה, הוצאת מ' ניומן, 1954.

לקריאה נוספת

• זאב לקויר, הסוד הנורא, הוצאת שוקן, 1981.
• מרטין גילברט, אושוויץ ובעלות הברית, הוצאת עם עובד, 1981.
• דינה פורת, הנהגה במילכוד - היישוב נוכח השואה, הוצאת עם עובד, 1986.
• רעיה כהן, בין 'שם' ל'כאן': סיפורם של עדים לחורבן, שווייץ, 1942-1939, הוצאת עם עובד, 1999.

קישורים חיצוניים

• דוד תדהר (עורך), "ריכרד ליכטהיים", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך יא (1961), עמ' 3786
• תמונת ליכטהיים הצעיר באתר dancutlermedicalart.
• ליכטהיים הצעיר ומשפחתו באתר dancutlermedicalart.
• פרשת ריכרד ליכטהיים באתר "לקט".
• רשימת 105 תיקי ריכרד ליכטהיים בארכיון הציוני המרכזי (יש להקליק את שמו בחלון החיפוש).

‬

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

30462932ריכרד ליכטהיים