ספר יהודית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ספר יהודית הוא אחד הספרים החיצוניים לתנ"ך, שעוסק ככל הנראה בתקופת שלטון ממלכת פרס בארץ ישראל (המאות ה-6 עד ה-4 לפנה"ס).

הספר נמצא לראשונה בתרגום השבעים של התנ"ך ליוונית ואולם לא ברור אם הוא נכתב במקור ביוונית או בעברית. הוא אף מוזכר בדברי הגאונים, שהכירו את הספר בגרסתו הסורית. שרידי הספר העברי, אם היה כזה, נעלמו כליל, כמו רוב הספרים שלא נכנסו לקאנון היהודי. ברם, הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית רואות אותו כחלק מ"הברית הישנה".

תקציר הספר

הספר עוסק ביהודית[1] ובהוֹלוֹפֶרְנֶס (או אולופרנא)[2], שר הצבא האשורי של נבוכדנצר שנשלח למסע כיבושים ארוך כדי לנקום בעמי האזור. עמים אלו סירבו לסייע לנבוכדנצר במלחמתו נגד ארפכשד מלך מדי, שנערכה כשש שנים קודם לכן. במהלך מסע הנקם כבש הולופרנס ארצות רבות מפרס ועד צידון, שנכנעו לו בלי כל התנגדות. למסע הולופרנס היו גם השלכות דתיות, הולופרנס ניתץ את מקדשי העמים שכבש, והעמים היו צריכים לעבוד את נבוכדנצר כאל.

הולופרנס פלש לארץ ישראל מכיוון עמק יזרעאל והיה, כנראה, בדרכו לירושלים. בני ישראל, שחיו ביהודה, רצו למנוע את הגעת הולופרנס לירושלים, בעיקר מתוך חשש למקדש - שזה עתה "טוהר" לפי הסיפור. לכן יצאה קריאה מירושלים לכל ערי הצפון למנוע מהולופרנס את המעבר. בתגובה צר הולופרנס על העיר בתוליה (ייתכן שהכוונה לעיר בשם בית אלוה או בית אל) שנמצאת בשומרון. לאחר שהגברים בעיר איבדו תקווה והחליטו שאם תוך חמישה ימים לא יזכו לישועה מאת ה' הם יסגירו את העיר, החליטה יהודית, שהייתה אלמנה עשירה, לעשות מעשה בעצמה. היא הגיעה למחנה הולופרנס בהצהירה שכיוון שהיהודים חוטאים היא יודעת שהם עתידים להפסיד וכי ברצונה לחסות במחנה ולהתפלל לאלוקים, וכך לדעת מתי ישראל יפלו בידי מחנה אשור. החיילים, שהתרשמו מאופייה של יהודית והאמינו בכנות דבריה, הביאו אותה לפני הולופרנס מפקדם. לאחר תחקור, נתן לה הולופרנס יד חופשית בתוך המחנה.

לאחר כמה ימים הוא יזם משתה, אליו הזמין אותה. במהלך המשתה הוא שוחח עם יהודית תוך כדי שתיית יין בכמות יוצאת דופן עד שהשתכר מאוד. בשלב מסוים עזבו כולם את המקום והשאירו אותו לבד עם יהודית. בשכרונו נרדם הולופרנס על מיטתו ויהודית לקחה את חרבו, המכונה ביוונית "אכינכי", כרתה את ראשו, הכניסה את ראשו לתרמילה ויצאה מהמחנה לכיוון בתוליה. בהגיעה לבתוליה הודיעה לעם על מעשיה, הראתה להם את ראשו של הולופרנס והציעה להם לצאת למלחמה, כאשר האשורים ילכו לקרוא לשר הצבא שיצא עמם למלחמה, אמרה יהודית, הם יופתעו לגלות שהוא מת, ויובסו. ואכן, כשגילו האשורים שמפקדם נהרג, נפל עליהם פחד גדול, והם נסוגו.

