מיכאל השמיני, קיסר האימפריה הביזנטית
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. מיכאל השמיני פלאיולוגוס, קיסר האימפריה הביזנטית (ביוונית: Μιχαὴλ Δούκας Ἄγγελος Κομνηνὸς Παλαιολόγος; 1224 – 11 בדצמבר 1282) שלט כקיסר ביזנטי מ-1261 ועד מותו ב-1282, ולפני כן כקיסר שותף של אימפריית ניקאה מ-1259 עד 1261. מיכאל השמיני היה מייסד שושלת הפלאיולוגית שתשלוט באימפריה הביזנטית עד לנפילת קונסטנטינופול ב-1453. הוא החזיר את קונסטנטינופול מהאימפריה הלטינית בשנת 1261 והפך את האימפריה של ניקאה לאימפריה הביזנטית המשוחזרת.[1] שלטונו ראה התאוששות ניכרת של הכוח הביזנטי, כולל הרחבת הצבא והצי הביזנטי. היא כללה גם את שיקום העיר קונסטנטינופול, והגדלת אוכלוסייתה.[2] הקמתה מחדש של אוניברסיטת קונסטנטינופול תרמה לרנסאנס הפליאולוגי, פריחה תרבותית בין המאות ה-13 וה-15.[2]
בתקופה הזו גם המוקד של הצבא הביזנטי עבר לבלקן, נגד הבולגרים, והותיר את הגבול האנטולי מוזנח.[2] יורשיו לא יכלו לפצות על שינוי המיקוד הזה, וגם הפילוג הארסני ושתי מלחמות אזרחים שהתרחשו בין השנים 1321–1328 ובין השנים 1341–1347 ערערו מאמצים נוספים לגיבוש והתאוששות טריטוריאליים, רוקנו את כוחה, כלכלתה ומשאביה של האימפריה. סכסוך קבוע בין מדינות יורשות ביזנטיות כמו טרפזונטס, אפירוס, בולגריה וסרביה הביא לפיצול קבוע של הטריטוריה הביזנטית לשעבר ולהזדמנות לכיבוש מוצלח יותר ויותר של שטחים נרחבים על ידי בייליקים אנטוליים פוסט-סלג'וקים, בעיקר זאת של עות'מאן, שנקראה מאוחר יותר האימפריה העות'מאנית.
ביוגרפיה
ראשית חייו
מיכאל השמיני פלאיולוגוס היה בנו של מגאס דומסטיקוס אנדרוניקוס פאליאלוגוס ותאודורה אנגלינה פלאיולוגינה, נכדתם של הקיסר אלכסיוס השלישי אנגלוס ואופרוסינה דוקאינה קמטרינה. על פי דנו יוחנן ג'יאנקופלוס, מוצאו של מיכאל הגיע משלושת הבתים האימפריאליים ששלטו באימפריה במאות השנים שלפני ביזת קונסטנטינופול בשנת 1204 על ידי מסע הצלב הרביעי. נראה שאמו לא מילאה תפקיד משמעותי בחייו המוקדמים; לפחות לזמן מה, הוא חונך על ידי אחותו הגדולה מרתה, אשתו של megas domestikos ניקפורוס טארכניוטס, למרות שהיא הייתה מבוגרת ממנו רק בעשר שנים.
עלייתו לשלטון
מיכאל הצטיין כבר בגיל צעיר, כששימש כמושל הערים התראקיות מלניק וסרס בפיקודו של אביו אנדרוניקוס. עם זאת, בסתיו 1253, מיכאל הואשם בפני הקיסר יוחנן השלישי וטאציס במזימה נגד כס המלכות. הדרך היחידה למיכאל הורשה להוכיח את חפותו הייתה באמצעות משפט האל ולהחזיק ברזל לוהט. כשהקיסר הורה לו לאחוז במתכת הלוהטת, מיכאל הצעיר ענה (אם להשתמש במילותיו של ג'יאנקופלוס) "בחידוד שהיה אמור לאפיין את הקריירה המאוחרת שלו כקיסר": אם המטרופוליטן פוקאס מפילדלפיה, שלכאורה תמך בהצעה זו, יכול יהיה לקחת במו ידיו את הברזל מהמזבח ולהניחו אצל מיכאל, הוא יקבל אותה בשמחה באמונה שהאמת תתגלה.
