מדינת לאום מדינתית

מדינת לאום מדינית או מדינת לאום פוליטית או מדינת לאום אזרחית היא מדינה שזהותה נקבעת על ידי כל האזרחים שלה. כלומר, כל האזרחים במדינה שייכים לאותו לאום (מדיני) למרות שהם באים מקבוצות אתניות שונות. מדינה זו אינה מוגדרת על פי לאום עיקרי או דומיננטי שמאפיין אותה. בניגוד ליסודות לאום אתני, יסודות הלאום המדיני הם פרי בחירה, כמו אידאולוגיה, דעה, ערכים וכדומה. מדינות שכאלה יקבלו בדרך כלל מהגרים לשורותיהם ויעודדו השתלבות שלהם בתוכה.

אין בעולם מדינות רבות שנחשבות למדינות לאום מדיני, והגדולה שבהן היא ארצות הברית. מדינות אחרות הן אוסטרליה, קנדה, צרפת ועוד. במדינות לאום מדיניות יש חפיפה בין האזרחות להשתייכות ללאום, וכל האזרחים שבה שייכים לאותה לאום. אין מדינה שהיא לגמרי מדינת לאום מדינית, מכיוון שבכל מדינה ישנם גם יסודות אתניים מסוימים המשפיעים על אופי החיים בה, עם זאת מקומם של אלה שולי בקביעת ההסדרים הפוליטיים של אותה חברה המבוססים על תודעה אזרחית משותפת.

היסטוריה

'מדינת כל אזרחיה' היא תופעה היסטורית שנוצרה בצרפת שלאחר המהפכה ב-1789. רעיונות הדמוקרטיה והערכים הודגשו במהפכה הצרפתית היוו בסיס ללאום מדינתי וממנה התפשטו לשאר העולם. לפי גדי טאוב, כל אדם המקבל את אזרחותה של צרפת, הופך באותו רגע לחבר בלאום הצרפתי ומכאן שצרפת היא מדינת כל אזרחיה השותפים כולם בזהות הלאומית של צרפת.

מדינת הלאום המדינתית עלתה באירופה כתשובה אידאולוגית לבעיות החדשות במינן שיצרו ההתפתחויות המודרניות: כוחו הכלכלי של מעמד הבורגנות העירונית (בנקאים, סוחרים ותעשיינים) עלה, בלי שניתן ביטוי פוליטי לכח זה. הפיאודליזם ומעמד האצולה, וממחצית המאה ה-19 ועד מפנה המאות גם המלוכה הריכוזית והאבסולוטיסטית, נושלו ממעמדם הפוליטי והכלכלי. צמיחת האוכלוסין וההתפתחויות הטכנולוגיות יצרו את התשתית החברתית למימוש אידאולוגיות פוליטיות שהוטמעו על ידי חברת ההמונים: מרקסיזם וסוציאליזם, דמוקרטיה וליברליזם, לאומיות ליברלית ולאומיות רדיקלית, שסיפקה רבים מיסודותיו של הפשיזם של המאה העשרים.

מדינת לאום מדינתית לאחר המהפכה הצרפתית

לאחר המהפכה הצרפתית לקתה הלאומיות בצרפת בסתירה פנימית. המהפכה התבססה על עקרונות אוניברסליים. עקרונותיה היו שוויון אזרחי וכן שוויון ביולוגי בין בני האדם. על כן, לא יכלו הוגי המהפכה ומוביליה הפוליטיים לטעון שהלאומיות הפרטיקולרית הצרפתית, הייחודית לצרפת, עליונה על כל לאומיות ולאומיות בכל אתר ואתר. הבונפרטיזם היווה אתנחתה אימפריאליסטית מהתהיות שבסתירה זו, בכך שאיחד את הצרפתים סביב מה שתפסו כשליחותם הלאומית - להפיץ את עקרונות החירות, השוויון והאחווה בכל אירופה. אך לאחר תבוסת נפוליאון וקונגרס וינה התבססה שוב הגדרתה של צרפת כמדינת לאום במסגרת ריאקציונית מלוכנית, מסגרת שגברה על המהפכות הליברליות של 1830 ו-1848.