תוכן פרקי הספר

הספר מחולק ל-16 פרקים קצרים (כ-21 פסוקים בממוצע לכל פרק).

  • פרק א' - בשנה ה-12 למלכותו נלחם נבוכדנצר מלך אשור בארפכשד מלך מדי ושולח שליחים לארצות האזור, בבקשת עזרה, ואף לירושלים ולארצות עד לגבול אתיופיה. השליחים חוזרים כלעומת שבאו לאחר שעמי האזור אינם נשמעים אליו.
  • פרק ב' - בשנה ה-13 למלכותו של נבוכדנצר. נבוכדנצר מבטיח לנקום, שולח צבא רב בראשותו של הולופרנס. מתחיל מסע כיבושים עד לדמשק.
  • פרק ג' - מלכי מסופוטמיה, סוריה ולוב נכנעים לנבוכדנצר.
  • פרק ד' - בארץ יהודה גובר הפחד מנבוכדנצר שמא יהיה גורלם כשאר הערים שכבש. הכהן הגדול אליקים מורה לעם להתכונן למלחמה והעם כולו מתפלל להצלה.
  • פרק ה' - הולופרנס שר צבאו של נבוכדנצר בשערי ארץ יהודה. מלכי מואב ועמון מתארים בפניו את סוד כוחם של בני ישראל, האמונה באל אחד.
  • פרק ו' - הולופרנס מתכוון להראות ליהודים שאין אל אחר מלבד נבוכדנצר.
  • פרק ז' - הולופרנס פוקד על צבאו לכבוש את ביתאיליה שביהודה. למראה הצבא הרב בני ישראל מתפללים ולאחר מכן מתבצרים בעמדות הגנה. בני מואב ועמון מציעים עזרה להולופרנס אשר צר על העיר. הולופרנס מורה לחייליו למנוע ממי הבארות להגיע לאנשי העיר. אנשי העיר הגוועים בצמא מתחננים אל עוזיה, ראש העיר, שייכנע, כי עדיף להם שיבזזו את העיר מלמות בצמא. עוזיה אומר שאם בתוך 5 ימים לא תבוא ישועה הוא ייכנע.
  • פרק ח' - יהודית אלמנה עשירה משבט שמעון מנסה לשכנע את עוזיה לא להיכנע.
  • פרק ט' - יהודית מתאבלת ומתפללת לאלוקים.
  • פרק י' - יהודית, יוצאת מהעיר הנצורה עם צידה לעבר מחנה האשורים, מציעה את עזרתה בכיבוש העיר.
  • פרק י"א - פגישתם של יהודית והולופרנס.
  • פרק י"ב - יהודית מפתה את הולופרנס. אוכלת מהמזון אותו הביאה בשעה שהולופרנס שותה לשוכרה.
  • פרק י"ג - יהודית עורפת את ראשו של הולופרנס.
  • פרק י"ד - האשורים מגלים את גופתו הערופה של הולופרנס.
  • פרק ט"ו - הצבא האשורי נס בבהלה.
  • פרק ט"ז - תפילת ההודייה של יהודית, ומותה.

ספר יהודית ביהדות

אחת מהאגדות המפורסמות במדרשי חנוכה, הוא סיפורה של יהודית שכרתה את ראשו של ראש הצוררים. מעשה זה נחשב לאחד מהגורמים שהכריעו את המערכה נגד היוונים. בגמרא נאמר: "נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ג עמוד א'). ומסביר רש"י: "שגזרו יוונים על כל בתולות הנשואות (הבאות להינשא) להיבעל לטפסר תחילה, ועל ידי אשה נעשה הנס" (שם, ד"ה שאף הן היו באותו הנס). מעיון במדרשים המובאים באוצר המדרשים עולה שהיו שני מקרי עריפה של ראשי השלטון היווני, על ידי שתי נשים שונות. האשה הראשונה היא אחותו של יהודה המכבי, והיא כרתה (יחד עם אחיה) את ראשו של ההגמון, אולם היא אינה יהודית המפורסמת. הסיפור השני הוא סיפורה של יהודית, אישה אלמנה שכרתה את ראשו של המלך.

