משתמש:פייבל/הודאת בעל דין
 |
דף זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הדף פתוח לעריכה. | |
| תלמוד בבלי | תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ג' עמוד ב' |
|---|---|
הודאת בעל דין כמאה עדים דמי הוא כלל תלמודי[1] הלכתי בדיני ממונות לפיו יכול אדם לחייב את עצמו ממון, על ידי הודאה מרצונו החפשי והודאתו מקבלת תוקף כאילו העידוה מאה עדים.
מקורות
בתורה נאמר ”אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה עַד הָאֱלֹקים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם” (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ח'), מכאן למדו חכמים[2] שמודה במקצת חייב שבועה על החלק שכופר בו, וחייב ממון על ה'מקצת' שהודה בו. הראשונים[3] למדו שמכאן המקור לכך שאדם נאמן לחייב את עצמו ממון.
הגדרה
כמאה עדים
בתוספתא[4] נאמר שהודאת בעל דין כמאה עדים, לשון זה הובא גם בתלמוד בכמה מקומות[5].אבל בראשונים[6] מבואר שבאמת הודאת בעל דין כוחה יותר מעדים, ולכן אם הודה שחייב לחבירו מנה ועדים העידו שאינו חייב כלום אינו נפטר בכך[7].
נאמנות או התחייבות
האחרונים נחלקו בהגדרת הדין של הודאת בעל דין האם זה מדין נאמנות, שמקבלים את דבריו כמו שמקבלים עדות של עדים כשרים, או שזו רק התחייבות שיכול אדם לחייב את עצמו:
- שיטת המהר"י בן לב שאין בהודאת בעל דין כל נאמנות אלא היא התחייבות. יש המבארים[8] בדעתו שיש דין בדיני ממונות שאדם בעלים לחייב את עצמו בתשלומים, דין זה נאמר בעוד מקרים משפטיים והלכתיים כגון בדין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא.
- שיטת הקצות החושן שהודאת בעל דין היא נאמנות מוחלטת שהתורה האמינה לאדם כלפי חיובי עצמו[דרוש מקור].
- רבי שמעון שקאפ[9] מבאר שגדר הנאמנות בהודאת בעל דין היא כדין פלגינן נאמנות, ואין זו נאמנות על פרטי הסיפור אלא רק על החיוב כלומר שאנו מאמינים לו שהוא חייב לפלוני כך וכך ממון וזאת מבלי להאמין לסיבה שהוא חייב את עצמו בממון.
- לדעת הפני יהושע אם ההודאה הייתה בפני בית דין היא מתקבלת כעדות גמורה, ואם הייתה בפני עדים אינה מתקבלת כנאמנות אלא כהתחייבות[דרוש מקור].
- לדעת התשב"ץ[10] הודאת בעל דין היא נאמנות מדין מיגו שאילו היה רוצה היה יכול לתת לו במתנה.
למפרע או מכאן ולהבא
בחלות החיוב נחלקו האחרונים, לדעת הבית שמואל[11] ההודאה פועלת לחייבו רק מכאן ולהבא ולא למפרע, ואילו לדעת החלקת מחוקק[12] והמקנה[13] על פי הודאתו מתחייב גם למפרע, מהזמן שחייב על פי הודאתו, ישנם אחרונים[14] שביארו שהדבר תלוי בהגדרת החיוב של הודאת בעל דין אם זו נאמנות או התחייבות.
מעמד ההודאה - משטה אני בך
אתם עידי
הודאת בעל דין מחייבת, רק במקרה שאמר זאת בפני בית דין של שלשה דיינים[15] ולולא זה הוא יכול לטעון "משטה אני בך" כלומר, שההודאה הייתה רק כדי שהתובע יפסיק להטריד אותו[16][17]. הגמרא קובעת שגם הודאה בפני שני עדים אינה מחייבת אלא אם ייחד את העדים להודאתו, כגון אם ציין במפורש בשעת הודאתו בפניהם 'אתם עדי'.
הודאה בפני עד אחד, נחלקו בה הראשונים, לדעת הרא"ש[18] אינה נחשבת הודאה גם אם אמר אתה עדי, ויכול לטעון אחר כך משטה אני בך, ואילו לדעת הרמב"ם[19] הודאה זו מחייבת את הבעל דין להישבע על כפירתו, ואינו יכול לטעון משטה אני בך.
