משה מחובר

משה מחובר

לידה	31 ביולי 1936 (גיל: 88)

משה "מושיק" מָחוֹבֶר (נולד ב-31 ביולי 1936 בתל אביב) הוא פילוסוף, מתמטיקאי ופעיל שמאל-רדיקלי ישראלי-בריטי, ממייסדי הארגון הישראלי "מצפן".

ביוגרפיה

שנותיו הראשונות ותחילת מעורבותו הפוליטית

משה מחובר נולד בתל אביב. בילדותו היה פעיל בסניף תל אביב-מרכז של השומר הצעיר. בהמשך, הצטרף למפלגת השמאל הסוציאליסטי של משה סנה, אשר פרש ממפ"ם, ועם התמזגות מפלגת השמאל הסוציאליסטי לתוך המפלגה הקומוניסטית הישראלית הפך לחבר מק"י.

בשנת 1960 מונה למרצה למתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים, תפקיד אותו מילא עד לשנת 1964, ואליו שב ב-1966 עד שעזב בצורה סופית את התפקיד ב-1968.

בשנת 1961, עם שובו לישראל מפולין, שם עסק בכתיבת הדוקטורט שלו בלוגיקה, כתב יחד עם עקיבא אור, חברו לסניף מק"י בירושלים, את ספרם "שלום, שלום, ואין שלום", ספר בן 516 עמודים שדן ביחסי ישראל-ערב משנת 1948 עד אותה עת, בצורה ביקורתית ונוקבת.

בשנת 1962 קיבל תואר דוקטור למתמטיקה מהאוניברסיטה העברית בירושלים, על עבודה שכותרתה "Theory of Transfinite Recursion" ונעשתה בהנחייתם של אנדז'יי מוסטובסקי ומיכאל רבין.

עזיבת המפלגה הקומוניסטית והקמתה של מצפן

בשנת 1962, ארבעה מחברי מק"י: עקיבא אור (שהיה באותה התקופה סטודנט למתמטיקה ופיזיקה), ומשה מחובר (מי שהיה באותה התקופה מרצה למתמטיקה באוניברסיטה העברית) מסניף מק"י בירושלים, ועודד פילבסקי וירמיהו קפלן מסניף מק"י בתל אביב, שלחו מכתב לוועד המרכזי של מק"י. במכתב ביקשו לפתוח את דפי הביטאונים קול העם וזו הדרך בפני ויכוח פוליטי פנים-מפלגתי, עוד הוסיפו כי אם דבר זה לא אפשרי, יש לפתוח ביטאון פנימי הגלוי רק לחברי המפלגה, בו כל חבר מפלגה יוכל להעלות שאלות על הכתב, להביע את דעתו ולקרוא את דעותיהם של חברים אחרים במפלגה. הארבעה ראו בוויכוח הפנים-מפלגתי צורך קיומי, זאת בשל הגילויים החדשים שנחשפו בוועידות ה-20 וה-22 של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, גילויים אשר חשפו את מדיניותו של סטלין בתקופת שלטונו על ברית המועצות, ונלוו להעברת ביקורת נוקבת על מדיניותו ועל פולחן האישיות אותו טיפח, הצעתם זו נדחתה.

