כלבת
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: שגיאות כתיב, הגהה, חזרות.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: שגיאות כתיב, הגהה, חזרות. |
 | |
| תצלום מיקרוסקופי של מספר נגיפי כלבת | |
| קישורים ומאגרי מידע | |
|---|---|
| eMedicine | article/220967 |
| DiseasesDB | 11148 |
| MeSH | D011818 |
| MedlinePlus | 001334 |
| סיווגים | |
| ICD-10 | A82 |
כלבת היא מחלה נגיפית קטלנית התוקפת את מערכת העצבים של היונקים. למחלה תיעוד היסטורי רב, והיא קיימת גם בתקופה המודרנית.
לנגיפי הכלבת שני מאפיינים ייחודיים: הם אינם הופכים לפחות אלימים כדרך שאר הטפילים שנעשים תוקפניים פחות במהלך הדורות. וטווח המאכסנים שלהם (מספר המינים שהם יכולים לתקוף) הוא רחב מאוד. המחלה מידבקת לא רק בקרב הכלביים, כפי ששמה עשוי לרמז, אלא בקרב כל היונקים כגון פרות, כבשים, סוסים, חתולים וכמו גם באדם.
הגורם למחלה הוא נגיף RNA חד-גדילי מקבוצת Rhabdoviriae וצורתו דמוית קליע. הוא אינו מגיע למוח דרך מחזור הדם אלא דרך סיבי עצב קרועים ועל כן קשה יותר לאבחון. הנגיף מתקדם במעלה מערכת העצבים אל המוח וכל עוד אינו מגיע למוח, בעל החיים נקרא נשא. קצב התקדמות הנגיף במערכת העצבים הוא כסנטימטר ליום. קצב התפרצות המחלה תלוי במיקום הנשיכה. הנגיף נקשר לתאי המטרה ככל הנראה באמצעות הקולטן לאצטילכולין - הממלא תפקיד מפתח בהעברת אותות מן העצב אל השריר.
דרכי העברת הנגיף
הגורם למחלה הוא נגיף המועבר לרוב בנשיכה מבעל חיים נגוע אחד לאחר. מגע עם רוק הוא דרך ההדבקה המשמעותית ביותר, לרוב דרך נשיכה אך ייתכן שגם בליקוק, במעבר דרך מגע רוק עם העין, האף או הפה. הנגיף מגיע ממקום הנשיכה אל המוח דרך תאי העצב המובילים אליו. בטבע קיים מאגר של נגיפי כלבת בעיקר בתנים, זאבים, שועלים, חולדות, דביבונים ועטלפים וכל יצור חי בעל דם חם. בעלי חיים נגועים עלולים לשמש כווקטורים המעבירים את הנגיף, ולהדביק גם בני אדם הבאים עימם במגע.
באופן תאורטי, הנגיף יכול לעבור מבן אדם אחד לאחר דרך מגע של נוזלי גוף, אך לא ידועים מקרים כאלו.[1] מקרה נדיר של העברת הנגיף מבן אדם אחד לאחרים היה כאשר הושתלו קרניות של אנשים נגועים בכלבת באנשים אחרים ואלו מתו מכלבת.[2]
מהלך המחלה ותסמיניה
הנגיף מגיע אל מערכת העצבים המרכזית דרך האקסונים המובילים אליה, ושם תוקף אזורים במוח הגדול, האחראים להיבטים מסוימים של ההתנהגות. כדי להתרבות זקוק הנגיף לרקמת מוח של יונק. מרגע שהנגיף הגיע למוח, המחלה מתפרצת והמוות הבלתי נמנע מתרחש תוך כעשרה ימים. כשהנגיף מגיע לתא במוח הוא חודר אליו ומזריק את החומר הגנטי שלו לתא, ובכך כופה עליו לייצר נגיפים נוספים. הנגיפים פורצים החוצה ומדביקים תאים נוספים תוך הרס התא שיצר אותם. תהליך זה גורם להתמוססות של אזורים שלמים במוח היונק במה שנקרא "נמק גבינתי" (בדומה לגבינה שווייצרית). התוצאה היא שיטיון (דמנציה), שבהמשך, מחמירה למצבים כמו דליריום.