ישנם מקרים בהם הודאה בפני עדים מועילה לחייב, ואינו יכול לטעון משטה אני בך גם אם לא אמר אתם עידי:
קנין ושבועה - אם נשבע או עשה קנין על הודאתו חייב ואינו יכול להתחמק בטענת משטה אני בך,
ציבור - לדעת הריב"ש[20] ציבור שהודה אינו יכול לטעון אחר כך משטים היינו, הרמ"א[21] כתב שהסיבה היא משום שאין דרכם של ציבור לשטות, ולדעת הנתיבות[22] הטעם הוא מפני שהתחייבות ציבורית אינה טעונה קניין, משמע שציבור שהתחייב דינו כקניין.
שכיב מרע - אדם הנוטה למות אין דרכו לשטות באחרים, ולכן אם הודה חייב.
הודאה בכתב - מי שמסר את הודאתו בכתב ידו חייב גם אם לא אמר אתם עידי.
הודאת התובע - אם התובע הודה לנתבע שכבר פרע לו את החוב, ההודאה מועילה לפטור את הנתבע, גם אם לא אמר אתם עידי, שהרי אינו יכול לטעון משטה אני בך.
תפס התובע ממון
אם בזמן שהודה הנתבע החזיק התובע ברשותו ממון של הנתבע כשווי הממון של ההודאה, נחלקו הראשונים אם יכול לומר הנתבע "משטה אני בך". דעת בעל התרומה [23], שגם אם לא אמר לעדים 'אתם עידי' אינו נאמן לטעון "משטה אני בך" מפני שאין זה סביר שישטה בו כשהוא יודע שכספו כבר נמצא בידיו. אולם דעת הנימוקי יוסף[24], שגם במקרה זה יכול לטעון אחר כך משטה אני בך, משום שיכול לומר לו ידעתי שתהיה חייב להחזיר לי את שלי כשאתבע אותך, ועל מה שתבעת ממני השטיתי בך, ומה ענין ממון זה לממון זה, ורק אם תפס בשעת התביעה את הפרעון על החוב הזה שתובע, או שאמר לו במפורש בשעת תביעה אני מחזיק את ממונך שיש לי מכבר על תביעה זו, והוא הודה, אז אינו יכול לטעון משטה אני בך.
אמר לעדים לכתוב שטר
בעל דין שהודה בפני עדים ולא אמר להם אתם עידי, אבל אמר להם לכתוב שטר על הודאתו, ישנה מחלוקת בין האחרונים שיטת הבית יוסף[25] שזו אינה הודאה, ויכול לטעון משטה הייתי. אולם שיטת הש"ך[26], שהודאה כזאת מחייבת לשלם, ואין יחוד עדים גדול מזה כשמוסר שטר לחברו.
חזר בו מהודאתו
טענת טעיתי
(לפרט, כשעדים מעידים שפרע – מח' רשב"א ורמב"ם)
אמתלא
הודה על פי עצמו
על פי התוספתא[27] מי שהודה מרצונו שחייב לחבירו ממון בלי שתבעו אותו, יכול לחזור בו מהודאתו על פי הכלל שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ונחלקו הפוסקים באיזו טענה יכול לחזור בו, לדעת רבינו תם[28] ועוד ראשונים[29] יכול לחזור בו בטענה שטעה, או בטענה שהודה רק משום שלא רצה שידעו שהוא עשיר, אבל אינו יכול לטעון משטה אני בך, מפני שלא הייתה לו סיבה לשטות בחברו כשעדיין לא הטריד אותו בתביעות, אולם לדעת רוב הראשונים[30] במקרה כזה נאמן לחזור בו גם בטענת משטה אני בך.
שתיקה כהודאה
הודאה מתוך כפירה
הגמרא במסכת בבא בתרא[31] אומרת "כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי", כלומר שגם מי שכפר בחוב וטען שלא לווה אם לא התקבלה טענתו מפני שכבר הודה שלוה או שעדים העידו שלווה, חייב ואינו יכול לטעון אחר כך שפרע, מפני שבכך שטען שלא לווה משמע שלא פרע.
ונחלקו אמוראים[32] במקרה שטען הנתבע שלא לווה ועדים העידו שלוה ופרע, לדעת אביי פטור[33], מפני שגם אם מאמינים לעדים שאומרים שלווה, הרי הם עצמם מעידים שפרע, ואם נאמין לנתבע הרי הוא טוען שלא לווה, ולדעת רבא הלווה חייב לשלם, מפני שהעדים נאמנים שלווה, והוא נאמן בהודאתו מתוך הכפירה שלא פרע, והודאת בעל דין כוחה יותר ממאה עדים.
