משפטיזציה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משפטיזציה היא תופעה שבה נורמות ודפוסי פעולה משפטיים מחלחלים לתחומי חיים אחרים.

בישראל באה מגמה זו לידי ביטוי בכמה אופנים:

הרחבת הביקורת השיפוטית

תחת הנהגתו של אהרן ברק, אימץ בג"ץ גישה של אקטיביזם שיפוטי, שהתחזקה לאחר המהפכה החוקתית. גישה זו גורסת כי בג"ץ יכול לדון גם בדברים שאינם קשורים ישירות לדברים שהובאו לפניו, וביכולתו לבטל חוקים הסותרים חוק יסוד. בתחילה הגביל עצמו בית המשפט מלבקר מוסדות ציבוריים אחרים והשתמש בכוחו רק כשהמוסדות הציבוריים פגעו בזכויות האדם או חרגו מסמכותם בצורה בולטת וגלויה. לאחר מכן לקח על עצמו בית המשפט לבקר את מוסדות השלטון גם כאשר אלה לא חרגו מהתפקיד המוגדר להם בחוק, אך הליך קבלת ההחלטות שלהם נעשה שלא בתום לב, או מתוך חוסר התאמה לשיקול דעתו של "האדם הסביר".

כחלק ממגמה זו, הורחבו תחומי השפיטות. הסמן הימני בתחום זה, אהרן ברק, התבטא בעניין זה בפרשת רסלר:

נקודת המוצא העיונית לבחינתה של השפיטות (או אי השפיטות) הנורמאטיבית היא התפיסה, כי המשפט הוא מערכת של איסורים והיתרים. כל פעולה היא מותרת או אסורה בעולם המשפט. אין פעולה, שהמשפט לא חל עליה. כל פעולה נתפסת בעולם המשפט. ... אכן, כל פעולה ניתנת "להיכלא" בנורמה משפטית, ואין פעולה שאין לגביה נורמה משפטית "הכולאת אותה". אין "חלל משפטי", שבו פעולות מתבצעות בלי שהמשפט נוקט כלפיהן כל עמדה. המשפט משתרע על כל הפעולות...על-פי גישה זו לא ייתכן כלל מצב, שבו אין נורמה משפטית החלה על פעולה. לעניין זה אין נפקא מינה מהי אותה פעולה, אם פוליטית היא אם לאו, אם עניין היא למדיניות אם לאו. כל פעולה - ותהא פוליטית או עניין למדיניות ככל שתהא - נתפסת בעולם המשפט, וקיימת נורמה משפטית הנוקטת עמדה כלפיה, אם מותרת היא או אסורה. הטיעון, "העניין לא היה עניין משפטי אלא עניין פוליטי מובהק", מערבב מין בשאינו מינו. היותו של העניין "פוליטי מובהק" אינו יכול להסיר מאותו עניין את היותו גם "עניין משפטי". כל דבר הוא "עניין משפטי", במובן זה שהמשפט קובע לגביו עמדה, אם מותר הוא או אסור.

בג"ץ 910/86 יהודה רסלר ואח' נגד שר הביטחון, פ"ד מב(2) 441

הרחבת השפיטות הביאה להתערבות בתי המשפט בנושאים שבעבר לא עסקו בהם, לעיתים באופן שנוי במחלוקת. כך, למשל, נתפס צו הביניים שהוציאה השופטת דליה דורנר, שהורה למדינה להבהיר מהו סטנדרט הקיום בכבוד, כדי שניתן יהיה לקבוע האם הקיצוץ בקצבאות שיזמה הממשלה פוגע בזכות החוקתית לכבוד, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, או פסיקתה של דורית ביניש המורה על מיגון בתי הספר בשדרות.

