פט מקארן

פט מקארן

לידה	רינו, נבדה, ארצות הברית
פטירה	הות'ורן, נבדה, ארצות הברית
מדינה
מפלגה	המפלגה הדמוקרטית
סנאטור מטעם מדינת נבדה 4 במרץ 1933 – 28 בספטמבר 1954 (21 שנים) → טסקר אודי ארנסט ס. בראון ←

פטריק אנתוני מקארן (באנגלית: Patrick Anthony McCarran‏; 8 באוגוסט 1876 – 28 בספטמבר 1954) היה חקלאי, עורך דין, שופט ופוליטיקאי אמריקאי, חבר המפלגה הדמוקרטית, שייצג את נבדה בסנאט של ארצות הברית משנת 1933 ועד מותו. הקריירה הפוליטית שלו הייתה ארוכה, רבת השפעה ושנויה במחלוקת, בשל תמיכתו בחקיקה אנטי־קומוניסטית, התנגדותו למדיניות ה"ניו דיל", והאנטישמיות הבוטה שהפגין פעמים רבות.

ביוגרפיה

ראשית חייו והשכלה

מקארן נולד ב-8 באוגוסט 1876 ברינו שבנבדה, למשפחת מהגרים אירים – מרגרט שי ופטריק מקארן. הוא גדל במשפחה קתולית אדוקה, ואמו הייתה דמות מרכזית שעיצבה את אמונתו הדתית. הוא למד בבתי ספר ברינו, הצטיין בלימודיו, וסיים בהצטיינות את בית הספר התיכון בשנת 1897. לאחר מכן החל בלימודים באוניברסיטת מדינת נבדה (כיום אוניברסיטת נבדה ברינו).

אולם, כאשר אביו נפצע, חייו קיבלו תפנית והוא נאלץ לעזוב את הלימודים כדי לסייע בניהול משק הצאן המשפחתי. במקביל לעבודתו בחווה, החליט מקארן להתמסר ללימודי משפטים באופן פרטי. הוא למד אצל עורך הדין ויליאם וודבורן, ובשנת 1905 הוסמך לעריכת דין. בניגוד לדיווחים מאוחרים יותר, הוא מעולם לא השלים את לימודי תואר ראשון; התארים האקדמיים שקיבל היו כולם לשם כבוד בלבד – תואר שני לשם כבוד מאוניברסיטת נבדה (1915), ותוארי דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת ג'ורג'טאון (1943) ומאוניברסיטת נבדה (1945).

ראשית הקריירה הפוליטית והמשפטית

עוד קודם שהוסמך כעורך דין, נכנס מקארן לחיים הציבוריים. בשנת 1902 נבחר לאספה המחוקקת של נבדה מטעם המפלגה הדמוקרטית, והציג עצמו כדמוקרט "כסף חופשי" – התומך בהטבעת מטבעות מכסף, רעיון פופולרי במערב ארצות הברית. בשנת 1904 ניסה להיבחר לסנאט המדינתי אך הפסיד.

לאחר שהוסמך כעורך דין, פתח משרד משלו, וב־1906 נבחר לתובע המחוזי של מחוז ניי. הוא שירת כהונה אחת בתפקיד, ולאחר מכן שב לרינו והמשיך בעבודתו כעורך דין פרטי. במקביל, המשיך לנסות את כוחו בזירה הפוליטית. בשנת 1912 הצליח להיבחר לבית המשפט העליון של נבדה, וכיהן בתפקיד עד שנת 1919, כאשר בשנים 1917–1919 אף כיהן כנשיא בית המשפט. עם זאת, לאחר שלא הצליח להיבחר מחדש ב־1918, פרש מתפקידו.

לצד כהונתו הציבורית, עסק מקארן גם בפעילות ארצית בתחום המשפט. הוא שירת כחבר ועדות חנינות וביקורת באוניברסיטת נבדה, היה נשיא לשכת עורכי הדין של נבדה, ואף נבחר לסגן נשיא בלשכת עורכי הדין האמריקאית.

הדרך לסנאט

שאיפתו הגדולה ביותר של מקארן הייתה להגיע לסנאט של ארצות הברית – חלום שהוא לא הסתיר, ולעיתים אף זכה ללעג מצד יריביו. הוא התמודד על מושב הסנאט מספר פעמים, בשנים 1916 ו־1926, אך נכשל. רק בשנת 1932, לאחר מערכת בחירות סוערת, הצליח להביס את הסנאטור הרפובליקני המכהן טסקר אודי. בכך הפך לסנאטור הראשון שנולד בנבדה.