במקום שחב לאחרים
למרות שהודאת בעל דין כוחה כמאה עדים, במקרים בהם הודאתו של האדם יוצרת חיוב או איסור על אחרים (חב לאחריני) אין לו נאמנות אף על עצמו[34], ולכן פוסק התלמוד שבעל ואשה שהודו שהתחתנו אין הדבר מהווה תחליף לעידי קידושין, כיון שבהודאתו הוא אוסר עליה להינשא לקרוביו, וכן היא בהודאתו אוסרת אותו בנישואים לקרובותיה[35] ולכן אם טען המלווה שהשטר שבידו שהוא שטר אמנה, אינו נאמן במקרה שהוא חייב לאחרים ואין לו ממה לפרוע אלא מהשטר הזה, שהרי בהודאה זו הוא 'חב' ומפסיד את הנושים בו.
בטעם דין זה נחלקו האחרונים דעת התומים[36] שאין סברא להאמין לו כשהוא חב לאחרים מכיון שיש מקום לחשוש לקנוניא שהאדם רוצה להפסיד את האחרים ולכן הוא מפסיד את עצמו כדי שנאמין לו, ואילו הקצות החושן[37] טוען מכיון שהנאמנות שהתורה נתנה לו היא על עצמו אין בכוחו להיות נאמן על האחרים.
דין דומה כתוב בגמרא במסכת כתובות, לדעת רבי שמעון בן יהודה אדם שהודה שפיתה את בתו של חבירו אינו נאמן, ופטור גם מתשלומי בושת ופגם, מפני שאין מקבלים הודאת בעל דין במקרה של הוצאת לעז על נערה ומשפחתה, חכמים חולקים וסוברים שחייב לשלם בושת ופגם.
הודאות סותרות
אם הלווה הודה שחייב, והמלווה לעומתו הודה שלא הלווה, הלווה פטור, מפני שגם הודאת המלווה נאמנת כמאה עדים[38], אולם במקרה שאדם מודה שנתן את שדהו לחבירו, והמקבל טוען שלא זכה בשדה, מאמינים לנותן, שאכן נתן את השדה, וככל הנראה זיכה לו על ידי אדם אחר[39], ואם טען הנותן שכתב לחבירו שטר על השדה ונתן לו, וחבירו מכחיש וטוען שלא כתב לו ולא נתן לו, מאמינים למקבל שלא זכה בשדה, מפני שהמקבל זוכר יותר מהנותן[40], או משום שמעמידים את הקרקע בחזקתה מספק[41].
טענו חיטים והודה בשעורים
ערך מורחב – טענו חיטין והודה לו בשעורין
מי שתבע את חבירו שחייב לו חיטים, והנתבע הודה שחייב לו שעורים, פטור גם מן השעורים[42], מפני שהתובע גם מודה שלא חייב לו שעורים[43], או משום שבתביעת החיטים מחל על השעורים[44] לדעת הרא"ש גם אם עדים מעידים על השעורים פטור, שהודאת בעל דין יותר ממאה עדים, ולדעת הראב"ד אם עדים מעידים על השעורים חייב לשלם[45].
אם תפס התובע שעורים, לדעת רוב הראשונים[46] אין מוציאים ממנו, מפני הודאת הנתבע, ולדעת הרא"ש מוציאים ממנו, כי הודה שהנתבע פטור.
מודה בקנס וכופר
- ערך מורחב – מודה בקנס
בפרשת שומר חינם נאמר לגבי טוען טענת גנב: ”אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹקים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.” (ספר שמות, פרק כ"ב, פסוק ח') , וחכמים דרשו[47] פרט למרשיע את עצמו, ומכאן למדו שמודה בקנס פטור, כך למשל גנב שהודה חייב לשלם את שווי הגניבה ופטור מתשלומי כפל[48], כל זה בגנב שהודה מעצמו, אבל גנב שנתפס והעמד לדין וחויב לשלם כפל והודה על כך בבית דין אחר, חייב לשלם, מפני שאחרי העמדה בדין תשלום הקנס הופך להיות חיוב ממון רגיל[49].
תשלומי כופר דינם כתשלומי ממון ולא כקנס[50], ולכן אם הודה ששורו המועד המית אדם חייב לשלם כופר.