הריכוזיות והאבסולוטיזם סייעו לגיבוש המדינה סביב מאפיינים טריטוריאליים מוגדרים וליצירת מוקד הזדהות משותף. לשם העברת הנאמנות מהמלך ללאום, לא היה צורך בגיבוש תפיסה חדשה בדבר לאום צרפתי, שכן מאפייני הלאומיות כבר התקיימו: מוקד נאמנות משותף, אחדות טריטוריאלית ואחדות לשונית. בצרפת התקיימה הנאמנות למלך בקרב האיכרים ובערי השדה ממש עד למהפכה. מחוללי המהפכה לא היו תושבי ערי השדה אלא הבורגנות. גישות לגיטימיסטיות אלו, המכירות בלגיטימיות של המלוכה כבסיס ללאומיות הצרפתית, שרדו עד לתבוסת צרפת ב-1871 מול פרוסיה, והתבטאו בכך שמוסד המלוכה שרד בצרפת גם בתקופת הלאומיות המודרנית - שלטון לואי פיליפ ב-1830 ושלטונו הריכוזי של לואי נפוליון ב-1851, לאחר המהפכה הליברלית של 1848.

התפשטות מדינת הלאום המדינתית באירופה

התפשטות עקרונותיה של מדינת הלאום בכל אירופה דרך המלחמות הנפוליאוניות, הביאה להפצת רעיונות הליברליזם האוניברסליסטי והלאומיות הפרטיקולריסטית. אלו לא יכלו לדור בכפיפה אחת שכן לא התממשו ברוח תפיסתו של הרדר, שלא הכיר בעדיפות אומה על רעותה אלא רק בייחודיות האומה. הגדרות שונות של לאומיות - הלאומיות הצרפתית והלאומיות הגרמנית, למשל - התממשו באופן מנוגד. הלאומיות הצרפתית התממשה דרך מאפיינים אוניברסליים, של נאורות וליברליזם, תופעות שהן אוניברסליות מטבען ואינן תלויות בלאומיות ספציפית (כטענת הלאומן הגרמני הליברלי גוסטב פרייטג ‏).

מלחמות הכיבוש של צרפת בעידן נפולאון ביקשו צידוק לא רק בערכי המהפכה האוניברסליים אלא גם בלאומנות הבונפרטיסטית הצרפתית הספציפית: לא רק כרצון להביא ערכים אוניברסליים לאומות אירופה, אלא כרצון להשליט את עליונות צרפת. נימוק זה למלחמות היווה צידוק למדינות גרמניה למרוד - בשם הלאומיות הגרמנית - בכובש הצרפתי, שכן זה ייצג לכאורה ערכים ליברליים שנועדו להביא למדינת לאום מדינתית - אך אכף אותם באורח אנטי ליברלי. כיבושי נפוליאון סתרו את רעיונות הלאומיות הליברלית: צרפת הייתה אמורה לייצג רעיונות שוויון וחרות, נלחמה במשטרי אירופה המלוכניים, האבסולוטיסטים והלגיטימיסטיים , - אך מכח שלטונה במדינות מערב ומרכז אירופה, שללה צרפת את האפשרות למימוש ערכים אלו בהן. זאת בסתירה לשליחות ולערכים שאותם התיימרה לייצג.

התגובה לעליית מדינת הלאום המדינתית

בתגובה לרעיונות ההשכלה ומדינת הלאום הליברלית, המדינתית, התפתחה ההגות הלאומית הרומנטית. לאומיות מדפוס זה החלה להתגבש בגרמניה כתגובה לשלטון הצרפתי קצר הימים אך כביר ההשפעה. אמצעים לאיחוד טכני היוו "קוד נפוליאון" (יצירת מערכת משפטית ומנהלית אחידה), ביטול מחסומי המכס ויצירת האיחוד הגרמני הכלכלי, ה"צולפריין" - האחדת המטבע וחיסול הפאודליזם על ידי משטר מרכזי בגרמניה. הכיבוש הצרפתי יצר שינויים חברתיים, פוליטיים וכלכליים, שהיוו בסיס לגיבוש זהות לאומית גרמנית, שעוצמתם כמעט השתוותה לזו של הרפורמה הדתית וההאחדה הלשונית הלותרנית של המאה ה-16.