"תנו רבנן: בימי מלכות יון הרשעה גזרו על ישראל שכל מי שיש לו בריח בתוך ביתו יחקוק עליו שאין לשונאי ישראל חלק ונחלה בא-לוהי ישראל, מיד הלכו ישראל ועקרו בריחים שבבתיהם. ועוד גזרו: שכל מי שיש לו שור יכתוב על קרנו שאין לשונאי ישראל חלק בא-לוהי ישראל, הלכו ישראל ומכרו שוריהם. ועוד גזרו עליהם: שיהיו בועלין נשיהן נדות הלכו ישראל ופרשו מנשיהן. ועוד גזרו שכל מי שנושא אשה תבעל להגמון תחלה ואחר כך תחזור לבעלה. ונהגו בדבר הזה שלוש שנים ושמונה חדשים עד שנשאת בתו של יוחנן כ"ג, כיון שרצו להוליכה אצל אותו ההגמון פרעה ראשה וקרעה בגדיה ועמדה ערומה בפני העם, מיד נתמלא יהודה ואחיו חימה עליה ואמרו הוציאוה לשריפה ואל יתגלה דבר זה למלכות מפני סכנת נפשות, שהעיזה פניה להיות ערומה בפני כל העם הזה. אז אמרה לו: היאך אתבזה לפני אחי ורעי ולא אתבזה בעיני ערל וטמא שאתם רוצים למעול בי ולהוליך אותי לשכב אצלו. כיון ששמע יהודה וחבריו כך נועצו יחדיו להרוג ההגמון, מיד הלבישו הנערה בלבוש מלכות ועשו חופה של הדס מבית חשמונאי עד ביתו של הגמון ובאין כל בעלי נבל וכינור ובעלי זמר והיו מזמרים ומרקדים עד שבאו לבית ההגמון. כיון ששמע ההגמון כך אמר לשריו ועבדיו ראו אותם שהם מגדולי ישראל מזרע אהרן הכהן כמה הם שמחים לעשות רצוני ראויים הם לכבוד גדול, וציווה להוציא חוץ שריו ועבדיו ונכנס יהודה וחבריו עם אחותו אצל ההגמון וחתכו ראשו ובזזו כל אשר לו. והרגו שריו ועבדיו ודרסו היונים עד גמירא חוץ מעיקר המלכות. וישראל שהיו בעיר היו ברתת וברעד בשביל אותם בחורי ישראל. יצאה בת קול ואמרה נצחו טליא דאזלו למעבד קרבא באנטוכיא וחזרו אותו בחורים וסגרו השערים ועשו תשובה ועסקו בתורה ובגמילות חסדים. כיון ששמע מלך יונים שהרגו ישראל הגמון שלו קבץ כל עמו ובא לפני ירושלם והביא אותה במצור, ונפחדו מאד היהודים, והייתה שם אשה אלמנה יהודית שמה ולקחה שפחתה והלכה אצל שערי ירושלם ואמרה הניחו אותי לצאת שמא יעשה המקום נס על ידי, ופתחו לה ויצאה, והלכה לפני המלך, ויאמר לה: מה תבקשי? ואמרה אדוני! בת גדולים מישראל אנכי ואחי נביאים ושמעתי שהיו מתנבאים שמחר תיפול ירושלם בידך, כיון ששמע כך שמח שמחה גדולה. והיה לו אחד מחכמיו שהיה רואה וחוזה בכוכבים והיה אומר רואה אני שישראל חוזרים בתשובה ואי אתה יכול להם, חזור למקומך, ונתמלא המלך חמה עליו וציווה לחטפו, ואסרו ידיו ורגליו לתלות אותו על העץ אצל ירושלם ויאמר המלך מחר כשתיפול ירושלם בידינו נהרוג אותו. והיה המלך מאמין לאותה יהודית ויאהב אותה ויאמר לה רצונך שתינשאי לי? ואמרה לו: אדוני המלך! איני ראויה אפילו לאחד מעבדיך, ואמנם כיון שלבך נוטה לזה תעביר כרוז בכל המחנה שכל מי שיראה שתי נשים הולכות אצל המעיין אל יפגעו בהן לפי שצריכה אני לילך לשם לרחוץ עצמי ולטבול. מיד העבירו הכרוז ועשתה כך, ועשה המלך משתה גדול ושתו ונשכרו, ואחר כך הלכו כל אחד ואחד לאוהליו והמלך ישב בחיקה וישן, והלכה אותה יהודית ונטלה סייף שלו וחתכה ראשו ופשטה סדין עליו, והלכה עם ראשו של מלך אצל שערי ירושלם ואמרה: פתחו לי השערים שכבר עשה הקב"ה נס על ידי, אמרו לה: לא דייך שזנית וקלקלת אלא שבאת בעלילה עמנו, מיד הראה להם ראשו של מלך, כיון שראוהו פתחו השערים ויצאו והרימו קול שמע ישראל ה' א-לוהינו ה' אחד. כיון ששמעו יונים כך אמרו למחרת באים עלינו, והלכו למלך ומצאוהו בלא ראש ונפל עליהם אימה ופחד וברחו כלם, וירדפו ישראל אחריהם והרגו מהם כמה וכמה. כן יעשה הקב"ה נקמה בשונאינו מהרה ויחיש לנו ישועה ככתוב ובא לציון גואל".