בעונשים
מקרה נוסף בו אין אדם נאמן להתחייב על פי הודאתו, זהו במקרה שלפי הודאתו רשע ועבר עבירה, והרי כיוון שאין אדם משים עצמו רשע, אם כן לא נאמן, כגון; שבא לבי"ד ואמר שהרג את הנפש, שלא נסקול אותו על הודאת פיו. וכן אם אמר שחייב מלקות אינו נאמן מאותו הטעם, שאין אדם משים עצמו רשע. אולם הרמב"ם[51], כתב שלא הורגים וסוקלים על פיו בלי עדים, לא משום שאין אדם משים עצמו רשע, אלא משום גזירת הכתוב, ונתנו טעם בדבר: ”שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלים מרי נפש הוא המחכים למות ומאבדים עצמם לדעת, ומודה על דבר שלא עשה כדי שייהרג”.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- הערך "הודאת בעל דין", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
- אסופת מאמרים בנושא הודאת בעל דין, באתר אסיף
התוכן הישן
הודאת בעל דין כמאה עדים דמי הוא כלל תלמודי[52] הלכתי בדיני ממונות לפיו יכול אדם לחייב את עצמו ממון, על ידי הודאה מרצונו החפשי והודאתו מקבלת תוקף כאילו העידוה מאה עדים.
אתם עידי - משטה אני בך
הודאת בעל דין מחוץ לבית הדין מתקבלת רק אם הודה בפני שני עדים שייחד להודאתו ואמר להם 'אתם עידי', אבל אם לא אמר כך יכול לטעון אחר כך "משטה אני בך" אולם ישנם מקרים בהם ההודאה מתקבלת אף אם לא אמר:
הוחזק כפרן
- ערך מורחב – הוחזק כפרן
כשמכחיש הודאתו ואומר שלא היו דברים מעולם, נחלקו האמוראים אם נאמן לחזור ולומר משטה הייתי:
שיטת אביי, שהוחזק ככפרן, שהרי יש עדים שהודה, ואם כן אינו נאמן אפילו בשבועה, והרי אם אין עדים מלכתחילה אין הודאתו הודאה.
שיטת רב פפא בריה דרב אחא בא אדא, שאדרבה יש ריעותא ששיטה בו שהרי יש אומדנא שדברים שאין בהם ממש, אין בני אדם זוכר אותם, וא"כ כיון שהכחיש מוכח דרגל"ד שלא סתם אינו זוכר[53].
אולם נחלקו הראשונים, באיזה אופן נאמרו דברי רב פפא בריה דרב אחא בר אדא:
הרמ"ה[54], כתב שכל דברי רב פפא נאמרו רק במקרה שאחרי שהכחיש הודאתו טען ואמר "שמשטה הייתי בך", שאז לא נחזיקו לכפרן, שאדרבא, מדבריו כעת מוכח שטעה במה שהכחיש, שכיוון שרק שיטה בו. והרי דברים שאין בהם ממש אין אדם זוכר אותם.
אולם הרמב"ם[55] כתב, שאפילו אם לאחר ההכחשה לא טען 'משטה אני בך', מכל מקום בי"ד טוענים לו ששיטה בו, שהרי ודאי טעה בהכחשתו ושכח שהודה, שהרי אם היה נזכר יש אומדנא שהיה טוען 'משטה אני בך', במקום להכחיש שהודה.
כשלא אמר אתם עדי בשעת ההודאה
בגמרא[56] מובא, שאם ראובן תבע את שמעון, והביא ראובן עדים, והודה לו שמעון, ולמחר תבעו בבית דין וטען שמעון ששיטה בו, אזי שמעון פטור משום שלא אמר ראובן אתם עדי בשעת ההודאה. אולם יש מן הראשונים[57] שכתבו שלכל הפחות חייב שבועת היסת, כשם שחייב בכפירה. וחייב שבועה אחת שכלול בה ב' הדברים, גם שלא חייב לו כלום, וגם שהשטה בו[58].
צורת ההודאה
על ידי שליח
כשהודה על ידי שליח, ישנה מחלוקת באחרונים אם ההודאה מועילה: דעת הריב"ש[59] שהודאה תקינה. אולם דעת המהרשד"ם[60], שאין זו הודאה.
דעה פשרנית של הקצות החושן, היא, שאם שם בפיו הודאתו שאמר לו "כך וכך תודה", אזי, מועיל ההודאה, ששלוחו של אדם כמותו, אבל אם רק שלחו להודות, והודה מעצמו, לא מועיל.