למרות שמיכאל נמנע מעונש, ולאחר מכן התחתן עם אחייניתו של הקיסר ומונה למגה קונוסטאולו של שכירי החרב הלטיניים בהעסקתם של קיסרי ניקאה, עדיין לא ניתן בו אמון. לאחר מותו של יוחנן וטאציס, חצה מיכאל את נהר הסנגאריוס עם כמה חברים קרובים ושירת בסולטנות הסלג'וקית של רום. מסוף 1256 עד 1258, כמפקד שכירי החרב הנוצרים שנלחמו למען הסולטן קייקאוס השני; באותה שנה מאוחר יותר הקיסר תאודורוס השני דוקאס לסקריס נזכר במיכאל, ולאחר ששניהם החליפו שבועות של נאמנות והבטחות לבטיחות, חזר מיכאל לשירות הקיסר.
ימים ספורים לאחר מותו של הקיסר תאודורוס לסקריס בשנת 1258, מיכאל פלאיולוגוס חולל הפיכה נגד הביורוקרט המשפיע גאורגיוס מוזלון, ותפס ממנו את האפוטרופסות של הקיסר יוחנן הרביעי דוקאס לסקריס בן השמונה. מיכאל קיבל את התואר של megas doux וב-13 בנובמבר 1258 קיבל את התואר של despotes. ב-1 בינואר 1259, מיכאל הוכרז רשמית כקיסר (בסילאוס), ככל הנראה ללא יוחנן הרביעי, בנימפיון.
קונסטנטינופול
בשנת 1259, מיכאל השמיני הביס את הברית של גיום השני וילארדואן, נסיך אכאיה, ומיכאל השני קומננוס דוקאס מאפירוס בקרב פלאגוניה. לדברי ג'יאנקופלוס, "בתקופה שקדמה לכיבוש מחדש של קונסטנטינופול על ידי האימפריה של ניקאה ב-1261, שום אירוע לא היה בעל חשיבות גדולה יותר מניצחונו של מיכאל פלאיולוגוס בפלאגוניה".[3] זה לא רק ניטרל, לזמן המיידי, את האפשרות להתקפה מצד אויבים בגבולותיו המערביים, אלא גם שיפר את הלגיטימיות של מיכאל בכך שהציג אותו כמנהיג מוכשר.
למרות הניצחון המבריק הזה, רק אירוע אחד יכול להסיר את הסטיגמה של תופס שלטון בכוח לחלוטין מעיני נתיניו – כיבושה מחדש של קונסטנטינופול עצמה. בשנת 1260 מיכאל הוביל באופן אישי ניסיון לא מוצלח לכבוש את העיר. שמועות על תגבורת לעיר הנצורה אילצו את מיכאל לחתום על שביתת נשק בת שנה עם הקיסר הלטיני בולדווין השני באותו אוגוסט. לאחר שהבין שהוא זקוק לצי כדי למצור ביעילות את קונסטנטינופול, סיכם מיכאל את הסכם נימפאום עם ג'נובה במרץ של השנה שלאחר מכן. עזרת ג'נובה התבררה כמיותרת כאשר הגנרל של מיכאל השמיני אלכסיוס סטטגופולוס כבש את קונסטנטינופול מבולדווין השני באמצעות בגידה ב-25 ביולי 1261.[1]
החדשות על העיר שנכבשה הגיעו לראשונה לאחותו של מיכאל יולוגיה פלאיולוגינה, שהעירה את אחיה עם עלות השחר. הוא לא השתכנע עד שהגיע שליח מסטרטגופולוס הנושא את הכתר והחרב שבולדווין נטש במנוסתו מארמונו. מיכאל השמיני נכנס לעיר ב-15 באוגוסט והכתיר את עצמו לקיסר. לאחר ששלט בקונסטנטינופול, מיכאל ביטל את כל המנהגים הלטיניים והחזיר את רוב הטקסים והמוסדות הביזנטיים כפי שהיו קיימים לפני מסע הצלב הרביעי. הוא אכלס מחדש את הבירה, חיזק את אוכלוסייתה מ-35,000 כשעלה לשלטון ל-70,000 עד סוף שלטונו, ושיקם כנסיות, מנזרים ומבני ציבור שניזוקו. הוא היה מודע היטב לסכנה הנשקפת מהאפשרות שהמערב הלטיני, במיוחד שכניו באיטליה, יתאחדו נגדו וינסו להחזיר את השלטון הלטיני בקונסטנטינופול.[2]
יוחנן הרביעי נשאר בניקאה, מוקף ברובו על ידי מיכאל. לפי אקרופוליטס, הציבור מעולם לא באמת ראה ביוחנן קיסר - שמו כמעט נמחק מהעסקים הממשלתיים לאחר מותו של אביו תאודורוס השני, והוא לא הופיע בטקס ההכתרה של מיכאל כשליט שותף. בדצמבר 1261, מיכאל השמיני עשה את הצעד האחרון של עיוור והדחת יוחנן למנזר, מה שהפך אותו לבלתי כשיר לצמיתות לכס המלכות. מיכאל חיתן במהירות את אחיותיו של יוחנן לשני איטלקים ואציל בולגרי, כך שצאצאיהם לא יכלו לאיים על תביעת ילדיו שלו לירושה הקיסרית. מיכאל ניסה לשמור את עיוורונו של יוחנן בסוד, תוך העמדת פנים שהכתרתו הרשמית של הילד רק נדחתה. בסופו של דבר החדשות דלפו החוצה, והפטריארך ארסניוס אוטוריאנוס נידה את מיכאל השמיני. נידוי זה הוסר רק שש שנים מאוחר יותר (1268) בעת מינויו של הפטריארך יוסף הראשון.