גם להרחבת זכות העמידה בעידן ברק השפעה על תהליך המשפטיזציה. אם בעבר רק מי שנפגע באופן ישיר מפעולה שלטונית רשאי היה לעתור בשל כך לבג"ץ, הרי שכיום נפתחו דלתות בית המשפט גם לעותרים ציבוריים. הדבר השפיע על פעילותם של ארגונים ציבוריים וחברתיים שונים, שכן בנוסף לפעילות הציבורית הרגילה שלהם, הועמד לרשותם כלי נוסף - הכלי המשפטי. ארגונים כגון התנועה לאיכות השלטון או אדם טבע ודין, למשל, מבססים חלק ניכר מפעילותם על עתירות לבתי המשפט השונים.

שימוש במשפט הפלילי להתמודדות עם שחיתות

שחיתות היא בעיקרה פגיעה במוסר הציבורי, ועל כן דומה כי המקום המתאים ביותר להתמודד עמה הוא המישור הציבורי - דיון בכנסת ובאמצעי התקשורת, הפגנות, בחירות וכדומה. עם זאת, מאז שנות ה-90 אירעו יותר ויותר מקרים שבהם בית המשפט התערב במקרים שבהם המנגנונים הפוליטיים והציבוריים לא נקטו בעצמם את הצעדים הדרושים, לדעתו, לשם שמירת המינהל התקין. כך, למשל, הורה בג"ץ לראש הממשלה יצחק רבין לפטר את השר אריה דרעי, לאחר שנגד האחרון הוגש כתב אישום בשל עבירות של קבלת שוחד, הפרת אמונים של עובד ציבור, קבלת דבר במירמה בנסיבות מחמירות, רישום כוזב במסמכי תאגיד וגניבה בידי מנהל. נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, קבע בפסק דינו כי "העבירות המיוחסות לשר דרעי הן מפליגות בחומרתן, ואי-הפעלת הסמכות להעבירו מתפקידו עולה כדי אי-סבירות קיצוני. ההישענות בעניין זה על התחייבות, הנוגדת את הוראותיו של סעיף 13א לחוק היסוד, אינה במקומה. הפגיעה באמינות השלטון עקב אי העברה מהתפקיד של מי שמואשם בעבירות חמורות של שחיתות, היא חמורה בהרבה מן הפגיעה באמינות עקב אי קיום הבטחה שהחוק אסר מעיקרו את נתינתה"[1].

כמו כן הוגשו כתבי אישום בשורה של מקרים שבהם פגעו אישי ציבור במינהל התקין. דוגמה לכך ניתן למצוא בכתב האישום שהוגש נגד צחי הנגבי בשל ריבוי המינויים הפוליטיים בעת שכיהן כשר לאיכות הסביבה.

המשנה לפרקליט המדינה, עו"ד שי ניצן, הסביר תופעה זו בהיעדרה של תרבות פוליטית המאפשרת התמודדות עם שחיתות וחוסר מינהל תקין בכלים ציבוריים. ניצן טען כי "במדינות מתוקנות, שרים קמים ומשעים עצמם או מתפטרים, אולם כאשר הם יוצאים זכאים מחקירת המשטרה הם חוזרים לתפקידם, בעוד שאצלנו המציאות שונה... במשפט של דרעי, ראש הממשלה אמר, כי עד שדרעי לא יורשע הוא רוצה שדרעי יכהן כשר, ואני שואל, האם כאשר אדם ממלא תפקיד ציבורי, יכול לקום ולומר כי הוא ככל האזרח"[2].

הסתייעות ביועצים משפטיים

היועץ המשפטי לממשלה

הרחבת היקפה של הביקורת השיפוטית הביאה עמה גם הרחבה בגדרי התחומים המובאים להכרעתו של היועץ המשפטי לממשלה. פעמים רבות, נובע הדבר מכך שהחלטות שונות של הממשלה צפויות להיתקף בבג"ץ, ועל כן מתבקשת חוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, באשר לאפשרות שהחלטות אלה ייפסלו. דוגמה לכך ניתן למצוא במעורבותו של היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, בהחלטות בנוגע להפסקת הספקת החשמל לרצועת עזה[3].