בהמשך, לאחר שהצעתם נדחתה, העבירו שניים מן הארבעה (מחובר ואור), ביקורת חריפה וקוהרנטית יותר על המפלגה הקומוניסטית הישראלית במכתב, אותו שלחו לחברי הסניף של מק"י בירושלים. בביקורתם, מתחו השניים ביקורת על הגופים הרשמיים של המפלגה, על כך שלא התוו תוכנית מגובשת על הדרך הישראלית להגעה לסוציאליזם, בנוסף מחו שוב, על החוסר בביקורת עצמית הקיים בתוך המפלגה, ועל גניזת מאמרי ביקורת שחיברו הארבעה (מאמרים שביקרו את הקו הרשמי של המפלגה) בידי העיתונים הרשמיים של המפלגה, זו הדרך וקול העם, מאמרים אשר לא פורסמו. החברים בסניף ירושלים איימו על מחובר ואור בגירוש מן המפלגה, וראו בהם אויבי מעמד הפועלים, הניסיונות של אור ומחובר לאתגר את החשיבה המונוליטית הרשמית בסניף, נענו בבוז ובאיומים. בשל כך, פרשו-סולקו הארבעה מן המפלגה, וחברו לפלג טרוצקיסטי חיפאי שפרש מן המפלגה הקומוניסטית הישראלית כמה שנים קודם לכן ולקבוצה של אוהדי המפלגה הקומוניסטית לשעבר - ויחדיו הקימו את הארגון הסוציאליסטי הישראלי (אס"י), שנודע על שם ביטאונו - מצפן.

בסרטו התיעודי של ערן טורבינר אודות מצפן: "מצפן : ישראלים אנטי-ציוניים", מסביר מחובר את הקמת מצפן בצורך שהיה לדעתם, בהקמת גוף שמאלי, בלתי תלוי ועצמאי, שיחתור לסוציאליזם, ושלא יהיה מחויב לאינטרסים המעצמתיים של ברית המועצות.

פעילותו הפוליטית במסגרת מצפן

בסרטו של טורבינר, מספר מחובר כי בתהליך שהתחולל בארגון בין השנים 1963 ל-1966-1967, הגיעו החברים בתנועה, לגיבוש תפיסה שגורסת שהציונות היא תנועה התנחלותית, ושהסכסוך של ישראל (כמדינת מתנחלים) עם הפלסטינים הוא סכסוך ממין קולוניאלי, בין אוכלוסיית מהגרים התנחלותית לבין אוכלוסייה ילידית שהייתה לקורבן המדיניות ההתנחלותית. בנוסף לכך, מספר מחובר, כי באותה התקופה בה היה פעיל במצפן והתגורר בישראל, קיבל לעיתים טלפונים עם איומים על חייו ועל חיי בני משפחתו (ביניהם שני בניו, שהיו קטנים באותה תקופה, טל ודניאל, וספגו איומים ברצח מבעד לשפופרת).

ב-29 בספטמבר 1967, כשלושה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, פורסם בעיתון "הארץ" גילוי דעת ובו נכתב: "זכותנו להתגונן מפני השמדה אינה מקנה לנו את הזכות לדכא אחרים. כיבוש זר גורר אחריו שלטון זר, שלטון זר גורר אחריו התנגדות, התנגדות גוררת אחריה דיכוי, דיכוי גורר אחריו טרור וטרור נגדי. קרבנות הטרור הם בדרך כלל אנשים חפים מפשע, החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים. נצא מהשטחים הכבושים מיד!"

על גילוי דעת זה היו חתומים שנים-עשר ישראלים: שמעון צבר, חיים הנגבי, דן עומר, דוד ארנפלד, ראיף אליאס, אלי אמינוב, אורי ליפשיץ, רפי זכרוני, אריה בובר, שניאור שרמן, יהודה רוזנשטראוך וגם משה מחובר.

בשנים 1964-1966, היה מחובר, בנוסף לתפקידו כמרצה באוניברסיטה העברית, מרצה אורח למתמטיקה באוניברסיטת בריסטול באנגליה. בשנת 1968, לאחר שעזב את תפקידו באוניברסיטה העברית, עבר להתגורר בלונדון.

פעילותו הפוליטית באירופה

זמן מה לאחר מעברו ללונדון, בשנת 1973, מונה מחובר למרצה ללוגיקה מתמטית בקינגס קולג', בתפקיד זה החזיק עד 1995, אז מונה לפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת לונדון.