אוצר המדרשים, מדרש חנוכה

ספר יהודית הוא "ספר חיצוני" - ספר שלא נשמר בקאנון כתבי הקודש היהודיים. כיוון שכך לא נשמר הספר בשפתו המקורית - עברית, וכמעט אין לו זכר במסורות יהודיות קדומות, כגון מסורות חז"ל. עם זאת, העובדה שהספר תורגם ליוונית במסגרת תרגום השבעים ונשמר במסגרת האפוקריפה - קאנון כתבי הקודש הנוצריים, הביאה לכך שבימי הביניים חזרו מסורות ספר יהודית להופיע בכתב, הפעם ככל הנראה בהשפעת הנוסח הלטיני של הוולגטה - תרגום התנ"ך ללטינית שנעשה על ידי הירונימוס. מוכרות מסורות ימי ביניימיות רבות של הסיפור, אותן ניתן למצוא למשל ב"חיבור יפה מן הישועה" לרב ניסים גאון, בספר "חמדת ימים" וב"בית המדרש" של יעלינק. המסורות לעיתים מטעות כיוון שיש שינויים רבים בינן לבין הספר המקורי.

במסורות יהודיות נכרך הספר בסיפור חנוכה[3], כשנבוכדנצר 'הפך' לאנטיוכוס אפיפנס, מסיבות לא ברורות. הסברה אומרת, כי מאחר שהוולגטה תרגמה את כל הספר כאילו התרחש בתקופת החשמונאים, המסורת היהודית שקיבלה ממנה את הסיפור הושפעה ממנה. היעב"ץ מפקפק אף הוא בייחוס לחנוכה, אך מיישב שרצו לערוך זכר למעשה יהודית, וסמכוהו לחג החנוכה[4]. כדבריו כתבו גם בשלשלת הקבלה ובצמח דוד. לעומתו, רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש מתקיפו בספרו "נימוקי אורח חיים", ומפקפק בדברי הראשונים שמצטטים את הסיפור בהקשר לחנוכה, ומפרשים את טעם חיוב הנשים בנר חנוכה[5].