שתיקה כהודאה
ישנו עוד אופן להתחייב מדין הודאת בעל דין, גם כשלא בפועל מודה. כגון ראובן שהגיע לשמעון ואמר לו 'מנה לי בידך' והודה לו, ולאחר מיכן הביא ראובן עדים ואמר להם 'אתם עדי' וחזר ותבע את שמעון ושתק, אזי, חייב שמעון, משום ששתיקה כהודאה[61].
- טעה בדבריו
דין זה אף נוגע לפולמוס ההלכתי, האם יכול לחזור בו מהודאתו, כגון, המודה לחברו שהוא חייב לו, וחזר ואמר שטעה במה שהודה,חלקו בזה הראשונים:
לדעת הרשב"א[62], והר"ן[63], אינו נאמן, ואפילו עדים העידו כדבריו, שהרי באומר לא לויתי אין הודאתו אלא מתוך כפרנותו, ואף על פי שבאו עדים ואמרו שפרע אין משגיחים בהם וחייב לשלם, כל שכן אם הודה בפירוש, שאינו נאמן אחר כך לטעון שטעה. אולם לדעת הרמב"ם[64] שהמודה בבית דין שהוא חייב, ואמר אחר כך נזכרתי שפרעתי, ועדים מעידים שפרע, הרי זו עדות מועילה ועושים על פיהם, שהרי לא הכחיש עדיו, ואינו כאומר לא לויתי מעולם. וכן פסק השולחן ערוך[65] להלכה. אולם הרמ"א הגביל זאת לדוקא שטען שפרע קודם שבאו העדים, אבל אם באו העדים תחילה - אינו נאמן, שהרי אינו חוזר בו אלא מפני עדות העדים, וכיון שהודה שהוא חייב, אנו סומכים על דבריו יותר ממאה עדים.
ביטול ההודאה
אמתלא
בהלכה "אמתלא" הוא ביטוי תלמודי[66] לסיבה המתקבלת על הדעת שמנמק אדם לדברים שעשה או אמר, מושג זה נוגע גם לדין המשפטי של "הודעת בעל דין כמאה עדים", שבהודאת בעל דין אינו יכול לחזור בו על ידי אמתלא וליתן טעם בדבר שחזר בו. בטעם הדין נחלקו האחרונים: הבית שמואל[67], כתב, משום שבממונות לא שייך כלל אמתלא, ולא נאמר אלא באיסורין כגון ”נטמאתי ונטהרתי, שאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת”. אולם הקצות החושן[68] כתב שתלוי אם הודה מעצמו או על ידי תביעה, שאם הודה מעצמו לא מועיל, ואם הודה רק על ידי זה שאחר תבעו, לא מועיל האמתלא. אולם על ידי טענת השטאה מתי שלא תבעו, ישנה מחלוקת בראשונים:
שיטת השולחן ערוך[69], שאפילו אם הודה בפני עדים ולא אמר אתם עדי, וכל שכן אם הודה בפני בית דין, אינו יכול לטעון משטה אני בך, שאינו יכול לומר משטה אני בך אלא כשחברו היה משטה בו ותובעו דבר שלא היה חייב לו, אבל אם לא תבעו, לא היה לו להודות מעצמו בכדי לשטות בו.
אבל שיטת הרמב"ם[70], שיכול לטעון כן, ולא עוד אלא שמהם סוברים שאפילו אם הודה בפני בית דין, שאינו יכול לטעון משטה, מכל מקום בהודה מפי עצמו יכול לטעון משטה, וזוהי ששנינו בהודה מפי עצמו שיכול לחזור. ומהם סוברים שאין הדברים אמורים אלא בהודה חוץ לבית דין, ולא אמר אתם עדי, אבל הודה בבית דין אפילו מעצמו אינו יכול לחזור בו.
וכן הכל מודים שיכול לחזור בו בטענת טעיתי, שכן שנינו: הודאת בעל דין כמאה עדים, במה דברים אמורים כשטענו והודה לו, אבל אם הודה מפי עצמו, יכול הוא לחזור בו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, הרי שיכול לחזור בו בהודה מפי עצמו יותר מהודה על תביעתו של חברו, והדברים אמורים לדעתם, כשאומר טעיתי.
וכן יכול לטעון טענת השבעה, היינו שהודיתי כדי שלא להשביע את עצמי, אלא שצריך שבועת היסת, אם תובעו עכשיו טענת ברי אתה חייב לי, ואם תרצה לכפור הרי עדים שהודית בפניהם, אבל אם אינו תובעו אלא מחמת הודאתו, אף שבועה אינו צריך שהרי זו טענת ספק, שאין משביעים עליה.
