עודד פילבסקי

עודד פילבסקי

שגיאה ביצירת תמונה ממוזערת:

עודד פילבסקי

עודד "עודיק" פילבסקי (4 בספטמבר 1932 בירושלים - אפריל 2011) היה פעיל חברתי ופוליטי ישראלי, ממייסדי הארגון הסוציאליסטי הישראלי - מצפן.

ביוגרפיה

שנותיו הראשונות

עודד פילבסקי נולד בירושלים בשנת 1932 לנחום וברכה פילבסקי. אביו היה פועל בחברת האשלג הארץ-ישראלית בים המלח, השתייך מפלגתית לפועלי ציון שמאל, והיה ביקורתי כלפי תפקידה של ההסתדרות הכללית, שנהגה באותה התקופה להיות מתואמת עם חברת האשלג, ועצרה בכל פעם מחדש את מאבקי העובדים בחברה למען שיפור תנאיהם ושכרם (שהיו גרועים מאוד). בנו, עודד, מעיד על אביו כי היה אינטרנציונליסט בנשמתו, אהד את ברית המועצות, אך ביקר את מדיניות הגירוש של התושבים הגרמניים מהחלקים המערביים של רוסיה, פולין, וצ'כוסלובקיה, בסוף מלחמת העולם השנייה. עודד הצעיר הושפע מזווית הראייה הפועלית של אביו, ומגיל צעיר היה ברור לו כי הוא תומך במאבקם של פועלים, מדוכאים ומנוצלים בכל העולם.

את ימי ילדותו, העביר בחולון, אז הצטרף לתנועת הנוער העובד בסניף שכונת קריית עבודה.

תחילת מעורבותו הפוליטית

בבגרותו, הצטרף למפ"ם, ונמנה עם האגף השמאלי במפלגה (שהונהג אז על ידי יעקב ריפתין ומשה סנה). הנושאים שייחדו את הפלג השמאלי במפ"ם, בתקופה זו, היו הפיכת המפלגה ממפלגה יהודית למפלגה יהודית -ערבית משותפת, תמיכה ב"שלום ללא סיפוחים", דהיינו, שלום על בסיס גבולות תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947, תמיכה במאבקי פועלים, גם כאשר המאבקים לא נתמכו על ידי ההסתדרות (כמו למשל: תמיכה בשביתת הימאים), תמיכה בזכות המובטלים לתעסוקה בשכר הוגן, שיאפשר להם חיים שלא בדוחק, תוך דגש על ביטול האפליה של שוכני המעברות בשיכון ובתעסוקה), ותמיכה ללא סייג בברית המועצות, גם כאשר התמיכה התנגשה עם האינטרסים הציוניים.

פילבסקי עבר להתגורר בקיבוץ משאבי שדה, ושם נחשף, ב-1951, להתנפצות אמונתו בציונות, בעקבות השתתפותו כסבל במה שכונה בשם "הקציר הנטוש": ”אחר עונת הזריעה של סוף 1950, גירש הצבא הישראלי כמה שבטים בדואים מסביבות תל ערד, אל מעבר לגבול עם ממלכת ירדן....השתתפותי במה שכונה "הקציר הנטוש" בתל ערד, השפיעה עלי עמוקות. התחדדה תפיסתי את המעש הציוני של הטיהור האתני....חורף 1950-1951 היה מבורך בגשמים. השעורה שזרעו הבדואים הניבה יבול מפואר..... ומי אם לא קיבוצי הנגב, במשותף, בהנהגת מפקדת הצבא במחוז הנגב, הסתערו על הקמה הגבוהה שעלתה כפורחת, פרי עמלם וזרעיהם של הערבים הבדואים אשר גורשו מן המדינה אחרי שזרעו.... הוקם שם מחנה אוהלים למשך כמה שבועות, לשרת את שיכונם וארוחותיהם של "העושים במלאכה".... לכל קיבוץ הוקצתה חלקה לקציר.... גרעיני השעורה הוסעו במשאיות לשוקי הגרעינים. את התמורה חילקו לכל קיבוץ לפי אורך מאכלת הקומביין אשר השתתף בקציר הגזול...הייתי שם סבל...עסקנו באיסוף שקי השעורה מן השדות למחנה, והעמסתם משם על גבי משאיות לשיווק. פתאום, כך באמצע ההעמסה, נפל לי האסימון והתחלתי להבין מה בעצם מתרחש כאן. חבורה קולקטיביסטית חדורת רעיונות סוציאליסטיים, מצוידת במיטב המיכון החקלאי שנרכש באשראי מן הסוכנות היהודית, קוצרת-גוזלת את פרי עמלם של ערבים עניים שגורשו מעל אדמתם ומארצם. מאז החל בתוכי מסע מחשבתי שהוביל אותי שמאלה, אל מחוץ לעולם הרעיוני והמעשי של הציונות ולחיפוש אחר שוויוניות אנושית סוציאליסטית אמיתית”.