ניצחונו ב־1932 סימן את תחילתה של קריירה ארוכה בסנאט שנמשכה יותר משני עשורים. הוא נבחר מחדש שלוש פעמים וכיהן עד מותו ב־1954. במהלך כהונתו צבר כוח רב והיה לאחת הדמויות הדומיננטיות ביותר בסנאט, הן בתוך המפלגה הדמוקרטית והן במערכת הפוליטית האמריקאית כולה.

פעילותו בסנאט

במהלך כהונתו שימש מקארן כיו"ר בכמה ועדות חשובות: ועדת הסנאט לענייני מחוז קולומביה, ועדת המשפטים, וועדת שיתוף הפעולה הכלכלי החוץ־אמריקאי. במעמדו זה השפיע על חקיקה רחבת היקף בתחומי המשפט, המנהל הציבורי והכלכלה.

הוא נודע במיוחד בשל התנגדותו התקיפה ל"ניו דיל השני" של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט. מקארן טען שהמדיניות הכלכלית החדשה מרחיבה יתר על המידה את כוחו של הממשל הפדרלי. הוא התעמת עם רוזוולט גם בסוגיות חוץ, ובייחוד התנגד לשיתוף פעולה עם ברית המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה. על אף שתמך במאמץ המלחמתי האמריקאי אחרי המתקפה על פרל הארבור, הוא ראה בברית המועצות איום מסוכן אף יותר מגרמניה הנאצית.

חקיקה מרכזית

בין החוקים החשובים ביותר שבהם היה מעורב ניתן למנות את חוק התעופה האזרחית של 1938, שהסדיר את תחום התעופה בארצות הברית; את חוק הביטחון הפנימי של 1950 ("חוק מקארן"), שאפשר לעצור ללא משפט חשודים בחתרנות בעת חירום לאומי – חוק שנפסל ברובו בהמשך על ידי בית המשפט העליון; ואת חוק ההגירה וההתאזרחות של 1952 (המוכר כחוק מקארן–וולטר), שהקשיח מאוד את מדיניות ההגירה לארצות הברית.

הוא היה גם יוזם חוק מקארן–פרגוסון, שהעניק לחברות הביטוח פטור מפיקוח פדרלי, ושותף מרכזי לחקיקת חוק הפרוצדורה המנהלית של 1946, אותו כינה "מגילת זכויות למאות אלפי אמריקאים".

עמדותיו והשפעתו

מקארן נודע כמתנגד חריף להגירה, ואף פעל למנוע את כניסתם של פליטים יהודים לארצות הברית לאחר השואה. הוא תיאר קבוצות אתניות שונות כ"בלתי ניתנות לעיכול" והפגין עמדות אנטישמיות וגזעניות מובהקות. בנוסף, הוא היה תומך מוצהר בדיקטטור הספרדי פרנסיסקו פרנקו, כיוון שראה בו חומה בפני הקומוניזם.

חייו האישיים ומותו

בשנת 1903 נישא מקארן להארייט (בירדי) ויקס, ולזוג נולדו חמישה ילדים. שתיים מבנותיו הפכו לנזירות במסדר הדומיניקני.

ב־28 בספטמבר 1954 מת מקארן מהתקף לב, באמצע נאום פוליטי בעיר הות'ורן שבנבדה. הוא נקבר בבית העלמין מאונטן וויו שברינו.

מורשתו

מורשתו של מקארן נותרה שנויה במחלוקת: מצד אחד הוא נחשב לאחד מבוני נבדה המודרנית ולמי שקידם רבות את תעשיית התעופה האמריקאית; מצד שני, עמדותיו האנטישמיות, נגד מהגרים והפרו־פשיסטיות העיבו על דמותו.

שדה התעופה הראשי בלאס וגאס נקרא שנים רבות "שדה מקארן", אך שמו שונה לימים ל"נמל התעופה הארי ריד" בשל הביקורת הציבורית על עמדותיו. בקפיטול של ארצות הברית הוצבה דמותו בפנתאון הלאומי של נבדה, אך גם שם נשמעו קריאות להסרתו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פט מקארן בוויקישיתוף

• פט מקארן באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• פט מקארן, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

פט מקארן41958529Q3269382