אחד הסימנים הראשונים של המחלה הוא שינוי התנהגותי. לדוגמה: כלב ידידותי הופך לתוקפני. חיות בר נזהרות בדרך כלל מבני אדם; אם חיית בר מתקרבת לבני אדם מיוזמתה, היא עלולה להיות נגועה במחלה. עם התקדמות המחלה מתפשט הנגיף דרך עצבי הפנים ומגיע לבלוטות הרוק. משלב זה החולה מתחיל להיות מדבק באמצעות הרוק (לדוגמה, דרך נשיכה). בשלב הבא הנגיף יורד לכיוון שרירי הבליעה. התוצאה היא פגיעה ביכולת הבליעה, וריור מוגבר. היות שמאוד כואב לחולה לבלוע, הוא יימנע משתיית מים למרות הצמא. סימן נוסף הוא פוטופוביה, תסמין של רגישות יתר לאור ופחד (בעת) או סלידה מאור השמש וממקומות מוארים היטב. הסובלים מפוטופוביה לרוב יחפשו מקלט במקומות חשוכים, עקב פגיעה של מערכת העצבים הגורמת להתרחבות וכיווץ האישונים. לחולים יהיו אישונים מורחבים ולכן הם יפחדו לצאת החוצה לאור השמש ולסביבה מוארת עקב הכאב והסינוור. לאחר מכן מתחיל להתפתח שיתוק בכל הגוף, שיתוק שרירי הנשימה ומוות.
הזמן שעובר מהידבקות במחלה ועד התפרצותה נע בין מספר שבועות לשנה,[3] ועל כך משפיעים גורמים רבים. כיוון שהמחלה מועברת במערכת העצבים, על נגיף הכלבת לבוא במגע ישיר עם תאי עצב (במצב תאורטי יכולה לקרות הידבקות עקב מגע בין תא עצב נגוע לתא עצב בריא, אך הסיכויים לכך קטנים). ברגע ההידבקות הנגיף מתחיל לנוע במערכת העצבים לעבר עמוד השדרה, וממנו למעלה לראש. משך הזמן עד התפרצות המחלה מושפע מגודל הנשיכה, מספר הנשיכות, קרבה לעמוד השדרה וקרבה לראש.
שני סוגי תגובות מאפיינים את המחלה: סוג אחד, הוא תגובה סוערת המאופיינת בריצה בלתי מבוקרת למרחקים ארוכים, תוקפנות רבה, נגיסה בעצמים שונים ואובדן כושר השיפוט. סוג שני הוא, רגיעה המלווה בדיכאון, שיתוק והתנהגות מוזרה.
מחלת הכלבת נחשבת מסוכנת מאד מפני שהחיה או האדם הנושאים אותה מתחילים להיות מדבקים כשבועיים לפני הופעת התסמינים, כדוגמת ריר מוגבר ושיגעון.
הקושי בבליעה של כל דבר יכול להופיע אצל בני אדם ואצל שאר היונקים שנגועים וחולים במחלה, במהלך המחלה.
חיסון וטיפול
הכלבת מוגדרת בספר השיאים של גינס כמחלה הקטלנית ביותר, להוציא מקרים בודדים, כל האנשים שהמחלה מתפרצת אצלם, אינם שורדים. אולם, את הכלבת ניתן לעצור אחרי ההדבקה, לפני התפרצות הסימפטומים, באמצעות חיסון. אפשר גם למנוע את המחלה לפני ההדבקה בעזרת חיסון אך במרבית מדינות העולם מקובל לחסן בדרך כלל רק חיות מפני כלבת ולא בני אדם שלא קיים חשש סביר כי כבר נדבקו.
ידוע על מספר מועט של אנשים ששרדו את המחלה לאחר התפרצות הסימפטומים שלה. חלקם קיבלו חיסון לפני התפרצות המחלה והסימפטומים הופיעו אצלם למרות החיסון. ג'ינה גיז היא אחת מכעשרה בני אדם שנדבקו בכלבת, חלו ושרדו. ג'ינה גיז לא קיבלה חיסון לאחר ההדבקה והטיפול בה נעשה כאשר הייתה בקומה. התהליך שעברה נקרא פרוטוקול ויסקונסין.[4] עד הצלתה, הטיפול היחיד שניתן היה רק טיפול תומך להקלת הסבל ולא היה ידוע כיצד לרפא את המחלה.