בסוף 1952, בעקבות משפטי פראג והאשמתו של איש מפ"ם, מרדכי אורן, בריגול לטובת ישראל וארצות הברית במסגרת המשפטים, הועמק הקרע במפ"ם בין האגף השמאלי של המפלגה (שכלל את משה סנה, יעקב ריפתין, אליעזר פרי, אברהם ברמן ורוסתם בסתוני), שאנשיו הביעו תמיכה בלתי מסויגת בתוצאות המשפט, וגרסו כי מרדכי אורן באמת אשם במה שיוחס לו, לבין האגף הימני והמרכזי במפלגה, שנע על הקו בין התייחסות לפרשה כעלילה מוחלטת וזדונית, לחשיבה שיש צורך בעריכת משפט חוזר כי מדובר בשגיאה שנעשתה בתום לב. הקרע הוביל את משה סנה, אברהם ברמן ורוסתם בסתוני להתפלג ממפ"ם ב-1953, ולהקים את מפלגת השמאל הסוציאליסטי (או: סיעת שמאל). עודד פילבסקי, שהיה שייך למחנה השמאלי במפ"ם, ותמך אף הוא באותה העת בברית המועצות בצורה בלתי מסויגת, הצטרף לסיעת שמאל.

בהיותו חבר המפלגה שקמה לא מכבר, הוזמן להעביר הרצאות לוועדי עובדים שמאליים בהפסקות הצהריים. בה בעת, חזר להתגורר בבית אביו אשר בחולון.

זמן מה לאחר מכן מונה למזכיר הארגוני של סניף סיעת שמאל בתל אביב-יפו, במסגרת תפקידו המשיך להעביר הרצאות בפני ועדי עובדים, תאים של חברי המפלגה, ואוהדי המפלגה במחוז תל אביב-יפו. כעבור כשנה, בנובמבר 1954, התמזגה סיעת שמאל לתוך המפלגה הקומוניסטית הישראלית. עודד, שהצטרף יחד עם סיעת שמאל למפלגה, הצטרף מיד לצוות הכותבים של היומון של מק"י, קול העם.

בהיותו תושב חולון, הוצב ברשימת מק"י לבחירות למועצת פועלי חולון, נבחר, וכיהן במועצה הנבחרת. במסגרת כהונתו נחשף למה שהוא כינה "שליטתה המוחלטת של הנהגת מפא"י בכל מוסדות ההסתדרות, תוך פיזור קומץ גרגרים לנציגי המפלגות הציוניות האחרות בהסתדרות", על פי דבריו, "כל מוסדות ההסתדרות נוהלו בצורה צנטרליסטית ובלתי-דמוקרטית, כאשר הבוסים הבלעדיים הם הפונקציונרים של מפא"י. ב-1961, נמנה עם ועד פעולה, שקיים הפגנה גדולה ברמת גן ותל אביב כנגד הפיחות החד בערך המטבע הישראלי אל מול הדולר, פיחות עליו החליטה הממשלה, ואשר הפחית באופן ניכר את השכר הריאלי של העובדים. בהמשך, ניסה לשכנע את חברי סניף מק"י בת"א לתמוך ברעיון הקמת רשימה עצמאית ובלתי מפלגתית לשינוי יסודי של ההסתדרות והפיכתה לאיגוד מקצועי דמוקרטי, שיוכל להיות אפקטיבי וצודק יותר, התגובה מצד ההנהגה ורוב חברי הסניף הייתה שלילית.