בגרמניה ובאוסטריה-הונגריה לא היה קנה המידה לאיחוד קנה מידה פוליטי ומדיני אלא תרבותי. הקבוצה האתנית הגרמנית לא התגבשה סביב מסגרת טריטוריאלית וסביב עקרונות אוניברסליים, אלא סביב רעיונות ייחודיותה ועליונותה של קבוצת העם הגרמנית, שבסיסה בשפה הגרמנית ובהיסטוריה ובפולקלור הגרמניים. הלאומיות הרדיקלית צמחה כתגובה רומנטית, אנטי רציונליסטית, לרעיונות ההשכלה. הוגיה ראו בלאום אורגניזם חי, הגדול מסך אזרחיו והמתקיים כתופעת טבע, לא כיציר היסטורי. בגרמניה מנעו המחסומים הכלכליים והגבולות המדיניים את היווצרותו של מעמד בורגני בעל תודעה פוליטית. את הלאומיות בגרמניה הגדירו האצולה שלאחר נפילת הפאודליזם (היונקרים) וכן האיכרות שמאפייני תרבותה לא היו רציונליזם אלא פולקלור. בקרב שניהם שלטה הלאומיות ה"פולקיסטית", בעלת "רוח העם" ה"פולקסגייסט" , שהגדיר הרדר, ברוח הרדיקליזם של פיכטה.

בניגוד ללאומיות הליברלית שרווחה במדינות הלאום המערב-אירופיות, הלאומיות הרדיקלית נקטה הגדרה מרחיבה והגדירה את גבולותיו של הלאום בתור כל מקום שבו יושבים דוברי שפתו של הלאום, וזאת בלי להתחשב בקבוצות אתניות אחרות, גם אם אוכלוסיותיהן היו דומיננטיות באותו מקום. זאת בניגוד ללאומיות הליברלית שהיא מינימליסטית ואינה שואפת להתפשטות אל כל אזור בו יש דוברי השפה, אלא מסתמכת על מציאות גאו-פוליטית כדי לקבוע את גבולות הלאום, וגורסת אחווה בינלאומים בתור יסוד הקיום הלאומי הנפרד.

דפוסים שונים של מדינת לאום

מדינת הלאום במערב אירופה ובארצות הברית לבשה דפוסים ליברליים יותר לעומת מדינת הלאום הרדיקלית במרכז אירופה, בדרומה ובמזרחה. בצרפת, בארצות השפלה, בסקנדינביה, בספרד ובארצות הברית, שורשיה של מדינת הלאום הלאומיות היו פוליטיים. במערב אירופה היווצרותו של הלאום הייתה תוצאה של גיבוש מדינה ריכוזית, מדינה שבתהליך היסטורי החליפה את המדינה הפיאודלית. האוכלוסיות תחת השלטון הריכוזי היו בחלקן הטרוגניות מבחינה דתית, אתנית ותרבותית. הן לא התחברו למדינת הלאום מתוקף מטען אמוציונלי וערכי ומתוקף תרבות משותפת. הזדהותן עם מדינת הלאום נוצרה באופן טכני ופוליטי ומתוקף הסכמותיה של החברה האזרחית . עם זאת, עם הזמן אוכלוסיות אלה הטמיעו בקרבן את תרבותה של הקבוצה הפוליטית השלטת. זהותה של הקבוצה הפוליטית השלטת הפכה לפולקלור, ושפתה הפכה לגורם הדומיננטי ביצירת הזהויות הלאומיות. בהגות הליברלית שהגדירה את מדינת הלאום הליברלית, נתפשה השפה כחלק ממאפייני הלאום ותו לא, אך בקרב ההגות הרדיקלית שהגדירה את מדינת הלאום בתור ישות אורגנית, נתפשה השפה כמאפיין הקיים ללא קשר לבני הלאום, כחלק מקיומו העצמאי של הלאום, קיום העליון על קיום בניו, קיום המגדיר את משמעות חייהם של בני הלאום.