דיפלומטיה וכיבושים
במילותיו של ג'אנאקלופוס, "עם נפילת קונסטנטינופול, האפיפיורות סבלה לא רק מאובדן יוקרה פוליטית אלא גם מנזק חמור לסמכותה הרוחנית. שכן היוונים חזרו למעשה על זכותם לכנסייה שהתנתקה מרומא. כך זה הפך למשימתו של כל אחד מששת האפיפיורים שכיהנו בתקופת שלטונו של מיכאל להשיג את חזרתם של הסכיזמטיים לחיק הכנסייה הרומית." מיכאל היה מודע להשפעה העצומה שהייתה לאפיפיורות במערב, ולכן שלח מיד משלחת לאפיפיור אורבנוס הרביעי המורכבת משני שליחים; כשהגיעו לאיטליה, השליחים נתפסו ואחד נלכד בחיים, בעוד שהשני הצליח להימלט בחזרה לשטחים ידידותיים יותר.
מיכאל פנה גם למנפרד, מלך סיציליה כדי להשיג הסכם כלשהו. בקיץ 1262, מיכאל הציע להתגרש מאשתו תאודורה ולהתחתן עם אחותו של מנפרד אנה. הצעה זו נכשלה באופן מרהיב: לא רק שאנה דחתה את הצעתו, תאודורה פנתה לעזרתו של הפטריארך ארסניוס. הפטריארך התעמת עם הקיסר ולחץ עליו לנטוש את תוכניותיו. מיכאל נכנע ושלח את אנה בחזרה לאחיה עם מתנות. מחווה זו עזרה להבטיח את שחרורו של הגנרל שלו אלכסיוס סטרטגופולוס.
בערך בזמן הזה הוצגה בפני מיכאל הסחת דעת מסוכנת: עז א-דין קאיקאוס, שהודח כסולטן הטורקים הסלג'וקים על ידי קואליציה בראשות הפרוואן מועין א-דין סולימאן, הגיע לעזרת חברו הוותיק. אבל כפי שמציין קלוד קאהן, הוא "היה אמור להתאכזב באכזריות". מיכאל העדיף את המונגולים של פרס, שתמכו באויבו של עז א-דין הפרוואן, מול אלו של רוסיה. יתר על כן, הוא לא יכול היה להסתכן במלחמה על גבול אסיה שלו בעוד מערב אירופה, שהייתה מסוכנת לאין שיעור, התנגדה לו. קאהן סבור שאו שעז א-דין הפך למבוכה, או שאולי הסולטן לשעבר "התמסר לביקורת פתוחה מדי"; בכל מקרה, עז א-דין נכלא. כוחות מונגולים מרוסיה שחררו אותו בסופו של דבר ונשאו אותו לחצי האי קרים שם חי את שארית חייו.[4]
סדרה של כישלונות צבאיים אירעו לאחר מכן. בשנת 1263 שלח מיכאל 15,000 איש, כולל 5,000 שכיריחרב סלג'וקים, למוראה במטרה לכבוש את נסיכות אכאיה, אך משלחת זו נכשלה בניתוק מפתיע בפריניצה. מאוחר יותר באותה שנה הובס צי מעורב של 48 ספינות אימפריאליות וג'נובה על ידי כוח ונציאני קטן יותר בקרב סטפוצי. בשנה שלאחר מכן שוב הובסו הכוחות האימפריאליים במוראה במקריפלגי לאחר ששכירי החרב הסלג'וקים, שלא קיבלו תשלום, החליפו צד. השפל של אסונותיו של מיכאל הגיע באביב 1265, כאשר צבא של טטרים ובולגרים בפיקודו של נוגאי חאן שהרס את תראקיה ארב למיכאל פלאיולוגוס כשחזר לקונסטנטינופול מלווה בחיילים בודדים בלבד. נטוש אפילו על ידי הקצינים שלו, שברחו כדי להציל את חייהם, מיכאל הצליח להימלט על ידי חציית הרי גאנוס והגיע לחוף מרמורה, שם הוא נתקל בשתי ספינות לטיניות. הוא עלה במהירות על כלי השיט, וכעבור יומיים הגיע בשלום לקונסטנטינופול. "כך שרד מיכאל את אחת מהבריחות הדחוקות בקריירה שלו", מציין ג'יאנקופלוס.
