כלנתריזם

כָּלַנתֶריזם הוא מונח גנאי בשיח הפוליטי בישראל, על שמו של רחמים כלנתר,^[1] חבר עיריית ירושלים בשנות החמישים. הביטוי מתאר מצב של מעבר של חבר כנסת או חבר מועצת רשות מקומית מסיעה אחת לאחרת תמורת טובת הנאה פוליטית.

כלנתר היה חבר סיעת "הפועל המזרחי" בעיריית ירושלים שנטש את סיעתו, שפעלה כדי להדיח את ראש העיר גרשון אגרון באוגוסט 1956, על רקע תמיכתו של ראש העיר בהקמת בית כנסת רפורמי ובריכת שחייה מעורבת בעיר. כלנתר הפך לתומך של אגרון, דבר שהעניק לאגרון רוב במועצה, ובתמורה מונה כלנתר לתפקיד סגן ראש העיר הממונה על ענייני דת ותברואה.

צעד זה היה אפשרי כיוון שבאותה תקופה בחרו תושבי הרשות המקומית את חברי המועצה בבחירות יחסיות, והמועצה בחרה מתוכה את ראש המועצה, אשר היה חייב לזכות ברוב מוחלט של חבריה (בשנת 1975 אישרה הכנסת חוק חדש שהפריד בין הבחירות למועצת הרשות ולראש הרשות).

בחוק יסוד: הכנסת הוכנס סעיף שנועד להקשות במקצת על תופעת הכלנתריזם. סעיף זה (6א) קובע שחברי כנסת שפרשו מסיעתם (שלא במסגרת סיעה חדשה מוכרת) ועברו לסיעה אחרת אינם רשאים להיות מועמדים בבחירות הבאות במסגרת סיעתם החדשה, אלא אם פרשו מחברותם בכנסת, ובכך איפשרו למפלגתם הקודמת לשמור על כוחה הפרלמנטרי, אשר על פיו נקבע מימון המפלגות וייצוגן בוועדות הבחירות. סעיף זה אילץ את שמעון פרס, דליה איציק, חיים רמון, צחי הנגבי ומיכאל נודלמן להתפטר מחברותם בכנסת, כדי שיוכלו להיבחר ברשימת קדימה בבחירות לכנסת השבע עשרה.