וכשנשבע על טענת זו, ישנה מחלוקת באחרונים מה נשבע: הסמ"ע[71] כתב שנשבע סתם שאינו חייב לו, ואינו צריך לכלול בפירוש שלא הודה אלא משום שלא רצה להשביע את עצמו. והש"ך[72] כתב, שצריך להישבע בפירוש שלא חייב לו, ושלא הודה אלא שלא להשביע.
הודאה בטעות
כשחזר בו לאחר ההודאה ואמר שטעה ולא דקדק בחשבונו, נחלקו הראשונים אם נאמן במיגו שהיה יכול לומר שפרע כבר את החוב. דעת הש"ך בשם הרמב"ן[דרוש מקור: איפה הש"ך ואיפה הרמב"ן והתוס' והרא"ש], שנאמן במיגו שהיה אומר שפרע את החוב, ונאמן לומר שלא חייב או שלא דקדק בכמות הממון שהודה שחייב. אולם הביא בשם התוספות והרא"ש, שכיוון "שהודאת בעל דין כמאה עדים דמי" אם כן אינו נאמן אפילו במיגו "דפרוע", שההודאה אלימה יותר מהמיגו.
נאמנות נגדית
כנגד הודאת הבן
בגמרא[73] מובא, שאם בן המקבל סותר לדברי הנותן, וטוען שאביו לא קיבל מידו כלום, אזי נפקיד השדה ביד שליש עד שיבוא אליהו או עד שהיודע הדבר באופן אחר. וביאר רש"י[74] הטעם משום שמא יבואו עדים שהנותן כן מכרה לאביו ולא ידע זאת הבן. וכתבו האחרונים[75], שדווקא אם אמר הבן בפירוש שהיה באותו מעמד הנתינה, ולבסוף לא נתן הנותן כלום לאביו, אבל אם טען הבן שאביו אמר לו שלא קיבל מאומה מהנותן, או שלא אמר בפירוש שהיה באותו מעמד אזי מקבלים את הודאתו, ואין מפקידים פירות השדה ביד שליש. שאז זהו כהדין של "האומר נתתי שדה לפלוני, והוא אומר לא נתת פטור". אבל לולי זאת תולים שטעה הבן וקיבל אביו בכל זאת.
אין אדם משים עצמו רשע
- ערך מורחב – אין אדם משים עצמו רשע
בדיני ממונות
כשמתחייב ממון בהודאתו על ידי שמשים עצמו רשע, אף על פי שעל מעשה האיסור שעשה אינו נאמן, מכל מקום על הממון שנתחייב במעשה זה אנו אומרים הודאת בעל דין כמאה עדים, ומי שהודה שגזל את חברו - נאמן ומשלם, ואין אומרים אינו נאמן לפסול את עצמו. וכן המודה שגנב, וכן מי שהודה שהדליק את גדישו של חברו ביום הכפורים - חייב, וכן אילו הודה שהלוה את חברו בריבית קצוצה - מחייבים אותו לשלם על פי עצמו; וכן מי שהודה שמסר ממון חברו בידי גוי ואין עדים בדבר, אף על פי שאינו נפסל בהודאת עצמו, שאין אדם משים עצמו רשע, חייב לשלם[76].
וכן הוא הדין גבי עדים שחתמו על השטר ואמרו אנוסים היינו מחמת ממון - ששיחדו אותנו - או שטר אמנה היה זה, אף על פי שאינם נאמנים לפסול את השטר, שאין אדם משים עצמו רשע, מכל מקום לגבי עצמם נאמנים, שהודאת בעל דין כמאה עדים, וחייבים לשלם ללוה ההפסד שבא לו מכח חתימתם[77].
וכן האשה שאמרה לבעלה שזינתה תחתיו ברצון, אף על פי שאין מאמינים לה לאסור אותה על בעלה, אבדה כתובתה, שהרי הודתה שזינתה, שלענין ממון הודאתה שזינתה ברצון כמאה עדים[78].
וכן האשה שהודתה שהכשילה את בעלה בדבר איסור, כגון שהאכילתו שאינו מעושר, אף על פי שאינה נאמנת על כך, שאין אדם משים עצמו רשע, מכל מקום מפסדת כתובתה בהודאתה, שלגבי הממון הודאת בעל דין כמאה עדים[79].
הערות שוליים
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ה עמוד ב'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ה עמוד ב'.