באירופה, הקדישו חברי מצפן את עיקר פעילותם, ע"פ עדותם בסרטו של טורבינר, למען שינוי תודעתו של השמאל האירופי, שהיה, לטענתם, "סלחן מדי כלפי הציונות, מתוך רגשי אשם על השואה". הם ניסו לשנות את התודעה של השמאל האירופי ממצב של תודעה סלחנית כלפי האידאולוגיה הציונית, לתודעה המכירה בכך שהקורבן בסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא ציבור הפלסטינים, שנהפכו לקורבן בשל אותה הסלחנות לציונות. טאריק עלי, שהיה עורכו של עיתון סוציאליסטי בבריטניה שנקרא "The Black Dwarf (או: הגמד השחור)", נהג לפרסם בעיתון זה את כתביהם הפוליטיים של אור ומחובר שנגעו לסכסוך הישראלי-ערבי, והעיד עליהם, בסרטו של טורבינר, כי הם היו המחנכים שלו בכל הנוגע לנושא. כהן-בנדיט, טען ב-1976, כי מצפן (ופעילותם של מחובר ואור באירופה) הם "הכבוד של ישראל", בסרטו של טורבינר הוא משבח אותם על "יכולתם לומר את האמת, ולא ליצור מיתולוגיה סביב ישראל, אלא לספר את המציאות ולהביא לידיעת הכלל מה הן ההשלכות האמיתיות של יצירתה של מדינת ישראל".

בשנת 1975, ערך משה מחובר ריאיון עם נציג אש"ף בלונדון באותה התקופה, סעיד חמאמי. בסרטו של ערן טובינר, הוא מסביר כי אנשי מצפן תמכו בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני, ועל אף שהייתה להם ביקורת על אש"ף, הוא היה הנציג המקובל והנבחר של העם הפלסטיני, ועל כן לדעתו היה חשוב לדעת מה האנשים המשתייכים לארגון זה רוצים, ומה יש להם לומר. בראיון, אמר סעיד חמאמי, כי על פי עמדת אש"ף משנת 1970, כל היהודים החיים בישראל יוכלו להיות אזרחי המדינה האחת, החילונית והדמוקרטית שתוקם בכל שטחי פלשתינה-א"י, זאת במידה ויקבלו עליהם את הרצון לחיות כשווים מול שווים עם הערבים הפלסטינים, בנוסף התייחס חמאמי לסעיף 6 באמנה הפלסטינית משנת 1964, שקבע שהיהודים שחיו בפלשתינה-א"י לפני מה שמכונה "התוקפנות הציונית" הם פלסטינים לכל דבר ועניין. בהתייחסו לפרוגרמה הפוליטית של 1970, אמר, כי נוסף על האמור באמנה, כל היהודים, גם אלה שלא נחשבו בפני האמנה כפלסטינים, יוכלו לחיות במדינה אחת, חילונית ודמוקרטית של יהודים וערבים שיחיו יחדיו בשלום, אם ירצו בכך. בהמשך לכך, הזכיר את נאומו של יאסר ערפאת באו"ם, במסגרתו אמר ערפאת: "כשהנני חושב על פלסטין העתידה, אני מתכוון לכל היהודים החיים שם ורוצים לחיות איתנו בהרמוניה ובשלום". בנוסף, באותו ראיון, הכיר סעיד חמאמי בישראלים כעם נפרד וחדש, שנוצר במהלך שנות ה-40, באומרו: "לדעתי ולדעת כל הפלסטינים המתקדמים, מהווים יהודי ישראל, החיים עתה בפלסטין, עם; זהו עם חדש, עם שנוצר במהלך שנות סכסוך.... העובדה היא שקיימים שני עמים: העם הערבי הפלסטיני והעם היהודי הישראלי. לשני עמים אלה יש תביעה-שבזכות לפלסטין. אני מאמין כי אנו שייכים לפלסטין וכי היא ארצנו. אני גם יודע כי כל יהודי ישראלי אמיתי, במיוחד מי שנולד שם וחי שם במשך שנים על שנים, מאמין שזוהי ארץ מוצאו, שזוהי ארצו. אינני מאשים אותם במעשיה של "חירות"; אינני מאשים אותם במה שעוללו לארצי הארגונים הציוניים הריאקציוניים והטרוריסטיים; את הדור הישראלי הנוכחי אינני מאשים אף במה שעוללו אבותיהם לי באופן אישי, בגרשם אותי מארצי. אבל עליהם לדעת כי גם אנחנו קיימים כעם, ויש לנו תביעה-שבזכות לארץ. אף פלסטיני מתקדם אחד אינו יכול לומר ליהודי ישראלי: "לך אין זכות לארץ זאת". אבל אף יהודי ישראלי אחד אינו יכול לבוא ולומר לערבי פלסטיני "זכותי לארץ זאת גדולה מזכותך". ייתכן שזכותנו שלנו על פלסטין גדולה במקצת מזו של היהודים הישראלים." בנוסף, תמך בדבריו בפתרון של שתי מדינות לשני עמים כפתרון ביניים מוסכם, עד לאיחוד משותף בין העמים לכדי מדינה אחת, חילונית ודמוקרטית.