בספרות היהודית של ימי הביניים, החל מהמאה ה-11 ואולי לפניה, מופיעה דמותה של יהודית בסמוך לדמותו של יהודה המכבי על רקע אירועי חנוכה בכמה סיפורים. מעשיהם של השניים מקבילים אך לא משותפים.[6]

בקהילות יהודיות רבות בארצות ערב היה נהוג לציין את ראש חודש טבת שחל בחנוכה כחג הבנות – "עיד אל בנאת", שבעוד הגברים שמחים על גבורת החשמונאים שמחות הנשים על גבורתה של יהודית. בחג זה היו נהוגים מנהגים שונים ביניהם הענקת מאכלי גבינה לנשים. הקשר בין מסורת יהודית לבין מאכלי גבינה הוא בכך שעל פי המסורת, יהודית בדומה ליעל השתמשה בחלב על מנת להרדים את הולופרנס. בספר המקורי, כפי שתורגם ליוונית לא הופיעו כל מאכלי גבינה אלא יין. ייתכן שבאחד התרגומים של הספר הופיעה גבינה, ומשם מקור המנהג[7]. מנהג אכילת מאכלי חלב מופיע ביהדות אשכנז בתקופת הראשונים ומצוטט ברמ"א.

ספר יהודית בנצרות

באופן אירוני, למרות שהספר מתיימר במפורש לעסוק בפרק מתולדות עם ישראל, הוא נדחק לשולי השוליים של התרבות היהודית, אך אומץ בחום דווקא על ידי הנוצרים. ספר יהודית נכלל בברית הישנה; וסיפורה של יהודית מונצח ביצירות רבות באמנות הנוצרית. שתיים מהמפורסמות שבהן הן "יהודית והולופרנס" מאת הצייר האיטלקי קרבג'ו (1599) ו"יהודית והעוזרת שלה" מאת הציירת האיטלקייה ארטמיסיה ג'נטליסקי (1627).

ספר יהודית - אמיתות היסטוריות

ככלל, נחלק המחקר בשאלה האם יש ביסודו של הספר גרעין היסטורי, או שמדובר בבדיה ספרותית. מחלוקת זו קשורה לסוגיית תאריך כתיבת הספר. המחקר מציע שתי אפשרויות מרכזיות: התקופה הפרסית (בערך במאה הרביעית לפני הספירה) או בתקופת החשמונאים (החל מהמאה השנייה לפני הספירה).

חוקרי מקרא רבים, בעיקר בשנים האחרונות, טוענים שספר יהודית נכתב למטרות תאולוגיות-לימודיות, ואין בו אמת היסטורית. כך, למשל, טוען אדולפו רויטמן, שכתב דיסרטציה על ספר יהודית. לפי רויטמן ספר יהודית נכתב בין המאה השנייה לראשונה לפני הספירה (תקופת החשמונאים). לעומתו, טען י"מ גרינץ, חוקר מקרא מפורסם, שהספר נכתב בתקופה הפרסית וכי הוא מבוסס על מאורעות אמיתיים. (גרינץ פרסם בשנת 1957 את הספר "יהודית: תחזורת הנוסח המקורי" שאמור להוות תרגום לעברית הקרוב ככל האפשר לאופן בו הטקסט היה כתוב במקור).

כולם מבחינים בכך שנתונים רבים בספר סותרים עובדות היסטוריות ידועות. יש המסבירים זאת במטרה למקד את תשומת הלב במסר הדתי (למשל י' ליכט, במאמרו "ספר יהודית כיצירה ספרותית") ויש הטוענים (ובראשם גרינץ) כי הדבר נובע מאימת השלטון הזר בתקופה שבה נכתב הספר ומההכרח לצנזר את הספר.