את החיסון לכלבת פיתח לואי פסטר, אבי המיקרוביולוגיה. בשנת 1880 מצא פסטר כי הגורם למחלה אינו חיידק. הוא החל עורך ניסויים בכלבים נגועים על ידי תרביות מוחלשות של הנגיף. בהתאם לאמצעים של אותם ימים, היה בודק פסטר את השפעת החיסון על ידי ארנבונים חיים שהיה מכניס לכלוב הכלב. באחת הפעמים הבחין כי הכלב בו טיפל מיאן לתקוף את הארנבת כהרגלו. פסטר הסיק בהמשך כי תרכיב שתוכנן להיות בשביל חיסון, אחד מני רבים שהכין, הוא אשר לו נזקק. יעילותו של החיסון הוכחה כאשר בשנת 1885 הובא לביתו של פסטר ילד שננשך בתשעה מקומות בגופו על ידי כלב משוטט. בעוד פסטר מזריק לו את החיסון הניסיוני שלו, נאסף סביב הבית קהל זועם שהמטיר על פסטר נאצות וגידף את ניסוייו, אולם כעבור ימים אחדים ניצלו חייו של הילד.
בשנת 1903 זיהה נֶגְרִי את גורם המחלה ואף תיאר גופיפים תוך-תאיים אופייניים במוחם של בני אדם ובעלי חיים נגועים. מאז קרויים אלה "גופיפי נגרי", ועד ימינו מהווה נוכחותם בבדיקה שלאחר המוות את שיטת האבחנה לפגיעת הכלבת.
חיסון הכלבת "השתדרג" במהלך השנים. בעבר, החיסון התבצע בעזרת מספר רב (~20) של זריקות אל תוך בטן החולה. בשנות ה-40 הוערך הסיכון בחיסון ב-1:5500 מקרים שבהם החיסון גורם לשיתוק ו-1:18000 מקרים שבהם החיסון מסתיים במוות.[5]. באמצע שנות ה-70 פותח חיסון משופר שכלל רק שש זריקות.[6]
כיום, ניתנים שני סוגי חיסון: הסביל שניתן מיד עם הנשיכה, וחיסון שני, פעיל, אחרי כ-10 ימים ושוב במרווחי זמן קבועים.
פרוטוקול מילווקי
פרוטוקול מילווקי הוא צורת טיפול בכלבת בשלב הופעת התסמינים. הנערה ג'ינה גיזה (Jeanna Giese) שרדה את מחלת הכלבת לאחר הופעת התסמינים "אף על פי שלא הייתה מחוסנת נגד כלבת".[7][8] בספטמבר 2004, ננשכה גיזה בת ה-15 באצבעה על ידי עטלף, אך לא פנתה לקבלת טיפול. שלושים ושבעה ימים לאחר מכן היא פיתחה תסמינים של כלבת. כדי לנסות ולהצילה היא הוכנסה לתרדמת באופן יזום וניתן לה קוקטייל של תרופות אנטיוויראליות (Ribavirin ו-Amantadine) בזמן שחיכו שמערכת החיסון שלה תפתח נוגדנים שיילחמו בנגיף. צורת טיפול זו מכונה פרוטוקול מילווקי.
גיזה הוצאה מהתרדמת לאחר שבעה ימים. לאחר שלושים ואחד ימים בבית החולים, נקבע שגיזה נקייה מהווירוס והיא שוחררה מהבידוד בו הייתה נתונה. יכולותיה הקוגניטיביות לא נפגעו אך היא סבלה מפגיעה מוטורית קשה. היא עברה טיפולים שיקומיים ושוחררה ב-1 בינואר 2005. עד נובמבר 2005 כבר הייתה מסוגלת ללכת בעצמה, חזרה לבית הספר, ובהמשך החלה ללמוד נהיגה, ובסוף גם קיבלה רישיון נהיגה. ג'ינה גיזה התחתנה בספטמבר 2014.[9]