בשל ראיון זה, קשריו עם אנשי שמאל ישראלים נוספים, ובשל אמירותיו (שנחשבו על ידי קיצונים מסוימים בחברה הפלסטינית כ"מתונים"),שילם סעיד חמאמי בחייו, כאשר נרצח ב-4 בינואר 1978, ככל הנראה על ידי אנשיו של אבו נידאל.

בשנת 1978, הצטרף משה מחובר למערכת העיתון "חמסין", שהוגדר כ"כתב עת של סוציאליסטים מהפכנים מהמזרח התיכון" ופורסם באנגלית.

את הסכמי אוסלו ביקר מחובר, בסרטו של ערן טורבינר, בכך שמתחילתם נעשו במאזן כוחות בלתי שוויוני ומוטה לטובת ישראל, שיכולה הייתה לכפות את כל תנאיה על הצד הפלסטיני. בכך הוא הגדיר את ההסכמים כ"מכירת חיסול של ערפאת", ואמר כי הטרגדיה היוונית מלמדת אותנו, כי בחטא ההיבריס של ישראל, ככוח חזק שיכול לכפות את כל תנאיו על הצד השני, היא זורעת זרעים שעלולים להיות הרי אסון בעתיד.

בנוסף לפעילותו במישור הישראלי-פלסטיני, משה היה פעיל בלונדון גם בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם ונגד האפרטהייד בדרום אפריקה, ובעת האחרונה הפגין כנגד תקיפה אפשרית של ישראל באיראן.

בתחילת אוקטובר 2017 סולק מחברותו במפלגת העבודה הבריטית עקב חשד לחברות במפלגה הקומוניסטית של בריטניה, דבר שמנוגד לכללי המפלגה. תחילה נטען כי סילוקו נבע גם ממאמר שפרסם בעיתון המפלגה הקומוניסטית בו הבליט את הטענה כי לנאציזם ולציונות היו מטרות דומות, ונטען כי היה אנטישמי, אך התברר שסילוקו נבע רק מחברותו לכאורה במפלגה הקומוניסטית, ומשהוכיח כי אינו חבר בה, הושבה חברותו במפלגת העבודה הבריטית.

משה מחובר נשוי לאילנה ואב לשני בנים (בהם עורך הדין הבריטי דניאל מחובר, שהתמחה בתיקים של זכויות אדם וזכויות אזרח).

קישורים חיצוניים

• טור שכתב משה מחובר בשנת 2007 על חברו שנפטר שמעון צבר
• סוציאליסט עברי בלונדון - משה מחובר, סרטון באתר יוטיוב
• הראיון של משה מחובר עם סעיד חמאמי
• "קולי נגד מלחמה כנגד איראן" בהפגנה לונדונית מיוני 2012 כנגד תקיפה ישראלית באיראן, סרטון באתר יוטיוב
• ספרם של עקיבא אור ומשה מחובר - "שלום, שלום, ואין שלום" בגישה חופשית מתוך "אתר הספרים של עקיבא אור"

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31770856משה מחובר