היתרונות הצבאיים שמיכאל נהנה מהם לאחר כיבוש קונסטנטינופול התאדו, אך הוא הפגין את כישוריו הדיפלומטיים כדי להתאושש בהצלחה מהחסרונות הללו. אחרי סטפוצי, מיכאל השמיני פיטר את 60 הגליאות הגנואזיות ששכר קודם לכן והחל להתקרב לוונציה. מיכאל ניהל משא ומתן בסתר על הסכם עם הוונציאנים להענקת תנאים דומים לאלו במקרה של נימפאום, אך הדוג'ה רניירו צנו לא הצליח לאשר את ההסכם. הוא גם חתם על הסכם בשנת 1263 עם הסולטן הממלוכי המצרי ביברס וברקה, החאן המונגולי של חאנות קיפצ'ק.
מיכאל ושארל מאנז'ו
הקרב על בנוונטו ב-26 בפברואר 1266 יצר אתגר חדש למיכאל, איתו ייאבק עד סוף חייו: שארל מאנז'ו. מיכאל, כפי שמדגיש ג'אנאקלופוס, "משנת 1266 ועד זמן קצר לפני מותו בשנת 1282... נאלץ להקדיש תשומת לב כמעט מלאה לתבוסתו של שארל, שהגשמת שאיפתו הייתה מביאה להרס האימפריה הביזנטית ולהקמתו מחדש של שלטון לטיני בקונסטנטינופול." שארל חיזק את אחיזתו בממלכת סיציליה בכך שהביס את קונראדין בקרב טאגליאקוצו ב-23 באוגוסט 1268. ובחיפוש אחר עזרה לשקם את האימפריה הלטינית, במאי 1267, סיכם שארל את הסכם ויטרבו עם הקיסר הגולה בולדווין השני וגיום השני וילארדואן בהדרכתו של האפיפיור קלמנס הרביעי.
במובנים רבים מיכאל ושארל היו דומים. ג'יאנקופלוס מצטט בהרחבה את ההשוואה של ניפורוס גרגוראס בין שני האנשים:
שארל, שלא היה מונע על ידי שאיפות קטנות אלא על ידי שאיפות גדולות, השתיל במוחו כמו זרע את ההחלטה לכבוש את קונסטנטינופול. הוא חלם שאם יוכל להפוך לאדון לזה, הוא ישקם את כל המלוכה, כביכול, של יוליוס קיסר ואוגוסטוס קיסר. הוא היה מסוגל מאוד לא רק בתכנון מה שרצה לעשות אלא גם לתרגם בקלות את מחשבותיו לפעולה. ברור שהוא עלה על כל קודמיו בעוצמת הטבע והאינטליגנציה שלו... למרות זאת, לא ניתן היה להביא לסיומו מוצלח לא את מעשיו נגד היוונים ולא אלה של מיכאל פלאיולוגוס נגד הלטינים. שכן חוזקם של שניהם היה דומה במשך זמן רב כל כך, עד שנאמר היטב (זו הייתה דעתם של אנשים בעלי אבחנה) שאם באותה תקופה קיסר כזה לא היה מנהל את ענייני יוון, האימפריה הייתה נכנעת בקלות לשארל, מלך איטליה; ולהיפך, אם מלך כזה לא היה אז בראש העניינים האיטלקיים, ההגמוניה של איטליה הייתה עוברת בלא קושי רב למיכאל פלאיולוגוס.