במערב התפתח מעמד בורגני חזק וצבר כח פוליטי, אותו מימש דרך האידאולוגיה הליברלית, בשל הזדקקותו לחופש פעולה כלכלי ורצונו בניידות חברתית. מעמד זה ואידאולוגיה זו ראו בחברה ובארגוניה, ביניהם המדינה, ישויות מלאכותיות שהיחיד וזכויותיו עליונים עליהן. האומה נתפסה אמנם כיחידה פוליטית בעלת זהות תרבותית, אך כסכום כל היחידים המרכיבים אותה, יחידים שהם חופשיים ושווים בזכויותיהם ובחלקם בגוף הריבוני. תפיסת הלאומיות התעצבה בקרב המעמד הבורגני על סמך עקרונות ההשכלה, הרציונליזם והאינדיבידואליזם, בדומה לאופן בו עוצבה תפיסתו הכלכלית של המעמד הבורגני. כך נקשרה שאלת הזהות הלאומית לתהליך הפוליטי והלאומיות נתפסה כוולונטרית וכתלויה ברצון הפרט, לא כרעיון דטרמיניסטי, מוחלט ותלוי בגזע, וזאת בניגוד ללאומיות הרדיקלית ששורשיה ממזרח לאלבה.

המדינה מול הפרט באידאולוגיה של מדינת הלאום הליברלית

הדוגלים בלאומיות ליברלית הדגישו את מאפייני הלאום כתכונות שקיומן נובע מהאינדיבידואל. ג'וזפה מציני ראה באחוות העמים פועל יוצא של אחוות האדם, אחווה המתבטאת בשוויון בפני החוק ובזכות הבחירה החופשית בשלטון. האומה נבנית על ידי בניה ומוגדרת על ידי תכונותיהם: שפתם, אחידות מקום מושבם ואחדותם המשפטית והפוליטית, לא הפולקיסטית. לפי ארנסט רנאן, האומה אינה ישות אורגנית ונצחית, והפרט הוא שעליו להכתיב את שינוי מבניו החברתיים, ביניהם האומה. המוסר והרציונל של הפרט קיימים ללא תלות בשפה, תרבות או גזע, ואילו קיום האומה, טען רנאן, תלוי בהסכמתו היום יומית של הפרט. ז'יל מישלה הדגים באמצעות השלטון העצמי המקומי שנוצר בשם האומה, בימי המהפכה הצרפתית, את העקרון שהאומה היא רק מבנה חברתי בר שינוי. הפטריוטיזם, לפיכך, הוא התמזגות עמה הנעשית על ידי אנשים חופשיים.

לפי תפיסת הליברליזם שהנחתה את הוגיה של מדינת הלאום המדינתית, האדם נולד עם עקרונות מוסר, מצפון וכבוד, שמאפשרים לו לסגל זהות ותרבות באורח וולונטרי. לפי התפיסה של מדינת הלאום הרדיקלית, לעומת זאת, האדם תלוי במדינה ובלאום לשם מימוש הבעלות על עקרונות אלה, ואינו חופשי לבחור כרצונו. ערכיו של אדם נקבעים רק בהקשר ללאום ולהיסטוריה הספציפיים שלו. הוא חייב לחברה את מעמדו כיצור מוסרי, ומכן נובע שהחברה קודמת לפרט. לפי גישתה של מדינת הלאום הליברלית, החברה האזרחית זהה למדינה, שכן המדינה היא השתקפות רצונותיהם של כלל האזרחים, יציר טכני שלא משקף ייחודיות של קבוצה אתנית ספציפית אלא רק מאפשר את קיומם בצוותא, בלי לגזור מקיום זה תפיסה של עליונותם על בני לאום אחר. קבוצה זו קיימת לצד הקבוצות האחרות, ובשוויון להן, לדעת הרדר. לעומת זאת, לפי הוגי הלאומיות הרדיקלית, ייתכן שיש לקבוצה תפקיד ייחודי בעולם, כדעת מציני, ואף ייתכן שתפקידה זה אינו רק שונה ושווה בערכו, אלא אף עליון בערכו, על תפקידם בהיסטוריה של עמים אחרים, כדעת פיכטה על הגרמנים או כדעת ז'יל מישלה על הצרפתים.

לפי הלאומיות הליברלית, מדינת הלאום אינה חותרת לעליונות אלא להגדרה עצמית של עם או קבוצה אתנית היושבת בה, ומהווה מכשיר פוליטי לטובת הקהילה. המדינה היא אמנם ביטוי ל"לאום", אך זה אינו אורגניזם העליון על בני החברה האזרחית, כטענת הלאומיות הרדיקלית. מדינת הלאום הליברלית לעיתים הכירה בייחודיותו של גזע אך שללה עליונות גזעית.