הסיבות להישרדותה שנויות במחלוקת. רופאיה של גיזה ידעו שרוב מקרי המוות מכלבת נגרמים מכשל תפקודי זמני של המוח, ולא נזק מוחי תמידי. הם הגיעו למסקנה שאם יגנו על מוחה על ידי כך שיכניסו אותה לתרדמת מכוונת, היא תשרוד די זמן כדי שגופה יצליח לפתח נוגדנים שיילחמו בווירוס. אמנם נראה שהטיפול עבד כמתוכנן, אך חוקרי כלבת אחרים טוענים שאולי גיזה נדבקה בגרסה חלשה מאד של הווירוס, או שאולי יש לה מערכת חיסונית חזקה במיוחד. לא ניתן היה למצוא את העטלף שנשך את גיזה כדי לערוך בדיקות, כמו כן לא ניתן היה לבודד את הווירוס מגיזה עצמה, ולכן אי אפשר היה להגיע למסקנות חד-משמעיות. נכון לשנת 2009, ידועים 25 מקרים בהם נוסה הפרוטוקול (מלבד גיזה), מתוכם שרדו 2 מטופלים. גרסה שונה של הפרוטוקול נוסתה על 10 חולים נוספים, מתוכם שרדו 2 חולים.[10]
אפידמיולוגיה
כל השירותים הווטרינריים בעולם התפתחו ראשית כל במטרה להתמודד עם מחלת הכלבת[דרוש מקור]. בכל שנה מתים ברחבי העולם בין 40,000 ל-70,000 איש מכלבת. כ-6 מיליון איש ברחבי העולם מקבלים בכל שנה חיסון לאחר חשש להדבקה. מאז שנת 2007 מציינים ברחבי העולם את יום הכלבת העולמי, שצויין בשנת 2009 ב-28 בספטמבר.[1]
היסטוריה
מחלת הכלבת היא מחלה עתיקה מאוד, ומוזכרת בהרבה מקורות עתיקים. התיעוד העתיק ביותר למחלת הכלבת מופיעה בחוקי אשנונה. על פי חוקים אלו, אדם שכלבו הראה סימפטומים של כלבת, מוטלת עלו האחריות למנוע מהכלב לנשוך אחרים. אם מישהו ננשך על ידי אותו הכלב והננשך מת, בעל הכלב חייב לשלם קנס גבוה[11]. שם המחלה בעבר היה מזוהה עם אחד מתסמיניה הבולטים - הידרופוביה, פוביה (פחד קיצוני) ממים. הרמב"ן מביא תופעה פסיכולוגית ידועה בזמנו, לפיה אדם הנגוע בכלבת בהביטו במים יראה דמות כלב ובעקבות כך ימות. כמו כן הנגוע יראה דמויות כלבים קטנים בנוזל השתן[12].
בתלמוד
בגמרא נותנים חמישה סימנים מזהים לכך שכלב הוא "כלב שוטה": "”פיו פתוח ורירו נוטף ואזניו סרוחות וזנבו מונח על ירכותיו ומהלך בצידי דרכים וי"א אף נובח ואין קולו נשמע”", כמו כן יש דיון האם המחלה מופיעה אצל כלבים בגלל רוח רעה שנדבקת בהם, או בגלל שכושפו בידי מכשפות[13]. כמו כן הוא נמנה בין המזיקים שמותר להורגם בשבת, אפילו אם הם לא רצים אחריו[14]. במשנה מובא אף דעתו של מתיא בן חרש הסבור שאכילת חלק מכבדו של הכלב היא תרופה בדוקה נגד כלבת[15], פרופ' שמואל קוטק שיער שר' מתיא בן חרש שהתגורר ברומי הושפע מהרפואה המקובלת שם[16]. מנגד חכמים פקפקו על פעולתה של תרופה זו.
ישראל
עד שנת 1913 היו צריכים ננשכים שהיה חשד שננשכו על ידי חיה נגועה בכלבת לנסוע לאיסטנבול או למצרים לקבלת זריקות חיסון נגד כלבת.[17] בעקבות שני מקרי מוות מכלבת בתחילת 1913, פנו נכבדי הקהילה בירושלים, בהם דוד ילין, אל נתן שטראוס בבקשה שיקים מכון פסטר בירושלים[18] ובמרץ 1913 הובטח שהמכון יוקם.[19] באפריל 1913 החלה המשלחת של פטר מיהלנס לטפל בנשוכים נגד מחלת הכלבת.[20]. במהרה נפתח המכון הכל לאומי בשותפות יהודית-גרמנית בה ניתן הטיפול נגד כלבת על ידי מחלקה בראשות אריה בעהם.[21] הפעילות נמשכה תחת תחנת הבריאות העברית.
