שור הבר
 שור הבר
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | פריים |
| תת־משפחה: | פרים |
| סוג: | פר |
| מין: | שור הבר |
| שם מדעי | |
 Bos primigenius
| |
| תחום תפוצה | |
| |
שור הבר או בקר בר הידוע גם כאורוקס (שם מדעי: Bos primigenius) הוא מין שנכחד בסוג פר. היה נפוץ בכל אירופה ובאזורים רבים באסיה ובאפריקה, ומשערים שממנו פותחו כמה מגזעי הבקר המשמשים את האדם.
אורכו של שור הבר היה כשלושה מטרים וגובהו הגיע ל-1.8 מטר. צבעו היה שחור ולאורך גבו נמתח פס לבן.
לפי הממצא הארכיאו-זואולוגי השור התקיים בתחומי ארץ ישראל עד שלהי תקופת הברזל, בידי המדע שפע ראיות על קיומו במרחב המערב אסייתי של שור הבר. בתנ"ך מוזכר הוא כבעל חיים מוכר עד תקופתו של דוד המלך, ומאוחר יותר בספרי הנביאים[דרוש מקור]. במונומנטים אשורים מתואר המרדף והציד אחריו בזמן השושלות הקדומות. יוליוס קיסר ראה ותיאר אותו בגרמניה ביער הרקניה, ועד ימי הביניים לא נכחד מאירופה, על פי עדויות אחרונות שור הבר נכחד כליל מן העולם בשנת 1627 בפולין.
גודלו ועצמתו של שור הבר הרשימו את האדם מאז ימי קדם, האדם הקדמון נהג לצוד אותו כדי לאכלו והוא גם מופיע בציורי מערות, בסמל מולדובה ובסמלה של מקלנבורג.
ניסיון השבתו לטבע
ממשלת רוסיה ניסתה להשיבו לטבע על ידי הכלאה של ביזון אירופי עם פרה (ראה על כך בערך ביזון אירופי).[דרוש מקור]
שור הבר בארץ ישראל
שורי הבר חיו בארץ ישראל בתקופות קדומות[1], שרידיו נתגלו בכרמל,ובעמק הירדן. שרידיהם נמצאו באתרים רבים בחבל הים תיכוני לאורך עידני התקופות הפרהיסטוריות.
אולם מספר הממצאים הארכאו-זואולוגיים הולך ופוחת לאחר מכן והאחרון שבהם הוא משלהי תקופת הברזל בתל חשבון שבעבר הירדן[2].
זיהוי מקראי
קיימת סברה ששור הבר הוא למעשה התאו המקראי והמין המכונה היום תאו הוא בעצם המין המכונה בלשון חז"ל "כוי"[3]. כמו כן, קיימת סברה אחרת שהשור הוא הראם המקראי, שכן הוא מופיע בתקבולת עם הפר (דברים לג יז; ישעיהו לד ז; תהילים כט ו)[2].
בספרות חז"ל
במדרש[4] מסופר אודות קרב אדיר שעתיד להתחולל בין שור הבר (הנקרא במדרש "בהמות"), לבין הלוויתן הענק. מדובר בשור ולוויתן עצומי ממדים העתידים להתגלות לעתיד לבוא בלבד. בקרב זה ישחט הלוויתן את השור באמצעות סנפירו ואילו שור הבר ינגח בלוויתן וישחטו באמצעות קרניו. מבשר השור והלוויתן יעשה הקב"ה סעודה לצדיקים לעתיד לבוא.
בתוספתא על מסכת כלאים פ"א מונים חמישה דברים שנאמרו על שור הבר, המזהים אותו כ"בהמה":
- חל עליו האיסור של "אותו ואת בנו"
- אסור לאכול את חלבו
- הוא כשר להקרבה על המזבח
- הקרבתו מחויבת במתן מתנות
- מותר לקנותו בכסף מעשר לזבחי שלמים (אבל לא לבשר תאווה)
מסקנת התוספתא על שור הבר היא:
והרי הוא כבהמה לכל דבר
— תוספתא, מסכת כלאים, פרק א' הלכה ו'.
לשיטת רבי יוסי, שור הבר הוא ה"תאו" האמור בתורה, ולפיכך הוא מונה את היפוכם של חמשת הדברים המובאים לעיל ומגדיר אותו כ"חיה" ולא כ"בהמה". חכמים חולקים ומבהירים כי לשיטתם תאו - בריה לעצמו, ושור הבר - בריה לעצמו. (ולכן הוא אסור באיסור כלאים גם עם שור רגיל)
בגמרא גורסים כי בעולם הבא האל יאכיל את צדיקי עם ישראל בבשרו של שור הבר[5]. על כך שאלו חז"ל: הדג כידוע, אינו זקוק לשחיטה. אבל השור לעומת זאת צריך שחיטה כשרה ובפרט אם הוא עתיד לשמש למאכל לצדיקים לעתיד לבא. ואם כן – כיצד יאכלו הצדיקים משור שנשחט על ידי לוויתן באמצעות סנפירו? הרי מלבד העובדה שאין כאן "שוחט" במובן הרגיל של המילה, הרי גם הסכין בה שוחטים חייב להיות ישר, חד וחלק. והרי זנבו של הלוויתן אינו ישר? על כך עונים חכמים כי לעתיד לבא "תורה חדשה מאתי תצא".
ראו גם
קישורים חיצוניים
- שור הבר, באתר ITIS (באנגלית)
- שור הבר, באתר NCBI (באנגלית)
- שור הבר, באתר GBIF (באנגלית)
- שור הבר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ↑ Ella Tsahar ואחרים, Distribution and Extinction of Ungulates during the Holocene of the Southern Levant (ארכיון)
- ^ 2.0 2.1 זהר עמר, רם בוכניק וגיא בר-עוז, זיהוי החיות הטהורות שבמקרא לאור מחקר הארכאו-זואולוגיה, קתדרה 132 (תשס"ט), עמ' 54-33 (ארכיון)
- ↑ מילון העברית המקראית, ערך "ראם", עמ' 977
- ↑ ויקרא רבה, פרשה י"ג, פסקה ג'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ע"ד עמוד ב'
שור הבר40779370Q168903