אופן נוסף שבו ליועץ המשפטי לממשלה יש השפעה על התנהלות הממשלה נובע מהנחיות היועץ המשפטי לממשלה. הנחיות אלה, שגיבושן החל בעת שמאיר שמגר כיהן כיועץ המשפטי לממשלה, בשלהי שנות ה-60, עוסקות במגוון נושאים הקשורים בפעולתה השוטפת של הממשלה, כגון מינויים בשירות הציבורי, כללי אתיקה ועוד.

אף ועדת שמגר, שבחנה את דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו, בעקבות פרשת בר-און חברון, נתנה דעתה למעורבות הגוברת של היועץ המשפטי לממשלה בתחומים שאינם משפטיים טהורים, וקבעה כי יש ליועץ "מעורבות קרובה מדי במכלול נושאי המדיניות הנדונים בממשלה"[4]. הוועדה המליצה כי היועץ המשפטי לממשלה לא ישתתף בכל ישיבות הממשלה, כפי שנהוג, אלא רק בישיבות שבהן דרושה חוות דעתו המשפטית.

יועצים משפטיים אחרים

בדומה ליועץ המשפטי לממשלה, גם מעמדם של יועצים משפטיים אחרים התחזק. כבר בשנת 1975 נחקק חוק המעגן את מעמדם של היועצים המשפטיים ברשויות המקומיות[5]. עם השנים, נוספו בחוק הוראות שונות לגבי יועצים משפטיים אלה, כגון חובת זימונם לישיבות המועצה, ואף הוראה הקובעת כי רשות מקומית לא תתקשר בעסקה הטעונה את אישור המועצה, אלא אם כן הוגשה לה חוות דעת מנומקת בכתב של היועץ המשפטי שלפיה אין מניעה לאשר את העסקה. ההוראה האחרונה הופכת את היועץ המשפטי של הרשות המקומית לגורם משמעותי בהליך קבלת ההחלטות של הרשות.

מינוי שופטים ומשפטנים לוועדות ציבוריות

ועדות חקירה וועדות בדיקה

חוק ועדות חקירה קובע כי בראש ועדת חקירה ממלכתית יעמוד שופט. על פי חוק זה, אין הכרח כי יתר חברי הוועדה יהיו שופטים או משפטנים, אך ברוב ועדות החקירה שמונו לאורך השנים מונו משפטנים נוספים, ובחלקן (כגון ועדת כהן או ועדת שמגר) הם אף היוו רוב. גם בוועדת וינוגרד ובוועדת זיילר מונו שני משפטנים, כולל היושבי ראש שלהן, אף שבוועדות בדיקה ממשלתיות אין כל חובה למנות שופטים או משפטנים.

כהונתם של משפטנים בוועדות משפיעה גם על אופי מסקנותיהן. פרופ' רון שפירא ביקר התנהלות זו של ועדות חקירה, וקבע כי "הטקס המשפטי הוא דרך מצוינת להרשיע או להפליל מישהו, אבל הוא דרך גרועה אם רוצים לדעת את האמת. כל תחקיר מבצעי מביא לגילוי יותר עובדות מאשר ועדת חקירה, המתנהלת בהליך כמו-משפטי". פרופ' ירון אזרחי סבור כי ועדות החקירה הן "סימפטום לחוסר האמון של הציבור ביכולתו לשפוט את העובדות בלי עזרה מקצועית", וכי הצבת שופט בראשן משקפת את חוסר האמון של הציבור ביכולתו לפתור בעיות באמצעות המערכת הפוליטית.[6]

פורומים אחרים

גם בפורומים אחרים ניכר שימוש הולך וגובר בשופטים ובמשפטנים. כך, למשל, מונה השופט אליהו וינוגרד לעמוד בראש הוועדה להורדה הדרגתית של שכר הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה ולבחינת הקלות אפשריות נוספות לסטודנטים, אף ששיקוליה של הוועדה כלל לא היו בתחום המשפט, אלא בתחומי החינוך והכלכלה.