כבר בשנות ה-20 הובטח טיפול רפואי חינם לננשכים, במטרה להיאבק בכלבת בארץ ישראל.[22] הרשויות עסקו בהשמדת כלבים משוטטים, רישום כלבים והמתה בחינם של כלבים שנמסרו על ידי בעליהם.[23] בראשית 1928 הותקנו תקנות חדשות לטיפול בכלבת.[24]
בשנת 1933 מתו שלושה אנשים מכלבת.[25]
בעשור הראשון של מדינת ישראל מתו 23 בני אדם מכלבת.[1] 14 מתו מ-12 במאי 1948 עד מרץ 1949 בשעה שמחלת הכלבת התגברה מאד בעקבות הקשיים שלהם גרמה מלחמת העצמאות: מחסור בחיסונים[26] ושממה בכפרים הערביים שתושביהם עזבום.[27] בשנת 1951 התבצע בישראל, לראשונה בעולם, מבצע ארצי לחיסון כל הכלבים הפרטיים נגד כלבת, בשיתוף ארגון הבריאות העולמי. בעקבות זאת ירדה מאד תפוצת הכלבת בישראל, אולם, בשנת 1954 חזרה תפוצת הכלבת לעלות:[28] חמישה אנשים מתו מכלבת בשנים 1954 - 1955,[29] לפחות שני אנשים נפטרו בראשית 1956[30] ומקרה מוות נוסף היה בשנת 1957[31]. בסוף 1960 מתה ילדה מכלבת לאחר שאחות סירבה לשלוח אותה לקבלת חיסונים[32]. מאז הפכו מקרי המוות מכלבת לנדירים; שלושה מקרים היו בשנת 1997 ועוד מקרה אחד בשנת 2004[1] כיום מנהל משרד החקלאות מעקב קבוע אחרי מקרי כלבת בישראל ומציג באתר האינטרנט שלו את כל האירועים המדווחים שבהם נמצא נגיף הכלבת בבעל חיים.[33] מספר האירועים המתגלים מדי שנה בישראל אינו עולה על כמה עשרות: היו שנים שבהם פורסמו פחות מעשרה מקרים (למשל, ב-2006 פורסמו תשעה מקרים) והיו שנים (למשל, 2003) שבהם נתפרסמו קרוב לשבעים מקרים. רובם הגדול של המקרים הוא בצפון הארץ.[1][34]
בישראל מחויבים בעלי כלבים לחסן את כלביהם מפני כלבת.[35] בשנת 2002 חוקק בישראל חוק להסדרת הפיקוח על כלבים בנוסף לפקודת הכלבת הוותיקה יותר מימי המנדט הבריטי, שעדיין תקפה ועודכנה במהלך השנים. לפי החוק חייב כל כלב בן שלושה חודשים בחיסון. החיסון תקף בכלב לשלוש שנים על פי הוראות היצרן, אולם החוק מחייב לחסן מדי שנה ואילו ארגון הבריאות הבינלאומי ממליץ לחסן את הכלבים כל שישה חודשים במדינות הנגועות בכלבת. כיום מחייב החוק לחסן כלבים בלבד. מבין חיות הבר, ניתן לחסן רק שועלים באמצעות חיסון אורלי במזון.
בישראל, אדם שננשך, נשרט או נפצע בדרך אחרת על ידי יונק, חייב להגיע ללשכת הבריאות המחוזית ושם יחליט רופא אם יש צורך במתן טיפול מניעתי כנגד הכלבת. להחלטת הרופא יובילו מספר גורמים, ובהם רמת הנגיעות במחוז שבו אירעה הפגיעה, סוג בעל החיים הפוגע, מצבו של בעל החיים לאחר הפגיעה ומיקום הפגיעה בגופו של הנפגע. במקרה של נשיכה מבעל חיים שדווחה ללשכת הבריאות תוציא לשכת הבריאות המחוזית צו הסגרה לבעל החיים הפוגע. ההסגר יהיה למשך עשרה ימים ומטרתו אבחון ולא ענישה. אם במהלך עשרת ימי השהות תמות החיה תאושש ההנחה כי נשאה את מחלת הכלבת. במקרה זה יישלח מוח החיה לבדיקה נוספת שתאשר את קיום המחלה.[36]
בראשית ימי המדינה מת ילד מכלבת בעקבות נשיכתו של כלב, ובעליו של הכלב הועמד לדין על אי חיסונו נגד כלבת.[37]
ראו גם
לקריאה נוספת
- ד"ר רוברט ברקוב (עורך ראשי), מֶרְק - המדריך הרפואי השלם, בהוצאת כנרת זמורה ביתן דביר והד ארצי, 2002, עמ' 920-922
קישורים חיצוניים
כלבת, באתר פרק בפודקאסט ״מינהר הזמן״ ״כאן״