- ↑ רש"י, מסכת קידושין, דף ס"ה עמוד ב' ורשב"א ור"ן שם
- ↑ תוספתא, מסכת בבא מציעא, פרק א'
- ↑ מסכת גיטין, דף מ' עמוד ב' ודף ס"ד עמוד א', מסכת קידושין, דף ס"ה עמוד ב' ומסכת בבא מציעא, דף ג' עמוד ב'.
- ↑ שיטה מקובצת בבא מציעא דף ג' עמוד ב' בשם ריטב"א.
- ↑ רש"י, מסכת בבא מציעא, דף ג' עמוד ב', ד"ה אינו בהכחשה
- ↑ חידושי רבי שמואל, כתובות סימן י'
- ↑ אהל ישעיהו על מסכת בבא קמא עמ' תקיג'
- ↑ חלק א' סימן ע"ד
- ↑ בית שמואל, אבן העזר, סימן ל"ח, סעיף קטן ל"א.
- ↑ חלקת מחוקק, חושן משפט, סימן ל"ח, סעיף קטן כ"ב.
- ↑ קונטרס אחרון לקידושין סימן ל"ח
- ↑ שערי תורה חלק א' כלל א'
- ↑ ביחיד מומחה לדעת הרמב"ם (הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ה', הלכה ט') אין זו הודאה ואף על פי שמומחה דן יחידי, מכל מקום להודאה צריך בית דין, שהם שלשה. אולם שיטת הטור (חושן משפט, סימן ג') בשם אביו הרא"ש שאפילו הודה בפני יחיד מומחה, הודאתו הודאה. אם היו שני מומחים, שיטת הסמ"ע, חושן משפט, סימן ג', סעיף ז' שדינם כיחיד מומחה. אולם שיטת הש"ך שבשנים מומחים לדברי הכל ההודאה מחייבת.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ט עמוד א'
- ↑ ואינו נאמן במיגו שיכול היה לומר פרעתי, משום שהודאת בעל דין כמאה עדים ומיגו במקום עדים לא אמרינן, (שפתי כהן, חושן משפט, סימן פ"א, סעיף ס').
- ↑ פירוש הרא"ש, מסכת בבא בתרא, דף ג'
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק ז', הלכה א'
- ↑ סימן שע"ו
- ↑ הגהות הרמ"א, חושן משפט, סימן פ"א, סעיף א'
- ↑ נתיבות המשפט, חושן משפט, סימן פ"א, סעיף ה'
- ↑ הובא בטור חושן משפט, סימן פ"א
- ↑ נימוקי יוסף, מסכת בבא קמא, דף ס"ב עמוד ב'
- ↑ טור חו"מ סימן ל"ח
- ↑ {{שולחן ערוך|חושן משפט|פא|מח|מפרש=ש"ך]]
- ↑ תוספתא, מסכת בבא מציעא, פרק א'
- ↑ הובא ברא"ש סנהדרין פרק ג' סימן כ"ה
- ↑ [3] הנימוקי יוסף מביא שיטה זו בשם יש מפרשים, וכך סוברים גם ההגהות מיימוניות טוען ונטען סוף פרק ו', הטור בחושן משפט, סימן פ"א, וכך כתב שם בשם גאון.
- ↑ רב האי גאון במשפטי שבועות, בעל התרומות שער מ"ב חלק א', בעל המאור סנהדרין פרק ג', העיטור אות ה' הודאה, הרא"ש בבבא קמא סוף פרק ג' בשם הרמ"ה, הנימוקי יוסף בבא קמא סוף פרק ג', רבינו ירוחם נתיב ג' חלק ח', תשובות המיוחסות סוף סימן קי"ז, שו"ת מהר"ם ביר"ב סימן תתק"ד, ועוד.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ו' עמוד א'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת שבועות, דף מ"א עמוד ב'
- ↑ לדעת הגידולי תרומה אביי מודה במקרה שעדיין עומד בטענתו שלא לווה, מפני שבזה וודאי שאינו נאמן נגד עדים, ואביי לא פטר אלא במקרה שחוזר וטוען פרעתי.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ה עמוד ב'
- ↑ אכן במקרה שהודו שהתחתנו עם עדים הדין הוא שהוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, מדין שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, אולם טענת הגמרא היא שאין ההודאה נחשבת לעדות על הקידושין לעניין חיוב מיתה על מי שזינתה עימו. בנוסף טענת הגמרא היא שאם הודו שהתחתנו בלי עדים אין זה נחשב שהיו עדים בקידושין, ומותרים זה בקרוביו של זה.