בחוקים שונים מוטלים מיני תפקידים על שופטים ועל שופטים בדימוס, אף כאלה שאינם טעונים כישורי שפיטה דווקא. חוק ראש הרשות המקומית וסגניו (הצהרת הון), התשנ"ד-1993, למשל, קובע כי ראשי רשויות מקומיות וסגניהם יגישו הצהרות הון מטעמם לשופט בדימוס של בית המשפט העליון או בית המשפט המחוזי, שמינה נשיא בית המשפט העליון. דוגמה נוספת מצויה בחוק סיוע לנפגעי קריסת הרצפה באולמי ורסאי, התשס"ב-2002, הקובע כי הזכאות לסיוע לנפגעי האסון תיקבע על ידי ועדה ציבורית המורכבת מנציגים של משרדי הממשלה, אך בראשה הוצב שופט בדימוס.

משפטיזציה של יחסי העבודה

דו"ח בנק ישראל לשנת 2004‏[7] מציין:

בעשור האחרון אנו עדים לתהליך של ״משפוט״ יחסי העבודה - ריבוי של פניות לבית הדין לעבודה, הן בסכסוכים פרטיים בין עובד למעסיק, והן בסכסוכים קיבוציים. הסיבות לכך הן התרחבות שוק העבודה, תהליך הגלובליזציה, המצריך שוק יעיל ותחרותי יותר, הוספת סמכויות לבית הדין (לדוגמה בנושא חוק ביטוח בריאות), וכן שינוי בנורמות המאפיינות את מערכת יחסי העבודה, שהושפע מהגורמים האמורים, והתבטא בירידת יכולתם של הצדדים להגיע להסכמה ביניהם.

הדו"ח ממליץ לשנות מגמה זו, באומרו:

אין ספק כי תפקידו של בית הדין לעבודה חיוני, ובמקרים רבים, שבהם לא ניתן להגיע להסכמה, רק הוא יכול להכריע בסכסוך, תוך מזעור הפגיעה בעובדים ובמשק. עם זאת, עובדה היא כי תהליך ה״משפוט״ בשנים האחרונות לא צמצם את היקף סכסוכי העבודה או את עוצמתם. מלבד זאת יש מתח בין תפקידו השיפוטי של בית הדין כשופט צדק לתפקידו כמגשר ומפשר בין הצדדים. יש לפעול אפוא להאטת מגמת ה״משפוט״ ביחסי העבודה, תוך נקיטת צעדים להשבת האחריות והאמון לצדדים עצמם - לעובדים ולמעסיקים. הסדרה עצמית של שוק העבודה היא הכרחית להקניית הלגיטימציה למבנה השכר, משום שהיא מאפשרת לפרטים להשפיע על תנאי השוק שהם פועלים בהם. לשם חיזוק האמון והדו-שיח בין הצדדים ראוי לעודד את הקמתם של מנגנונים חלופיים ליישוב סכסוכים (כדוגמת הליכי גישור), המושתתים ככל הניתן על הסכמה, וכן לבנות מערכת תמריצים להשבת הצדדים אל שולחן הדיונים. נכונות הצדדים היא תנאי הכרחי לשיקומה של מערכת יחסי העבודה בישראל.