עזיבת המפלגה הקומוניסטית והקמתה של מצפן

בשנת 1962 החליטו ארבעה מחברי מק"י, עקיבא אור (שהיה באותה התקופה סטודנט למתמטיקה ופיזיקה), ומשה מחובר (מי שהיה באותה התקופה מרצה למתמטיקה באוניברסיטה העברית) מסניף מק"י בירושלים, ועודד פילבסקי וירמיהו קפלן מסניף מק"י בתל אביב, לשלוח מכתב לוועד המרכזי של מק"י. במכתב ביקשו לפתוח את דפי הביטאונים קול העם וזו הדרך בפני ויכוח פוליטי פנים-מפלגתי, והוסיפו כי אם דבר זה לא אפשרי, יש לפתוח ביטאון פנימי הגלוי רק לחברי המפלגה, בו כל חבר מפלגה יוכל להעלות שאלות על הכתב, להביע את דעתו ולקרוא את דעותיהם של חברים אחרים במפלגה. הארבעה ראו בוויכוח הפנים-מפלגתי צורך קיומי, זאת בשל הגילויים החדשים שנחשפו בוועידות ה-20 וה-22 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, גילויים אשר חשפו את מדיניותו של סטלין בתקופת שלטונו בברית המועצות, ונלוו להעברת ביקורת נוקבת על מדיניותו ועל פולחן האישיות אותו טיפח, הצעתם זו נדחתה.

בהמשך, לאחר שהצעתם נדחתה, העבירו שניים מן הארבעה (מחובר ואור) ביקורת חריפה וקוהרנטית יותר על המפלגה הקומוניסטית הישראלית, במכתב אותו שלחו לחברי סניף מק"י בירושלים. במכתבם מתחו השניים ביקורת על הגופים הרשמיים של המפלגה, על כך שלא התוו תוכנית מגובשת על הדרך הישראלית להגעה לסוציאליזם, על החוסר בביקורת עצמית הקיים בתוך המפלגה, ועל גניזת ואי פרסום מאמרי ביקורת שחיברו הארבעה (מאמרים שביקרו את הקו הרשמי של המפלגה) בידי העיתונים הרשמיים של המפלגה, זו הדרך וקול העם. החברים בסניף ירושלים איימו על מחובר ואור בגירוש מן המפלגה, וראו בהם אויבי מעמד הפועלים, הניסיונות של אור ומחובר לאתגר את החשיבה המונוליטית הרשמית בסניף, נענו בבוז ובאיומים. בשל כך, פרשו-סולקו הארבעה מן המפלגה, וחברו לפלג טרוצקיסטי חיפאי שפרש מן המפלגה הקומוניסטית הישראלית כמה שנים קודם לכן ולקבוצה של אוהדי המפלגה הקומוניסטית לשעבר - ויחדיו הקימו את הארגון הסוציאליסטי הישראלי (אס"י), שנודע על שם ביטאונו - מצפן. עודד פילבסקי היה לעורכו של הביטאון שעליו עמלו חברי הארגון.

בסרטו התיעודי של ערן טורבינר אודות מצפן: "מצפן : ישראלים אנטי-ציוניים", מספר פילבסקי איך בעודם חברי מק"י, דנו הארבעה על מצבה של המפלגה, על חוסר הדמוקרטיה ששרר בתוכה, ועל כך שהיא למעשה פועלת כ"תנועה לידידות עם ברית המועצות, ולא כתנועה מהפכנית שיש לה מטרות לשינוי החברה".