מיכאל גם התמודד עם אתגר על גבול אסיה שלו. למרות שהסכם השלום עם הטורקים הסלג'וקים המשיך להיות מכובד על ידי שני הצדדים, טורקמנים נודדים החלו לחדור לשטחים הביזנטים, ובגלל מלחמותיו של מיכאל באויביו המערביים, לא הייתה תגובה מאורגנת לאיום זה. ספרוס וריוניס גם מציין כי בשל יחסו ליוחנן הרביעי לסקריס, "הביאו לניכור מוחלט מקונסטנטינופול של חלקים גדולים מהחברה היוונית בביתיניה ובמקומות אחרים". בשנת 1269 שלח מיכאל את אחיו הדספוט יוחנן פלאיולוגוס לחלק הדרומי של אנטוליה הביזנטית כדי לטהר את עמקי מיאנדר וקייסטר הטורקמנים; תגובתם הייתה לסגת לפני הצבא הביזנטי, וכשיוחנן נזכר בסופו של דבר להתמודד מול אויבים באירופה, הטורקמנים נרתעו וחידשו את כיבושיהם והתיישבותם. לפיכך, עד 1269, הערים טראכיה סטודיה וסטרובילוס על החוף הקריאני היו נחלות טורקיות.[5]
תגובתו של מיכאל להסכם ויטרבו הייתה ניסיון להחליש את תמיכת האפיפיור בו; אם האפיפיור היה משוכנע שהפלישה של שארל מאנז'ו היא מלחמה צודקת וקדושה, אזי הכוחות שמיכאל יכול היה להזעיק לא יכלו למנוע את הצלחתה. מיכאל חזר לנהל משא ומתן על איחוד הכנסיות עם האפיפיור קלמנס הרביעי, לו הסכים, אך מותו של האחרון בנובמבר 1268 שם קץ לגישה זו. לטענת ג'יאנקופלוס, רק מחסור במשאבים מנע משארל להתחיל מיד במתקפה נגד מיכאל. בחיפוש אחר ריסון מסוים על שארל, מיכאל פנה אל לואי התשיעי, מלך צרפת, השליט המוביל של המערב ואחיו הבכור של שארל. לואי היה מעוניין יותר במסע צלב נגד מוסלמים השולטים בארץ הקודש מאשר בתקיפה של נוצרים סכיזמטים. אז הוא ביקש משארל להצטרף למסע הצלב התוניסאי שלו ב-1270. כשלואי מת בתוניסיה, שארל לקח את הפיקוד, ניהל משא ומתן על שביתת נשק והפליג לסיציליה, בתכנון לתקוף את ביזנטיון. בשלב זה נס הציל את מיכאל: סערה אלימה השמידה את הצי של שארל. "ליווני ביזנטיון", כותב ג'יאנקופלוס, "זה בוודאי נראה כאילו הבתולה, המגינה שלהם, הצילה אותם מאסון".
לאחר תקופת ביניים של שלוש שנים, שבמהלכה ניסה שארל מאנז'ו להשפיע על הבחירות, נבחר אפיפיור חדש, גרגוריוס העשירי. כשמיכאל התחיל מחדש את השיחות על איחוד, גרגוריוס הוכיח שהוא פחות מסביר פנים ומנהל משא ומתן מתוך עמדת כוח. מיכאל ניסה לנמק עם הפטריארך יוסף והסינוד לגבי חשיבות ההסכמה לאיחוד זה, וכי עקרון האויקונומיה (שגיאנאקופלוס מציע שמתורגם כאן בצורה הטובה ביותר כ"שיקולים של אינטרס אישי") חייב אותם להיענות לדרישות האפיפיור. אך למרות מסע תעמולה במהלך החורף של 1274–1275, מייקל נאלץ להדיח את הפטריארך יוסף ולהחליף אותו בתומכו שלו יוחנן בקקוס כדי לקבל הסכמה בחוסר רצון לאיחוד.
מועצת ליון ואחריה
שליחים ביזנטיים התייצבו במועצה השנייה של ליון ב-24 ביוני 1274, שם הציגו מכתב מהקיסר, חתום בבולת הזהב הקיסרית, ושניים נוספים מבנו אנדרוניקוס ואנשי הדת הביזנטית. במושב הרביעי של המועצה בוצעה פעולת האיחוד הרשמית. המכתבים נקראו, ולראשונה מזה מאתיים שנה נציגי הענפים המזרחיים והמערביים העיקריים של הנצרות היו שוב מאוחדים.
מיכאל השמיני השיג יתרון חשוב על ידי איחוד זה, שכן כעת הוא השיג לגיטימציה הן עבור החזקה בקונסטנטינופול והן עבור תביעותיו על האדמות שנכבשו על ידי פולשים מערביים. יתרה מכך, יריבו שארל לא יכול היה לסמוך על כוחו של האפיפיור שקורא למסע צלב נגד ממלכתו. לבסוף, האפיפיור גרגוריוס היה מאוד חיובי להצעתו של מיכאל למסע צלב נגד הטורקים כדי לכבוש מחדש את הערים הנוצריות העתיקות של אנטוליה; אולם עם מותו של גרגוריוס (ינואר 1276), תוכניות אלה נותרו לא יותר מאשר דיבורים.