הסתירה ההיסטורית המרכזית היא הצגת דמותו של המלך היוזם את המלחמה על ישראל כ"נבוכדנצר מלך אשור היושב בנינוה". כידוע, נבוכדנצר השני היה מלך בבל ומעולם לא הוצג כמלך אשור, כמו כן בירתו לא הייתה נינווה שבאשור (אשר נהרסה על ידי אביו). כמו כן, מבחינה כרונולוגית השתתפותו של נבוכדנצר בעלילה בלתי אפשרית: נבוכדנצר מת בשנת 562 לפנה"ס בעוד העלילה מתרחשת לפי המסופר לאחר שיבת ציון בשנת 538 לפנה"ס. אך גם כאן אין בהכרח סתירה כיוון שבאותה תקופה ישב דריווש, הארתחששתא הפרסי בבבל (אשר מתחלפת עם אשור לא פעם)[דרושה הבהרה] לאחר שדיכא מרד בבלי בראשותו של נבוכדנצר שלישי (נידין בל).

כמו כן, כפי שמסביר ליכט במאמרו, ישנן סתירות טופוגרפיות וקשה ליישב את תיאור הערים בישראל כפי שהן מופיעות בספר עם הטופוגרפיה הישראלית הידועה לנו. החוקר פנחס חורגין טען שסתירות אלו, כמו טעויות אחרות בספר נובעות מכך שהמחבר חי בגולה - כנראה בארץ שהייתה נתונה תחת שלטון פרסי - ועל אף שרצה לכתוב אמת, והתבסס בספרו על גרעין היסטורי אמיתי, היו לו טעויות שנבעו מחוסר ידע.

כאמור, לדברי גרינץ הספר משקף אירועים מהתקופה הפרסית: "נבוכדנצר" הוא דריווש, "הולופרנס" הוא שם פרסי מובהק, והספר עצמו מייחס עצמו לתקופה זו. גרינץ מראה גם כי הטופוגרפיה של הספר משקפת את הטופוגרפיה והדמוגרפיה בתקופה הפרסית בצפון השומרון.

כמו כן, לאורך השנים היו מספר ניסיונות נוספים להעריך את התקופה בה נכתב הספר, ולגלות את זהותו של "נבוכדנאצר". חלק מאבות הכנסייה סברו אף הם שהספר נכתב בתקופה הפרסית וכי נבוכדנאצר הוא למעשה ארתחשסתא השלישי[8]. מלומדים וחוקרים נוספים העלו דעות נוספות המקדימות את זמן חיבורו של הספר לתקופת ממלכת יהודה המאוחרת ומזהים את נבוכדנאצר כאשורבניפל[9], או מאחרים אותו לשלהי התקופה ההלניסטית ומזהים את נבוכדנאצר כטיגראנס הגדול (95–55 לפנה"ס) מלך ארמניה.[10]

לפי השערת מיכאל אבי-יונה, ספר יהודית נכתב בימי המצור על שומרון בידי יוחנן הורקנוס הראשון בשנת 108–107 לפנה"ס. השערתו מבוססת על רוח הספר שיש בה רגש לאומי-דתי חזק, ובעיקר על הגבולות של "ישראל" הדמיונית שבספר, המשקפים לדבריו מצב מדיני שהיה קיים רק בתקופה אחת בתולדות ארץ ישראל, בעת המצור על שומרון ולפני כיבוש בית שאן בידי החשמונאים. לדעת אבי-יונה, מחבר הספר ביקש לעודד את היהודים בזמנו, כי יוכלו לנצח את ה"אשורים" (הסורים תחת השלטון הסלאוקי), וללעוג למפקדים הסלאוקים באמצעות דמותו של הולופרנס, הנופל בידי אשה.[11]

העיר בתוליה

גם שם המקום וגם מקום העיר נתונים לוויכוח בין החוקרים. יש הטוענים - למשל רויטמן - שהעיר נקראה כך במטרה להבהיר שיהודית, גיבורת הספר, היא אישה טהורה וחסודה. לעומתם, יש הטוענים שמדובר בשיבוש של שם אמיתי.