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 ד"ר דרור בר ניר, כלבת - סכנה מתגברת, The Medical, 15 בפברואר 2010
- ^ מת מכלבת אחרי השתלת קרנית, מעריב, 6 בדצמבר 1979
- ^ ראו דוגמה ל-11 חודש: הבריאות בא"י בשנת 1933, בעיריות ובמועצות בארץ, ידיעות עיריית תל אביב, 15 בנובמבר 1934
- ^ Recovery of a Patient from Clinical Rabies --- Wisconsin, 2004
- ^ לבעיית הכלבת, המשקיף, 26 ביולי 1945
- ^ ד"ר מייכל הלברשטם, חיסון חדש נגד כלבת, מעריב, 2 בספטמבר 1977
- ^ Alan C. Jackson, "Recovery from Rabies", New England Journal of Medicine' (June 16, 2005), 352 (24), 2549-2550
- ^ Rodney E. Willoughby, Jr, "A Cure for Rabies?, Scientific American Magazine (April 2007), 296 (4), 70-77
- ^ FOX 11, Rabies survivor Jeanna Giese getting married
- ^ Willoughby RE (2009). "Are we getting closer to the treatment of rabies?: medical benchmarks". Future Virology. MedScape. 4 (6): 563–570. doi:10.2217/fvl.09.52.
- ^ Dunlop, Robert H; Williams, David J (1996). Veterinary Medicine: An Illustrated History. Mosby. מסת"ב 0-8016-3209-9
- ^ רמב"ן פירוש על ספר במדבר, פרק כ"א, פסוק ט'. וראו כאן
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פ"ג עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קכ"א עמוד ב'
- ^ משנה, מסכת יומא, פרק ח', משנה ו'
- ^ למשל מהרופאים פדניוס דיוסקורידס ופלינוס
- ^ מכון פסטור בירושלים, מוריה, 6 בפברואר 1913
- ^ מכון פסתור בירושלים, הצבי, 7 בפברואר 1913
- ^ יסוד מכון פסטור בעירנו, מוריה, 4 במרץ 1913
- ^ ירושלים, מוריה, 4 באפריל 1913
- ^ ד"ר אריה בהם, מכתב גלוי, החרות, 3 בספטמבר 1913
- ^ הודעות רשמיות, דואר היום, 1 בפברואר 1924
- ^ על מקרי כלבת מסוכנים, דואר היום, 18 בינואר 1931
- ^ תקנות הכלבת, דואר היום, 22 במרץ 1928
- ^ הבריאות בא"י בשנת 1933, בעיריות ובמועצות בארץ, ידיעות עיריית תל אביב, 15 בנובמבר 1934
- ^ בתי־חולים ממשלתיים עוברים לידי יהודים, דבר, 8 באפריל 1948
- ^ 14 קרבנות כלבת בשנה האחרונה, הצופה, 31 במרץ 1949
12 מתו מכלבת, הבוקר, 27 במרץ 1949
עוד שני קרבנות כלבת, דבר, 31 במרץ 1949 - ^ מ. תל צור, גוברת סכנת הכלבת, על המשמר, 6 בנובמבר 1955
- ^ חמישה אנשים מתו מכלבת, חרות, 11 בדצמבר 1955
סכנת הכלבת מחמירה והולכת, הצופה, 30 בנובמבר 1955
מת מכלבת, הבוקר, 22 באוקטובר 1954 - ^ נער בן 13 מת מכלבת, דבר, 28 בפברואר 1956
כלב שוטה גרם לכלבת במחוז שלם, למרחב, 22 במרץ 1956 - ^ מזהירים מפני נשיכת כלבים, למרחב, 27 באוגוסט 1957
- ^ הכלב לא חוסן - האחות נתרשלה - הילדה מתה, מעריב, 8 בפברואר 1962
- ^ אירועי מחלת הכלבת בישראל, משרד החקלאות ופיתוח הכפר
- ^ ארז ארליכמן, 2011: 32 מקרי כלבת התגלו בישראל, באתר ynet, 1 בינואר 2012
- ^ חיסון כלבים מפני כלבת, הצופה, 27 בפברואר 1951
- ^ ד"ר ערן זיו, חיסון כלבת - כל המידע הדרוש
- ^ לדין - על כלב שהמית, דבר, 12 ביולי 1949
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה יעוץ רפואי.
24489398כלבת