אכזבות נוספות הופיעו לאחר שהחדשות על המועצה הסתננו בשטחים הביזנטים לשעבר. בעוד שהאיחוד התקבל בהתנגדות בכל רמות החברה, התנגדו לו במיוחד האוכלוסייה הגדולה יותר, בראשות הנזירים וחסידיו של הפטריארך המודח ארסניוס, הידועים בשם הארסנים. אחת ממנהיגי האנטי-איחוד הראשיים הייתה אחותו של מיכאל אולוגיה, שנמלטה לחצר בתה מריה פלאיולוגינה קנטקוזינה, צארית הבולגרים, משם מחתה ללא הצלחה נגד מיכאל. חמורה יותר הייתה ההתנגדות של בניו של מיכאל מאפירוס, ניקפורוס הראשון קומננוס דוקאס ואחיו למחצה יוחנן הראשון דוקאס: הם התחזו כמגיני האורתודוקסיה ונתנו תמיכה לאנשי האנטי-איחוד הנמלטים מקוסטנטינופול. מיכאל הגיב תחילה בסלחנות יחסית, בתקווה לזכות באנשי האנטי-איחוד באמצעות שכנוע, אך בסופו של דבר אכזריות ההפגנות הובילה אותו לנקוט בכוח. מתנגדי איחוד רבים עווורו או הוגלו. שני נזירים בולטים, מלטיוס ואיגנטיוס, נענשו: לראשון גזרו את הלשון, והשני עוור. אפילו פקידים אימפריאליים זכו ליחס קשה, ועונש מוות נקבע אפילו רק על קריאת או החזקת חוברות המכוונות נגד הקיסר. "מעוצמת העימותים הללו, זהה כמעט למלחמות אזרחים", מסכם ג'יאנקופלוס, "ייתכן ששולם מחיר גבוה מדי למען האיחוד".
המצב הדתי רק החמיר אצל מיכאל. המפלגה הארסנית מצאה תמיכה רחבה בקרב הממורמרים במחוזות האנטולים, ומיכאל הגיב שם ברשעות דומה: לדברי וריוניס, "הגורמים הללו שהודחו מהצבא או מתפקידים אחרים, מנוכרים, ערקו לטורקים". ניסיון נוסף לטהר את הטורקמנים הפולשים מעמק מיאנדר בשנת 1278 מצא הצלחה מוגבלת, אך אנטיוכיה על המיאנדר אבדה באופן בלתי הפיך כמו טרלס וניסה ארבע שנים מאוחר יותר.[5]
ב-1 במאי 1277, יוחנן כינס בניאופטרס סינוד שהכריז על הקיסר, הפטריארך והאפיפיור ככופרים. בתגובה, כונס סינוד באיה סופיה ב-16 ביולי, שבו ניקפורוס ויוחנן נודו בתמורה. יוחנן כינס את הסינוד האחרון בניאופטרה בדצמבר 1277, שם מועצה אנטי-איחוד של שמונה בישופים, כמה אבות מנזר ומאה נזירים, נידתה שוב את הקיסר, הפטריארך והאפיפיור.
הישגיו של מיכאל בשדה הקרב היו חיוביים יותר, אם כי עדיין מעורבים. הוא ניסה לנצל מלחמת אזרחים בבולגריה בסוף שנות ה-70 של המאה ה-13, אך הצבאות הביזנטים ספגו כמה תבוסות גדולות מידי האיכר הקיסר איוואילו. הקיסר הצליח למנות זמנית את חתנו איוואן אסן השלישי על כס המלכות הבולגרי, אך לאחר התבוסה הביזנטית בדווינה הוא נאלץ לברוח. עם זאת, מיכאל השמיני הצליח מאוחר יותר לכבוש את החלק הבולגרי של תראקיה, בעוד שהמצב הפנימי של האימפריה הבולגרית נותר בלתי יציב. בשנת 1275 שלח מיכאל השמיני צבא נגד תסליה וצי של 73 ספינות כדי להציק למדינות הלטיניות ביוון. הצבא הובס באופן מוחץ בקרב ניאופטרה, אך הצי זכה בניצחון מקיף דומה בקרב דמטריאס.[6]
האחרון היה ניצחונו על שארל מאנז'ו במערב יוון. הגנרל של שארל הוגו מסאלי עם 8,000 איש (כולל 2,000 פרשים) כבש את בוטרינטו ב-1280 וצר על בראט. צבא סיוע ביזנטי בפיקודו של מייקל טארחניוטס הגיע במרץ 1281: הוגו מסאלי נפל במארב ונלכד, וצבאו החל לברוח. ג'אנאקלופוס סבור שרוב החוקרים אינם מבינים במלואם את חשיבותו של ניצחון זה: "ניצחון זה סימן את הכישלון המוחלט של הניסיון להשיק משלחת יבשתית נגד הבירה. לפיכך... שארל נאלץ לשנות את האסטרטגיה שלו למתקפה ימית נגד קונסטנטינופול."