המדינה מול הפרט באידאולוגיה של מדינת הלאום הרדיקלית

לפי תפיסת הלאומיות הרדיקלית, לעומת זאת, זהות לאומית היא בעלת מעמד אובייקטיבי, ולא נקבעת על ידי מודעות בני האומה. מודעות היא הבעת עניין אנושי רגעי, ואולי מוטעה, בשוגג או בזדון. היינריך פון טרייצ'קה ראה במדינה לא רק בעלת אישיות משפטית וסימני אופי, אלא גם את הישארות נפשו של הפרט. הוא סבר שהמדינה היא יצר טבעי בקרב האדם, כפי שלשונו היא תוצר דחף פנימי לביטוי, כורח הטבע ומבטאת המשכיות היסטורית. וגנר ראה ברוח הגרמנית בעלת קיום עצמאי, אחראית לכל הישגי העם. גם ניקולאי דנילבסקי ראה באופי הלאומי תולדה טבעית, ולמאבקים ההיסטוריים בין הלאומים התייחס כנובעים מרוח לאומית וממהות טבעית של הגזע, שיש להתאים אליהן את העם על ידי חינוך, ולחזקן על ידי האחדתו והדגשת ייחודו של הגזע. דנילבסקי כיוון לגזע הסלבי, אך הציג את נושא הלאום באופן כללי בפרספקטיבה של עליונות עקרון הגזעים הטבעיים. מוריס בארס ראה את ההיסטוריה של הלאום כשולטת בפרט, במחשבתו ובמעשיו, וסבר שאת הפרט הולידו סביבתו ואבותיו. מאותה סיבה ראה בארס את גורמי חולשתה של צרפת בכך שלא הוגדרה כלאום מבחינת הגזע או נאמנותה למוקדים של שלטון שמרני - המלוכה. בדומה לו, ראה אנריקו קוראדיני את איטליה כאומה שחולשתה תלויה ברעיונותיה, לא באנשיה, ושדרכה לצאת מכך למצב של משמעת לאומית היא דרך המלחמה. את הפרלמנטריזם האינדיבידואליסטי ראה קוראדיני כנחות וכתופעה שהגיע זמנה לחלוף, ואת הליברליזם - כגורם אי סדר. בסינדיקליזם סבר שטמונה הצלחת האומה, שכן הסינדיקטים הם הגופים היחידים שיכולים לפעול באופן אורגני לשם השגת הדמוקרטיה הלאומית, שמקור עוצמתה טמון באחדות גופי היצור ובפעולתם המשותפת. מועצת נציגי הסינדיקטים, סבר קוראדיני, תהיה זו שבה ייווצר שיתוף הפעולה האורגני והמושלם שיוביל לביטויה של הלאומיות הרדיקלית.

לפי ההגדרה הרומנטית של מדינת הלאום, ההיסטוריה ובעיקר השפה מדגישות התפתחות ספציפית בעלת מאפיינים אורגניים ולא טכניים. הרדר טען שלחברה יש נשמה, רוח, "פולקסגייסט". טענה זו שימשה בסיס לטענה של הלאומיות הגרמנית הרדיקלית בדבר האחדות בין מיעוטים אתניים רחוקים באוקראינה, במדינות הבלטיות וביתר מזרח אירופה, עם גרמניה, וכן בסיס לניסיון לתת לגיטימציה לניסיונות הסיפוח הגרמניים, תוך התעלמות מגבולות קיימים. לעומת זאת, לפי מדינת הלאום הליברלית, גבולות גאוגרפיים הם ביטוי של הסדר הפוליטי הרצוי, סדר המבוסס על שויון בינלאומים גזעים הם תוצאה של התפתחות היסטורית ולא ביטוי לישות אורגנית על טבעית ועל זמנית, וכך גם שפות, דתות ומרכיבים אחרים בהגדרת הלאומיות.