הסדרת תחומים רבים יותר בחקיקה

בקרב חברי הכנסת מתקיימת מגמה להסדיר בחקיקה נושאים שהוסדרו בכלים אחרים העומדים לרשות החברה. דוגמאות לכך:

  • חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ"ח–1998, המטיל חובה לסייע לאדם הנתון בסכנת חיים, מסדיר בחקיקה נושא שבמידה רבה מקומו בתחום המוסר והנורמות הבלתי כתובות.
  • חוק הזכות לעבודה בישיבה, התשס"ז-2007, שעיקרו הקביעה "מעביד יעמיד לרשות עובד במקום העבודה מושב לעבודה ולא ימנע מעובד ישיבה במהלך העבודה, אלא אם כן הוכיח המעביד שביצועה הרגיל של העבודה אינו מאפשר ישיבה", מסדיר באמצעות חקיקה נושא שנהוג להסדירו במסגרת יחסי העבודה, במשא ומתן בין ארגון עובדים לבין המעסיק.

שימוש בטרמינולוגיה משפטית

חדירת המשפט לתחומי חיים רבים הביאה גם לחדירתם של מונחים משפטיים שונים ללשון הדיבור, אף בהקשרים שאינם משפטיים.

דוגמה ותיקה לכך היא השימוש בצירוף "ו/או", האופייני לניסוחם של חוזים.

דוגמה נוספת היא המילה "נבצרות". במילה זו נעשה שימוש רב בראשית 2006, כאשר ראש הממשלה, אריאל שרון שקע בתרדמת, ונקבע, בהתאם לסעיף 16 לחוק יסוד: הממשלה, כי נבצר ממנו למלא את תפקידו. בשנת 2007, שוב חזר השימוש במילה, לאחר שהנשיא משה קצב הודיע, בהתאם לסעיף 22 לחוק יסוד: נשיא המדינה, כי נבצר ממנו, זמנית, למלא את תפקידו. הביטוי חדר לשימוש רחב בהקשרים שונים, המתארים הפסקה או חדילה מפעילות כלשהי ([1], [2], [3]).

דוגמה נוספת היא השימוש במונח "לחץ פיזי מתון". מקורו של מונח זה בדו"ח ועדת לנדוי, שהוקמה בעקבות פרשת עיזאת נאפסו (וששניים מבין שלושת חבריה היו משפטנים). בדו"ח זה, קבעה הוועדה כי השב"כ רשאי להשתמש בלחץ פיזי מתון[8], מקום שבו יש הכרח בהשגת מידע לשם הגנה על חיי אדם. בביטוי נעשה שימוש רב בהשאלה, גם לתיאור הפעלת לחצים מסוג אחר ([4], [5]). הביטוי אף היווה השראה למופע מחול [6], ואילו עיתון "הארץ" הוסיף אותו לרשימה של "קלישאות שסר חינן", בנימוק ש"אפילו המשמעות האירונית כבר לא עובדת מרוב שימוש"[9].

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ בג"ץ 3094/93 התנועה לאיכות השלטון ואח' נ' ממשלת ישראל ואח', פ"ד מז(1) 404, 422.
  2. ^ דברים שנאמרו במסגרת השתלמות הפורום הפלילי של לשכת עורכי הדין בשיתוף המכון להשתלמות עורכי דין של הלשכה באילת, והתפרסמו באתר לשכת עורכי הדין, 2 בפברואר 2008.
  3. ^ מני מזוז: "לא להחשיך את עזה", אתר MSN,‏ 30 באוקטובר 2007.
  4. ^ דין וחשבון של הוועדה הציבורית לבחינת דרכי המינוי של היועץ המשפטי לממשלה ונושאים הקשורים לכהונתו, עמ' 49.
  5. ^ חוק הרשויות המקומיות (ייעוץ משפטי), התשל"ו-1975.
  6. ^ מירון רפופורט, "אמת או חובה", הארץ 4 בפברואר 2008.
  7. ^ דו"ח בנק ישראל לשנת 2004, פרק התעסוקה והשכר
  8. ^ הביטוי המדויק שבו השתמשה הוועדה היה "מידה מתונה של לחץ פיסי", אך הביטוי שהשתרש בציבור הרחב הוא "לחץ פיזי מתון".
  9. ^ קלישאות שסר חינן, באתר הארץ, 16 באפריל 2002
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

27809567משפטיזציה