ערבית סיציליאנית
.jpg)
ב-22 בפברואר 1281 נבחר אפיפיור חדש, האפיפיור מרטינוס הרביעי, צרפתי שג'אנאקלופוס מתאר כ"כפוף בצורה עיוורת" לשארל מאנז'ו. שוב, לשארל לא היה בלם ברור בשאיפותיו לכבוש את קונסטנטינופול, והוא עבר במהירות להתכונן למתקפה החדשה הזו. צעד מוקדם אחד ננקט על ידי האפיפיור מרטינוס, אשר ב-10 באפריל 1281, נידה את מיכאל ללא כל אזהרה או פרובוקציה, ובכך שיבש את האיחוד של ליון.
שארל הכין כוח צבאי גדול בהרבה ממה שמיכאל יכול היה לגייס. לפי מרינו סאנודו, לשארל היו 100 ספינות בסיציליה, ועוד 300 בנאפולי, פרובאנס ובשטחים היווניים שלו, שהיו אמורים לשאת לא פחות מ-8,000 פרשים. ג'יאנקופלוס מצטט מסמכים ששרדו המעידים על האספקה ששארל צבר. כתב כתיבה אחד של אנגווין, מתאריך 28 באוקטובר 1281, מפרט אוסף של כלים שייאסוף למשלחת, הכולל "אלפיים מטלי ברזל, שלושת אלפים יתדות ברזל, מזחלות לניפוץ סלעים, חבלים, אתי ברזל, גרזנים וקומקומים להרתחת זפת." אחר מורה על מסירת "ארבעת אלפים יתדות ברזל שנמצאות בבנייה בוונציה". שלישית מורכבת מהוראות לסוחר פיזאני עבור 2,500 מגנים בגדלים שונים, כולם עטורים בסמל המלכותי של חבצלות. בעלות הברית של שארל כללו רשימה ארוכה של כוחות. מלבד קשרי קרבה עם מלכי צרפת והונגריה, שליטי הסרבים והבולגרים היו בעלי בריתו, כמו גם שליטי אפירוס ומתנגדים של האימפריה הביזנטית, והמעצמה הימית המובילה של אירופה, ונציה.
ברור שמיכאל חיפש בעלי ברית נגד שארל מאנז'ו, אבל הם היו מעטים. דונלד ניקול מפרט את הסולטן הממלוכי של מצרים, ש"ישאיל לו ספינות", ואת הטטרים של אורדת הזהב בדרום רוסיה ש"יכלו לפקוח עין על הבולגרים". שגריריו ביקרו בחצרו של רודולף הראשון, מלך גרמניה הרומאי-גרמני, אך הוא התרחק. המלך פדרו השלישי, מלך אראגון הוכיח שהוא מסביר פנים, כי היו לו סיבות משלו לשנוא את שארל. לפי ג'יאנקופלוס, אשתו של פדרו קונסטנס הייתה בתו של מנפרד, ומסיבה זו ראה פדרו את שארל כגזלן ואת סיציליה כנחלתה החוקית של קונסטנס. פדרו קיבל את פני הפליטים מסיציליה, ובעיקר את יוחנן מפרוצ'ידה, שאותו הפך למזכיר המשרד המלכותי. אולם אראגון הייתה בקצה השני של הים התיכון, רחוקה ממיכאל.[2]
אולם לפני ששארל מאנז'ו יכול היה להתחיל בכיבוש קונסטנטינופול, מרד הווספרים הסיציליאנים התרחש ב-30 במרץ 1282. שארל שלח ארבע ספינות לטפל במרד, אך כאשר המורדים השתלטו על מסינה, הוא הורה לחיילים ולציוד שנאספו לשימוש נגד מיכאל לצור על העיר ההיא; בינתיים הושמדו שבעים ספינות אנגוויניות בארסנל מסינה. בסופו של דבר הסיר שארל את המצור, ופדרו מאראגון נחת בסיציליה כדי להחזיר את האי לאשתו. החל מהשור של האפיפיור מרטינוס מה-18 בנובמבר 1282, שבו הוא נידה שוב את מיכאל - כמו גם את פדרו מאראגון, יוחנן מפרוצ'ידה ושליחו של מיכאל בנדטו זקריה - כמצית אש המרד הסיציליאני. ג'יאנקופלוס, בעודו מודה שמיכאל היה בקשר עם מנהיגי המרד לפני כן, טוען "שלמיכאל פלאיולוגוס, מצידו, לא היה שום קשר לתקרית בכנסיית סנטו ספיריטו, אין ספק".
יתרה מזאת, מיכאל השמיני סייע לעורר מרידות בכרתים נגד הוונציאנים, את המפורסמת שבהן הובילו האחים הורטאצוי גאורגיוס ותיאודור ממסי ברתימנון, במשך שש שנים, מה שגרם לנזק משמעותי ביותר לכובשים הוונציאנים ולאינטרסים הכלכליים של ונציה. מיכאל השמיני התכוון להביא בסופו של דבר את ונציה, בעלת בריתו של שארל מאנז'ו, לשולחן המשא ומתן, כפי שעשה, בחצרו בקונסטנטינופול.