פעילותו במצפן

בסרטו של טורבינר, סיפר פילבסקי כי במרוצת הזמן נראה להם ארגונו של נאיף חוואתמה, החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין, כארגון הפלסטיני הקרוב ביותר ל"מצפן" מבחינה רעיונית, ועל כן ניסו חבריו ליצור קשר עם הארגון, ולארגן פגישה בין נציגים מטעם שני הארגונים, פגישה שבאותו זמן יכולה הייתה להתקיים רק בחו"ל. חליל הינדי, פעיל פוליטי פלסטיני של "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" שחי בלונדון, נפגש עם נציגים של "מצפן" בלונדון, והעביר את רשמיו מן הביקור לידיעת אנשי החזית. אנשי החזית התרשמו עמוקות מן הדברים שנמסרו להם על ידי הינדי, והרגישו כי אנשי "מצפן" הם חבריהם למאבק המשותף של השמאל הסוציאליסטי בפלשתינה-א"י, במאבק למען מדינה אחת, חילונית, סוציאליסטית ודמוקרטית.

בעקבות אסון מעלות ב-1974, כתבו אנשי "מצפן" מכתב פתוח אל אנשי "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" שהייתה אחראית על ההרג, בשלוש שפות (אנגלית, עברית וערבית), מכתב אשר הופץ גם במדינות ערב ובאירופה. את המכתב חתמו החברים במילים: ”מעשה מעלות מחבל במאבק המהפכני, והופך כל חלקה טובה למדבר שממה, בו צומחים קוצי הלאומנות למכביר, ונובלים פרחי הסוציאליזם”. בסרטו של טורבינר אמר פילבסקי כי "פעולת מעלות הייתה פעולה שאי אפשר לתמוך בה, מפני שלא הייתה זו פעולה כנגד כוח כיבוש, היא נעשתה בתוך שטח ישראל, ולא הייתה חלק ממאבק כנגד הממסד הציוני או הכובש". בתגובה על המקרה, אמר בסרט מנהיג הארגון, נאיף חוואתמה, כי "החזית הדמוקרטית" התנגדה תמיד לפגיעה באזרחים חפים מפשע, וראתה הבדל בין חיילי הצבא הישראלי והמתנחלים החמושים, לבין האוכלוסייה בישראל, אך אמר כי "לעיתים, כאשר כוח הלחימה מוצא עצמו בבעיה בשטח ובתנאים מסוימים מול אוכלוסייה אזרחית, אין להנהגה הפוליטית יכולת שליטה מלאה על הסיטואציה". בהמשך לדברים, אמר בנושא זה פילבסקי, כי חברי "מצפן" גרסו כי "לעם כבוש יש זכות להילחם מול הכיבוש, ואנחנו לא נכתיב לו באילו אמצעים להשתמש ובאיזה לא להשתמש, אנחנו לא חייבים להסכים עם כל פעולה שהם עושים...למשל אני לא מסכים שישליכו פצצות בסופרמרקטים או באוטובוסים, אבל כל פעולה בין אם היא אלימה או בלתי אלימה נגד כוחות הכיבוש, נגד סמלי הכיבוש, או נגד המשרדים של הממשל הצבאי באזורים הללו, או נגד כל זרועות השליטה היא התנגדות לגיטימית".

מותו

באפריל 2011, מת עודד פילבסקי בגיל 79, הוא השאיר אחריו אישה ושני בנים. הוא תרם את גופתו למדע.

אחיו הגדול היה מאיר פעיל.

קישורים חיצוניים

• "על השבטיות" מפי עודד פילבסקי, סרטון באתר יוטיוב
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
  פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים עודד פילבסקי, עודד פילבסקי נשאר אופטימי, באתר הארץ

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31239555עודד פילבסקי