תיאור העיר: עיר גדולה באזור ההרים של שומרון, השוכנת במקום השולט על מעבר חשוב, במרחק כמה שעות מגבע. גבע עצמה ממוקמת במרחק של שעתיים עד שלוש שעות הליכה משומרון. גרינץ מראה כי התיאור בספר מפורט מאוד ומתאים בעיקר לקבטיה או לסנור.

עם זאת, יש הגורסים כי השאיפה לפשטות והשיבוש היווני מצביעים על העיר בית-אל (מיכאל אבי-יונה סבור כי זהו שם סמלי ליהודה),[11] אך דעה זו איננה מתאימה לתיאורים האחרים של השטח. פרופ' אדם זרטל מזהה את בתוליה בעיר הפרסית ששרידיה נראים ב"חירבת ח'ראייק" שבצפון השומרון[12].

ראו גם

לקריאה נוספת

  • יהודית, בתוך: הספרים החיצונים, כרך "ספורים ודברי חכמה", מתורגמים ומפורשים על ידי א. ש. הרטום, הוצאת יבנה תל אביב. 49 עמ'.
  • יעל שמש, "'ולא עשה עמי חטא לטֻמאה ולבֹשת' (יהודית יג, טז): סיפור יהודית כסיפור מתקן לסיפור יעל וסיסרא", שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום טז (תשס"ז), עמ' 159–177.
  • אדולפו דניאל רויטמן, המבנה והמשמעות של ספר יהודית, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, תשנ"ב 1992.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ביוונית: Ιουδίθ. במקרא השם "יהודית" מופיע רק פעם אחת כשמה של אשה (ולא כשמה של שפה), כשם נכרי, ללא קשר ליהודה או ליהודים. בספר בראשית, פרק כ"ו, פסוק ל"ד הייתה זו אשתו של עשו: "יְהוּדִית בַּת בְּאֵרִי הַחִתִּי".
  2. ^ ביוונית: Ὀλοφέρνης; לדעת י"מ גרינץ במקור העברי נכתב "אולופרנא".
  3. ^ מדרש מעשה יהודית. פיוטי יוצר לשבת חנוכה.
  4. ^ ספר מור וקציעה סימן תר"ע ד"ה ובייחוד לנשים
  5. ^ תוספות, מסכת פסחים, דף ק"ח עמוד א' בשם רשב"ם, רש"י, מסכת שבת, דף כ"ג עמוד א'.
  6. ^ דבורה לוין גרא (2009). "ישראל בארצו, קובץ מאמרים ליובלו של ישראל שצמן (יהודה ויהודית. עמ. 25)". האוניברסיטה הפתוחה.
  7. ^ השערה אחרת מופיעה ב"מקור חיים" לרב יאיר חיים בכרך הלכות חנוכה, שככל הנראה השתמשה יהודית באותו תכסיס שהשתמשה יעל.
  8. ^ Noah Calvin Hirschy, Artaxerxes III Ochus and His Reign, p. 81 (הוצאת אונ' שיקגו, 1909). נאמר כי השערותיהם מבוססות על כך שבצבאו של ארתחשסתא שירתו מספר קצינים ששמותיהם מופיעים בספר.
  9. ^ Les Livres Saints et La Critique Rationaliste, iv, 4th ed.
  10. ^ גבריאל בוקצ'יני,A Pious Seductress: Studies in the Book of Judith (Deuterocanonical and Cognate Literature Studies 14), Berlin/New York: De Gruyter, 2012. השערתו מבוססת על כתבי יוסף בן מתתיהו שהזכיר את טיגראנס בכתביו וטען כי הצליח לכבוש חלק מארץ ישראל, ביניהם אזורים המוזכרים בספר.
  11. ^ 11.0 11.1 מיכאל אבי-יונה, אטלס כרטא לתקופת בית שני המשנה והתלמוד, עמ' 40.
  12. ^ זרטל אדם, סקר הר מנשה כרך ג', אתר 79, עמ' 219-221.


הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37530577ספר יהודית