מותו ומורשת
מיכאל השמיני מת בכפר פאצ'ומיוס, תראקיה ב-11 בדצמבר 1282. הוא נדחה לקבורה בקונסטנטינופול עקב רדיפתו של הכנסייה בתמיכה באיחוד עם רומא, ולכן הובא למנוחות במנזר בשם Nea Mone באזור Rhaidestos (טקירדא המודרנית). שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1285, שרידיו הועברו למנזר ישו בסלימבריה, שם בשנת 1260 קבר מחדש את גופתו של בסיליוס השני.
בכינון מחדש של האימפריה הביזנטית שיקם מיכאל השמיני את הממשל הישן מבלי להתאמץ לתקן את כשליו. בשיקום קונסטנטינופול ובהשקעה בהגנה על מחוזותיו האירופיים, החל מיכאל השמיני להחליש את הגבול האנטולי של נחלותיו ונאלץ להוריד את שכר חייליו או לבטל את הפטורים ממס. מדיניות זו הובילה להתמוטטות הדרגתית של הגבול, אליו חדרו כנופיות טורקיות עוד לפני מותו. השושלת הפלאיולוגית שהקים שלטה באימפריה הביזנטית במשך כמעט מאתיים שנה, יותר מכל אחת אחרת בהיסטוריה הביזנטית. כמו כן, בתקופת שלטונו הייתה תחייה ימית זמנית שבה הצי הביזנטי כלל 80 ספינות.
משפחתו
בשנת 1253, מיכאל השמיני פלאיולוגוס התחתן עם תאודורה פלאיולוגינה, אחייניתו של יוחנן השלישי דוקס וטאציס, קיסר ניקאה. יתומה בילדותה, היא גודלה על ידי דוד רבא שלה יוחנן השלישי, שנאמר כי "אהב אותה כמו בת", ואשר סידר את נישואיה למיכאל. ילדיהם היו:
- מנואל פלאיולוגוס (בערך 1255–לפני 1259)
- אירנה פלאיולוגינה (בערך 1256–לפני 1328), שנישאה לאיוואן אסן השלישי, קיסר בולגריה
- אנדרוניקוס השני פלאיולוגוס (1259–1332), קיסר ביזנטי
- אנה פלאיולוגינה (בערך 1260–1299/1300), שנישאה לדמטריוס/מיכאל קומננוס דוקאס, בנו השלישי של מיכאל השני מאפירוס
- קונסטנטינוס פלאיולוגוס (1261–1306), שנישא לאירנה ראולינה בת דודתו השנייה
- תאודורה פלאיולוגינה, שנישאה למלך דוד השישי מגאורגיה
- יודוקיה פלאיולוגינה, שנישאה לקיסר יוחנן השני מטרפזונטס
- תאודורוס פלאיולוגוס (בערך 1263 - לאחר 1310)
מפילגשו, דיפלובאטצינה, למיכאל השמיני היו גם שתי בנות לא חוקיות:
- אופרוסינה פלאיולוגינה, שנישאה לנוגאי חאן מאורדת הזהב
- מריה פלאיולוגינה, שנישאה לאבאקה חאן מפרס
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Bartusis, Mark C. (1997). The Late Byzantine Army. University of Pennsylvania Press. ISBN 978-0-8122-1620-2.
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 Geanakoplos, Deno John. "Michael VIII Palaeologus". Encyclopedia Britannica. אורכב מ-המקור ב-22 ביולי 2018. נבדק ב-22 ביולי 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Geanakoplos, Deno John (1953). "Greco-Latin Relations on the Eve of the Byzantine Restoration: The Battle of Pelagonia – 1259". Dumbarton Oaks Papers. 7: 99–141. doi:10.2307/1291057. ISSN 0070-7546. JSTOR 1291057.
- ^ Cahen, Claude (2004). Pre-Ottoman Turkey: A General Survey of the Material and Spiritual Culture and History. תורגם ע"י J. Jones-Willian. New York: American Council of Learned Societies. p. 279.
- ^ 5.0 5.1 Vryonis, Speros (1971). The Decline of Medieval Hellenism in Asia Minor and the Process of Islamization from the Eleventh through the Fifteenth Century. Berkeley: University of California Press. pp. 136–137f, 250f. ISBN 978-0-52-001597-5.
- ^ D'Amato, Raffaelle (20 בספטמבר 2016). Byzantine Naval Forces 1261–1461. Osprey Publishing. p. 9. ISBN 978-1472807281.
{{cite book}}: (עזרה)
39095728מיכאל השמיני, קיסר האימפריה הביזנטית