- ↑ אורים ותומים, חושן משפט, סימן א', סעיף ד'
- ↑ קצות החושן, חושן משפט, סימן א', סעיף ד'
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק ג', הלכה י'
- ↑ תוספתא, מסכת בבא בתרא, פרק י'
- ↑ תוספות, מסכת גיטין, דף מ' עמוד ב' דיבור המתחיל הודאת
- ↑ רשב"א, מסכת גיטין, דף מ' עמוד ב'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ל"ה עמוד ב'
- ↑ רא"ש בבא קמא פרק ג' סימן ט"ו
- ↑ רש"י, מסכת בבא קמא, דף ל"ה עמוד ב' דיבור המתחיל פטור, ותוספות שם דיבור המתחיל לימא
- ↑ שפתי כהן, חושן משפט, סימן פ"ב מפרש כך בדעת הראב"ד משום שלשיטתו הסיבה לפטור משעורים בטוענו חיטים אינה בגלל הודאת התובע או מחילתו אלא מפני שיש כאן הודאה בלי תביעה, ולכן יכול לומר משטה אני בך, ולדעתו אם עומד בהודאתו חייב לשלם שעורים. הש"ך עצמו מבאר שגם אם טעם הפטור משום הודאת התובע, במקרה שיש עדים יכול לטעון שלא הודה על השעורים, והסיבה שלא תבע אותם היא בגלל שעל זה בלאו הכי היו לו עדים, ולא ראה צורך לתבוע כרגע רק את מה שאין לו עדים.
- ↑ [5] רי"ף ונמוקי יוסף בבא קמא דף ל"ה, ומשנה תורה לרמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק ג', הלכה י' ומגיד משנה שם בשם הגאונים.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף ע"ה עמוד א'
- ↑ משנה, מסכת כתובות, פרק ג', משנה ט'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף מ"ב
- ↑ בתלמוד בבלי, מסכת בבא קמא, דף מ"א עמוד ב' מבואר שגם אם כופרא כפרה משלם על פי עצמו, וברש"י, מסכת כתובות, דף מ"א עמוד א' דיבור המתחיל הרי מבואר שלמ"ד כופרא ממונא משלם על פי עצמו.
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ח, הלכה ו'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ה עמוד ב'.
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ט עמוד ב'
- ↑ שם בחידושיו למסכת סנהדרין כט.
- ↑ טוען ו-ז
- ↑ תלמוד בבלי מסכת סנהדרין כט.
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק ו', הלכה ו'
- ↑ ספר מאירת עינים, חושן משפט, סימן פ"א, סעיף ב'
- ↑ ריב"ש סימן שצ"ב, על פי ירושלמי סנהדרין ב-א
- ↑ מהרשד"ם חו"מ סימן תל"ט
- ↑ שו"ת הרא"ש, כלל סה, אות ד'
- ↑ רשב"א, מסכת שבועות, דף מ"א עמוד ב'
- ↑ ר"ן, מסכת בבא מציעא, דף ג' עמוד ב'
- ↑ משנה תורה לרמב"ם, הלכות טוען ונטען, פרק ז', הלכה ז'
- ↑ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ע"ט, סעיף ג'
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף כ"א עמוד ב'
- ↑ בית שמואל, חושן משפט, סימן קט"ו, סעיף כ"ד
- ↑ קצות החושן, חושן משפט, סימן פ"א, סעיף כ"א
- ↑ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן פ"א, סעיף ה'
- ↑ שפתי כהן, חושן משפט, סימן פ"א, סעיף י"ב
- ↑ סמ"ע, חושן משפט, סימן פ"א, סעיף ל"ב
- ↑ שפתי כהן, חושן משפט, סימן פ"א, סעיף ל"ב
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף מ' עמוד ב'
- ↑ שם ד"ה 'הא באבא'
- ↑ סמ"ע, חושן משפט, סימן רמ"ה, סעיף י"א
- ↑ ריטב"א כתובות דף ע"ב עמוד ב'
- ↑ שולחן ערוך חו"מ סימן מ"ו ס"ק ל"ז
- ↑ שו"ע חו"מ סימן קט"ו ו/
- ↑ ר"ן כתובות דף ע"ב
קטגוריה:משפט עברי: דיני ראיות קטגוריה:מונחים תלמודיים קטגוריה:כללים ועקרונות במשפט העברי