לפי הלאומיות הרדיקלית, החברה האזרחית היא משרתת הלאום ומהווה חלק מיסודותיו, ואילו לפי תפיסתה של מדינת הלאום הליברלית, החברה האזרחית (ולא "רוח עם" כלשהי) היא מהותו של הלאום, והלאום אינו אלא סך אזרחיה של החברה. לפי הלאומיות הליברלית, הקריטריונים להשתייכות לעם הם אוניברסליים - קבלת החוק, החוקה וההסכמה האזרחית - ללא תלות בדת, מסורת, גזע והשתייכות אתנית. לעבר אין תפקיד מכריע בגיבוש יעודו של עם, כפי שטוענים הרדיקלים. העם נקבע לפי החתירה המשותפת לעתיד, למטרה המשותפת, להמשך קיומה של החברה האזרחית ולחיזוקה. ללאומיות הרדיקלית, הרומנטית, בניגוד למדינת הלאום הליברלית, יש קריטריונים פרטיקולריסטיים, ייחודיים: עבר משותף, דת או גזע, או אתוסים ופולקלור משותפים.

יהודים במדינת הלאום המדינתית

מדינת לאום מדינתית מבוססת על שייכות פוליטית לאומה ולא על יסודות אתניים או דתיים. לפיכך יהודים כמו קבוצות מיעוט אחרות יכולים להשתלב בקלות במדינה על יסוד זהותם האזרחית תוך תחושת שוויון ושותפות עם שאר בני החברה.

לעומת זאת, במדינות אתניות קשה ליהודים להשתלב מכיוון שלעיתים קרובות יהודים, או בני כל קבוצה אתנית אחרת, נתפסים כזרים ללאום או כמזיקים לו. לעיתים הוצגו כקבוצה השואפת להגדרה לאומית לצד האומה הטהורה המקורית, כדעת טרייצ'קה ולעיתים נתפסו ככאלה שתכונותיהם הספציפיות כקבוצה אתנית מאוסות מכדי שיוכלו להיסבל בקרב העם הטהור, כדעת וגנר. וילהלם מאר ראה בלאומיות תפיסה מחייבת: אלו שאין להם את כל תכונותיו של הלאום הספציפי אינם שייכים לו ואינם יכולים להשתייך אליו. ליהודים, מעצם יהדותם, אין זכות לשוויון זכויות אזרחי, טען מאר, ובשל כך שהיהדות היא גזע, מתבטא טבעה בהכרח בהתבדלות לאומית ריאקציונית בתוך המדינה ולכן מדינה הלאום לא יכולה לסבול אותם, לטענת מאר.

ישראל כמדינת לאום מדינתית

בשיח הפוליטי הישראלי משתמשים במונח בעיקר בהקשר של זכויות הלא-יהודים במדינה. על פי הדוגלים בגישת 'מדינת כלל אזרחיה' מדינת ישראל צריכה להיות מדינה דמוקרטית, השייכת באופן שווה לכל אזרחיה בלי קשר למוצאם או דתם. זו אמורה להיות מדינה דמוקרטית בעלת זהות ישראלית ולא זהות יהודית. מכאן משתמע כי יש לבטל את סממניה היהודיים הייחודיים של המדינה, סמליה, חוקי ההגירה (חוק השבות), והאזרחות (חוק האזרחות והכניסה לישראל), המעניקים זכויות עודפות לרוב היהודי.

אחד מעקרונות היסוד שינחו את מדיניות החקיקה בישראל על פי 'מדינת כל אזרחיה' יהיה שהמדינה שייכת לכלל אזרחי המדינה, כלומר שהזהות הלאומית תהיה פוליטית ולא לאומית אתנית, וערכי המדינה יהיו דמוקרטיים בלבד ללא השפעת לאום. בין דוגלי הגישה יש שני זרמים. זרם הדוגל בגישה שהזהות התרבותית תיקבע על פי הרוב, וזרם שבישראל מייצגת אותו מפלגת בל"ד, על פי עקרונות שהתווה עזמי בשארה הדוגל בגישה שלמיעוטים יהיה שוויון מבחינת חוקי המדינה אולם תהייה להם זכות לאוטונומיה תרבותית.

מקורות

• משה צימרמן (עורך), משברי הלאומיות הגרמנית, ירושלים: הוצאת מגנס 1983
• מקורות לשיעור "תולדות המחשבה המדינית מאז המהפכה הצרפתית", האוניברסיטה העברית, ירושלים: אקדמון, 1995
• תומסון, ד., אירופה מאז נפוליאון, תל אביב: זמורה ביתן, 1984

• chartier, r., the cultural origins of the french revolution (durham, n.c.:duke uמiversity press, 1991).
• sheehan, j., german history 1770-1886 (oxford: clarendon press, 1989).

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

24198523מדינת לאום מדינתית